גרסא א' חדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק. אקנה רק את שחסר לי, כי כמה אני מסוגלת לסחוב. השכנה שנהגה לקחת אותי איתה לקניות באופן קבוע, מזמן מצאה לה סידור אחר ואני מאלתרת. מביטה ברשימה שבידי: חלב סויה לקפה של הבוקר, לחם מחיטה [...]
מצבים של נוֹכְרוּת "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כ"ב; י"ח, ג') בשנת 1997 יצא לי להיות נוכחת בפגישת עבודה בארגון לסבי במרכז תל-אביב. להן היה ברור מלכתחילה שאני לסבית ואילו אני בכלל לא ידעתי אז שאני כזו. אחת מהן, שמן הסתם מצאתי חן בעיניה (וכי יכול להיות אחרת?), חזרה ושנתה באוזני שאני לסבית לטנטית. [...]
אחת ליומיים בערך אני חוטפת את הדכאון של החיים שלי בגלל מה שקורה פה (אלימות, טייקונים, גנבות, מעילות וכיוצא באלה מרעין בישין שלצערנו כולנו מכירות) ורוצה לשים קץ לכל זה. כמה אפשר לסבול? בשביל מה להתענות? אם אהיה כאן ואם לאו – מאי נפקא מינה? מישהי פחות, למי זה ישנה? איך פתח הנזיר עם הפרארי [...]
פורסם בלחם ומים
|
תגים אלימות, ארץ נהדרת, חברה חולה, טייקונים, ליכוד, מופז, ממשלת ישראל, מרעין בישין, נתניהו, קדימה, קואליציה
|
מאז מצאה ידידתי שבגולה שהיא אינה לבד וכי למשפחתה עצים רבים, ממש יער, היא החלה לבנות את העץ שלה וממשיכה לטפחו בשקדנות רבה. במסגרת עדכוניה היא הגיעה לְשֵם שלא הכירה קודם לכן. "?Is there such a name as Pnina" היא שואלת אותי, המיצגת את ישראל והשמות העבריים. "אוֹף קוֹרס", אני עונה ומתרגמת לה בנאמנות (כמובן [...]
זה לא קרה לפני כן. תמיד ניסיתי למצוא לעצמי מסתור מפני הסירנה. כשאני בכפר – אין לי בעיה, כמובן. בזמן הסירנה כולנו ממשיכים כאילו כלום. הבעיה מתחילה כשאני בעיר, אצל אל-יהוד. הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה הזו, היתה כשדוד שלי לקח אותי לעבוד איתו בבנין. הייתי בן 14 ולא ידעתי כלום מהחיים שלי. ישבנו לארוחת [...]
דע מאין באת ולאן אתה הולך לפני מספר ימים, גילתה ידידה שלי שתחיה, שהיא למעשה נסיכה ומוצאה ממורשת מכובדת מאוד (לא שהיה לי ספק בכך, הריני מכירה אותה מזה זמן…) וכי שורשיה מגיעים עד לרבי משולם פייש לאווי מטאהש (נולד בשנת תקפ"א היא שנת 1821 למניינם), שייסד את שושלת חסידות טאהש. אחת מבנותיו, דבורה, נישאה [...]
הרהורים על טקס יום השואה כשהיינו ילדים, כיתות א-ב, היינו עומדים בחצר בית הספר יחד עם יתר הכיתות ולא ממש מבינים על מה זו לנו. היתה זו התקופה בה ניצולי השואה (וביניהם הורַי) שתקו ולא דיברו על מה שהיה שם. כל המורים והמורות, למעט המורה לחקלאות, היו "משם" וגם הם לא השכילו אותנו בסיפוריהם האישיים. [...]
הכי קל להאשים את התקשורת [הערה 1] (קישור 1) כשאתה אפס שאינו עושה את עבודתך נאמנה, אלא נאחז בכסאך ודואג לטובתך האישית והמשפחתית ולזו של חבריך ומקורביך, אך לא למי שאתה אמור לשרת – את הציבור [הערה 2] (קישור 1). כשאין אתה מתנסה וחוֹוֶה את שעובר על עַמך, איך תוכל להבין את צרכיו ולפעול לסיפוקם? מה יכול לדעת [...]
לקראת משחק חצי הגמר-סל הערב משחק גמר גביע המדינה בין אלקטרה רמת השרון לבין מכבי אשדוד – אִכזֵב (ב-22.3.12). איך נוהג בני לומר: "אכין לך מראש את ניידת הטיפול נמרץ בהיכון". בכל פעם שיוצא לי לצפות במשחק כדורסל של קבוצת הנשים של רמת השרון, זה תמיד עם דרמה, אפשר לצפות מראש למלא אקשן ואין רגע דל, [...]
מתוך החשכה מבצבצת לה בת-קול דקה: "עורי-נא". התאים שבמוחי נראים לי חוּמים. אני ממש יכולה להבחין. הם ערוכים חצאי-עיגולים סביב-סביב, רוטטים בעדינות. הדממה שעטפה אותי מתחלפת ברחש החיים שבחדר. אחות מרחפת מול פני, אוספת את המכשירים, מניחה אותם בתוך כלים. צלילי מתכת חדים נוקשים זה בזה. העיניים שלי מסרבות להפתח. אין מה למהר. שוקעת שוב. [...]
