יותר מדי זמן

Youn Sun Nah – Avec le temps

יותר מדי זמן אנחנו לא יודעים דבר. יותר מדי זמן משאירים אותנו בחשכה. היה אדם, לוחם, שיצא להגן על המולדת והתנדף. היה כלא היה. טפשות היא או איוולת שאין אומרים לנו את האמת? מה עלה בגורלו של רון ארד? אינכן חושבות שאנחנו מספיק בוגרות לדעת, גם אם האמת כואבת ופאשלות נוראיות נעשו בעניינו?

Villagers – Pieces / To be Counted Among Men

28 ושמונה שנים חלפו מאותו יום בו נפל רון ארד בשבי. עשרים ושמונה שנים! כמה זה בחודשים, בימים, בשבועות, בדקות? מה קרה שם? איך לא חילצנו אותו כשיכולנו?

משהו נורא קורה לנו, משהו נורא מאוד ולא הייתי רוצה שימשיך כך. הערכים שלנו הולכים ונשחקים. כך ארע שבאזכרות לנופלים במלחמת יום כיפור, לא היה ייצוג של הממשלה. איך זה קורה? כשאנשים תאבי שלטון וחסרי ערכים עומדים בראשנו, זה קורה. גם אם יש ביניהם כאלה ששכלו את יקיריהם, זה אינו מחסן אותם מלהתנהל בצורה צינית ואנוכית. הם ואפסם ותו לא. מה יש לנו, כעם, שהעונש שהם מגיע לנו? איך אין אנו יכולים להעמיד בראשנו אנשים עם ערכים, כדי שהדורות הבאים יהיו טובים יותר?

זה לא שאנו שוכחים, משכיחים לנו. ביומן המורה, בו הייתי מצפה למצוא אזכור ליום נפילתו של רון ארד בשבי, אין דבר כזה. אז אם אצל המורים, האמונים על החינוך לערכים, פדה שלהבת רקבון, מה יגידו אזובי הקיר הדבקים לכסאותיהם ולשררה, הלא אלה השרים בממשלה?

Stevie Nicks – Has Anyone Ever Written Anything For You

בשנים הראשונות לנפילתו בשבי של רון ארד, נהגו לערוך ביום הולדתו מטס במבנה חסר. דיברו על זה ברדיו ושידרו בטלויזיה. ככה אני זוכרת את זה. כמה שנים שהמטס הזה אינו טס?

ביאטריס אומרת שאי אפשר לחיות כל הזמן עם הזכרונות הללו ולהזכיר כל שני וחמישי כל ארוע טרגי שארע וצריך להמשיך הלאה, לחיות את החיים. אולי היא צודקת ועלינו לשכוח את אלה שמסרו את נפשם עבורנו, כדי שנוכל לחיות בשקט בארץ המדממת הזו? עד המבצע הבא…

בתמצית:

על איזה מזבח הקריבו את רון ארד ולמה?

Leonard Cohen – Story of Isaac

דם ואש ותמרות עשן

K. D. Lang – My Last Cigarette

דם ואש ותמרות עשן

את ואני בתוך ענן לבן,

את ואני כה קרובות…

את ואני נוגעות, מחושמלות.

Mercedes Sosa – Como La Cigarra

דם ואש וחום גופך

הנה אני לידך,

הבערה בתוכי מאכלת, מתפרצת,

בכל גופי מתרוצצת.

Tracey Thorn – Femme Fatale

דם ואש והכל מתגעש,

את ואני ביחד כמו אש

את ואני אהבה מוצפות

ואז… ואז… שלוות.

K. D. Lang – Three Cigarettes in an Ashtray (Live In Sydney)

♀♀

במלה אחת:

החיים קובעים כי אסור לעשן. ממליצה לכן להקשיב ולהמנע.

את ואני על ענן לבן

את ואני על ענן לבן

© שרון הר פז / את ואני

צום יום כיפור

גמר חתימה טובה!

גמר חתימה טובה!

"למה אני צריכה לצום?" היא תוהה בקול רם, משתפת אותי במתרחש במוחה. "לא פשעתי, לא חטאתי, לא עשיתי כל רע."

אכן, צודקת, אני חושבת לעצמי, היא אינה צריכה, הצדיקה. אז למה היא צמה בכל זאת?

"אבל", מבטה מחמיר, "יש דבר כזה שנקרא 'מסורת' וזו הסיבה שאני צמה, כיהודיה, גם אם אינני מאמינה."

"בסדר, אבל", אני תורמת חלק משלי לשיחה, "יש גם דבר כזה שנקרא דת ומצפון, וזו הסיבה שאיני צמה."

"דת ומצפון?" היא חוקרת אותי, תהייה עמוקה בעיניה הכהות.

אני מניחה שאינה מבינה ומסבירה: "דתי החילונית ומצפוני כאשה המנסה לחיות לפי אמונתה זו."

"צדיקה באמונתה תחיה", היא עונה וחותמת את הסכמתנו להניח אשה לבחירת לבה לחיות את אמונותיה כפי שאנו מוצאות לנכון. ישנם דברים שאין טעם להתווכח עליהם. אנחנו סוברות שהאהבה מנצחת כל חילוק דעות שהוא.

Cliff Richard – Some People (LIVE TV)

גם השתא נאותה אהובתי להתכנס עמי ועם הטף בישראל. בפאריז, נוהגת אמהּ לכנס את המשפחה לצום יחדו. זו המסורת המשפחתית שלהם. אנחנו מתבדחות שבשהותה עימנו בארץ, היא מקיימת באדיקות את הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", משום שקשה יותר לצום כשהכל מסביבך מסבים לסעודות כסדרן. הרבה יותר קל כשאין גרויים. השתדלתי לבשל מאכלים שריחם אינו הולך לפניהם יותר מדי, אך לא נראה לי שקל לצום כשקרקוש הצלחות והסכו"ם נישא ברמה. בכל זאת, אנחנו מונים יותר משני מניינים, אם לקחת גם את הנשים בחשבון, ואי אפשר לשמור על דממת כלי האוכל.

Cliff Richard and Another Level – Some People

האשה עמדה בצום בגבורה. מזג האויר הנעים הקל עליה. לא היה יותר מדי חם ובבית הכנסת, השוכן כמטחווי קשת מביתנו, ישנם מזגנים. אלה עבדו במלוא תפוקתם כדי להקל על העומדים בתפילה בגבורה.

נהירה אל הים לסליחות

נהירה אל הים לסליחות

לעת ערב, עת התלויתי אליה לנעילה ולשמיעת תקיעת השופר, היה קריר מדי לטעמי ונצרכתי לצעיף מחמם מצמר כדי לגבור על הצינה. ביאטריס הרימה גבה מלגלגת על אף שהיא כבר רגילה לעובדה שגם בקיץ אני מתעטפת בשמיכת הפוך. הלילות בקציר די קרים.

עטופה היטב בצעיף ובתגבורת של סוודר מעליו, ישבתי לצפות איך מנצחת אהובתי על טפינו המקיימים את מצוות תקיעת יתד ראשונה לסוכה. הלב מתרונן למראה הנכדים הבוגרים המשתתפים גם הם במלאכת הקודש. גשם אמנם לא ירד, אך העננים שכיסו פיסות של כוכבים רמזו שאולי זה יבוא בקרוב. כולנו תקוה שזה לא יקלקל את הקישוטים שהחבר'ה יתחילו לשקוד עליהם מחר.

♀♀

בתמצית: גמר חתימה טובה לכולנו.

הבה נשליך את כל חטאינו אל הים

הבה נשליך את כל חטאינו אל הים

סליחות וכפרות

סליחות וכפרות, נתניה על הים בטרם שקיעה, ערב יום הכיפורים תשע"ה

סליחות וכפרות, נתניה © שרון הר פז

היא מעלעלת ברשימת אנשי הקשר שלה בנייד. היא הולכת לבלות בשעה-שעתיים הקרובות בניהול כמה שיחות נפש עם רעותיה ורעיה כדי לברר אם חטאה להם ולבקש את מחילתם.

שעת בוקר, ערב יום כיפור. אני מעלעלת באינטרנט בנסיון למצוא את התפילות בשפה האנגלית לטובת ידידה שלנו באוסטרליה שאינה שולטת בשפת הקודש. במסגרת ידידותינו, אנחנו חוגגות איתה את כניסת היום הקדוש כמה שעות לפני שנכנס את הטף על טפם לסעודה המפסקת אצלנו.

יהודית רביץ: סליחות

אצלה זו מסורת המוטמעת עמוק בנפשה מלידה, כך חונכה. היא מקפידה על אמירת הסליחות בחודש אלול ובעיקר על טקס הכפרות בערב יום הכיפורים. ברוח הצמחונות, היא מבכרת להחליף את התרנגול המבוהל והמסכן בכסף שהיא מחלקת אחרי הכפרה לעניי עירה.

רן ונמה – תרנגול בן גבר

אצלי, אחרי שהשתחררתי מכמה דברים שהוטמעו בי בילדותי, אני מנסה להיות הוגנת וישרה ולא לפגוע באף אחד/ת שאינה מבקשת את רעתי. מי שחורשת רעה נגדי ונגד שלי, עדיף שתישמר לנפשה. כאלה, אני משחררת ממני באנרגיות טובות. להלן דוגמא: מישהו מעצבן אותך על לא עוול בכפך, מישהו זר, שאינו מכיר אותך, אבל מתאווה להכנס לך לתחתונים, חושב שיש לו זכות להעיר לך על אורח חייך ומנסה להתערב כדי להניא אותך מלחיות לפי מה שאת. אחת ההערות המפגרות שזה משחרר לעברך בחוצפתו: "את פשוט לא פגשת את הגבר הנכון", בבחינת הוא ושמוקו הוא. אינני מוצאת לנכון לשתף אותו בעובדה המשמחת שדוקא פגשתי את האשה הנכונה, היא ביאטריס הנפלאה שלי. הזעם העולה בי על החוצפה לקבוע מה נכון לי, עולה וגואה, אך החוכמה היא לשחרר את זה ולהחליף את האנרגיות הלא רצויות באנרגיות טובות. לא שחס וחלילה אשגר לעבר הנלוז אנרגיות של אהבה, כי זה הרי אינו ראוי להן וגם לא אוכל לעשות שקר בנפשי. מה שאני יכולה לעשות, זה לחשוב על הטיה של האנרגיות שאינני רוצה בחיי. פשוט לשלח את האפס מעל פני לכיוון אחר משלי, רצוי מנוגד לגמרי, בתקוה ששם זה ימצא לעצמו את שזה צריך. ברגע שזה ישוחרר – גם אני משוחררת ונשארת עם האנרגיות הטובות שלי ושל ביאטריס אהובתי.

אמנם, זה די קשה, אך שוה ביותר. אצלי זה עובד ואני מקוה שגם אצלכן.

PassengerLet Her Go

♀♀

במשפט: לשנה טובה תכתֵבו ותחתֵמו.

סליחות וכפרות, נתניה על הים © שרון הר פז

סליחות וכפרות, נתניה על הים
© שרון הר פז

עם קשה עורף

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שמות ל"ב 9)

מה בפסוק הזה לא הבינו החארות? מה חשבו חסרי הבינה, שיצליחו לנצח אותנו? מישהו צריך להסביר להם שזו הארץ היחידה שיש לנו ושום דבר לא יעזור להם נגדנו. אנחנו נשאר פה על אף ולמרות כל איומיהם נגדנו.

Sia – Breathe Me (Live At SxSW)

שבת. לא נעים להקשיב לרדיו כשכל דקה מתערב החמאס בשידור. לא נעים לשמוע שיר מקסים של סיה בתכניתו של אבי אתגר כשברקע אזעקות. הרסו את השיר, אך לא את רוחנו. בסופו של דבר נכניע אותם ונשחרר אותנו מֵעוּלם. גם את חלק העם הפלשתיני שאינו רוצה בהם, אך חסר אונים מלהתנגד להם. ראיתם את "הגיבורים החמאסניקים" מנהלים משפטים הוגנים? סתם יצאו ותפסו את חסרי המזל שאתרע מזלם להקרות בדרכם של הרוצחים.

פטריוטיות מתחילה בינקות

פטריוטיות מתחילה בינקות

זוכרות את מה שלמדתן על מסעי הצלב? היה דבר כזה, כשראשי הדת הנוצרית החליטו להשליטה בכוח על כל העולם. עכשו יש את הדת הנתעבת האחרת שמנסה לעשות את אותו הדבר בדרכים מתקדמות יותר. גם על זה נתגבר. בסופו של דבר, ננצח. האור ינצח את החושך. אני אופטימית.

American Journalist James Foley Beheaded Video Gets Leaked

המראות שוברים את הלב

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן

אזעקה בכיסופים.

זיקים, כרמיה, אזעקה.

אזעקה ביד מרדכי ונתיב העשרה.

אזור התעשיה אשקלון אזעקה.

אזעקה באשקלון.

אזעקה באשדוד.

אזעקה בגוש דן.

אזעקה בחדרה.

בקציר שָׁקֵט.

ובעזה, מדלגים התושבים בזהירות בין ההריסות למצוא שרידים. המראות שוברים את הלב, בעיקר את זה היהודי הרחום, כי אצלם ישנם יותר מדי קיצונים שלא אכפת להם מכלום מלבד זריעת הרס ומוות.

ויש גם תקוה, כי גם ביניהם ישנם בני אדם, עד כמה שזה מפליא את הקיצונים אצלנו.

"המלחמה מגדירה מחדש את החיים, היא מפענחת מחדש את קיומך, אולי המלחמה תגרום לך לעשות חשבון מחדש עם הזמן והתאריך. האם אתה האדם האנושי והתרבותי שאתה מתיימר להיות? או שאתה אדם אחר לגמרי ממה שדמיינת כל הזמן? האם אתה שייך לשנת 2014? או שאתה טעות של מכונת זמן מסרט גרוע? משימתך העיקרית היא למצוא כוס מים ראויים לשתיה, למצוא קצת אור כדי ללכת לשירותים, למצוא בית שהוא לא ביתך, רחוק מהמוות, עם מעט כבוד-עצמי וגאווה מול המארחים שלך, למצוא זמן לבכות את החיים שלך שבורחים לך מבין הידיים בין מלחמה למלחמה. חדלת מלהיות משורר, אפילו לא בן אדם בזמן שאתה מעביר את ילדיך מבית לבית כמו חתול מבוהל, קולות האימה, צרחות התינוקות ורסיסי הטילים רודפים אותך. אלה הרסיסים המכוערים שמילאו את הרחובות, אתה תשתגע מזה שהאוסף שלהן היא הזהות החדשה של ילדיך. אתה לא בשר ודם כשאתה רואה את שאריות שכניך מפוזרות ברחוב כמו שלטי פרסום, ואתה ממשיך ללכת ואומר: אלה החיים. אתה לא בשר ודם כשאתה רואה את מונה ההרוגים קופץ ממאה לאלף כמו בתחנת דלק. אתה לא אתה, המלחמה הגדירה אותך מחדש. אתה בסך הכל אבק המתפזר ברוח מהפגזים. חף מפשע שהרעב, הציידים והטבע האכזר רודפים אחריו, פרימיטיבי בלי נייר או תמונות או אינפורמציה או עתיד. אתה אבוד במלחמה, אל תטרח בלעייף את נשמתך בכתיבה, או אפילו בהתבוננות ביפה כי אף אחד לא יבין את השטויות האלה. אז מה המשמעות בלגלות שהמלחמה מגדירה מחדש את משמעות החיים".

(זה לא פוסט פוליטי, סתם פוסט אנושי).

Nasser Rabah

בקציר שָׁקֵט. הלואי כך גם על שאר חלקי המדינה.

הי"ג, הי"ח, הי"ד

היא לא עמדה בזה. אני יכולה להבין, אם כי לא להסכים. אכן, כמה אפשר לסבול את המציאות הזו, הכל-כך ישראלית, כשאת באה מהגולה השבעה והמרוחקת? ומצד שני, היא הגיעה הביתה, לפריז, ונתקלה בטרור גלותי. ועכשו מה? אנה משם? לאן יכולה יהודיה לשים את פעמיה כדי למלט את נפשה, לאי הפסחא?

היה לנו דיון נוקב, כזה המשנה חיים. איני יכולה לכפות את דעתי ואת אורח חיי על הזולת, גם אם זו האשה שאני אוהבת ונשבעתי לחלוק איתה את חיי. היא החליטה שהישראליוּת גדולה עליה ואינה יכולה יותר איתה. לא היה טעם להתווכח. שתינו נשים דעתניות ואנו מכבדות זו את זו, גם אם דעות מנוגדות לנו בשטחים מסוימים. בעיקר בנוגע לשטחים הערביים.

בליל ששי האחרון כבר לא הלכנו לישון. אחרי ששמענו את ההודעה על כניסת כוחות צה"ל לעזה, אי אפשר היה לפרוש לשינה כשהמחשבות מתרוצצות ואינן מבשרות טובות. ישבנו הרבה אחרי חצות ודיברנו וליבנו והבענו זו באוזני זו את שאנו חושבות. כשהשחר האיר, היא ארזה והתעופפה לארצה. ישראל אף פעם לא היתה ארצה. קשה לי להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל.

דברים מתפוררים. כמו טילים הזורעים הרס, עלולות מלים בעדנא דרתחא ללבות להבות שאת תוצאות שריפתן מי תשורנה. אני ממלאה פי מים. גם היא. לוא היתה פה, יכולה היתה לחזות במו עיניה איך מחליפין לנו את דוד השמש הבלוי בחדש, אחרי 23 שנים של עבודה נאמנה (תודה לכרומגן!). לוא היתה פה, היתה מתבוננת בחשדנות בבני דודנו הפועלים וטורחים ומתאמצים בעוד יום שגרתי של צום כדי להביא פרנסה לביתם. היא היתה מעלימה מהם שהיא דוברת את שפתם ואורבת לכל מלה היוצאת מפיהם כדי לא להיות מופתעת אם יחליטו לחרוש רע כלפינו.

התקנת דוד שמש

התקנת דוד שמש

 

שעתיים של עבודה, חסכון של 500 ₪ מכל הצעה אחרת שקיבלתי ואנחנו נפרדים בהבנה הדדית. מה הם רוצים בסך הכל? שקט ופרנסה. כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש שקט, באים היהודים לקנות אצלם ומביאים להם פרנסה. כשאין שקט – אף אחד אינו מהין להניח את כף רגלו על סף שום כפר ערבי. בימים כתיקונם, הייתי בודקת מחירים בברטעה, הסמוכה אלינו, אך כיום זה בלתי אפשרי. גם לבקה אל גרביה לא הגעתי פיזית כדי לרכוש את הדוד שמש, אלא סגרתי את העסקה טלפונית. מעניין שעדיין יש אמון הדדי. קבענו מועד, הם באו בזמן ועשו את העבודה בצורה מקצועית ומהירה.

בטרם פרידה, מעיף אחד המתקינים עין תוהה על המזוודה הארוזה והמוכנה לטיסה. יש לי ענין אישי לענות בו ואני חוזרת תוך יומיים. הלה שואל בסקרנות לאן מועדות פני. "פאריזה", אני עונה והוא ממשיך וחוקר לפשר הענין. האינסטינקט המיידי מדרבן אותי לענות לו שאינני בורחת מאימת הטילים של בני משפחתו, אך אני מתאפקת כדי לא לעלוב בו ואומרת את הלא-אמת שהטיסה הזו נקבעה לפני זמן רב ולא יכולתי לבטלה. חברו נראה כחולם. "פאריז", הוא אומר, ארשת מצועפת על פניו, "פאריז…"

"עיר יפה", אני עונה, בולמת את עצמי מלהעיר את ההערה הלא תורמת שבני עמו השתלטו על חלקים רבים בה ועל שאר המדינה וצרפת הפכה להיות עֲרָבְפָת.

הוא מספר לי שיש לו משפחה בעיר הזו והוא שוקל להגר לשָׁם עם אשתו וילדיו. לשאלתי, הוא מסביר שהמצב לא טוב ואין הוא רואה שום אופק מדיני, שום תקוה. אני נזכרת בהזמנתה של יסמין, העושה באוסטרליה מזה מספר שנים, לבוא אליה כדי להתרחק מהטרוף הנוכחי. היא מוכנה לסדר גם את ילדי ונכדי, הקהילה הישראלית הגדולה תתמוך. אין לי מסוגלות נפשית לנטוש את ארצי. כאן נולדתי וכאן זה המקום שלי ואין בלעדו. הגולה אינה בית, זו גולה.

הם אנשים טובים ושוחרי שלום. אפשר היה לחוש באנרגיות החיוביות שלהם. כל מה שהם רוצים, כך אמרו, זה להתפרנס ושהפוליטיקאים יפסיקו להחריב הכל. יש להם טענות לכל העומדים בראש – הן הביבי (כמובן) והן החמאסניקים. "אתם עשיתם אותם", הם טוענים. "הפוליטיקאים שלכם נתנו להם לעלות".

אין לי ויכוח עם עובדות היסטוריות ועם ההתנהלות הכושלת של ממשלות ישראל לדורותיהן, פרט לזו של רבין. רק מי שרוע בלבו וטמטום במוחו יכול לומר שהסכמי אוסלו לא היו טובים לנו. היתה אז תקוה, היום כבר אין. לא חראם?

התקנת דוד השמש

התקנת דוד השמש

♀♀

בתמצות:

איזה שילוב קטלני זה – הפוליטיקאים הכושלים שלנו והרוצחים הארורים שלהם. איך ישרור שלום?

שבת של טילים

היום החמישי לצוק האיתן

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן

כבר מיום חמישי אפשר היה לראות את הנהירה לקציר. הכביש המתפתל מצומת ברטעה למעלה אלינו לא היה עמוס כל כך מעולם. פגוש אחר פגוש, פקק אחד גדול, נהרו הדרומיים אל קרוביהם פה, החל מהדרומיים הצפוניים ביותר – הלא אלה תושבי חדרה – ועד הדרומיים באמת, תושבי שדרות. בלי משים הפכנו להר של שלוה מחוץ להמולת הטילים ברחבי הארץ.

הבית מלא מבקרים, כך גם בבתי השכנים. נחמדה ההתכנסות הזו, חבל שהנסיבות אינן משמחות. יחד עם זאת, עושים על האש, צחוקים, משגיחים על הטף המתרוצץ בחופשיות בלי הצורך להאלץ להמלט למקלט. טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה-חמסה, אלינו אין הרי טעם לירות מהטעם הפשוט שהם עלולים לפגוע באחיהם. לא שזה יעצור את המטורפים, אבל תקוה יש.

הבית הזה יודע אורחים, אך מעולם לא במספר כה גדול בבת אחת. קיבלנו את שבת בשירה רמה ובתפילה זכה לשלום במהרה בימינו, אמן. היתה הרגשה של בית כנסת. אני אוהבת את הבית שלנו, אך מעולם לא חשתי עד כה את הקדושה שהוא מקרין. כולם אמרו שהאוירה היתה מדהימה.

שבעה חדרים בבית, שבע משפחות הזמנו. לילדים שמח, כמו מסיבת פיג'מות גדולה. הם אינם קולטים כל כך את האוירה ושמחים להתרוצץ בין המבוגרים במשחק התופסת. מזכיר לי את הביקורים המשפחתיים בשנות הששים, עת היינו פורשים בלילות מזרונים על הרצפה ללינה המשותפת.

בעיקר עושים על האש, רק שהמנגל מוגבל לבשר ולירקות החרוכים ואת השאר יש לבשל על הגז. המטבח מאויש כל הזמן. כל משפחה בתורה מבשלת את המאכלים שלה עם המצרכים שהביאה עימה. אין דרך אחרת, משום שקיבולת הסירים שלנו סטנדרטית, לא בכמות קיבוצית. שלא כמו בשנות ילדותי, בהן המטבח היה נחלת הנשים בלבד, אפשר היום לראות את ניצני השוויון מלבלבים: גברים מבשלים ונשים משגיחות על הצאצאים; חלוקת תפקידים הוגנת.

ביאטריס מביטה בהשתאות על השבט הישראלי המצוי ואני משערת שהיא רושמת לעצמה התרשמויות. אולי יצא מזה מחקר אי-פעם, מהצד הפמיניסטי, כמובן.

חלק מהאורחים יצא מחר דרומה, לעבודתו, אלה שחשים שהם באמת נחוצים במקומותיהם. השאר, ישארו לנשום אויר צח ולאסוף כוחות לקראת הבאות. נקוה לטוב ולשקט.

חוסנה של השטעטל הישראלית

והפועל עובד

והפועל עובד

א.   מוות לערבים!

ב.    ערבי טוב זה ערבי מת.

ג.     צריך להכנס בהם כמו שצריך!

ד.    רק כוח הם מבינים, הכלבים הללו (וסליחה מההולכים על ארבע על עלבון ההשוואה)!

ה.   הם לא ישברו אותנו!

ו.   כל ההצהרות הללו עגומות, אך נכונות.

יום חמישי, 10.7.14, מרכז קניות גן שמואל, שש וחצי בערב. מגרש החניה מלא בדוסאלך – מחזה לא שגרתי בעליל. מה לעוטי הציציות ולקיבוצניקים? איננו מתעכבות לברר. לא שיש לנו יציקה על הראש, אבל יש דברים אחרים להשלים. הזמן קצר והמלאכה די מרובה.

אור היום מכה בכל עוזו. אנחנו מסירות את משקפי השמש ונכנסות לחנות הכלבו המכונה "דוכן גן שמואל" כדי להצטייד לקראת השבת. המקום הומה קונות המעמיסות על העגלות מכל טוב. זו הסיבה שאני מעדיפה לערוך את קניותי בימי רביעי, אך השבוע, עם הטילים והשיפוצים, יצא דוקא יום חמישי.

ביאטריס מובילה את העגלה ויחד אנחנו ממלאות אותה לפי הרשימה שהכנו מראש. יש גיל, שבלי רשימה לא נזכור דבר. חשבתי על יזמות חדשה – להמציא מקרר שממלא רשימה של המצרכים שמתרוקנים ממנו כדי שלא נצטרך לעמוד מולו ולבדוק את תכולתו בכל פעם מחדש. אם נרצה להגדיל את המצוה – אפשר בהחלט לתכנת את המקרר כך, שזה יעביר הרשימה לחנות הקבועה שלנו וזו תכין לנו את המצרכים ותשלח לביתנו. לחילופין, אפשר לבקש מהמקרר להורות לחנות לעכב את המשלוח אם נרצה לבקר בה בעצמנו. פשוט, נעביר את כרטיס המועדון שלנו והמצרכים ישונעו אוטומטית לקופות, הקניה תחויב אוטומטית בכרטיס האשראי (יהיה לכו—-לן!) וימתינו לנו ביציאה כשהם ארוזים. כל שיוותר לנו לעשות, זה להורות לרובוט התורן לאן להוביל את הקניה.

ביאטריס מציצה במה שאני חולמת ומאשרת. לדבריה, אם לכיפת ברזל הגענו בשעה מוצלחת, הרי שדבר פשוט מזה אינו בגדר חלום באספמיא. את המוח יש לנו, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מבורכים.

אורי זוהר שיר הפטנטים 1966

סיימנו הקניה ואנו עומדות בתור לקופה. לפנינו עומדת שכנה מקציר ואנחנו מחליפות פטפוטים שגרתיים. לפתע מתריע הנייד שלה והיא קוראת בקול רם את ההודעה שהגיעה: "צבע אדום בחדרה!" בסביבה עובר רחש, אך אף אחד אינו זז, הכל שומרים על תורם בקנאות. חדרה אינה גן שמואל, הטיל הרי אינו בכיוון שלנו, אז אנחנו רגועות. חוצמזה, הכל מכתוב, לא ככה?

מבעד לדלת הזכוכית אפשר לראות את הדוסלך עומדין ומתנדנדין בתפילה. אין לי מושג אם זו ערבית משותפת בה הם חולקים או כנגד הטיל שלא יגיע. לא ממש אכפת לי.

השכנה מקציר שואלת את עצמה בקול רם אם יהיה זה בטוח לנוע עכשו בדרך הביתה. אני אומרת לה שאם אין היא מתכוונת להכנס למקלט כלשהו, עדיף שתהיה בתנועה. ככל שתרחיק את נפשה מהאזור, כן ייטב. בקציר בטוח יותר.

♀♀

בדרך הביתה, אנחנו נזכרות במסיר הכתמים שמשום-מה שכחנו להוסיף לרשימה ומחליטות להכנס לחנות בכפר קרע כדי שלא נשאר בלי זה. ביאטריס נשארת במכונית ואני שמה פעמי ישירות אל מושא קנייתי. בדרך צדה עיני את משחת השיניים שקנינו "במבצע" בגן שמואל: אם קונים שניים, מקבלים את השני בחצי המחיר. שם זה עלה 15.90 ₪. אני מעיפה מבט במחיר והסעיף עולה לי בכל עוזו" 7.90 ₪ בלי מבצע ובלי טובות. את קונה שניים במחיר שהוא פחות מהאחד שאת קונה בדוכן גן שמואל. לא להתעצבן?

אני תמיד בעד לתת פרנסה קודם כל לבני עמי, בבחינת "עניי עירך קודמים", אך כשאלה פושטים מעלינו את העור, אני מעדיפה לשמור על הכיס אפילו במחיר של לתת פרנסה לאויבינו. אני מזכירה לקברניטינו שהבטיחו וקשקשו לנו שיורידו את יוקר המחיה ושום דבר בכיוון לא נעשה על ידיהם ואין תוצאות חיוביות בנוגע להעלאת רמת חיינו והורדת יוקר המחיה. מעצבן איך המלים החלולות והשדופות יוצאות להם מהפה בכזו קלות והזלזול בנו, העם, ממש מקומם! אחר כך הם מתלוננים שיש כלכלה שחורה ומתריעים שצריך להלחם בה וכל דברי ההבאי הללו. זו מרכולית בכפר קרע עם קופה רושמת וחשבוניות, אי אפשר לדבר כאן על כלכלה שחורה, אז למה ההבדל העצום הזה במחיר? ברור לכולנו שאין מדובר כאן רק בפריט בודד, נכון?

ביאטריס מגלגלת עיניים. מבחינתה, תמיד היינו עם של סוחרים ממולחים וכך גם נשאר, לדעתה.

אני, מבחינתי, מקוה שנתעשת ונשים קץ לתופעה הרווחת במקומותינו לפיה מי שיכול מנצל את זולתו עד העצם. ישראל אמנם קטנה, אבל מספיק עם ההתנהלות של השטעטל; אני מזכירה לכל שישראל זו מדינה, לא עיירה בנכר.

העצב אין לו סוף

העצב אין לו סוף ברזיל מפסידה במונדיאל

העצב אין לו סוף
ברזיל מפסידה במונדיאל

אתמול הלכנו לישון מוקדם וויתרנו על הצפיה במונדיאל. היה יום ארוך ומורט עצבים וקשה היה להחזיק את העיניים פקוחות.

הצ'וצ'י נרדם עוד במכונית בדרך מחדרה לקציר. הוא לא התעורר גם כשנישא בידי אביו והושכב במיטתו, בחדר הנכדים המשופץ. הוא עדיין איננו מתעניין בכדורגל.

בשבוע שעבר ישבנו לצהריים במסעדה בנתניה לכבוד יסמין שהגיעה לביקור מולדת משהותה בנכר. בהתלהבות רבה אנחנו מחליפות תמונות וחוויות מנכדינו ודנות בנושאים שברומו של עולם, כלומר בענייני טיטולים ומוצצים ומי כבר יושב ומי זוחל ומי או-טו-טו יתחיל לרוץ מרתון וכמובן מתלהבות מאיזה כיף זה להיות סבתא, בעיקר משום שאפשר להחזיר את הנכדים להוריהם בתום השמרטפות ואנחנו חופשיות לתענוגות חיינו הבשלים.

חברה שמוצאה מברזיל מצטרפת אלינו ומתחילה לנתח באוזנינו את מהלכי קבוצתה האהובה. אנחנו בענייני נכדינו והלה בשלה. הגאולה באה מכיוון כמה שולחנות לידינו. זוג מפטפט בשפה המתנגנת ההיא ואוזניה של הברזילאית מזדקפות. ללא שהיות, היא נוטשת אותנו ומצטרפת לבני ארצה. ככל שהדקות עוברות, מתמלא השולחן הברזילאי בעוד ועוד אוהדות. צחוקים פרועים, שירה רמה ושמות של המטיבים לבעוט בכדור נישאים בפורטוגזית.

כדי להשביע את סקרנותי, מתרגמת לנו ביאטריס את עיקרי הדברים: תריסר נשים יושבות בצותא ברזילאית ודנות במונדיאל, מלאות בטחון שהגביע אצלן בכיס.

האמת, פעם, בשנות השבעים, אהבתי כדורגל, אך עם חלוף השנים, זה עבר לי. ממש משעמם לצפות ב-22 שחקנים המעבירים את הכדור מזה לזה ללא תכלית. פעם, היה המשחק מלהיב יותר או שמא התבגרתי? בכל אופן, אינני מבזבזת את זמני לריק בצפיה בשעמום.

מה שכן נשאר לי מפעם, זאת האהדה שלי לנבחרות ברזיל והולנד. פעם אהבתי לראות אותן משחקות ואף על פי שאין לי מושג איך הן היום על המגרש, אני תמיד לטובתן. לולא ההתרגשות של אמש, היינו מן הסתם יושבות לצפות, אך המציאות הכתיבה אחרת. לא נעים היה להתעורר ולגלות שהנאצים ניצחו. ממש לא!

נאצילנד איבער ברזיל

נאצילנד איבער ברזיל

אני בטוחה שאם השחקנים הברזילאים היו יפנים – הם היו ודאי עושים חראקירי. מדהים לראות את התמונות העצובות שוב ושוב ואת הבכי של עם שלם שחי על הכדור. כל כך רציתי שהחבורה העליזה מהשבוע שעבר תמשיך לשמוח!

אולי יעזור לנו השם ונתנחם בהולנד שתיקח את הגביע?

אושר ברזילאי