ילדים זה שמחה

ועדיף יְלָדוֹת

Cats in the Cradle

 

סיפור שמסתובב ברשת, קראנה ואמצנה. זה לא המקור, משום שלא יכולתי להשאיר את העברית הקלוקלת והעילגת בעינה וגם לא יכולתי כמובן להמנע מלהוסיף את הערותי המתבקשות, אך שמרתי על רוח הדברים ועל הסיפור. במקור, הסיפור הוא על איש ובנו, אין אשה-אם ואין בת-אחות, כי הרי אין אנו קיימות בעולם בכלל. להלן…

איש אחד חזר כהרגלו מאוחר מאוד הביתה מהעבודה, כשהוא תשוש מאוד. יום קשה עבר על כוחותינו, כמו אתמול ושלשום והתחזית אינה מבשרת טובות – גם מחר ומחרתיים והלאה יהיה קשה בגלל הממשלה הארורה הנוגשת בעם: עבודה בפרך ושכר מזערי שאינו הולם כלל את כישוריו ויכולותיו, אבל הוא מוכרח לפרנס את משפחתו ואינו יכול להרשות לעצמו לברור. גם אשתו אינה מלקקת דבש ומנת המרור שלה גדולה אף יותר משלו. גם היא עובדת בפרך לא פחות ממנו, אבל משתכרת עוד פחות. אי אפשר לגמור את החודש עם שתי המשכורות והחובות מעיקים שזה נורא.

השעה ממש מאוחרת, אך להפתעתו הוא מצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית כשהוא לבוש בפיג'מה. "מה אתה עושה ער בשעה כזו? אחותך ודאי כבר ישנה מזמן!" שאל האיש והרים את הילד לחיבוקי.

הילד הביט אל אביו מלמעלה והיקשה בקולו הדקיק: "אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"ודאי, מה הענין, בני המתוק?" ענה האיש בנועם ונשא את ילדו אל חדרו. הוא כיסה את הפעוט (סיפור הרי לא בא בחשבון בשעה כזו), התישב לצדו והמתין לשאלתו.

הילד התישב במיטתו ושאל: "אבא, כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

חמתו של האיש ניצתה מיד, כאילו היתה נפט שגפרור הושלך אליה: "זה לא העסק שלך! למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב בכעס.

הפספוס נרתע  מהחימה השפוכה, אך בכל זאת המשיך להפציר: "אני צריך לדעת. בבקשה, ענה לי. כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרויח 100 שקלים בשעה!" הטיח האיש וקם.

"אה", אמר הפצפון בקול רפה. הוא הרהר במשך מספר דקות בראש מורכן ואחר כך נשא את עיניו אל אביו בתחינה. "אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 50 שקלים?"

האב רתח והרים את קולו על בנו: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל ממני כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז זה ממש מיותר! אני מציע לך לחשוב היטב למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך ואין לי כוח להתנהגות כזו!" הוא כיבה את האור ויצא מן החדר בכעס.

הילד הקטן הרכין את ראשו בכאב, התכסה בשמיכה והתכווץ תחתיה.

האיש התישב אל השולחן, אינו מסוגל להשתחרר מכעסו על השאלה של בנו. 'איך הוא מעז לשאול אותי כמה אני מרויח רק כדי לקבל ממני כסף? חצוף קטן שכמותו!' קונן בזעם באוזני הכותל, היא אשתו. זו הביטה בו באלם, מגישה לו את ארוחת הערב כשפחה חרופה. גם היא היתה אחרי יום עבודה מתיש, אך כידוע, מלאכתה של אשה לעולם אינה נגמרת. אם היא לא תגיש לו, איך יאכל?

אחרי שעה, כשהוא שבע ואפילו הספיק להתקלח, שככה במקצת חמתו של האיש. הרהור של חרטה עבר בו על שנהג בבנו בכזו קשיחות. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם 50 השקלים האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעתים קרובות…

האיש ניגש אל חדר בנו ופתח לאט את הדלת: "אתה ישן, בן?" שאל חרש.

"לא אבא, אני ער", ענה בנו בקול חנוק שהדמעות הדהדו בו היטב.

"חשבתי שאולי הייתי קצת קשוח איתך קודם", אמר האב בהתנצלות, "היה לי יום ארוך והוצאתי את הכעס שלי עליך, אני מצטער. הנה לך 50 שקלים."

הבן הקטן התיישב במיטה בשמחה וחיוכו היה כשמש המגיחה מבעד לענני גשם. "תודה, אבא!" קרא בהתרגשות. הוא הושיט את ידו אל מתחת לכרית, הוציא משם מספר שטרות מקומטים, צרף אליהם את השטר של אביו והחל לספור את הכסף.

כשראה האב את בנו הסופר, חש את הרוגז עולה בו שוב."למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן, מנסה לרסן את עצמו.

הבן הרים את עיניו אל אביו וענה: "לא היה לי מספיק ועכשו כן. אבא, יש לי עכשיו 100 שקלים!" קרא באושר, עיניו נוצצות. הוא החליק ידו על השטרות, יישר אותם והגיש אותם לאביו.

"אבל למה ביקשת ממני כסף, אם אתה מחזיר לי אותו ועוד מוסיף עליו?" תמה האב.

"אמרת שאתה מרויח 100 שקלים לשעה, אז חשבתי שאולי אני יכול לשלם לך כדי שתבלה איתנו שעה. אולי אתה יכול לבוא מחר שעה מוקדם הביתה ונאכל ארוחת ערב ביחד, עם אמא וניצה?"

האב ההמום פרס ידיו, חיבק את בנו הקטן והתנצל ושב והתנצל, דמעות חמות בעיניו.

וכאן, כמובן, בא מוסר ההשכל הבלתי נמנע: זכרו! הדברים החשובים והיקרים ביותר, הם אלה שלא נמדדים בכסף. אהבה וזמן אומנם אי אפשר לקנות, אבל אפשר להשקיע אותם מכל הלב באנשים שאנחנו אוהבים. זו המתנה היקרה ביותר שאי פעם תוכלו להעניק לילדים שלכם. זכרו: כדי להיות בזכרונות של ילדיכם מחר, עליכם להיות בחייהם היום.

העיקר הבריאות…

 

ריטה – ילדים זה שמחה

 

מוקדש להורים המתלוננים על שאין להם זמן לצאצאיהם ושוברים את הראש היכן לשים אותם, משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת איתם לחופש.

קמחא דפסחא

בטחון כלכלי

 

הימים ימי ערב חג. תכונה רבה נראית בקניונים, אם כי זו בעיקר שיטוט ושטיפת העיניים בחלונות הראוה, בבחינת window shopping, מאשר קונים בפועל. אני מעדיפה את המרכולית השכונתית, זו עם היחס האישי כלפי ציבור הבאות בשעריה, גם אם אין בעליה מסוגלים להתמודד עם המחירים בסוּפֵּרִים של הטייקונים. אז חבילת המצות עולה יותר, אבל אני חשה חובה נעימה לפרנס את העוסק הקטן מאשר את אלה שגוזרים עלינו קופון בצורה של תספורות הפנסיה שלנו.

השתא, הסדר אצלי. טַפִּי, על בנות זוגן וטפם, יבואו אלי, כך שיש הרבה לסדר, לנקות, לבשל, להכין והכל בכיף. בשנה הבאה אצל החותנים, אכי"ר (אמן, כן יהי רצון).

ערב פסח תשע"ד

נחת בערב פסח תשע"ד

 

נינה

הועד במפעל שלי ארגן מבצע לפסח. יפה מאוד מצד החברים. אספו כל מיני דברים לנזקקים ובאו אלי למשרד לבקש שאתרום להם את תרומתי. אמי לימדה אותי מינקות שיש לתת קמחא דפסחא, גם אם לא היה תמיד מספיק בבית אצלנו, משום שישנם עניים מאיתנו. ברוך השם שהפרנסה מיטיבה עימנו, אז תרמתי חי ₪ים כפול מספר העובדים במפעל. יש לי 100, אז יצא אלף שמונה מאות ₪. לא ממש נורא, זה מנוכה ממס וגם עשיתי מצוה, מה רע?

כמו בכל שנה, הסדר אצלי. עם השנים, הבינו החותנים שאין מה להתווכח על הנושא ובעיקר, חבל לפצל את המשפחה לכל מיני סדרים. אין לי בעיה שיחגגו את החג השני במקום אחר. את המופלטות כבר אין לי סבלנות לארגן. אמא שלי היתה אלופה בזה. עכשו גם הפיליפינית למדה את המתכון וזה יוצא לה לא רע, אבל רק בני המשפחה נהנים מזה, כי אינני פותחת את הבית לזרים. הסדר, עם כל ההמולה שלו, מספיק לי ודי. העיקר שאנו בני חורין ואין אנו נזקקים לקמחא מהזולת.

עוגיות טעימות, אך רעילות

עוגיות טעימות, אך רעילות

ג'ינה

אני אוהבת איך שאנו חוגגות את החגים בבית הכנסת. תמיד מלא מפה לפה. הרבא, היא אִשָׁתִי, הורתה לגבאית לא להשיב את פני אף אחד ריקם, גם אם אין ידו משגת לשלם עבור המקום. הגבאית משכילה כבר לאסוף תרומות מתאימות מן האמידים יותר שבקהילה כדי שכל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך ייתי ויפסח. יחד עם זאת, יש לנו בעיה, משום שהקהל רב והמקום מצומצם. אך הרי בנות ישראל מתוחכמות המה ונמצא הפתרון. אחת האדריכליות בקהילתנו הציעה לתרום לנו צריף מתועש, כזה שאפשר לבנות בזמן קצר, בתוך כשעה, ולפרק אף מהר יותר משל היה זה לגו. ברוכה השמה על שהיא משפיעה עלינו מחסדיה המופלאים ונותנת בינה בלב המאמינות.

כדי לקיים את מצוַות "להסב", נהוג אצלנו להזמין קייטרינג, לאות ולסמל שאנו בנות חורין ואיננו עובדות ומגישות, אלא מגישים לנו. אחת הנערות, חריפת-שכל שכמותה, העלתה סוגיה מעניינת, לפיה אמנם אנו בנות חורין להסב בנחת, אך מה עם המגישים לנו ועובדין בשרותנו? צודקת, נכון? צדיק מהקהילה השיב למַקשה שעובדי שרות ההסעדה גויים המה, כך שפטרנו את הבעיה, כמו שנוהגין במקרה של גוי של שבת.

יכול להיות שהתיק הזה נסגר, אבל אי אפשר שלא לתהות איך אנו נוהגין איפה ואיפה בבני אדם ומי שאינו מאנ"ש (אנשי שלומנו) נוהגין בו בצורה שונה ולא הכי מיטיבה עימו. לפחות אנחנו רפורמיות וליברליות, כך שמותר לנו לעשות בשבת וחג כמה דברים בכוחות עצמנו בלי להטריח מאן דהוא שאינו מבני ברית.

למותר לציין שאת המאכלים מכינים בנוסח כשר וחף מחמץ, נכון? אמנם ליברלים אנו ויש כאלו שאינם מקפידים הרבה, אבל את הסדר נוהגין אנו לערוך כהלכתו.

מינה

לפני 8 שנים בדיוק, יום לפני ליל הסדר, ב-11.4.2006 (י"ג בניסן ה'תשס"ו), יצאתי מבית המשפט המומה ומאושרת. המומה – על שזה נגמר סוף-סוף. לא ציפיתי שזה יקרה, חשבתי שעוד דיון יעבור בלי תוצאות ושוב נישָׁלח להתפשר לשוא ולבזבז עוד זמן. איך אפשר לגרום לאפס להתפשר? בלתי אפשרי!

מאושרת – על שהאפס הורחק מחיי סופית, גם אם זה היה בכוח (היה לו קשה להפרד מהשליטה שלו בי) ובעיקר הודות לנחישות של השופטת ששמה לה למטרה לשחרר אותי מעולו של זה.

אחרי 34 שנות נישואין לאפס שבאפסים ונסיונות עילאיים להשתחרר, יצאתי לחופשי בברכת הרבנים ובברכת השופטת, שלקחו על עצמם משימה קשה ומאתגרת מאוד – לשחרר אשה מעולו של שמוק, שכל קיומו התמצה בשליטה שלו בה מתוקף היותו הגבר נותן הגט. אפילו עורך הדין שלו (השביעי מאז תחילת המאבק ארוך השנים שלו בי) איים עליו שאם הוא לא יסיים את הענין בו ביום – גם הוא יתפטר מייצוגו כמו אלה שהיו לפניו. אפס מאופס, כבר כתבתי?

יצאתי מבנין בית המשפט אל תוך אחר צהרים אביבי ולא היה לי למי לבשר את החדשה הנפלאה. ילדים אין לי וגם לא בת זוג. עד היום לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי, אבל אני מאמינה שזה עוד יקרה. כרגע, זה קצת קשה, משום שעדיין לא התאוששתי כלכלית וכדי להכיר, צריכה לצאת ולהגיע לאותם מקומות בילוי של נשים. פסק הדין הורה אמנם להשאיר לי את הדירה, אבל לא נוח וגם לא יעיל לאכול את הקירות, כך שצריכה להתפרנס. מהמשכורת המזערית אותה אני מרויחה בזעת אפי כקופאית בסופר של אחד הטייקונים ימח שמם, לא נשאר הרבה והרי צריכה גם לחסוך לימים בהם לא יהיה לי כבר כוח לעבוד. לא קל. והממשלה הארורה הזו אינה מסייעת, אלא מוסיפה חטא על פשע והכל מתיקר ומתיקר בלי הרף. עמך כבר לא עומד במקום ומסובב את הדוושות בניוטרל כדי לפחות להחזיק מעמד, אלא נראה כי אנחנו נסוגים לאחור כל הזמן, גם אם אנחנו מניעים את הפדלים בכל כוחנו הדל ממילא, ההולך ותש.

איפה הכסף? איפה התקוה? לא יודעת איזה טעם יש לנו להמשיך ככה. כמה זמן עוד נחזיק מעמד בטרם נכנע לבלתי נמנע?

גם מאלה יש להתרחק אם שומרת נפשך את

גם מאלה יש להתרחק אם שומרת נפשך את

נאדיה

הסדר היה נחמד. כמה שיכול להיות נחמד עם קומץ אנשים עריריים שאין להם לאן ללכת בחג. גם אם יש כאלה עם משפחה, זו אינה שמה לכיוונם. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב – אם כמוני, שיודעת שאין לי אף אחד, כך שאין לי למה לצפות ולהתאכזב שאין באים לבקר או כשיש משפחה, אך אף אחד לא בא לבדוק אם אנחנו חיים; ואם יש שבאים, זה קורה לעתים כל כך נדירות, שהציפיה שזה יקרה קשה ומכבידה, עד שבא היאוש ומכסה עליהם.

לפחות מקפידים על הכשרות ולא יהיה חמץ בפסח. מי שאינו מסוגל לאכול מצה או שאסור לו – אוכל דברים אחרים, אבל לא חמץ חס ושלום. לא שיש מבחר, כי כבר בישרו לנו שהשנה, התרומות פחתו ואלה שהתקבלו – הצטמקו אף יותר מבשנים קודמות. בכל שנה זה הולך ופוחת. אני לא מסוגלת להבין למה שרי הממשלה ככה, למה לבם גס בעם, למה משליחים אותנו לעת זקנה ככלי אין חפץ בו. ארור זה אשר אינו מגלה רחמים כלפי אחיו ומקשיח את לבו בפניהם. ארור זה המחוקק חוקים לרעת העם וגורם לנו לכזה סבל. אפשר לחשוב כמה אנחנו אוכלים וצורכים. את המעט הזה קשה לתת? הלואי שיגיעו למצב שלנו ואולי יבינו כמה זה נורא לחיות בחוסר האונים הזה, תלויים בחסדי אחרים, במקום לחיות בצורה מכובדת והוגנת. איפה הפנסיה שצברנו בזעת אפנו כל חיינו?

תהייה:

מי מכן יכולה להסביר לי למה, אחרי שאנחנו מכירות את כל המרעין בישין ששמים לנו במאכלים, עדיין יש חברות כמו גדרון בע"מ מחולון, שמוסיפות למוצריהן (עוגיות בוטנים ועוגיות קסטה קוקוס במילוי וקישוט בטעם שוקולד) רעל כמו E-220 Sulphur Dioxide, שמרע לנו מאוד: זה עלול לגרום כאבי ראש, מעי רגיז, אי סדירות עורית, הורס מאגרי ויטמין B12 שאין לנו יותר מדי ממנו ועוד ועוד, למה???

שימנה לב לתוית

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

ואיפה מוכרין? נחשנה… כן, בסופרים של הטייקונים. בשום אופן לא לקנות את זה!

קִמְחָא דְפִסְחָא ויקיפדיה

רשימת חומרי מאכל וחומרים משמרים – השמרנה לנפשותיכם!

 

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

שימנה לב לתוית והשמרנה לנפשותיכן מפני עוגיות אלה!

כתיבה עסקית

עצות מהאינטרנט

כך כתבנו פעם - הדפסנו על מכונת הכתיבה

כך כתבנו פעם – הדפסנו על מכונת הכתיבה

ב-1996, כשהתחלתי את העסק שלי, נ.ב. נשים בדפוס, לא היה האינטרנט כמו היום, לא יכולנו לתקשר זו עם זו כפי שאנחנו יכולות היום והעולם לא היה פתוח ומקושר אל שפע של ידע כמו היום. לא היו רשתות חברתיות בהן יכולות הנמנות עליהן לשתף זו את זו בכל מה שבא להן.

היום אנחנו חוות שפע של מידע, שפע של קשרים, שפע של שיתופי פעולה ואפשרויות בלתי מוגבלות כמעט להתקדמות. אם פעם היתה רשת הקשרים של מאן דהיא מורכבת מהחברים שצברה במהלך חייה הפיזיים, קרי: גן, בית ספר, צבא, עבודה ופגישות פנים אל פנים, הרי שהיום יש לנו את העולם הוירטואלי בו אנו פוגשות מלא א/נשים מרחבי העולם.

בקבוצת הכותבות והכותבים בה אני חברה בלינקדאין, אני מוצאת עושר של תובנות ועצות שמסייעות לי (ואני בטוחה שגם לאחרות) ללמוד ולהתקדם בעסקי. פעם, היינו מוגבלות לפגישות של ממש, עם כל הסרבול שבדבר והצורך לצאת מהבית כדי להשתתף בכנסים ובארועים. היום, בקליקים של מקשי המקלדת את מחוברת מיד אל מקורות הידע. מדהים, לא?

הנה דוגמא לנפלאות הרשת: את המאמר המאלף של Lindsay McLoughlin על 10 טיפים לכתיבה עסקית קראתי בלינקדאין וחשבתי שכדאי לתרגמו לעברית ולהעביר את הידע גם לקוראי הבלוג שלי. ביקשתי רשות וזו ניתנה בשמחה והריהו לפניכן.

10 טיפים לכתיבה עסקית:

לפני שנים, קיבלה המנהלת שלי מהבוס שלה הנחיות בנות שורה אחת כדלהלן: 'נמקי לי את הסיבות לגלישה מהתקציב עד להיום בצהרים'; 'תני לי סטטיסטיקות המתיחסות לתחלופת עובדים בחוזר'; 'דברי עם סימון על המורל הנמוך של הצוות'.

התקשורת העסקית הגלויה הזו – או ה'הנעה לפעולה' – היו שליליים בטון שלהם ומעולם לא לוּוּ בנימוס כלשהו. המסרים הפוקדים של הכותב השאירו את הקוראים אותם בתחושת תסכול וכעס וללא סבירות לישם את ההנעה לפעולה בהתלהבות כלשהי.

במקרה הזה, ההנעה לפעולה של הכותב היתה ברורה לגמרי, אך התקשורת עוררה רגשות שהיו בניגוד לשיתוף פעולה פורה. סגנון הכתיבה העסקית של הבוס בלטה מכל הסיבות הלא נכונות.

זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי על כתיבה עסקית ואיך זו יכולה להיות מתועלת לעורר רגשות מסוימים אצל המקבל. מדובר באיך הקורא מרגיש. אם הכותב רוצה שהקורא יגיב להנעה לפעולה, עליו לקחת בחשבון את הרגשות שהוא מעונין לעורר ואיך לתעל את הרגשות האלה בצורה הכי טובה כדי לעורר את הרצון או את הצורך לישם את הפעולה הנדרשת.

שלושה שיקולים

להלן שלושה שיקולים מהירים שכדאי שיהיו בראש מעיינייך בטרם תעלי את הדברים על הכתב:

  1. למי את כותבת?
  2. איך את רוצה שהיא תרגיש?
  3. מה את רוצה שהיא תעשה?

הבה נדמיין שאת רואת-חשבון ויעד השוק שלך היא בעלות ובעלי עסקים העסוקות מכדי לעסוק בהעלאת נתוני הוצאות העסק אל התוכנה העסקית. את מחליטה לפנות אל יעד השוק הזה כדי לידע אותם באיך יכול העסק שלך לפתור את בעייתם. מטרתך היא לעורר רגשות של כמה כיף יהיה להם בהעברת תהליך עיבוד המידע לידייך; כל מה שעליהם לעשות זה לצלצל אלייך לשיחה לא מחייבת.

  1. חשבי על הלך הרוח של אדם אחד מתוך יעד קבוצת השוק. זוהי דמות הלקוח שלך. מהן נקודות הכאב שלו? מה מדיר שינה מעיניו?
  2. השתמשי בלשון ישירה. המנעי ממינוח מסובך שעלול להרחיקו או להסיח את דעתו מהמסר שלך.
  3. השתמשי בטון בטוח, ידעני והחלטי.
  4. כתבי בצורה דיבורית, תוך שימוש מלים שיהדהדו אצלו. דמייני שהוא יושב מולך, מעבר לשולחן. מה תאמרי לו?
  5. הוסיפי משקל למסר העסקי שלך באמצעות סטטיקה משכנעת או עדויות עוצמתיות ממי שהלקוח מעריך.
  6. פני אל רגשותיו כשאת מדברת על התועלות שהוא יוכל להפיק. תני לו להבין שיהיה לו הרבה יותר זמן להתמקד בניהול העסק שלו.
  7. דברי במונחים של 'אתה' ו'שלך'. המנעי לגמרי מ 'אני' ו'אותי'. השתמשי ב"על ידי העסקת מנהלת חשבונות לניהול הוצאותייך, יהיה לך יותר זמן להתמקד בלקוחותייך".
  8. היי ברורה בהנעה לפעולה. אמרי לו שהוא יכול פשוט 'להרים את הטלפון ולצלצל אלייך לשיחה בלתי מחייבת'.
  9. נהגי בחביבות, מקצועיות ובנימוס לאורך המסר.
  10. תני למכתבך לנוח. חזרי לזה למחרת. ערכי, הדפיסי והגיהי (קראי את זה לעצמך בקול רם). היי בטוחה לגמרי שאין בזה טעויות.

לסיכום:

אחרי שהסכמת עם שלושת השיקולים, הצמדי לעשרת הטיפים העיקריים שלי בכתיבה עסקית מנצחת. אם תיישמי את המדריך הזה, תבלוט הכתיבה העסקית שלך מכל הסיבות הנכונות.

מהם הטיפים שלך לכתיבה עסקית יעילה? נא כתבי לי אותם בתגובות למטה.

[המאמר פורסם לראשונה ב- Sage CRM Blog והריני מודה על הרשות לתרגמו ולהעלותו לבלוגי]

 ♀♀

Lindsay McLoughlin מנהלת עסק של שרות כתיבה לבלוג, קופייטינג (כתיבה רעיונית) ועריכה/הגהה ב- www.proofedbylinds.co.uk גב' Lindsay McLoughlin כותבת בבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) על עסקים, רישות ומדיה חברתית. בהצבעה הפתוחה לקהל, נבחרה Lindsay McLoughlin כמועמדת לשני פרסים על הבלוג שלה 'דיבור עסקי' (Business Talk) בפרסי הבלוגים הבריטיים 2014 (UK Blog Awards 2014). באותו חודש, נבחר העסק של Lindsay McLoughlin כ'עסק הכי אהוב ב-2014' ב- Henley on Thames והגיעה שניה בתחרות הארצית של 'הקופירייטר הכי טוב 2014' (UK’s ‘Best Loved Copywriter 2014’ Award).

אתן מוזמנות לשים עין על הבלוג שלה ולהתחבר אליה באמצעות המדיה החברתית.

♀♀

בתמצית:

מנפלאות הרשת!

נא הצטרפנה לעמוד שלנו בפייסבוק ושימו איזה לייק נחמד, תודה מראש!

מתנות לפסח

הגדה לפתח בעברית ובאנגלית
הגדה לפסח בעברית ובאנגלית © אמני הציור בפה וברגל

כמי שמאותגרת בכל הקשור לציור, שאינה מסוגלת אף לשרטט קו אחד ישר בלי סרגל (וגם זה לא יוצא ממש ישר), הריני מלאת התפעלות בכל פעם שאני נתקלת באמנים ברוכי כשרון, קל וחומר בכאלה שגוברים על האתגרים שהחיים הציבו בפניהם.

קשה להתפרנס מאמנות. מי שעיניו בראשו, נוכח לדעת שבצוק העתים, כשעמך מוכרח לרכז את כל מעייניו ומרצו ב"מאין יבוא הכסף", שלא לדבר על "מאין תבוא הפרנסה", הדבר האחרון שמעניין אותנו זה מה שאי אפשר להתקיים ממנו, קרי – אוכל.

מנהג סיני/יפני (איני זוכרת בדיוק) יפה זה להוציא כסף על אוכל – שיהיה כדי לקיים את הגוף, ולא לשכוח גם לקנות פרח – כדי שגם הנפש תהנה. מי שמוותר על אמנות, משול למי שעובר את החיים בלי לתת לנפשו לפרוח. ובלי להזין את הנפש למה שוה האדם? לקליפת השום.

פסח זה חג המשפחה. רובנו נפגשים זה עם זה בסדר, בחול המועד או בסיומו עם המופלטות. למה שלא נחרוג ממנהגנו השבלוני להביא צלחות וכלים למיניהם? למה שלא נביא למארחינו אמנות?

חג שמח וכשר לכולנו.

הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל
הגדה לפסח בעברית © אמני הציור בפה או ברגל

קישורים:

הגדות לפסח בעברית באתר אמני הציור בפה או ברגל

הגדות לפסח עברית-אנגלית באתר אמני הציור בפה או ברגל

מבחר מתנות לפסח באתר אמני הציור בפה או ברגל

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

 

הדור שלי התחנך על המלה הכתובה, על אהבת הקריאה, על תרבות – כשהמלה לא היתה לגנאי ולא צרפו לה נספחים שאינם הולמים, כגון: תרבות הספורט, תרבות האוכל וכיו"ב מרעין בישין שתקצר היריעה מלפרט וגם חבל על הזמן לבזבז על שכמותם.

היינו תולעות (ידוע לי היטב ונהיר כשמש בצהרי יום שרב, שהמלה היא תולעים, אבל בלשון נקבה עוסקות אנו בבלוג הזה) ספרים מובהקות. היתה ספריה ציבורית, לפני שאלו נכנסו לבתי הספר, והיינו מחליפות ספרים בתדירות המקסימלית שהמינוי איפשר. לא היה זה חזון נפרץ לראות תולעות המתהלכות להן ברחובותיה של עיר או בסמטאותיה ועיניהן שקועות בתוך הספר הפתוח לפניהן כשפסע בינן לבין התנגשות בנקרה בדרכן. היום, תקועות עיני הילדים ובני התשחורת בתוך הסמרטפונים שלהם ולא במטרה לקרוא ספרות יפה.

נזכרתי בזה במהלך לימודי בקורס אותו אני משננת בימים נחמדים אלו, כשקראתי את הקטע הבא, שנכתב בידי המרצה הנכבד שלנו, Prof. Greg Downey. תרגמתי מהמקור באנגלית; נא להפנים, לשנן ולהפעיל את התאים האפורים:

לפני מספר שנים, הבחנתי שמה שלמעשה עשיתי היה neuroanthropology, בחינת הקשר בין מוח לתרבות. אין זה רק איך שמוחנו מעוצב בידי תרבותנו, אלא גם העובדה שיש לנו מוח מאפשרת לאנושות שתהיה לה תרבות. לדוגמא: להיוולד אל תוך תרבות הדוברת שפה מסוימת, פירושה שמוחך, גם אוזנייך, מתכווננים להסתגל לשמוע את אותה השפה. כשתגיעי לגיל שנה, לא תוכלי לשמוע צלילים ששפות אחרות יוצרות. לא מדובר רק בשפה. תחביבייך, פעולותייך, הדברים שמלמדים אותך בבית הספר – כל אלה מעצבים את מוחך ואת מערכת העצבים שלך. במובן מסוים, מציידת אותנו תרבותנו לקראת יכולות שונות. ללמוד לקרוא או לכתוב, לעמוד על הראש בלי ליפול, להלחם במערה או אפילו לצוד אוכל בערבות, פירושו לסגל את מערכת העצבים לטובת תרבות מסוימת. כל הפעילויות הללו, כל ההתנהגויות מבוססות התרבות הללו, מסתכמות בהשארת עקבות על מוחנו וגופנו. הן משפיעות על החולָיִים הנדבקים אלינו, סוג הלחצים אותם אנו חווים, אפילו מה קולטים חושינו.

♀♀

עד כאן דבר הפרופסור. התהיה העולה היא, לְמה מכינה אותנו "תרבות" הסמרטפונים, המאלצת אותנו לקצר לכדי מינימום את מה שאנו רוצות לבטא, בבחינת דיקטטורה של ההתבטאות.

אהבה ברמזים – שלישיית גשר הירקון

♀♀

אודה על האמת, למרות האופטימיות הטבועה בי (זה מלידה, לא מהיום), אני רואה בצער רב ובקדרות את תרבותנו ההולכת ומתמעטת, את הביטויים בשפה זרה הנכנסים לשפתנו והורסים אותה, את שאר הרוח המצטמקת בפינתה, גם אם זו אינה פולניה ואת מה שקורה לנו כחֶבְרָה.

לחושך כל זאת, די מפליא שמתקיימת עדיין פעילות תרבותית, שא/נשים הצעירים מבנות דורי עוסקים בה. קבוצות מצוינות ומעניינות נפתחות בפייסבוק ורובן ככולן עוסקות בשפה העברית ובכתיבה עברית יוצרת ופורה. אחת הקבוצות הללו היא כתיבת פרוזה עברית, שמציעה שפע של פעילויות, קריאה ועיון מרתקים בנושא הכתיבה. מחמם את הלב שאתר כזה עלה לרשת כדי לסייע לשגשוג התרבות העברית.

לפי בעליו, אוֹרי שרון, התחיל אצלו הרעיון מהתנסותו האישית בכתיבה, מה שגרם לו לחפש חומרים על תורת הכתיבה. אורי, שהתקשה למצוא חומרים בעברית, גילה לשמחתו שיש רבים כאלה באנגלית והוא התחיל לקרוא על הנושא ולחקור אותו באופן עצמאי. כשהצטבר די ידע, חש אורי צורך לחלוק אותו, ומזה בא הרעיון לאתר ואחר כך גם הביקוש לסדנאות כתיבה אותן הוא מנחה ולשירותי עריכה (אותם אנו מספקות), כן ירבו, אמן!

באתר תוכלנה למצוא שפע של מאמרים ומדריכים מאלפים (אותם היה לי העונג לערוך) על כתיבה, עריכה לשונית, הוצאה לאור ועוד ועוד – שפע שבשפע. יש באתר הרבה מה ללמוד למי שמתעניינת בתחום וגם למי שהשפה העברית יקרה ללִבה. להלן חלק מהנושאים הרבים שבאתר:

המדריך לכתיבת פרוזה:

מדריך מקיף מאוד, המכיל 25 פרקים והמפרט בהרחבה הבטים מעניינים בתורת הכתיבה. במדריך תוכלנה לקבל כלים שימושיים לכתיבה, כגון: תכנון עלילה, אפיון דמויות, העברת נושא ומסר, בניית סצנה ועוד נושאים רבים אחרים, המציידים את הכותבת המתחילה וגם המנוסה בתובנות מעשיות על מלאכת הכתיבה.

המדריך לסגנון כתיבה:

גם המדריך הזה מקיף ביותר ומאיר הבטים מעניינים וחשובים לגבי סגנונות כתיבה. הוא מסביר מהו סגנון, להבדיל מדקדוק: הסגנון איננו עוסק בדיוק הלשוני של השפה, אלא באופן בו משתמשים בשפה כדי להשיג את מטרות הכתיבה וכדי לענג את הקוראת. מי שמעוניינת לשפר את סגנון כתיבתה, תמצא את המדריך הזה לעזר רב בכל סוג של כתיבה: פרוזה, עיון, בלוג וכד'.

סדנאות כתיבה:

באמצעות האתר אפשר להרשם לסדנאות כתיבה מגוונות וביניהן סדנא ללימוד תורת הכתיבה וסדנא לכתיבה גאה. אני בטוחה שמשתיהן תצאנה יצירות מופת ומקוה שזו האחרונה תעשיר את המדף הורוד והסגול לטובת קהילתנו. ממליצה מאוד להרשם!

שרותים ספרותיים:

כל אחד זקוק למישהו שיעריך את כתב היד שלו, בבחינת אין הנחתום מעיד על עיסתו. באתר מציעים שרותי עריכה ספרותית ולשונית, הַכְוונה להוצאה לאור ועוד.

בתמצית:

כיף לראות שעדיין לא נס ליחה של התרבות העברית ויש כאלה שזו קרובה ללבם והם עושים למענה.

קישורים:

אתר כתיבת פרוזה עברית (שימנה לב מי ערכה לשונית את התכנים ושכורנה את שרותיה)

כתיבת פרוזה עברית

ללמוד לכתוב פרוזה עברית

 

 

הכניסו את היד לכיס

אתן מוזמנות להתעלם מהשטויות הדתיות ולהתרכז במסר של להיות בני אדם

 

פסח קָרֵב בצעדי ענק. הזמן עף לנו בין הידיים ונראה שהנקיונות אינם נגמרים. מישהי אמרה לי, שלמרות המצב הקשה השורר במחוזותינו, היא חוזה תנועת קונים ערה לקראת הפסח, משום שבני ישראל לא יוותרו על הסדר כזלילתו. על "כהלכתו" היא לא היתה מוכנה לחתום לי. מיד חשתי וגם נחפזתי (פתאום הייתי מסוגלת לבצע שני דברים בעת ובעונה אחת, מדהים!) לצנן את התלהבותה והתרעתי בפניה שאם לא יקרו נסים, הריני בספק אם יוכלו בני ישראל לממן את הסדר השתא. איך אפשר לקנות דבר, כשאין למאן דהוא פרוטה לפורטה בכיסו או בארנקו?

הלה עמדה על שלה, אני על שלי ולא נותר לנו אלא להשמט זו מעם זו ולהמשיך הלאה בדרכים נפרדות. אמנם אני מעדיפה נשים אופטימיות, אך בשום אופן וגלגל לא שוטות. כשהיד אינה משגת גם לקניית כרטיס הפיס, איך יוכלו השם ומלאכיו לסייע? זוכרות את הבדיחה על בן העדה המסוימת ההיא, ששיטח את תחינתו הנואשת לפני הכותל? גם אם כן – אני מספרת, כי תמיד יש כאלה שלא שמעו. אז החסכן התפלל בכל לבו, שָׂם השכם והערב פתקים בחריצי האבנים העתיקות וזעק לישועה מידי הכל יכול ופמלייתו. שמעו השרפים את התחינה של המסכן ופנו לכס הכבוד לסיוע בהא לישנא:

"אדון עולם, חוס נא על אותו אדם והתר לנו לפתוח אליו את היד ולכבוד חג הפסח לשמח אותו ואת משפחתו בדי ממון שיאפשר להם לערוך סדר מכובד כהלכתו."

השיב להם היושב במרומים: "מה אתם רוצים ממני? אני מוכן להשפיע עליו שפע, אין לי בעיה עם זה, רק שיקנה את הכרטיס!"

אני מניחה שהחנון והרחום עסוק מכדי לשים לב שישנם כה רבים שאין להם איך לממן את הכרטיס…

 

Heaven?

Heaven?

♀♀

The sky is the limit

Early in Heaven

♀♀

Still have time for heaven

Still have time for heaven

♀♀

בתמצית:

כל כך פשוט להיות טובים זה לזה ולהיטיב עם הזולת עד כמה שאנו יכולות. ממש כיף לעשות מעשים טובים, כיף לתת ופחות כיף לקחת. מאחלת לכולנו להיות בצד הנותן (אמן ואמן!), משום שהצד השני אינו נעים כלל וכלל!

 

שישים זה הארבעים החדש

שישים זה הארבעים החדש

שישים זה הארבעים החדש

הדור של ההורים הגלותיים שלנו היה זקן. אינני בטוחה שהם נולדו ככה, אבל לא קל לגדול בנכר בסביבה מתנכרת ולספוג שנאה בשל מה שאת, בשל מוצאך. זה לא משהו ששומר אותך צעירה. ואז השואה. אין פלא שהם הזדקנו כל כך מהר.

אומרים שכל עוד הורייך בחיים – את עדיין ילדה, כי יש לך אצל מי להתפנק, שלא לדבר על את מי להאשים בחי. כאשר אלה הולכים לעולמם, ההרגשה היא שעכשו תורך, כי אין אף אחד לפנייך להגן עלייך.

אנחנו, מרגע שנולדנו נהיינו צעירות יותר ויותר, שלא לדבר על שהיינו ה-ר-בה יותר חכמות מהורינו, דור של מהגרים עקורי שורשים מהשואה. מה הם הבינו? אפילו עברית בקושי דיברו. כמה לעגנו להם, כמה התנשאנו מעליהם. כמה טפשים היינו.

ופתאום גם אנחנו מגיעים לגילאים שלהם. פתאום גם אנחנו כבר לא צעירים. פתאום, אפשר להבין אותם, איך בגיל מסוים היה להם קשה לעלות במדרגות אל הקומה הרביעית, בטרם פרצו המעליות לחיינו; שהיו צריכים יותר זמן להשלים פעילות מסוימת שאנחנו דילגנו אותה בצ'יק. והנה, גם אנחנו צריכים לנוח יותר בין המטלות; צעידה שפעם צעדנו ברגל בוטחת ובקצב צבאי למהדרין, נעשית מתונה יותר ויותר; הכושר הגופני שלנו, אף שהוא הרבה יותר טוב ממה שהיה להם, הולך ונגרע מאיתנו עם הזמן שעובר ומתקדם הלאה.

אנחנו מביטים בראי והפרצוף שניבט אלינו הוא זה של הורינו. "כמה שאת דומה לסבתא", חוזרים ואומרים לי הילדים. אם היו מכירים את סבא, שלא זכה ונפטר בטרם נולדו, היו ודאי משתאים עד כמה אני דומה גם לו.

"את נראית מצוין", אמרו לי כלותי המתוקות כשבֵּרכוני לרגל יום ההולדת העגול ובכך קנו להן נתח נכבד בצוואתי.

"שישים זה הארבעים החדש", הסכימו איתן הבנים, שגם חלקם לא יגרע, כמובן.

♀♀

ואחרי שהחגיגה הסתימה, הוכיחה לי ביאטריס שגילה, המאוחר יותר משלי, הוא בגדר הארבעים וחמש החדש.

הללויה!

סרטוני יומולדת משעשעים

פאריז-פאריז

Malcolm McLaren & Catherine Deneuve – Paris Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

שיראל ביתן – אם תלך (La fille)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!); הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Ella Fitzgerald – I Love Paris

בתמצית:

נסתרות דרכי האהבה.

צחוק, צהלה ושמחה

וגם משלוח מנות

מסכות, צהלה ושמחה

מסכות, צהלה ושמחה

החיים יפים, מתוקים כמו דבש, בעיקר בפורים. כמו בקרנבל בברזיל, אנחנו יוצאים לרחובות בתהלוכות תחפושות ושוכחים מההווה המעיק ומהמחר הלא פשוט, שיבוא מיד כשהקרנבל יגמר.

Paul Evans – Happy Go Lucky Me

 ♀♀

אינני יודעת למה אני חושבת על זה, אולי משום שבשבוע שעבר ציינו חמש שנים לפטירתה של אמי ונזכרתי שהיא לא סיפרה לי הרבה על ילדותה, בעיקר לא על איך חגגו את החגים בעיירה. מעולם לא סיפרה אם התחפשה בפורים וּלְמָה. על תמונות אין מה לדבר, כי אם היו – הן אבדו בשואה. אינך נוהגת לקחת איתך את אלבום התמונות כשאת נמלטת על נפשך מפני הצורר המבקש להשמידך; זה הדבר האחרון שיש לך בראש.

קשה לי לדמיין מה עובר על ילדה שגרה בעיירה קטנה, שגדלה בידיעה שהיא שונה מהסביבה, גם אם ישנן עוד כמה ילדות וילדים כמוה. בכל זאת, היא מהמגזר של המיעוט. איך זה לאפות אוזני המן (אמהּ, היא סבתי, היתה האופה של העיירה) ולחַלֵק את משלוח המנות רק לחֵלֶק מהאוכלוסיה, זה שנמנה עם בני ברית.

חשבתי על משלוח המנות בגולה עת הכנתי כמה כדי להביא לשכנות שלי. הצעירים החופשיים (הלא דתיים) של ימינו כבר אינם טורחים במנהג הזה. אלה שיש להם ילדים בגנים או בבתי הספר עדיין מכינים בלית ברירה, אך לא עבור החברים והשכנים. חבל. מנהג יפה הוא משלוח המנות.

רונית אופיר – משלוח מנות

אני נזכרת בארוע הזוי שארע לפני שנים. אחת מחברותי החופשיות גרה אז ב-upstate ניו יורק. ערב פורים, סיפרתי עליה לחברה אחרת, חרדית מברוקלין (תמיד היתה לי חולשה לדתיות וקשר די הדוק עימן…). זו התעקשה שאמסור לה את כתובתה המדויקת של החופשיה ולא אבתה לגלות מדוע. עם כל הידע שלי על החג, לא תארתי לעצמי שהמצוה כה חשובה עד כי תבעיר אש בעצמותיה של החרדית וזו תעשה את כל הדרך הלא קצרה עד ביתה של החופשיה רק כדי למסור לה דרישת שלום ממני באמצעות משלוח מנות.

מה רבה היתה הפתעתי לקבל שיחת טלפון מחברתי החופשית, בה סיפרה שהיתה קרובה להתקף לב עת ענתה לצלצול בדלת כששמעה שמעברה השני הזדהתה מאן דהיא כ"חברה של שרון", ולכן לא היססה ופתחה. לבה החסיר כמה וכמה פעימות לַמראה ההזוי: על סף ביתה ניצבה אשה, אמנם נחמדה ומסבירת פנים, אך עטויה שמאטע (כך כינתה חברתי את השביס) לראשה. מה יכולה אשה מן הישוב לחשוב על הופעה כזו? עלי להזכיר לקוראות שהלה הרי חופשיה, בסביבתה לא גרו יהודים ולכן לא התענתה יום לפני בתענית אסתר, כך שהיא שכחה מחג הפורים. היא חשבה שקרה לי אסון ודתיה באה לבשר לה עליו. בשביל זה בראו לנו את הדתיות, לא ככה?

בטרם עמד לבה מלכת באופן סופי, שמעה החברה את האשה מברכת אותה בפורים שמח ותוקעת לידיה המופתעות שקית ארוזה בצלופן צבעוני מרשרש. בעוד הזרה מחייכת אליה משן אל שן, מחכה להזמנה להכנס פנימה כדי לנוח מתלאות הדרך (זה המידע שקיבלתי מהצד של הדתית), עמדה לה חברתי ההמומה, בוהה בתופעה שלפניה, אינה מסוגלת להוציא הגה במשך דקות ארוכות.

הדתית סיפרה לי שכשהבינה שאין תקוה להצעה להכנס, היא חזרה על ברכת ה"פורים שמח", סבה על עקביה וחזרה לברוקלין. לא שהיתה לה כוונה לבקש דבר, גם לא כוס מים, כי מהדרת שבמהדרין שכמוה לעולם לא תטעם וגם לא תשתה חלילה וחס דבר בבית זר, על אחת כמה וכמה בזה של חילוניה, רק לנוח ביקשו רגליה אחרי שכיתתה אותן ברחבי העיר כשהיא מסתייעת ברכבת התחתית ובאוטובוס.

החברה החופשיה לא הצליחה להתגבר על האלם שקפץ עליה וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות, זה להביט אחר גבה המתרחק של הדתית ולאחר שזה נעלם מעיניה, לסגור את הדלת ולמהר להתישב משום שרגליה לא היו יציבות כל כך. בכל זאת, הפתעה שכזו, של ד"ש וברכת חג שמח ממני…

רחוב סומסום – משלוחי מנות

בתמצית:

הפתעות יש להפתיע בצורה מושכלת, גם אם הן נעימות. כדאי לקחת בחשבון שלא כל אחת יכולה לעמוד בהן.

פורים באנימציה

חג פורים שמח ומבדח

חג פורים

חג פורים שמח לילדים תשע"ד 2014

ובישוב קציר צהלה ושמחה. בית לולה, הוא בית העם שלנו, אם היינו קיבוץ, מלא מפה לפה ברוקדות ורוקדים, צוהלות וצוהלים, המניפים רגליים אל על, מגרונם בוקעים שירי פורים עליזים, שירי עם ובוקרים כיד הדי-ג'י הקלה על הצלילים. והיין, כמובן, נשפך כמים, נערה אל קרבנו עוד ועוד ועוד.

יום ששי, שתיים אחרי חצות. בית לולה מתחיל להתרוקן. תהלוכה רבת שיכורים משוטטת באמצע הלילה ושרה ושרה ושרה… עד דלא ידע. ביאטריס ואני עם החוגגות, גם אנחנו לא ממש יציבות על רגלינו ואנו מתנודדות כמו השאר. קרררררררר, האף קופא לנו, אבל בתוך תוכנו חם מכמויות היין האדירות שצרכנו. אינני זוכרת מתי שתיתי כל כך הרבה. הראש מסתובב לי ואני רואה את העולם מבעד לעיגולים זזים, בלי להצליח למקד את העיניים. הכל נראה כפול. אני עוצמת עין אחת והרחוב מסתדר לי. פוקחת אותה והכל שב להיות זוגי וישנם כמה עצמים שמתעצמים גם לכדי שלישיה ורביעיה.

אין לי מושג איך ולמה זה קרה, אך ביאטריס סיפרה לי שפתאום נעמדתי באמצע הכיכר, מסביבי אנשים שמחים, והתחלתי לדקלם בשפה זרה לה:

קוּקעריקו, די מאמע איז נישט דא

וי איז זי גיפארן?

קיין מלאבעס.

וואס וועט זי ברענגען?

א טופ מיט קאבע.

וי וועט זי דאס שטעלן?

אינטע די טיר.

ווער וועט דאס טרינקען?

איך מי דיר.

ביאטריס טענה שהחבורה מחאה לי כפיים בהתלהבות ודרשה לשמוע שוב ולדקלם יחד איתי עוד ועוד. לדבריה, עשינו את זה לפחות 10 פעמים ואפילו היא כבר למדה לדקלם את זה בעל פה. אני פותחת לה עיניים בגודל של צלחות כשהיא מדגימה לי איך עמדתי ודיקלמתי, מתעלמת מהקור ומהעובדה שדחקה בי כל הזמן למהר הביתה. אני נמסה למשמע מבטאה הצרפתי באידיש. אי אפשר לחשוד בביאטריס שזו תדע את שפת אמי, קל וחומר דקלום שלימדה אותי הורתי בילדותי, כך שאני מאמינה לה שכך קרה, למרות שאינני זוכרת דבר מכל זה.

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

ובעברית:

קוקוריקו, אמא איננה

לאן נסעה היא?

למלאבס (היא פתח תקוה של פעם)

מה היא תביא

סיר עם קפה

היכן היא תשים?

מאחורי הדלת,

מי ישתה זאת?

את ואני.

לכבוד פורים, כמה חיוכים ;)

ניר וגלי – אין דברים כאלה

הערוץ של ניר וגלי