פסטיבל החג של החגים

חיפה חיפה – החג של החגים ה-20

Haifa – the 20th Holiday of the Holidays

הו-הו ימים טובים!

Ho-ho-ho the Good days!

רק הבוקר נודע לי, לא שמתי לב שדצמבר כבר באמצע. בדרך כלל עושים את זה מתחילת החודש במשך ארבעה שבתות, עד כמה שזכרוני אינו מטעֵני (ובגילי זה בהחלט עלול לקרות). כמעט והתפתֵתי לקחת את ביאטריס ולנסוע לשם, אך היו לנו התחיבויות קודמות עם הנכדים, כך שדחינו, ובשבת הבאה, בלי נדר, ננהה לחיפה הצוהלת.

Only this morning I heard about this. I haven't noticed that we are already at the middle December. Usually, they start it at the beginning of December for four Shabbats, if my memory still serves me. At my age, it's a beat tricky… I was very tempted to take Béatrice and go there, but we had previous engagements with the grand kids, so we postponed it. Next Shabbat, G-d willing, we'll follow to merry Haifa.

Bat-Kol Choir: Ave Maria ‎מקהלת בת-קול: אווה מריה

עדיין לא חויתי זאת ואני בהחלט מסוקרנת. ביאטריס רוטנת שדוקא בארץ הקודש אני נוהה אחר חגים לא לי. טוב, על הקשקוש המוסלמי אני מוותרת מראש, אבל אני מוצאת קסם בקישוטים הנוצריים ובאוירה החגיגית ובעיקר כשסנטה מתבטא בערבית.

I haven't experienced yet and I'm certainly curious. Béatrice is not happy and mumbles that I insist to practice these strange holidays that aren't mine, specifically in the Holy land. Well, I pass in advance on the crap Muslim religion, but I find magic in the Christian decorations and in the festive atmosphere, especially when Santa expresses himself in Arabic.


Arabic Noel (yalla-yalla!!!)

להלן כמה אנימציות משעשעות ברוח החג.

With the spirit of the holiday, here are some amusing animations.

Best Christmas Animation – Magic Star


Willo the Wisp – Episode 26 – Christmas Box

מרי, הידעת?

PentatonixMary, Did You Know?


הידעת שבעטייך נעשו מעשים שלא יעשו?

הידעת שרעות חולות רבות נעשו בשמו של בנך?

הידעת שהאמונה בבנך גרמה לשפיכות דמים מיותרת?

הידעת שהאמונה העיוורת בך ובבנך גרמה עוול לרבים?

הידעת שהמאמינים השוטים בוחרים לשכוח שבנך בעצם יהודי, כמוך?

וכל זה עדיין ממשיך!



טוב לך עם הידיעה הזו?

Mary Had A Little Lamb

Mary, Did You Know?


Did you know that because of you things that should not be done have been committed?

Did you know that much harm was made in the name of your son?

Did you know that believing in your son caused unnecessary bloodshed?

Did you know that this blind belief in you and your son caused injustice to many people?

Did you know that your foolish followers choose to forget that your son is actually Jewish, just like you?

And all of this is still going on!


Mary, are you OK with knowing all of these?

Pentatonix – Carol of the Bells

זה הסוף

כשהמוזיקה נגמרת

 When the Music's Over

ג'ים מוריסון 8 בדצמבר 1943 – 3 ביולי 1971

Jim Morrison 8 December 1943 – 3 July 1971

ארובות השמיים נפתחות לרווחה בקולות רעמים וברקים מבזיקים. ברדיו שר ג'ים מוריסון על הסוף. היש שיר הולם יותר מזה למזג האויר העגום ולמצב הרוח שלי?

The sky is raining cats and dogs with thunders and lightnings. On the radio Jim Morrison sings about the end. Is there any better song suitable to the gloomy weather and my mood?

Jim Morrison – This is the End

יום של עצב, זכרון. זמר-אמן אחר, ג'ון לנון נרצח בתאריך הזה. עדיין זוכרת את שקרה ואת התחושה עת הגיעה אלי הידיעה.

A day of sadness and memory. John Lennon, another singer, was murdered on this date. I still remember what happened and the how I felt when I heard this.

John Lennon – Woman

אצלנו, ביום הזה, בחש-מחש פוליטי בזוי ומעורר בחילה. אותם חדלי-אישים שכיהנו בכנסת שפוזרה מבטיחים לנו הרים וגבעות. חושבים שאנחנו מטומטמים. אם נבחר בהם שוב, כנראה שהם מגיעים לנו.

Today, in Israel, shameless disgusting politicians stirring up troubles. The same lousy persons, who held positions in the Knesset which was just scattered, promise us the world. They think that we are stupid. If we'll elect them again, it means that we deserve them.

התחזית היא שהממטרים יחלפו עד הערב ומחר יגיע יום חדש ושמשי. לפחות החזאים אינם פוליטיקאים ואם הם טועים בתחזיותיהם, זה לא כל כך נורא.

The forecast says the rain will be over until the evening and tomorrow a new sunny day is due. At least the meteorologists are not politicians and if they make mistakes with wrong forecasting, it's not so horrible.

לעידוד הרוח

For lifting the spirit


תמיד אותו חלום

Always the same dream…

חנוכה זו אורית. מאז נותק הקשר ההדוק בינינו לפני עשרים וחמש שנים, בעטיה, לא בעטיי, היא נוהגת להתקשר בחנוכה. זה לא קורה כל שנה (עקביות אינה הקטע שלה), אלא מדי כמה שנים (גם פה אין תבנית ממשית), כך שבאופן לא ממש צפוי זכיתי לראות את שמה על הצג רק ארבע פעמים (ספרתי ונצרתי רגעים יקרים ונדירים אלו בלבי) ולשמוע את קולה המלבב, שעדיין עושה לי עור של ברווזה. אין לי מושג למה פתאום היא מחליטה לבדוק באופן אקראי אם אני עוד "שם", אם אני עדיין מתעניינת בה. איך אני יכולה להתעניין במי שאינה טורחת לזכור את יום הולדתי כדי לברכני בבוא המאורע? איך יום שלם עובר ואין ממנה אות של ברכה. אינני יודעת איך אתן, אך קשה לי לאהוב מישהי שאני כועסת עליה. אבל ללב המיה משלו…

Hanukkah is Orit. Since the close relationship between us was cut off twenty five years ago, because of her (want me!), she tends to call me on Hanukkah. It doesn't happen each and every year (consistency is not her thing), but every few years (here too there's not a real pattern), therefore I was lucky to see her name on the phone displaying only four times (I counted and treasured these precious rare moments in my heart) and hear her lovely voice which still gives me goose bumps (goose pimples). I have no Idea why she suddenly decides to coincidentally check upon me and see if I'm still "there", if I'm still interested in her. How can I be interested in somebody who doesn't bother to remember my birthday in order to congratulate me when the event occurs? How a whole day passes without getting any sign of blessing from her. I don't know how you, but I find it hard to love somebody whom I'm angry with. But the heart echoes with its own coo…

עוזי פוקס, שרי וגבי שושן – ילדונת

השנה היא הקדימה ולא חיכתה לבוא החג. יום ששי, 11:21, 5 בדצמבר 2014. השם שלה על צג הנייד מרעיד לי את הלב, כרגיל. ביאטריס מרימה גבה למראה התרגשותי ועוקבת בענין אחר הבעות פני מוצפות האודם, שאינן מסתירות את המתרחש בתוכי.

אחרי שאנחנו מחליפות את הברכות השגרתיות, ניגשת אורית לעצם הענין: "את לא תנחשי למה התקשרתי", היא אומרת בקולה המלטף.

סוף-סוף הבנת שאת לסבית ושאינך יכולה בלעדי ורוצה לחיות איתי עד סוף ימינו, אני אומרת בתקוה מחודשת בלבי ובולמת בכל כוחי להעלות את המלים על דל שפתי כדי לשחררן לעברה.

"מה…" אני מעודדת אותה להמשיך.

"זוכרת את השולחן לסלון של אמך, שנתת לי לפני שנים?"

This year she was early and didn't wait to the holiday to arrive. Friday, 11:21, December 5 2014. Her name on the cell phone screen trembles my heart, as usual. Béatrice lifts her eyebrow to the sight of my excitement and intriguingly follows my expressions on my red flooded face which doesn't conceal what's going inside me.

At some point, after we exchange the usual greetings, Orit gets to the point: "Guess why I called", she says with her caressing voice.

At last you understood that you are lesbian and that you can't do without me and want to live with me for the rest of our lives, I say in my heart with a new hope, while blocking myself with all my might of raising the words on my lips in order to release them towards her.

"What…" I encourage her to continue.

"Remember your mother's lounge table you gave me years ago?"

רותי נבון – בין האצבעות (לשיר עצמו דלגו לדקה 5  The actual song starts on 05:00)

ודאי שאני זוכרת. עד היום רודף אותי המחזה המצמרר, איך הזכוכית נשברה והדם הניגר כשהאפס חתך את ידו כשהכניס את השולחן לתא מטען באופן לא מוצלח כדי להעביר אליה את השולחן שמצא חן בעיניה ולי לא היה מקום בשבילו.

"מה איתו?" אני שואלת. אני תוהה אם איבדה אותו ולכן התקשרה לידע אותי.

"אני משפצת את הבית ואף שהשולחן הזה מהמם, הוא לא מתאים לעיצוב החדש. המעצב שלי רוצה אותו לעצמו ולפני שאני מוסרת אותו חשבתי לשאול אותך אם את רוצה אותו חזרה."

"ודאי שאני רוצה אותו", אני עונה מיד בלי לחשוב כלל. אמנם עיצוב אינו השטח שלי ואני מפקידה את הנושא הזה (כמו נוספים שאינני בקיאה בהם) בידיה הנאמנות של ביאטריס, אך זה השולחן שאני זוכרת לאורך כל ילדותי ובגרותי ויש לי חיבה אליו. זה עיצוב ייחודי ואין מייצרין כאלו בימינו, אלא בהזמנה מיוחדת שעולה הון תועפות. אני בטוחה שזוגתי תתלהב ממנו.

Of course I remember. She liked it and I didn't have space for it then, so we agreed she can have it. The horrible scene of the blood flooding from the zero's hand still haunts me. He cut it when he unsuccessfully put the table into the trunk and broke the glass.

"What about it?" I ask. I wonder if she lost it and this is the reason she called – to inform me.

"I'm renovating the house, and despite of the table is gorgeous, it doesn't fit to the new design. My stylist would like to have it, but before I give it to him I thought I'd ask you first if you want it back."

"Of course I want it", I answer immediately and without thinking. Indeed, designing is not my field of expertise, and I put this subject (as well as others I have no knowledge of) in the trusted hands of Béatrice, but this is the table I remember from all my childhood and adulthood, and I'm fond of it. It has a unique design and such are not manufactured these days unless by a special order which costs a fortune. I'm sure that my spouse will be excited to have it.

שפיות זמנית – מבלי להתכוון

אנחנו נדברות להפגש ביום ראשון ומתככנות איך זה יקרה. זו אינה הפעם הראשונה שהיא מציעה להפגש איתי, אך זה לא קרה במשך עשרים וחמש שנים. למרות זאת, תמיד יש תקוה בלבי ומקום לדברים טובים שיתרחשו בחיי. אני מתפללת לטוב.

לביאטריס מתוכננת הרצאה באוניברסיטה ומפגש מקצועי ארוך מאוד לאחריה, שיתפוס את כל היום ואני תהיתי מה אעשה בזמן שהיא תהיה עסוקה. חשבתי להנות מאויר הים ולצלם את מזג האויר החמים שהבטיחו לנו. במקום זאת, אוכל להפגש עם אורית. אני סקרנית לדעת מה עבר עליה מאז שיחתנו האחרונה. עידן חלף מאז.

We agree to meet on Sunday and start planning. This is not the first time she suggests to meet with me, but it didn't happen for twenty five years. Despite this, there's always hope in my heart and a place for good things to happen in my life. I pray for the best.

Béatrice has a lecture in the university and a long professional meeting afterwards which will take the whole day, and I was wondering what I would do with my time while she will be busy. I thought to enjoy the see air and take photos of the promised warm nice weather. Instead, I will meet with Orit. I'm curious to know what happened in her life since our last conversation. An era, a very long time past since then.


יום ראשון, 7 בדצמבר 2014, 12:01. "אני במוקד לרפואה דחופה מהבוקר", מגיע סמס ממנה.

אני: "מה קרה?"

אורית: "היו לי כאבים חזקים בחזרה ויעקב לקח אותי. עכשו כל מיני בדיקות."

אני לא בטוחה שהרפואה הדחופה הזו אמיתית, אך זורמת איתה בהבנה ברורה שלא נפגש היום, כרגיל. בכל פעם צץ לה משהו חדש והיא מבטלת. "איחולי בריאות מהירה. שמרי על קשר", אני מסמסת לה.

בדיעבד הסתבר לי שזה היה מאוחר מדי. בזמן שהסמס שלי היה בדרכו אליה, היא כבר לא היתה עימנו עוד. הלוויה היום.

Sunday, December 7 2014, 12:01. "I'm in the emergency centre since this morning", a text comes from her.

I: "What happened?"

Orit: "I felt strong pains in my chest and Ya'akov took me. Now having all kinds of tests."

I'm not sure that this emergency is for real, but I'm streaming with her and with the clear understanding that we won't meet today. Well, what’s new? Every time she had a new thing which suddenly appears and she cancels. "Wishing you to recover quickly. Keep in touch", I text her.

The day after I found out that while my text was on its way to her, she was not with us anymore. The funeral was today.


מה אפשר לכתוב על מישהי שאהבת בכל לבך, שהבטיחה לך שרגשותיה הדדיים, אך למרות האהבה הגדולה, זו לא התממשה?

What can one write about somebody you loved with all your heart, that promised you her feeling are the same, but despite this big love, it never became real?

Angus and Julia StoneBig Jet Plane lyrics


לזכר אהבה שלא מומשה.

In a sentence:

In memory of an unrealized love.

The Doors – When the Music's Over

מטגנת חצילים

יסמין ואני

יסמין ואני משחקות בפארם טאון

בשבת בצהריים, אני אוהבת להאזין בין 14-12 לתוכנית של אבי אתגר יחד עם יסמין שנמצאת כבר למעלה משנתיים באוסטרליה עם אורה שלה ואין רואין (גם לא באופק) מתי זו מתכוונת לחזור לכור מחצבתה. בעוד אוזנינו כרויות למלל הבוקע מן הרדיו באינטרנט, אנחנו משחקות יחד בפארם טאון ומשוחחות בסקייפ. בתוכניתו, מראיין אתגר אנשים פחות או יותר קבועים, כולם גברים, לדאבוננו (אני מתלוננת גם בשם יסמין), אך למרות מגדרם המפוקפק, הם די מעניינים. חבל שבמאה ה-21 עדיין אין ייצוג הולם לנשים ואין נותנים להן פתחון-פה מספיק. שתינו, ואני יודעת שעוד רבות כמונו, מצפות בנחישות שהדברים ישתנו לטובה והחצי הטוב יותר של האוכלוסיה יתפוס מקום הולם בקרבנו וייצג אותנו נאמנה. מכאן אני קוראת לנשים לרוץ בהמוניהן לכנסת כדי למגר את השליטה הגברית בכל מקום בחיינו. מובטח לנו שהעולם יהיה הרבה-הרבה יותר טוב ומדינתנו תנוהל בידיים נאמנות ולא מתוך נפנופי אגו וטסטוסטרון.

On Saturday afternoon, I like to listen to Avi Etgar's radio programme, together with Jazmin who is for more than two years still in Australia with her Ora, and there is not any sign (not even in the horizon) when she tends to return to her roots. While our ears are very attentive to the words flowing from the radio in the internet, we play together on FarmTown and chat on Skype. In his program, the presenter interviews over again more or less the same people, regretfully (I'm complaining also on Jazmin's behalf) only men, but despite their suspicious gender, they are quite interesting. It's a shame that in the 21st century women are still lack of suitable representation and they don't get enough saying. Both of us, and I know there's many more like us, insistently expect things to improve, and that the better half of the population will take an appropriate place among us and will fatefully represent us. This is the place where I call women in their multitudes to run to the Knesset in purpose to eradicate men governing every aspect in our life. We can be sure that the world will be a much-much better place and our country will be managed by good hands and not out of ego and testosterone. On Saturday afternoon, I like to listen to Avi Etgar's radio program, together with Jazmin who is for more than two years still in Australia with her Ora, and there is not any sign (not even in the horizon) when she tends to return to her roots. While our ears are very attentive to the words flowing from the radio in the internet, we play together on FarmTown and chat on Skype. In his program, the presenter interviews over again more or less the same people, regretfully (I'm complaining also on Jazmin's behalf) only men, but despite their suspicious gender, they are quite interesting. It's a shame that in the 21st century women are still lack of suitable representation and they don't get enough saying. Both of us, and I know there's many more like us, insistently expect things to improve, and that the better half of the population will take an appropriate place among us and will fatefully represent us. This is the place where I call women in their multitudes to run to the Knesset in purpose to eradicate men governing every aspect in our life. We can be sure that the world will be a much-much better place and our country will be managed by good hands and not out of ego and testosterone.

ודאי תתפלאנה לגלות, כמונו (יסמין ואני), שהגענו לרבע האחרון של התוכנית ופתאום קול נשי בוקע מהרשת להפתעתנו (שימנה לב החל מהדקה שמספרה: 01:35:31), אחרי פינת הכנת החומוס. הבוקר, העבירו בפייסבוק את הקישור המקסים של איריס כהן לתהליך הכנת חלות, כך שפינת החומוס השלימה לנו את הארוחה. ניגוב חומוס בחלה טעים לא פחות מניגובו בפיתה ואם אפשר להוסיף לזה חצילים מטוגנים – מה טוב וטעים לחיך. אני, אגב, מעדיפה טחינה, כי סומסום בכל מיני צורות עושה לי את זה, בעיקר חלבה.

You will probably be surprised like us (me and the Jazz), to find that we reached the last quarter of the programme and suddenly a feminine voice emerges out the internet (pay attention from 01:35:31), after the Hummus spot. This morning, Iris Cohen's charming link was passed on Facebook, showing the process of making the Challah, so the Hummus spot completed the meal for us. Dipping the Challah in Hummus tastes as good as dipping a pitta, and if it's possible to add fried eggplants to it – that's good and tasty. I, by the way, prefer Tahini, because all kinds of sesame does it to me, especially Halva.

Michael Franks – Eggplant

ביאטריס, שאוזניה החמודות אמנם שומעות עברית, אך המלל השוטף אינו מתגבש אצלה לדברים מובנים, נוהגת להניח לי לנפשי כדי שאוכל להעביר זמן איכות עם יסמין ומנצלת את זמנה להתעדכן במה שקורה אצל חברותיה בפאריז, בבחינת "כל אשה ועיסוקה היא".

Béatrice's cute ears indeed hear Hebrew, but the fluent chatter doesn't materialize to comprehend things in her mind. She tends to leave me alone so I can share quality time with Jazmin, and uses that time to up-to-date with her friends in Paris. Each woman and her unique occupation.

Lady & Bird – La Ballade of Lady and Bird

יסמין ואני זוקפות את אוזנינו ומעניקות את כל תשומת לבנו לדברים הנאמרים. אתגר מציג את איריס בוקר והיא קוראת קטע שכתבה לכבוד יום המאבק באלימות נגד נשים.

Jazmin and me, our ears become attentive and we pay all our attention to the spoken words. Etgar presents Iris Boker, and she reads a piece she wrote for the International Day for the Elimination of Violence against Women.

איריס בוקר מטגנת חצילים

איריס בוקר מטגנת חצילים

נכון מדהים?

עושה חשק לקרוא את הספר שהוציאה: "כרוניקה של נישואים מתים", שהביקורות גומרות עליו את ההלל (עיינה בקישורים). עדיין אינו נמצא בחנויות ואפשר לקנות אותו ישירות מהמשוררת. להזמנה, נא שלחנה צ'ק ע"ס 60 ₪ לפקודת סיגלית בוקר לכתובת הבאה:

סיגלית בוקר

דרך בן גוריון 263

דירה 11

רמת גן 5231311

Isn't it Amazing?

Makes one want to read the book she released: "A chronicle of a dead marriage", which the critiques praise (see the links). It's not in the shops yet, and you can purchase it directly from the poetess. An order can be made by sending a check of 60 ILS in order of Sigalit Boker, to the following address:

Sigalit Boker

263 Derech Ben Gurion

Apartment 11

Ramat Gan 5231311

כרוניקה של נישואים מתים

כרוניקה של נישואים מתים


אני אוהבת ירקות מכל הסוגים – הן טריים והן מבושלים, וחצילים הם מהחביבים עלי ביותר.

In short:

I like all kinds of vegetables – both fresh and boiled, and eggplants are my favoured.



איך רץ הזמן


FarmTown Window

FarmTown Window

יום אחד את פוקחת את עינייך ונוכחת לדעת ששוב אינך יודעת לאן רץ הזמן ואיך נשרו לך הדקות בין הרגעים ואיך עפו הימים בלי להבין איך.

One day you open your eyes and realize that again you don't know where the time ran and how the minutes drop between the moments, and you can't get how did the days fly from you.

Fairport Convention – Who Knows Where the Time Goes?

שתינו נשים מסודרות ואנחנו מקפידות לארגן את עצמנו ואת זמננו כדי שזה לא יושחת לריק. ואכן, אנחנו תמיד עושות משהו. גם לנוח ולבהות בעלים הנושרים בין טיפות הגשם זו פעילות נכונה ומבורכת.

Both of us are organized women and we arrange our time in order that it won't be wasted. Indeed, we always find something to do. Resting and starring at the fallen leaves between the raindrops is also considered as right and blessed activity.

Beegie Adair Trio – Autumn Leaves

בפריז מזג האויר בהיר עם 70 והמדרכות המסריחות משתן מכוסות עלי שלכת מן הסתם. אני שואלת את ביאטריס אם היא מתגעגעת הביתה' לקור. היא מביטה בעץ הלימון שבחצר השכנים ועונה לי שהריח בקציר עדיף. הניחוח העולה מבין אצבעותיה המקלפות את הפרי מאשר את דבריה.

In Paris the weather is clear with 70 and the urine smelling-stinking sidewalks are probably covered with autumn leaves. I ask Beatrice if she misses home, the cold. She stares at the Lemmon tree in the neighbours' yard, and answers that the scent in Kazir is better. The odour coming from her lovely fingers that pill the fruit confirms what she meant.

Dan Bigras & Charlotte Cardin-Goyer – Les Feuilles Mortes

הזמן רץ, הן כשנהנות והן כשלא.

Time flies, weather you enjoy it or not.


ואיני יכולה לא לחשוב על אלו היושבות לבד בחושך, בעיקר בימי שישי, אחרי שנרות השבת כבים והטלויזיה היא החברה היחידה שיש להן.

I can't avoid thinking about those who are sitting alone in the dark, mainly on Friday nights, after the Shabbat candles go out (not anywhere, but extinguish) and the television is the only friend they have.

Lady Antebellum – Need You Now


חפשי לך אהבה.

In short:

Find love.

Autumn leaves – Manuela Mameli's Jazz

תם עידן

יהודית בן יעקב

כאן, שם ובכל מקום

איך שהזמן רץ גם כשאיננו נהנות… מי סופרת, אך שלושים וחמש שנים עברו-חלפו עלינו בלי ששמנו לב. התקדמנו בגיל… איך נעלמים לנו הדברים שאהבנו, שהיינו מורגלים אליהם. חבל.

Jose Feliciano – Pegao

העולם משתנה. הדברים מסביבנו מחליפים צורה או פשוט נעלמים לנו. דברים שאהבנו, איכויות שרצינו שימשיכו איתנו לעד, הולכים וגזים – לפעמים מבלי משים ולפעמים מול עינינו הכלות. חבל.

Gal De Paz singing The Great gig in the sky

זה התחיל עם ימי ששי בצהרים, אחר כך זה הפך להיות ששי אחר הצהרים. עכשו זה יהיה יום ששי שונה, חסר. חבל.

Tommy Emmanuel and Edgar Cruz, 1999, "Pegao"

אין לי מושג איך זה קרה ולמה יהודית בן יעקב עזבה היום ולמה התוכנית המעולה הזו ירדה מלוח השידורים. איך הולכת האיכות ונעלמת מחיינו. איך התרבות מתמעטת. חבל!


תם עידן וחבל

מיס מוסלימה

חתיכות זו לא מלה! Beauty is in the eye of the beholder

חתיכות זו לא מלה!
Beauty is in the eye of the beholder

אין קץ לטפשות, גם לא לשטיפת המוח. דעתי המנומקת נגד שוק הבשר הנקרא "תחרות מיס עולם" הושמעה כבר, כך שאין צורך לשוב וללעוס את השטות הזאת. בשנה שעברה נפתחה חזית חדשה מכיוון מאוד לא צפוי, אך עדיין מעצבן. שוב נשים מנוצלות לטובת כיסים של מנצלים.

קודם כל, מיס אנגליה שמקשקשת על היותה אשה משוחררת וכי האיסלם אינו מדכא נשים, אלא להפך. אני תוהה למה היא משקרת במצח נחושה כל כך, אם זה לא לטובת התועלת האישית שלה או נכון יותר של בעלה. אם הלה לא היה מרשה לה – נראה אותה ממרה את פיו, גם אם הם גרים באנגליה. חוקי האיסלם אוסרים על אשה לעשות דברים על דעת עצמה ובלי רשות של גבר כלשהו – אם זה אביה, אחיה, דודהּ או בעלהּ.

אצלנו, מקדישים את הפרחים בצה"ל באיזו תחרות זמר בלתי חשובה ואצלם הרי אי אפשר בלי פוליטיקה. המפגרת שזכתה בתחרות, מקשקשת על שיש לשחרר את פלסטין ואת סוריה. אני ממליצה לה קודם לשחרר את עצמה ואחר כך להקדיש מחשבה על שחרור אחרים. זאת, בתנאי, כמובן שיש לה את היכולת לחשוב עצמאית.

איזה עולם, איזה עולם… אי אפשר לחיות בשקט בלי שהחזק ינצל את החלשה.



איך אמר הקריין: שִׁכחו מהביקיני… שכחנו. העיקר שיש להן סמרטוטים על הראש. העולם ניצָל!

 מיס מוסלימה


Miss Muslimah

Stupidity has no limit, nor has brainwashing. My reasoned opinion against this flesh-market called "Miss World pageant" was already heard, so there's no need to chew this nonsense again. Last year, while we didn't see it coming, a new unexpected front suddenly appeared, very much annoying. Again, women are being exploited if favour of the pockets of exploiters.

First, Miss muslimah from England 2014 who dries the copp (babbles, jabbers) about her being a liberated woman and that Islam doesn't suppress women at all, and insists it's the opposite. I can but wonder why she lies through her teeth, if it's not for her own benefit' or more true – her husband's benefit. If the latter wouldn't allow her – she wouldn't dare to disobey him, even if they live in England. The Islamic laws forbid a woman to do things on her own and without permission from a man – if it's her father, brother, uncle or her husband.

The moron who won the pageant declares that Palestine and Syria should be released. I I would advise this stupid person to first free herself, then think of other issues (if she has the brains, that is).

Oh, what kind of a world this is… One can't leave quietly without having the strong exploiting the weak.


In short:

How did the announcer say: forget the bikini… We did. The most important is that they wear this stupid shmate on their empty head. The world is saved!

על הסכין

הכירי את שכנתך Know thy nieghbour

הכירי את שכנתך
Know thy nieghbour

"הם עובדים יפה והכל, אבל אין אמונה!"

"כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, צריך להזהר מהם!"

"ערבי טוב, זה ערבי מת!"

"מ-וות ל-ע-ר-בים, מ-וות ל-ע-ר-בים!"

(תמצית הקריאות המתלהמות נגד בני דודנו)

מה אתן אומרות?


יש לי כמה חברות קרובות שדי משונה לנו שהתקבצנו יחד. לפעמים אנו תוהות הדדית איך זה שאנחנו כה אוהבות זו את זו וביחסים כה קרובים, למרות הדעות המנוגדות שיש לנו במספר נושאים מהותיים. מסתבר שאת יכולה לאהוב גם את זו ששונאת ערבים כי "הם נחשים, אלו, צריך מאוד לשים לב שלא יתקעו לך סכין", למרות שדעתך מנוגדת לחלוטין. כשהייתי צעירה יותר, אחת כזו לא היתה זוכה לנשום את האויר שאני נושמת והייתי פוסלת אותה מכל וכל בגלל דעותיה הנלוזות לדעתי. איך בכל זאת הגיעו כמה כאלה אל ד' אמותי? החיים, מסתבר, מקרבים לבבות למרות הניגודים.

כשאנו מביטות אחורה, אל תחילת יחסינו, אנחנו מוצאות שלא התחלנו עם החלפת דעות פוליטיות, אלא בנושאים הרבה יותר מהותיים וחשובים לנו, כגון ספרות, מוזיקה, תרבות וכיוצא באלה דברים הבריאים לנפש והמביאים מזור לכל. נכון שיש לנו טעמים שונים, כמו זו ש"חולה" על מחזות זמר ואחרת על אופרות (ומסתבר שביאטריס אינה היחידה החובבת ז'אנר מעצבן זה), יש האוהבת לקרוא רומנים עבי כרס (מי הזכירה את איין ראנד?) ויש שאינה מסוגלת להביא עצמה לסבלנות המתאימה ומסתפקת בסיפורים קצרים או בשירה. יש ויש ויש…

חָלַקנו ביקורים בתאטרון, בקולנוע, מול המרקע בבית – בעיקר אצל אלה שרכשו את המפלצות הענקיות שמעניקות חויה נחמדה למדי. אני בטוחה שיבואו ימים ויהיו מסכים על קירות שלמים, כפי שחזינו בסרטי המדע הבדיוני. במהרה בימינו, אמן! היינו עסוקות בלהעשיר זו את זו בעולמנו הפנימי ולא ממש התפנינו לדבר על פוליטיקה. כך מצאנו את עצמנו יום אחד, אחרי שנים של חברות, בצדדים שונים של המתרס ועם מגוון דעות מנוגד.

זה התחיל באינתיפאדה השניה, בשנת 2000. חזרתי מפגישה עם כמה חברות במרכז ונקלעתי לפקק עצום בצומת משמר הגבול בכביש ואדי עארה. ביום רגיל, את עוברת את המרחק משם ועד לבית ברבע שעה. הפעם, זה ארך שלוש שעות. אינני רוצה לחשוב על מה היה קורה אילולא השתמשתי בשירותים בקניון בחדרה בטרם עלותי לאוטובוס. לפעמים ישנם נסים קטנים ומצאתי את עצמי מברכת על מזלי הטוב. טוב זה יחסי, כמובן… לא היה נעים כלל וכלל להתקע בתוך אוטובוס שלא זז מילימטר, שלא לדבר על לחזות בכל השמוקים מסביב שלא היססו לצאת מהרכבים כדי לשחרר את שלפוחיותיהם קבל עם ועדה.

סיפרתי את חוויותי לחברות ולראשונה במהלך חברותנו רבת השנים הגענו לדבר על פוליטיקה ונגזרותיה. היו שיחות לא קלות, וזאת בלשון המעטה. לתגרות ידיים לא הגענו, אך להתרגזות ולהרמת הקול בהחלט, מה שלא נעם לאף אחת מאיתנו. החלטנו, שלמען שלום יחסינו, איננו מדברות על פוליטיקה.

האמת, הדילמה מאוד לא פשוטה ואי אפשר לדעת מי כן בסדר ומי יתחנף אלייך וכשזהירותך תתרופף – ישלוף עלייך סכין לרוצחך. למרות זאת, אסור להכליל. מה שעשו לנו – אסור לנו לעשות לאחרים! אסור לחשוד בכשרים בגלל קומץ מתלהמים ורוצחים.

כשבנינו את הבית בקציר ב-1990, העסקנו פועלים ערבים. חלק היה מהסביבה, קרי – ישראלים, וחלק בא מהשטחים. היה קטע מאלף, לפחות מבחינתי, כשהבאתי להם אבטיח. זה בהחלט היה פוקח עיניים.

יושבים 6 חבר'ה על הבלוקים וכל אחד לועס את הארוחה שהביא עימו מהבית בתוך פיתות. אני שמה את האבטיח הקר שהוצאתי מהמקרר על ערמת הבלוקים ששימשה להם כשולחן ומרגישה על הכיפק על הכיבוד שאני נותנת להם כקינוח. מוחמד מביט עלי ובחבר'ה חליפות ומחייך אלי בנימוס כשהוא מודה לי על טוב לבי. אני מחייכת חזרה, מאחלת להם תאבון וחוזרת לעיסוקי. שעה לאחר מכן, אני באה לבדוק איך התקדמו בעבודה ומוצאת את האבטיח מזיע בשמש, באותו מקום בו הנחתיו.

"יאסר", אני פונה לפועל הכי קרוב אלי, "שו הדא?" ההוא מביט בי במבט מוזר ומשרטט סימן שאלה בעיניו. "לא נגעתם באבטיח. חבל שזה התחמם עכשו."

"גברת שרון…" פותח הלה.

אני קוטעת אותו בתקוה שיבין את הרמז: "מה, יא סידי?" לפני 25 שנים להקרא גברת היה לי די מוזר. היום כבר התרגלתי לזה, כמו גם להקרא 'סבתא' (איזו מלה מקסימה!). בני אדם הם יצורים סתגלנים…

"אין לנו איך לפתוח את האבטיח", הוא מסביר.

אני מרימה את גבותי (מעריצה מאוד את אלה המסוגלות להרים גבה בודדת) בתהייה. "איך? אין לכם סכין?" פתאום אני תופשת מה אני אומרת, איך אני מחברת סכין לערבים. צימוד קצת מסוכן בימים ההם, כשהסכינאות שלטה ברחובותינו ובני דודינו שחטו יהודים שניקרו בדרכם.

"אסור לנו", הוא אומר בקול שקט.

במין הבזק של הבנה (אני הרי מאותגרת לא מהיום) חודרות למוחי האיטי התמונות של הבידוק הבטחוני, של הוראות השעה ודומיהן. מה לעשות, הם עבדו אצלנו מספר חודשים, הכרנו אותם על בסיס אנושי ומעולם לא ראינו אותם כ"אחרים". ככה זה כשמתחככים עם הזולת, מתקרבים אליו, מתידדים איתו.

הכנסתי את האבטיח למקרר וכשזה היה מספיק קר, חתכתיו לחתיכות והבאתי להם בתוך קערה. הנחתי לידה מזלגות עבורם. לא הייתי בטוחה שמותר להם מזלגות, אבל לא התכוונתי לברר. שמחתי שהם התישבו וקינחו את היום במשהו מתוק.



למרות הכל, כולנו בני אדם.

Berkeley students' surprising reaction to ISIS and Israel flags on campus

The Knife

"They work ok and everything, but you can't trust them!"

"Every Arab is a potential terrorist, one must beware!"

"A good Arab is a dead Arab!"

"Death to the Arabs, death to the Arabs!"

(A few of the harsh words against our cousins)

What say you?


I have some close friends who feel weird that we are together. Sometimes, we wonder how come we do love each other and we stay in such close relationship, despite our opposite views in some fundamental issues. It turns out that you can love also the person who hates Arabs because "they are snakes these, one must be very cautious not to be stubbed in the back", even is your opinion is totally the opposite. When I was younger, such a person wouldn't get to breath the same air I breathe and I would absolutely reject her due to her despicable opinions (as I see it). How did such come into my life? It seems that life brink hearts together despite contradictions.

When we look back to the beginning of our relationship, we fine that we didn't start with exchanging political views, but with more significant and important subjects (to us, of course) like literature, music, culture etc. issues which are healthy to the soul and that bring cure to everybody. It is true that we have different tastes, like the one who is crazy about musicals, and another about the opera (it seems that Béatrice is not the only one who is fond of this annoying genre); some like heavy novels (who reminded Ayn Rand?); and there's the one that can't bring herself to be patient enough, so she is satisfied with short stories or poetry. There are different kinds of people…

We shared visiting the theatre, the movies, the television screen at home – especially at those who purchased the huge monsters which gives a nice experience. I'm sure that the day will come where whole walls will be covered with screens, as we saw on the science fiction movies. I wish they'd come soon, in our days, Amen! We were busy with enriching each other in our inner world and we didn't bother to talk about politics. This is how we found ourselves one day, after years of friendship, on the different sides of the barricade and with various opposite opinions.

It started on the Second Intifada, in the year 2000. I came back from a meeting with some friends in the centre of Israel and I found myself in a huge traffic jam at Mishmar Hagvul junction on Wadi Ara highway. In a normal day one passes the distance between there to my home in Kazir in 15 minutes. This time it took three hours later. I don't want to think what would have happen if I didn't use the W.C. at the shopping mall in Hadera before I went on the bus. Sometimes there are little miracles, and I found myself blessing my good fortune. Good is of course dependent, as it wasn't pleasant at all to be stuck inside the bus which didn't move an inch, not to mention watching all the schmucks around who didn't hesitate to go out of the cars in purpose of relieving their bladder in public.

My friends and I had some disagreeable conversations, in understatement. We didn't come to scuffle, but we did get angry and to raising voices, which wasn't pleasant to any of us. We decided, for the sake of peaceful relationship, not to talk about politics. Truly, this is not an easy dilemma and it's not possible to know who is OK, and who will flatter you and when your caution will loosen – he will pull a knife to murder you. Despite this, one must not generalize. What has been done to us – we shouldn't do to others! We shouldn't suspect the innocent because of a few harshly murderers.

In 1990, when we built our house in Kazir, we occupied Arabs workers. Some were from the villages nearby, meaning Israelis, and some came from the territories. It was an illustrative event, at least from my point of view, when I brought them a watermelon. It certainly opened my eyes.

6 guys are sitting on building block and they chew the meal they brought from home within pittas. I put on the pile of blocks they used as a table the cold watermelon I took out from the fridge. I feel great for the dessert I gave the. Muhamad looks at me and then to the guys and smiles politely at me while thanking me for my kindness. I smile back, wishing them good appetite and go back to continue my tasks. An hour later I come back to check their advance with the building and find the watermelon sweating in the sun, at the same place where I put it.

"Yasser", I turn to the closest worker, "shu Hada? ("What is this?" in Arabic) He gives me a weird gaze and draws a question mark with his eyes. "You didn't touch the watermelon". It's a shame it became hot now."

"Misses Sharon"… He starts.

I interrupt him with the hope he will understand the hint: "What, Ya Sidi?" (in Arabic; "Mister") 25 years ago to be called Misses was very weird to me. Today I'm already used to it, like also be called 'grandmother' (such a precious word!). Human beings are adaptive creatures.

"We can't manage to open the watermelon", he explains.

I lift my eyebrows in amazement (I admire greatly those who are able to lift each eyebrow separately). "How? Don't you have a knife?" Suddenly I comprehend what I am saying, how I'm connecting a knife to Arabs. It's a bit a dangerous juxtaposition those days, when knifing ruled in our streets and our cousins slaughtered Jews who happen to be near them.

"We are not allowed", he says in a quiet voice.

With a flash of understanding (well, I'm challenged since a long time ago, not just currently) my slow mind starts to remember the images of the security check everywhere, the temporary orders and alike. What should I do, they worked for us for a few months, we knew them on a humanly basis, and we never saw them as "others". This is what happens when people mingle, they get closer, they befriend.

I put the watermelon back to the fridge, and when it was cool enough, I cut it to pieces, put into a bowl, and brought to the workers. I put some forks aside the bowl. I wasn't sure they are allowed to have forks, but I had no intention to investigate. I was happy to see them sitting down and deserting the day with something sweet.


In summary:

Despite everything, we are all human beings.

Souad MASSI Live Acoustic 2007

ארץ אוכלת יושביה

נחתנו בסביבות 5 לפנות בוקר. אני לא אוהבת לטוס (בלשון המעטה), קל וחומר בלילה. ביאטריס ואני מנצלות את זמן הטיסה לחלומות. בהתחלה לא הייתי מסוגלת להרדם למעלה באויר וכתוצאה מכך היה הולך לי כל היום. עם התרגלותי ל"שגרה", הצלחתי גם אני לעצום עין ולתפקד במהלך היום של הנחיתה בארץ.

איננו סוחבות איתנו כבודה רבה, רק את התיקים האישיים שלנו, כך שאין אנו מתעכבות ועושות דרכנו לקפה של בוקר. אנחנו אוהבות להתנהל בנחת. יש לנו כחצי שעה עד לרכבת של 6 שתיקח אותנו לחדרה ומשם הביתה במכונית. יש יתרון שאחד הילדים גר בחדרה ואפשר לחנות אצלו את האוטו.

בדרך אנחנו עוצרות לקניות כדי שיהיה לנו מה לאכול. מאז התחדשו המהומות, ביאטריס מסרבת בכל תוקף לקנות אצל בני דודינו. לפיכך, למען שלום-בית, עלי לחשב תקציבנו מחדש וזה עולה לנו ביוקר רב יותר מאשר אצל הישמעאלים. לדוגמא, בדוכן גן שמואל מוכרים שקדים ב-118 ₪ לק"ג. מאה ושמונה עשרה שקלים חדשים!!! למזלנו, מצאנו בשוק בכרכור ב-50 ₪.

אם כבר מדברות על יוקר המחיה ועל הבּוֹרוֹת בתקציב, כדאי שרשויות המס יבדקו את כל הכסף השחור שעובר במגזר הישמעאלי. בכל זאת, 20% מהאוכלוסיה וחלק די נכבד ממנה מעלים את הכנסותיו. הבעיה היא שמפחדים להתעסק איתם והתוצאה היא שמכבידים את היד על האזרחים הישרים ועל אלה שאינם יכולים להתחמק מדיווח אמיתי.

אנחנו מפנקות את עצמנו בארוחת בוקר במתחם הקניות בגן שמואל. שבעות וטובות לב אנו עושות סיבוב כדי לתפעל את הרגלים. אני מביטה על טאבלט אדום בחלון התצוגה שמושך לי את העין. מעיינת במפרט שלו ומוצאת שזה מתאים לצרכים שלי. מזמן תכננתי להחליף את המחשב הנייד בטאבלט במשקל קל יותר לטיסות. עכשו מצאתי.

כבר שעת צהרים עת אנו מגיעות הביתה. פורקות את עצמנו ומתישבות בגינה לבדוק את הרכש החדש. מדליקה את הרדיו כדי לשמוע חדשות והעולם נחשך. כל השמחה על החזרה ארצה, על השמש הזוהרת ומזג האויר הנעים, הופכת לאוזניים כרויות לשמוע את העדויות והזוועה. אני מתרגמת לביאטריס את הדיבורים ורואה בדמיוני מה שמתרחש אצלה בראש. לוא יכלה, היתה אורזת את עצמה ועושה אחורה פני חזרה פאריזה. עכשו היא תקועה פה כי מועד הכרטיס שלה חזרה רחוק מספר שבועות.

אינני יכולה לומר שאני רגילה למה שקורה, משום שאי אפשר להתרגל לזה; לא לצוקים – איתנים ככל שיהיו ולא לעמודי ענן למיניהם. יחד עם זאת, זו הארץ שלי והמצב הבטחוני החסר מלוה אותי כל חיי. היא, לעומת זאת, מוצאת קושי רב בהתאקלמות פה והדילמה העיקרית בחיינו היא להחליט היכן לגור. אני מעדיפה את הארץ, כמובן, אך צריכה להתחשב גם בה. בינתיים אנחנו מיטלטלות בין שם לכאן. יהודיות נודדות.

עופרה חזה – קדיש

יהא זכר הנרצחים ברוך ושלא נדע יותר טרור, פיגועים ודאבה!

A  Land that Devours its Inhabitants

We landed around 5 in the morning. I don't like to fly (it's an understatement), all the more so at night. Béatrice and I dream during the flight. At the beginning, I couldn't sleep up in the air, so the whole day was ruing for me. When I got use to this "routine", I managed to close my eyes and function during the landing day in Israel.

We don't schlep much luggage with us, only our personal handbags, therefore we don't get held and make our way to a morning coffee. We like to do things calmly. We have an half an hour until the 6 o'clock train that will take us to Hadera and from there home in our car. There is a benefit that one of my kids lives in Hadera, so we can park the car there.

On our way home we stop to shop so we'll have things to eat. Since the Palestinians renew their riots, Béatrice unequivocally refuses to shop at our cousins. Therefore, for the sake of domestic peace, I have to recalculate our budget, which cost us dearly, much more than we used to spend at the Ishmaelites. For example, at the shop in Gan Shmuel, they sell almonds for the price of 118 ILS per kilo. One hundred and eighteen Israeli new shekels!!! Fortunately, we found them for 50 ILS in the market of Karkur.

If we're talking about the cost of living and about the holes in the national budget, in is advisable for the tax authorities to check all the black money that is transferred within the Ishmaelite section. They are 20% of the population and a great part of them evade their income. The problem is that the authorities are scared of dealing with them, therefore the result is that honest people are paying the price and the taxes, as the authorities pursue them and those that can't escape of it.

We indulge ourselves with breakfast in the shopping centre. Satisfied and happy we walk around to activate our feet. I'm looking at a red tablet that draws my eyes at the display window. After studying its specifications I find that it meets my needs. For a quite a long time I planned to replace my laptop with a tablet as the latter is lighter to schlep. Now I found what I was looking for.

When we arrive home it is already noon. We unpack ourselves and sat down in the garden to check the new acquisition. I turn on the radio to listen to the news, and the whole world darkens. Our joy of coming back to Israel, of the shining sun and the pleasant weather, turns into attentive ears to hear the evidence and the horror. I translate the talking to Béatrice and can see in my mind what's going inside her head. If she could, she would pack herself and go back to Paris. Now she's stuck here because her return ticket is due for a few weeks.

I can't say that I'm used to what is happening, because nobody can't get use to this; not to the terror and all the bloodshed. Yet, it is my country and the lack of safety accompanies my whole life. She, on the other hand, finds it very hard to acclimate here in Israel, and the maid dilemma we have is to decide where to live. I prefer Israel, of course, but I also have to take into consideration her needs. In the meantime, we wander between there and here. We are the wandering Jews.

Partisan Song sung by Annie Lederhendler

May the memory of the murdered be blessed, and may we never again experience any terror attacks, as well as grief!