המראות שוברים את הלב

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן

אזעקה בכיסופים.

זיקים, כרמיה, אזעקה.

אזעקה ביד מרדכי ונתיב העשרה.

אזור התעשיה אשקלון אזעקה.

אזעקה באשקלון.

אזעקה באשדוד.

אזעקה בגוש דן.

אזעקה בחדרה.

בקציר שָׁקֵט.

ובעזה, מדלגים התושבים בזהירות בין ההריסות למצוא שרידים. המראות שוברים את הלב, בעיקר את זה היהודי הרחום, כי אצלם ישנם יותר מדי קיצונים שלא אכפת להם מכלום מלבד זריעת הרס ומוות.

ויש גם תקוה, כי גם ביניהם ישנם בני אדם, עד כמה שזה מפליא את הקיצונים אצלנו.

"המלחמה מגדירה מחדש את החיים, היא מפענחת מחדש את קיומך, אולי המלחמה תגרום לך לעשות חשבון מחדש עם הזמן והתאריך. האם אתה האדם האנושי והתרבותי שאתה מתיימר להיות? או שאתה אדם אחר לגמרי ממה שדמיינת כל הזמן? האם אתה שייך לשנת 2014? או שאתה טעות של מכונת זמן מסרט גרוע? משימתך העיקרית היא למצוא כוס מים ראויים לשתיה, למצוא קצת אור כדי ללכת לשירותים, למצוא בית שהוא לא ביתך, רחוק מהמוות, עם מעט כבוד-עצמי וגאווה מול המארחים שלך, למצוא זמן לבכות את החיים שלך שבורחים לך מבין הידיים בין מלחמה למלחמה. חדלת מלהיות משורר, אפילו לא בן אדם בזמן שאתה מעביר את ילדיך מבית לבית כמו חתול מבוהל, קולות האימה, צרחות התינוקות ורסיסי הטילים רודפים אותך. אלה הרסיסים המכוערים שמילאו את הרחובות, אתה תשתגע מזה שהאוסף שלהן היא הזהות החדשה של ילדיך. אתה לא בשר ודם כשאתה רואה את שאריות שכניך מפוזרות ברחוב כמו שלטי פרסום, ואתה ממשיך ללכת ואומר: אלה החיים. אתה לא בשר ודם כשאתה רואה את מונה ההרוגים קופץ ממאה לאלף כמו בתחנת דלק. אתה לא אתה, המלחמה הגדירה אותך מחדש. אתה בסך הכל אבק המתפזר ברוח מהפגזים. חף מפשע שהרעב, הציידים והטבע האכזר רודפים אחריו, פרימיטיבי בלי נייר או תמונות או אינפורמציה או עתיד. אתה אבוד במלחמה, אל תטרח בלעייף את נשמתך בכתיבה, או אפילו בהתבוננות ביפה כי אף אחד לא יבין את השטויות האלה. אז מה המשמעות בלגלות שהמלחמה מגדירה מחדש את משמעות החיים".

(זה לא פוסט פוליטי, סתם פוסט אנושי).

Nasser Rabah

בקציר שָׁקֵט. הלואי כך גם על שאר חלקי המדינה.

הי"ג, הי"ח, הי"ד

היא לא עמדה בזה. אני יכולה להבין, אם כי לא להסכים. אכן, כמה אפשר לסבול את המציאות הזו, הכל-כך ישראלית, כשאת באה מהגולה השבעה והמרוחקת? ומצד שני, היא הגיעה הביתה, לפריז, ונתקלה בטרור גלותי. ועכשו מה? אנה משם? לאן יכולה יהודיה לשים את פעמיה כדי למלט את נפשה, לאי הפסחא?

היה לנו דיון נוקב, כזה המשנה חיים. איני יכולה לכפות את דעתי ואת אורח חיי על הזולת, גם אם זו האשה שאני אוהבת ונשבעתי לחלוק איתה את חיי. היא החליטה שהישראליוּת גדולה עליה ואינה יכולה יותר איתה. לא היה טעם להתווכח. שתינו נשים דעתניות ואנו מכבדות זו את זו, גם אם דעות מנוגדות לנו בשטחים מסוימים. בעיקר בנוגע לשטחים הערביים.

בליל ששי האחרון כבר לא הלכנו לישון. אחרי ששמענו את ההודעה על כניסת כוחות צה"ל לעזה, אי אפשר היה לפרוש לשינה כשהמחשבות מתרוצצות ואינן מבשרות טובות. ישבנו הרבה אחרי חצות ודיברנו וליבנו והבענו זו באוזני זו את שאנו חושבות. כשהשחר האיר, היא ארזה והתעופפה לארצה. ישראל אף פעם לא היתה ארצה. קשה לי להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל.

דברים מתפוררים. כמו טילים הזורעים הרס, עלולות מלים בעדנא דרתחא ללבות להבות שאת תוצאות שריפתן מי תשורנה. אני ממלאה פי מים. גם היא. לוא היתה פה, יכולה היתה לחזות במו עיניה איך מחליפין לנו את דוד השמש הבלוי בחדש, אחרי 23 שנים של עבודה נאמנה (תודה לכרומגן!). לוא היתה פה, היתה מתבוננת בחשדנות בבני דודנו הפועלים וטורחים ומתאמצים בעוד יום שגרתי של צום כדי להביא פרנסה לביתם. היא היתה מעלימה מהם שהיא דוברת את שפתם ואורבת לכל מלה היוצאת מפיהם כדי לא להיות מופתעת אם יחליטו לחרוש רע כלפינו.

התקנת דוד שמש

התקנת דוד שמש

 

שעתיים של עבודה, חסכון של 500 ₪ מכל הצעה אחרת שקיבלתי ואנחנו נפרדים בהבנה הדדית. מה הם רוצים בסך הכל? שקט ופרנסה. כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש שקט, באים היהודים לקנות אצלם ומביאים להם פרנסה. כשאין שקט – אף אחד אינו מהין להניח את כף רגלו על סף שום כפר ערבי. בימים כתיקונם, הייתי בודקת מחירים בברטעה, הסמוכה אלינו, אך כיום זה בלתי אפשרי. גם לבקה אל גרביה לא הגעתי פיזית כדי לרכוש את הדוד שמש, אלא סגרתי את העסקה טלפונית. מעניין שעדיין יש אמון הדדי. קבענו מועד, הם באו בזמן ועשו את העבודה בצורה מקצועית ומהירה.

בטרם פרידה, מעיף אחד המתקינים עין תוהה על המזוודה הארוזה והמוכנה לטיסה. יש לי ענין אישי לענות בו ואני חוזרת תוך יומיים. הלה שואל בסקרנות לאן מועדות פני. "פאריזה", אני עונה והוא ממשיך וחוקר לפשר הענין. האינסטינקט המיידי מדרבן אותי לענות לו שאינני בורחת מאימת הטילים של בני משפחתו, אך אני מתאפקת כדי לא לעלוב בו ואומרת את הלא-אמת שהטיסה הזו נקבעה לפני זמן רב ולא יכולתי לבטלה. חברו נראה כחולם. "פאריז", הוא אומר, ארשת מצועפת על פניו, "פאריז…"

"עיר יפה", אני עונה, בולמת את עצמי מלהעיר את ההערה הלא תורמת שבני עמו השתלטו על חלקים רבים בה ועל שאר המדינה וצרפת הפכה להיות עֲרָבְפָת.

הוא מספר לי שיש לו משפחה בעיר הזו והוא שוקל להגר לשָׁם עם אשתו וילדיו. לשאלתי, הוא מסביר שהמצב לא טוב ואין הוא רואה שום אופק מדיני, שום תקוה. אני נזכרת בהזמנתה של יסמין, העושה באוסטרליה מזה מספר שנים, לבוא אליה כדי להתרחק מהטרוף הנוכחי. היא מוכנה לסדר גם את ילדי ונכדי, הקהילה הישראלית הגדולה תתמוך. אין לי מסוגלות נפשית לנטוש את ארצי. כאן נולדתי וכאן זה המקום שלי ואין בלעדו. הגולה אינה בית, זו גולה.

הם אנשים טובים ושוחרי שלום. אפשר היה לחוש באנרגיות החיוביות שלהם. כל מה שהם רוצים, כך אמרו, זה להתפרנס ושהפוליטיקאים יפסיקו להחריב הכל. יש להם טענות לכל העומדים בראש – הן הביבי (כמובן) והן החמאסניקים. "אתם עשיתם אותם", הם טוענים. "הפוליטיקאים שלכם נתנו להם לעלות".

אין לי ויכוח עם עובדות היסטוריות ועם ההתנהלות הכושלת של ממשלות ישראל לדורותיהן, פרט לזו של רבין. רק מי שרוע בלבו וטמטום במוחו יכול לומר שהסכמי אוסלו לא היו טובים לנו. היתה אז תקוה, היום כבר אין. לא חראם?

התקנת דוד השמש

התקנת דוד השמש

♀♀

בתמצות:

איזה שילוב קטלני זה – הפוליטיקאים הכושלים שלנו והרוצחים הארורים שלהם. איך ישרור שלום?

שבת של טילים

היום החמישי לצוק האיתן

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן

כבר מיום חמישי אפשר היה לראות את הנהירה לקציר. הכביש המתפתל מצומת ברטעה למעלה אלינו לא היה עמוס כל כך מעולם. פגוש אחר פגוש, פקק אחד גדול, נהרו הדרומיים אל קרוביהם פה, החל מהדרומיים הצפוניים ביותר – הלא אלה תושבי חדרה – ועד הדרומיים באמת, תושבי שדרות. בלי משים הפכנו להר של שלוה מחוץ להמולת הטילים ברחבי הארץ.

הבית מלא מבקרים, כך גם בבתי השכנים. נחמדה ההתכנסות הזו, חבל שהנסיבות אינן משמחות. יחד עם זאת, עושים על האש, צחוקים, משגיחים על הטף המתרוצץ בחופשיות בלי הצורך להאלץ להמלט למקלט. טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה-חמסה, אלינו אין הרי טעם לירות מהטעם הפשוט שהם עלולים לפגוע באחיהם. לא שזה יעצור את המטורפים, אבל תקוה יש.

הבית הזה יודע אורחים, אך מעולם לא במספר כה גדול בבת אחת. קיבלנו את שבת בשירה רמה ובתפילה זכה לשלום במהרה בימינו, אמן. היתה הרגשה של בית כנסת. אני אוהבת את הבית שלנו, אך מעולם לא חשתי עד כה את הקדושה שהוא מקרין. כולם אמרו שהאוירה היתה מדהימה.

שבעה חדרים בבית, שבע משפחות הזמנו. לילדים שמח, כמו מסיבת פיג'מות גדולה. הם אינם קולטים כל כך את האוירה ושמחים להתרוצץ בין המבוגרים במשחק התופסת. מזכיר לי את הביקורים המשפחתיים בשנות הששים, עת היינו פורשים בלילות מזרונים על הרצפה ללינה המשותפת.

בעיקר עושים על האש, רק שהמנגל מוגבל לבשר ולירקות החרוכים ואת השאר יש לבשל על הגז. המטבח מאויש כל הזמן. כל משפחה בתורה מבשלת את המאכלים שלה עם המצרכים שהביאה עימה. אין דרך אחרת, משום שקיבולת הסירים שלנו סטנדרטית, לא בכמות קיבוצית. שלא כמו בשנות ילדותי, בהן המטבח היה נחלת הנשים בלבד, אפשר היום לראות את ניצני השוויון מלבלבים: גברים מבשלים ונשים משגיחות על הצאצאים; חלוקת תפקידים הוגנת.

ביאטריס מביטה בהשתאות על השבט הישראלי המצוי ואני משערת שהיא רושמת לעצמה התרשמויות. אולי יצא מזה מחקר אי-פעם, מהצד הפמיניסטי, כמובן.

חלק מהאורחים יצא מחר דרומה, לעבודתו, אלה שחשים שהם באמת נחוצים במקומותיהם. השאר, ישארו לנשום אויר צח ולאסוף כוחות לקראת הבאות. נקוה לטוב ולשקט.

חוסנה של השטעטל הישראלית

והפועל עובד

והפועל עובד

א.   מוות לערבים!

ב.    ערבי טוב זה ערבי מת.

ג.     צריך להכנס בהם כמו שצריך!

ד.    רק כוח הם מבינים, הכלבים הללו (וסליחה מההולכים על ארבע על עלבון ההשוואה)!

ה.   הם לא ישברו אותנו!

ו.   כל ההצהרות הללו עגומות, אך נכונות.

יום חמישי, 10.7.14, מרכז קניות גן שמואל, שש וחצי בערב. מגרש החניה מלא בדוסאלך – מחזה לא שגרתי בעליל. מה לעוטי הציציות ולקיבוצניקים? איננו מתעכבות לברר. לא שיש לנו יציקה על הראש, אבל יש דברים אחרים להשלים. הזמן קצר והמלאכה די מרובה.

אור היום מכה בכל עוזו. אנחנו מסירות את משקפי השמש ונכנסות לחנות הכלבו המכונה "דוכן גן שמואל" כדי להצטייד לקראת השבת. המקום הומה קונות המעמיסות על העגלות מכל טוב. זו הסיבה שאני מעדיפה לערוך את קניותי בימי רביעי, אך השבוע, עם הטילים והשיפוצים, יצא דוקא יום חמישי.

ביאטריס מובילה את העגלה ויחד אנחנו ממלאות אותה לפי הרשימה שהכנו מראש. יש גיל, שבלי רשימה לא נזכור דבר. חשבתי על יזמות חדשה – להמציא מקרר שממלא רשימה של המצרכים שמתרוקנים ממנו כדי שלא נצטרך לעמוד מולו ולבדוק את תכולתו בכל פעם מחדש. אם נרצה להגדיל את המצוה – אפשר בהחלט לתכנת את המקרר כך, שזה יעביר הרשימה לחנות הקבועה שלנו וזו תכין לנו את המצרכים ותשלח לביתנו. לחילופין, אפשר לבקש מהמקרר להורות לחנות לעכב את המשלוח אם נרצה לבקר בה בעצמנו. פשוט, נעביר את כרטיס המועדון שלנו והמצרכים ישונעו אוטומטית לקופות, הקניה תחויב אוטומטית בכרטיס האשראי (יהיה לכו—-לן!) וימתינו לנו ביציאה כשהם ארוזים. כל שיוותר לנו לעשות, זה להורות לרובוט התורן לאן להוביל את הקניה.

ביאטריס מציצה במה שאני חולמת ומאשרת. לדבריה, אם לכיפת ברזל הגענו בשעה מוצלחת, הרי שדבר פשוט מזה אינו בגדר חלום באספמיא. את המוח יש לנו, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מבורכים.

אורי זוהר שיר הפטנטים 1966

סיימנו הקניה ואנו עומדות בתור לקופה. לפנינו עומדת שכנה מקציר ואנחנו מחליפות פטפוטים שגרתיים. לפתע מתריע הנייד שלה והיא קוראת בקול רם את ההודעה שהגיעה: "צבע אדום בחדרה!" בסביבה עובר רחש, אך אף אחד אינו זז, הכל שומרים על תורם בקנאות. חדרה אינה גן שמואל, הטיל הרי אינו בכיוון שלנו, אז אנחנו רגועות. חוצמזה, הכל מכתוב, לא ככה?

מבעד לדלת הזכוכית אפשר לראות את הדוסלך עומדין ומתנדנדין בתפילה. אין לי מושג אם זו ערבית משותפת בה הם חולקים או כנגד הטיל שלא יגיע. לא ממש אכפת לי.

השכנה מקציר שואלת את עצמה בקול רם אם יהיה זה בטוח לנוע עכשו בדרך הביתה. אני אומרת לה שאם אין היא מתכוונת להכנס למקלט כלשהו, עדיף שתהיה בתנועה. ככל שתרחיק את נפשה מהאזור, כן ייטב. בקציר בטוח יותר.

♀♀

בדרך הביתה, אנחנו נזכרות במסיר הכתמים שמשום-מה שכחנו להוסיף לרשימה ומחליטות להכנס לחנות בכפר קרע כדי שלא נשאר בלי זה. ביאטריס נשארת במכונית ואני שמה פעמי ישירות אל מושא קנייתי. בדרך צדה עיני את משחת השיניים שקנינו "במבצע" בגן שמואל: אם קונים שניים, מקבלים את השני בחצי המחיר. שם זה עלה 15.90 ₪. אני מעיפה מבט במחיר והסעיף עולה לי בכל עוזו" 7.90 ₪ בלי מבצע ובלי טובות. את קונה שניים במחיר שהוא פחות מהאחד שאת קונה בדוכן גן שמואל. לא להתעצבן?

אני תמיד בעד לתת פרנסה קודם כל לבני עמי, בבחינת "עניי עירך קודמים", אך כשאלה פושטים מעלינו את העור, אני מעדיפה לשמור על הכיס אפילו במחיר של לתת פרנסה לאויבינו. אני מזכירה לקברניטינו שהבטיחו וקשקשו לנו שיורידו את יוקר המחיה ושום דבר בכיוון לא נעשה על ידיהם ואין תוצאות חיוביות בנוגע להעלאת רמת חיינו והורדת יוקר המחיה. מעצבן איך המלים החלולות והשדופות יוצאות להם מהפה בכזו קלות והזלזול בנו, העם, ממש מקומם! אחר כך הם מתלוננים שיש כלכלה שחורה ומתריעים שצריך להלחם בה וכל דברי ההבאי הללו. זו מרכולית בכפר קרע עם קופה רושמת וחשבוניות, אי אפשר לדבר כאן על כלכלה שחורה, אז למה ההבדל העצום הזה במחיר? ברור לכולנו שאין מדובר כאן רק בפריט בודד, נכון?

ביאטריס מגלגלת עיניים. מבחינתה, תמיד היינו עם של סוחרים ממולחים וכך גם נשאר, לדעתה.

אני, מבחינתי, מקוה שנתעשת ונשים קץ לתופעה הרווחת במקומותינו לפיה מי שיכול מנצל את זולתו עד העצם. ישראל אמנם קטנה, אבל מספיק עם ההתנהלות של השטעטל; אני מזכירה לכל שישראל זו מדינה, לא עיירה בנכר.

העצב אין לו סוף

העצב אין לו סוף ברזיל מפסידה במונדיאל

העצב אין לו סוף
ברזיל מפסידה במונדיאל

אתמול הלכנו לישון מוקדם וויתרנו על הצפיה במונדיאל. היה יום ארוך ומורט עצבים וקשה היה להחזיק את העיניים פקוחות.

הצ'וצ'י נרדם עוד במכונית בדרך מחדרה לקציר. הוא לא התעורר גם כשנישא בידי אביו והושכב במיטתו, בחדר הנכדים המשופץ. הוא עדיין איננו מתעניין בכדורגל.

בשבוע שעבר ישבנו לצהריים במסעדה בנתניה לכבוד יסמין שהגיעה לביקור מולדת משהותה בנכר. בהתלהבות רבה אנחנו מחליפות תמונות וחוויות מנכדינו ודנות בנושאים שברומו של עולם, כלומר בענייני טיטולים ומוצצים ומי כבר יושב ומי זוחל ומי או-טו-טו יתחיל לרוץ מרתון וכמובן מתלהבות מאיזה כיף זה להיות סבתא, בעיקר משום שאפשר להחזיר את הנכדים להוריהם בתום השמרטפות ואנחנו חופשיות לתענוגות חיינו הבשלים.

חברה שמוצאה מברזיל מצטרפת אלינו ומתחילה לנתח באוזנינו את מהלכי קבוצתה האהובה. אנחנו בענייני נכדינו והלה בשלה. הגאולה באה מכיוון כמה שולחנות לידינו. זוג מפטפט בשפה המתנגנת ההיא ואוזניה של הברזילאית מזדקפות. ללא שהיות, היא נוטשת אותנו ומצטרפת לבני ארצה. ככל שהדקות עוברות, מתמלא השולחן הברזילאי בעוד ועוד אוהדות. צחוקים פרועים, שירה רמה ושמות של המטיבים לבעוט בכדור נישאים בפורטוגזית.

כדי להשביע את סקרנותי, מתרגמת לנו ביאטריס את עיקרי הדברים: תריסר נשים יושבות בצותא ברזילאית ודנות במונדיאל, מלאות בטחון שהגביע אצלן בכיס.

האמת, פעם, בשנות השבעים, אהבתי כדורגל, אך עם חלוף השנים, זה עבר לי. ממש משעמם לצפות ב-22 שחקנים המעבירים את הכדור מזה לזה ללא תכלית. פעם, היה המשחק מלהיב יותר או שמא התבגרתי? בכל אופן, אינני מבזבזת את זמני לריק בצפיה בשעמום.

מה שכן נשאר לי מפעם, זאת האהדה שלי לנבחרות ברזיל והולנד. פעם אהבתי לראות אותן משחקות ואף על פי שאין לי מושג איך הן היום על המגרש, אני תמיד לטובתן. לולא ההתרגשות של אמש, היינו מן הסתם יושבות לצפות, אך המציאות הכתיבה אחרת. לא נעים היה להתעורר ולגלות שהנאצים ניצחו. ממש לא!

נאצילנד איבער ברזיל

נאצילנד איבער ברזיל

אני בטוחה שאם השחקנים הברזילאים היו יפנים – הם היו ודאי עושים חראקירי. מדהים לראות את התמונות העצובות שוב ושוב ואת הבכי של עם שלם שחי על הכדור. כל כך רציתי שהחבורה העליזה מהשבוע שעבר תמשיך לשמוח!

אולי יעזור לנו השם ונתנחם בהולנד שתיקח את הגביע?

אושר ברזילאי

שוב טילים עלייך, ישראל!

לפני הטילים צוק איתן תמוז תשע"ד יולי 2014

לפני הטילים

הזוי, מה שקורה אצלנו, הזוי. לפני כחודש סיכמנו עם הפועלים על שיפוצים. לביאטריס עדיין לוקח זמן להתרגל לבני דודינו המתהלכים בינינו באופן חופשי למרות צוק העתים והארועים האלימים באזורנו. מבחינתה, כמי שלא נולדה פה, המדינה היא מדינת היהודים ולא נתפש אצלה איך זה שישנם תושבים נוספים שאינם יהודים ועוד כאלה העוינים אותנו, גם אם מכנים אותם מיעוט.

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שקציר היא אי של שקט וגם שלוה בתוך האוקינוס הסוער של הארץ האוכלת את יושביה כדי שהיא תסכים לבוא לכאן לתקופות ארוכות יותר מאשר ביקורים חטופים. לאט, אבל בטוח, יחסינו מתמסדים. אנחנו חולקות את זמננו קצת אצלה והרבה יותר אצלי.

לפני כחודש נחטפו 3 מבנינו ונרצחו בידי בני עוולה. 3 שבועות של עינוי ותקוה לסוף טוב הסתימו במפח נפש ובצער גדול. שוב הוקז דם יהודים רק משום היותם כאלה. ביאטריס לא ידעה את נפשה מרוב דאבון לב וכפסע היה בינה לבין לארוז כדי לחזור לאנטישמיות המוכרת לה בפאריז. היה קשה לשכנע אותה שבכל זאת זו ארצנו והגולה אינה פתרון.

הפעם היחידה בה חויתי אזעקה, חוץ מהצפירות השגרתיות שבימי הזכרון, היתה במלחמת לבנון השניה. היה ערב והטיל שהיה בדרכו לכיוון חדרה הפעיל את האזעקה בקציר וגרם ליונה שישבה לה בשלוה, מחממת את הביצה בקן, לעוף בבהלה ולא לחזור יותר. את הקן יחד עם הביצה הבאושה זרקתי אחרי מספר ימים כשהבנתי שאין תקוה לבקיעת דור הנוצות הבא.

אתמול, ירדנו לחדרה כדי לשעשע את הצ'וצ'י, הוא הנכד בן השמונה וחצי חודשים. עודנו עושות לו פרצופים וקולות, נשמע קול פיצוץ אדיר ואוזנינו מתמלאות בהמולה. איך מחבקים פספוס מבוהל ואיך מודדים את הנזק שנגרם לאוזניו, אולי לנפשו? האזעקה לא פעלה, אבל לא חיכינו להתאוששותה. מיד ארזנו את הנכד והוריו ושינענו את כולנו במהירות לקציר. נראה לנו שאין מקום בטוח יותר מאשר בקרב אוכלוסיית המיעוט בתקוה שהחמאס לא יחליט להטעים גם את אחיו מנחת טיליו.

אחרי הטילים

אחרי הטילים

בבוקר, מתפזרים הילדים והנכד לשגרת יומם והפועלים מגיעים להמשיך בשגרת השיפוץ. היינו אמורות לפנות חדר מארון הקיר שבו, אך בלהט ההתרגשות וההמלטות מהאש, שכחנו מזה. הפועל שהתעתד לטפל בחדר הזה, אמד את הארון בעיניו וללא היסוס קרא לחבריו לסייע. בתוך דקות ספורות פורק הארון וחלקיו הורדו מהקומה השלישית לאחסון בפרגולה עד שיגיע זמנם להתאחד שוב, אם כי בחדר אחר. בלי התמרמרות, בלי ויכוחים, עשיה ישר ולענין.

בחודש האחרון למדה ביאטריס שגם בני דודינו יכולים להיות אנושיים. כשמתקשרים ברמה הבינאישית, על בסיס אנושי טהור, אפשר להגיע לתוצאות חיוביות. חבל שכשזה מגיע לפוליטיקה – זורקים את האנושיות לפח וגוי ויהודי נושאים זה אל זה חרב.

וסתם תהייה: איך-איך-איך מבדילה הממשלה הכושלת הזו בין דם תושבי הספר לדם המיוחסים במרכז וצפונה? איך זה ששגרת טילים על ישובי הדרום אינה נענית בנוק אאוט החלטי על ראש האויב וכשהטילים חוצים את קו העוני של האוכלוסיה מסוג ב' – מיד מפעילים את צה"ל למכות מחץ.?

היי קשת בענן של מישהי

Be a Rainbow in Somebody's Cloud

Maya Angelou

בזו אחר זו, הן עוזבות אותנו לאנחות בעולם הזה. ענקיות רוח, נשים חזקות, משפיעות, משנות סדרי חיים.

חבל שחלק גדול מאיתנו שומע עליהן רק כשהן הולכות לעולמן.

עדיין לא מאוחר ללמוד את מורשתן ויפה שעה אחת קודם.

מאיה אנג'לו קוראת שיר שלה upworthy.com

מאיה אנג'לו ויקיפדיה

מאיה אנג'לו שירים

אם ציפורים יכולות לעוף, אז למה לא אני?

דת ורוחניות

בשולי הביקור בארצנו של הכס הנחשב לקדוש

הבלי דת, חבלי משיח?

הבלי דת, חבלי משיח?

השבוע ביקר אותנו בנוכחותו המיותרת מי שחולש על העולם הנוצרי ומוביל את מאמיניו בדרכי הבל ושטויות. חוץ מטקסים ותככים פוליטיים, מה הביא הלה עימו?

באחת מתוכניות הרדיו אתמול, הביע הדובר את תמיהתו על השמחה שעלתה מתוך פסיקת בית המשפט העליון על הפסקת סבסודם של תלמידי הישיבות. הלה טען שבלימודיהם, "מחזיקים" הללו את רוחניותו ותרבותו של עמנו. אני טוענת שלכל אחד מאיתנו הזכות להחזיק בדעה אישית, רק חבל שזו מוטעית וצרת אופקים. רוחניות אינה בהכרח דת ולפיכך ישיבה אינה בהכרח מוסד רוחני. למה לימודי דת נחשבים לנעלים יותר מאשר לימודים למטרת השכלת היחיד/ה? למה התעניינות בכתבים עתיקים נראית חשובה יותר מאשר התעמקות בהגותם של משכילים מודרניים?

יש כמה דרכים לפתור את הטפיליות של הדתיים והאוחזים בקרני הדת, אך אציע פה אחת ופשוטה ביותר: להחליט כבר להנחיל לילדינו את כל התכנים החשובים ולא להשמיטם מתכנית הלימודים של כולם. אם אנחנו מחשיבים את התורה ותוספותיה לאוצר הרוחני שלנו כיהודים, בעיקר במדינת היהודים, הרי שהמתבקש הוא כי תוכנית הלימודים תתנהל בהתאם בלי השטויות הדתיות, כמובן, אלא לימוד המורשת הטהורה ושאף אחד לא יקשקש לי שללא ההבלים הדתיים משול הדבר לגופה בלי נשמה. הבלי הדת אינם נשמה, אלה אמונה במשהו מסוים ולא כל אחד כבול לזה. יש בינינו נבונים דיים כדי להבדיל בין אמונה עיוורת לבין רוח אמיתית. זה ענין של החלטה ותו לא, של שר/ת חינוך בעל חזון, שעתיד עמו חשוב לה/ו. אמנם היו לנו שרי חינוך מן המגזר המיותר, אך בשורות גדולות לא הביאו לנו אלה. עובדה, מה יודעים ילדינו על מורשתם?

אני מתארת לעצמי שיש מאבק בין היחודיות לבין הרצון להשתייך לעולם כולו, בין אינדיבידואליות לבין גלובליות. גם בסדרות של מדע בדיוני כגון "מסע בין כוכבים" מראים שלמרות הגלובליזציה, עדיין ישנה הבדלנות והמסורת של העמים השונים המשמרים את נכסי צאן הברזל של מורשתם. אולי זה מתוך מוגבלותם של הכותבים לדמיין לעצמם יקום החף מכל הבלים דתיים, אך הגיע הזמן להתקדם ולהבין שדת זה ענין של אמונת היחיד במשהו שמתאים לו (אם כי זה בדרך כלל נכפה עליו מרגע התהוותו) ולא ענין רוחני שנכון לכל אחד מאיתנו.

מה מותר כהן דתי כלשהו על פני האדם הנחשב לפשוט? ודאי שלראשון אין נשמה יתרה על האחרון. לא הלמדנות והשקדנות בכתבים העתיקים הפכה את הפופ/הרב לרוחני יותר מאחר שלא טרח להתעמק בהללו. מי ששואלת את עצמה מדוע אינני מזכירה את האימאם, אזכיר את תעובי את אלה הנמנים על דת שכל מהותה להכרית את מי שאינו מאמין בהבליה. לא שהדתיוּת היהודית הפנאטית והנוצריוּת הלא פחות פנאטית טובים יותר.

אני הרי מאותגרת ולפיכך קשה לי להבין איך אדם בשר ודם נחשב לקדוש רק משום שהלה עוסק בלימוד כתבים עתיקים. האם אינו נזקק לנקביו כמו כולנו?

 

Documentary: The Thorn Birds – Rachel Ward, Richard Chamberlain Reminisce

חנה מרון

הרהורים עם לכתה מעימנו של ענקית התאטרון

כל העולם במה

כל העולם במה

 

הולך ופוחת הדור. ענקי הרוח עוזבים אותנו בזה אחר זה ולנו לא נותר אלא לראות בעיניים כלות את לכתם מאיתנו ולכפור את ידינו בעצב עמוק.

כשאנחנו חושבות על תרבות, על מה אנחנו חושבות? מה צץ מיד לנגד עינינו? לצערי, זה תלוי בדור. כשמאן דהוא, גם אם הלה תמים וישר-דרך, נולד לתוך ריקנות והבלים סובבים אותו בכל אשר יפנה, מה כבר אפשר לצפות ממנו? הזורע רוח, יקצור סופה; הטומן הבל, יקצור שטויות ("כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ" הושע ח ז). כשמטמטמים לנו את הווייתנו בקשקושים המטומטמים של הריאליטי למיניהם, איך אפשר לצפות שיצא דור בעל רמה שכלית גבוהה מהמשוכה הרדודה הזו?

יש בתאטרון משהו שאין באמצעי האמנות האחרים. זה כמו לקרוא ספר שהקולנוע לא הספיק להשחיתו. זה להיות שותפה לאמנות המוצגת לנגד עינייך, לנכוח בקסם המועלה על הבמה מולך ולחוש את הכישוף המתהווה. האינטראקציה הבלתי אמצעית בין האמנית לבין הקהל.

אני שייכת לאלה (נראה לי שבין המעטים) שאינם מעריצים את ה"כוכב/ת", אלא את התוצאה של עבודתה/ו. יש הבדל בין הערצת עפר רגליו של מאן דהוא שהתפרסם על גלי יחסי ציבור משומנים (מי אמר ג'סטין טימברלייק?) שבינו לבין כשרון אין ולא כלום, לבין אמן אמיתי, בעל שאר רוח, המעיף אותך למקום מופלא של עונג וסיפוק רוחני שקשה להסביר ולתאר במלים. תחושה של נפלאוּת, עילאיות.

לצערי הרב, לא יצא לי לראות את חנה מרון בהצגה, אך למזלי ראיתיה בהופעות בטלויזיה, בהם בלטה ביחודיותה ואפשר היה לחוש בשאר הרוח. אמנית גדולה, אמיתית, שעשתה תפקידים בצורה הכי-הכי.

הולך ופוחת דור הענקים ודורות חדשים אינם קמים במקומם. חבל שרק ריאליטי ורעות-רוח באו לנו להשחית כל שמץ של רוחניות ואיכות.

 

יהא זכרה ברוך!

ספורט פאראלימפי: אומץ ונחישות זה שם המשחק

לבחור בכל יום מחדש איזה בן-אדם אני רוצה להיות

מורן סמואל חותרת פארלימפית זוכת מדליית זהב

מורן סמואל חותרת פארלימפית זוכת מדליית זהב

התמונה הזו מתמקדת באתלטית אמיצה. ניתן לראות איך מציגה בפני המצלמה את מודעתה המלאה להשג שהשיגה וכמה היא גאה בזה. אכן, היא עבדה קשה, היא התאמצה רבות להגיע למקומה בעולם כמנצחת, הן כחותרת והן כשחקנית כדורסל, והתוצאה – היא השיגה את המטרות אותן הציבה לעצמה (מתוך העבודה שהגשתי במסגרת לימודי).

בימים אלה אני לומדת ב-Coursera קורס בשם English Composition I: Achieving Expertise בשביל להתאמן בשפה הזרה הלזו ולרכוש בה כמה מיומנויות, בין היתר גם כדי להשתפר בכתיבה בשפת האם שלי, שהרי אימון תמיד מבורך.

המשימה שלנו בשבוע שעבר היתה לכתוב התרשמות מתמונה המראה את מומחיותה של הדמות. כדרכי בקודש, בחרתי להתמקד בדמות נשית. מתוך הזדהות עם בָּנַי, לירן–  המורה לחינוך גופני ומאמן הכדורסל, וסער – מאמן הכדורסל, בחרתי בנושא ספורטיבי ומי, אם לא החותרת ושחקנית הכדורסל המצליחה מורן סמואל, יכולה לשמש השראה לכל אחד ואחת מאיתנו?

אני זוכרת את הוידאו שעבר ברשת כמו שריפה בשדה קוצים, שהראה את הטעות של המארגנים בניגון ההמנון הלאומי שלנו, איך תפסה הבחורה הנחושה את המיקרופון ובגאוה גדולה שרה את התקוה. הפעם, מעבר לדמעות השגרתיות הזולגות מעיני לשמע ההמנון, היתה התרגשות גדולה על ההשג של הספורטאית – מקום ראשון בתחרות החתירה ההיא באיטליה.

מורן סמואל זוכה במדליית זהב ושרה את התקוה אחרי שהקלטת ההמנון לא נמצאה

 

מתוך העבודה שהגשתי Assignment Project 2:

בתמונה זו אנו רואות את מורן סמואל, הישראלית שזכתה בזהב בחתירה, מיד לאחר זכייתה בתחרות באיטליה. היא יושבת בסירה, אצבעה מורמת בתנועת נצחון כדי ללמדנו שהיא מספר אחת. חיוכה המאושר מחביא בחובו את מאבקה, את המאמצים הכבירים שהיה עליה להשקיע כדי להשיג את השגיה המרשימים. הרצועה הכחולה-כהה באזור החזה מצביעה על היותה אתלטית פאראלימפית. הסירה הותאמה למתחרות/ים בעלות מוגבלויות. יש בה כסא מיוחד ומצופים משני צדיה כדי למנוע מהחותרת ליפול למים. האדוות במים סביב הסירה שלוות, כדי לבטא את השקט לאחר הסערה; עתה, זה זמנה של המנצחת להנות מנצחונה.

סירת חתירה מותאמת לחותרת פארלימפית

סירת החתירה מותאמת לחותרת פארלימפית

מורן סמואל היתה שחקנית כדורסל מקצועית הן בנבחרת הלאומית הישראלית והן בקבוצת כדורסל הנשים בכרמיאל, והשתתפה במשחקי גביע אירופה. ב-2006, בגיל 24, היא התעוררה בוקר אחד ונוכחה לדעת שרגליה משותקות עקב התפרצות מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה.

כמי שהיתה שחקנית כדורסל פעילה כל חייה, היה זה עבורה הלם גדול לא להיות מסוגלת לזוז, אך היא החליטה לא להכנע לנכות. היא החלה תהליך שיקום, במהלכו הוזמנה לשחק בנבחרת הנשים בכסאות גלגלים. היא קיבלה הזמנה גם מההתאחדות לספורט נכים להתאמן בחתירה. היתה זו התנסות בתחום חדש לגמרי עבורה, אך היא לקחה על עצמה להתמחות בו ולנצח. היא אמרה:

גיליתי בחתירה אתגר חדש, רק אני מול המים, מול עצמי. בחתירה יש רגעי מדיטציה שמובילים אותי פעמים רבות לדיאלוג נוסף עם הגוף.

(מורן סמואל באתר סלונה)

 

סירת החתירה של מורן סמואל

סירת החתירה של מורן סמואל

הקטגוריה שלה, שנקראת ASW – ARMS AND SHOULDERS WOMEN, כוללת ספורטאיות אשר כתוצאה מהנכות יכולות לחתור רק באמצעות פלג גופן העליון. הן זקוקות לרצועה באזור החזה כדי לאפשר תנועה קדימה מבלי ליפול. בנוסף, הן משתמשות ברצועה באזור הברכיים וכן כפות רגליהן מקובעות לסירה.

כדי להתאים את הכסא בסירה בדיוק למידותיה, נעזרה סמואל באיש מקצוע מיוחד שבונה פרוטזות לקטועי רגליים וידיים. הכסא הוכן מתבנית גבס של גופה, שעליה בנה המומחה תבנית מחומר שנקרא "קרבון" (עשוי מסיבי פחם).

סמואל זכתה במדליית ארד בחתירה באליפות העולם 2011. באומץ לבה ונחישותה ליצג את ישראל בכבוד, היא מעוררת השראה בכולנו להתגבר על מכשולים וקשיים בחיינו. היא כתבה בבלוגה:

 

אני שמחה על הזכות שניתנה לי לרגש כל כך הרבה אנשים, אני מאמינה שכל אחד ואחת מאיתנו אחראים לשמש דוגמא לסביבה שלנו. כאישה וכספורטאית חשוב לי להיות קשובה לסביבה שלי, להיות בדיאלוג ובמפגש מתמיד עם אנשים, ולנסות להשפיע מעצם העשייה החיובית ודרך החיים שלי. לא לקחת כמובן מאליו את המקום שלנו בעולם ולנסות להפוך חסרונות ליתרונות; הדרך שאדם עובר כשהוא מזהה חסרון והופך אותו ליתרון – היא זו שמרגשת, שמשפיעה ונוגעת באנשים אחרים. המגבלה היחידה בחיים היא זו שמציב האדם לעצמו.

למרות שאני עדיין לא אם (גם זה בתכנון), אני מסתובבת בעולם כאילו צועד איתי הילד/ה שעוד לא נולדו והם רואים וערים למעשים שלי, למלים שבהן אני בוחרת להשתמש, להתנהגות שלי כלפי אחרים וכלפי עצמי. כשזוהי נקודת הפתיחה, חריגה מהדרך הזו היא קטנה יותר. זה עשוי להישמע יומרני, מעייף, ואולי בלתי אפשרי – עבורי זה חלק מהאדם שאני רוצה להיות, שאני בוחרת להיות, כל יום מחדש.

(מורן סמואל באתר סלונה)

 

מורן סמואל במדי נבחרת הכדורסל (צילום: בועז רבינוביץ)

מורן סמואל במדי נבחרת הכדורסל (צילום: בועז רבינוביץ)

אני מאמינה שכדי להיות מומחית בכל תחום שהוא, יש צורך להיות קודם כל מוכשרת. אחר כך, יש להציב מטרות, להיות נחושה ולעבוד קשה, לא להרים ידיים למרות כל הקשיים. במאמרו, "מה צריך כדי להצטיין", טוען ג'פרי קולבין ש"אם אין לך כשרון מולד, אין זה משנה – לכשרון אין הרבה או כמעט כלום עם מצוינוּת. אתה יכול להפוך את עצמך לכל מה שתרצה ואפילו להיות מצוין." הוא מוסיף שמדענים ברחבי העולם בחנו השגים של סטודנטים ומצאו כי "אף אחד אינו מצוין בלי שיעבוד על זה. נחמד להאמין שאם תמצא את התחום בו הנך מוכשר מטבעך, תצטיין בו מהיום הראשון, אבל זה לא קורה. אין כל  הוכחה לביצוע ברמה גבוהה בלי נסיון או תרגול… מצוינות אינה ניתנת לאף אחד סתם כך; היא דורשת עבודה קשה מאוד… עקביות הכרחית… כמובן שכמה תכונות חשובות מולדות בחלקן, כמו מבנה פיזי ומידה מסוימת של אינטליגנציה, אך אלה משפיעות יותר על מה שאדם אינו עושה מאשר על מה שהוא עושה." כדי לסכם את טענתו במשפט אחד, הנה במלותיו שלו: תרגול מפיק ביצוע מושלם.

לדעתי, התמונה הזו משקפת את המוטו של מורן סמואל: "אם את בוחרת להסתכל על מכשול ככזה, יש סיכוי שזה יפיל אותך. אם את רואה את המכשול כאתגר – תעשי את המקסימום להתגבר עליו." זה מוטו של מנצחת.

 

ואידך זילי וגמורי…

 

♀♀

קישורים:

♀    מורן סמואל, סיפורה של תקוה פאראלימפית ישראלית, יוטיוב

♀    מורן סמואל זוכה במדליית כסף, איטליה 10.5.14, אתר ההתאחדות לספורט נכים

♀    ארד למורן סמואל באליפות העולם בחתירה לנכים אתר ספורט

♀    מורן סמואל, לא יורדת מהפודיום בלי שירת התקוה, בלוג באתר סלונה

♀    Geoffrey Colvin. What it Takes to be Great. CNN Money/Fortune magazine. Internet site.

Assignment Project 2