<object style="height: 390px; width: 640px"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/ADDigK8LwyE?version=3&feature=player_detailpage"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowScriptAccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/ADDigK8LwyE?version=3&feature=player_detailpage" type="application/x-shockwave-flash" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="640" height="360"></object>

אין לי מושג למה קוד ההטמעה אינו עובד

אולי זה הגיל, אולי הטעם המוזיקלי, אולי שניהם או בכלל לא… מה גורם לנו להמשך למוזיקה מסוימת, לזמר/ת זו ולא אחרת? מה מקפיץ לנו את הלב? אלו צלילים מחלישים לנו את הנשימה?

אצלי זה כנראה הגיל, משום שאני אוהבת בלוז. זה גם הרדיו, שלא ניגן אותה כמעט, לכן לא הגיעה אטה ג'יימס לאוזני.

מישהי אמרה לי פעם שהיא אוהבת סוג של אנשים הגורם לה להיות ערנית וללמוד כל הזמן. יכול להיות שזו הסיבה שאינני חלק מחייה יותר, מן הסתם לא הייתי לה מספיק מאתגרת. טוב, לא סוד הוא שאני מאותגרת… יש לי הרבה מה ללמוד. לשמחתי, בורכתי בא/נשים המלמדות אותי את מה שמעניין אותי.

מישהי אחרת, שלדאבוני גם היא כבר לא חלק מחיי הנוכחיים, העירה לי בזמנה שאני מפסידה כשאני מגבילה את עצמי בחיפוש בת זוג בסביבות גילי בלבד ואינני מוכנה להרחיב את הגבולות. תשובתי היתה שזו אינה מגבלה, אלא כורח המציאות שלי, משום שפער של מעל 5 שנים, זו כבר מוזיקה אחרת ( אינני אוהבת אופרה…) וקשה לגשר עליו. תמיד חלמתי להתכרבל עם זו שנפשי אוהבת ולחוש יחד איתה את הצלילים.

כשמגיעה מישהי חדשה אל חיי, אחת הבחינות היא, כמובן טעמה המוזיקלי. הרי איך אפשר לחלוק חיים עם מישהי שמקבלת פריחה כשהיא שומעת את ג'אניס ג'ופלין? אני ישר חוטפת גזזת ממישהי כזו ונמלטת מיד על נפשי. מבחינתי, מי שג'אניס אינה עושה לה את זה, היא חסרת נשמה. למה לי להתעסק עם זומביה? מי שאינה מסוגלת לחוש את העוצמה והכיף בצלילים של יוריה היפ ודומיהם – מה לי ולה?

אין זה אומר שהטעם המוזיקלי מוכרח להיות זהה, ודאי שלא – אחרת החיים משעממים ואין מה ללמוד זו מזו. יחד עם זאת, צריך להיות בסיס משותף מסוים, קו משיק. אני תפוסה בידי מישהי שהלהקה הכי-הכי שלה היא אבבא… לזכותה יאמר, שזו המגרעת היחידה שלה, יחד עם חולשתה למחזות זמר. באחת הפעמים שלנו יחד בלונדון, יצא אל האקרנים הסרט על הלהקה ומובן מאליו שויתרתי על העינוי ושלחתי את שאהבה נפשי לצפות בו עם חברתה הותיקה, החולקת איתה בטעם הקלוקל. חשבתי שהצלתי את נפשי, אך… חודש לאחר מכן, בטיסה חזרה לישראל, מה אתן חושבות היה הסרט שהוקרן במטוס בלי יכולת לבחור אחר? כן, מריל סטריפ גדולה!

כששרה'לה פָּרשָׂה בפני את טעמה המוזיקלי, שמחתי לגלות דברים שמעולם לא שמעתי עליהם. כמי שגדלה בישראל של שנות ה-70 (מי זוכרת שלא היתה טלויזיה ולא אינטרנט?), הרי שאי אפשר לחשוד בי שאדע על זמרות הבלוז הגדולות מלבד אלו ששודרו ברדיו. שרה'לה גדלה בעולם הגדול וזכתה לנכוח בהופעות של זמרי דורנו, כך שיש לה באמתחתהּ ידע בלתי נדלה. אני שמחה שהיא בחרה לחלוק בו איתי.

סוף-סוף

הן עמדו על הגבעה המשקיפה אל הים, רחשן הקסום של האדוות מרחף בהתאמה למלים הקדושות שפייטה הרבא, מלווה בידי הקהל שנאסף: בני משפחה, חברים. שתי נשים עמדו תחת חופה משיית סגולה, מתאחדות לכל החיים, לטוב ולטוב יותר, בבריאות, באושר ובעושר. בריזה קלילה דאתה ברכות, לוטפת את הפנים הנלהבות. סוף-סוף הן הצליחו לממש את אהבתן באופן רשמי, בגלוי.

At LAST. אטה ג'יימס הבטיחה שימי הבדידות חלפו, היות ומצאה את החלום שהיא יכולה לקרוא לו שלה. "סוף-סוף", שרה שרה'לה את המלים אותן ידעה בעל פה, אותן התפללה רוב חייה הבוגרים.

"מזל טוב, מזל טוב!" פרצו אנשים מכל עבר בברכות לזוג הטרי, כשהרבא סיימה את הטקס בהבעת תקוה שבנות הזוג תחיינה באושר עד קץ כל הימים.

יסמין לקחה את שרה'לה בזרועותיה וחיבקה אותה בחוזקה, מאמצת אותה אל לבה. "רעייתי", לחשה באוזני זו שאהבה, " אִשָתִי, לעולם ועד."

"לעולם ועוד", תיקנה שרה'לה, "ואף יום אחד לא פחות מזה."

(מתוך עלי לונדון)

כל השבת קיויתי לשמוע אזכור על מותה, משהו על תרומתה המוזיקלית לנשמת האנושות, אך למה שזה יקרה? אף עורך/כת מוזיקלי/ת לא טרח/ה. גם אם יצוץ התֵרוץ ש"טרם הספיקו להתארגן", אני מאוכזבת. ציפיתי מקריין/ית זה או אחרת לתפוס יוזמה ולחרוג מסד הברזל של הראש הקטן. או שאולי אין להם שרה'לה כזו בחייהם שתאיר להם את הטעם?

בקיצור נמרץ:

אטה ג'ימס 25.1.1938–20.1.2012

 בשבילך, שרה'לה

סרט מומלץ בו צפיתי אמש, שאינו קשור לנושא ואולי כן?

צלילי הפסנתר תפסו אותי באחת. הנמכתי את האש של הלביבות ורצתי לחדר השני להגביר את הווליום ולהתעלף מהקול של הזמרת. כשחזרתי, הצד הראשון שלהן היה שחום כדבעי ויכולתי להפוך אותן כדי שתהיינה אכילות גם מצדן השני. מאחר ולא אמרו פרטים על השיר, זה נשאר אצלי בגדר תעלומה. ככה קורה לי עם שירים חדשים, שעובר זמן עד שאני מצליחה לדלות עליהם פרטים. בסופו של דבר, כוחותינו היו אדיבים ונידבו פרטים: זמרת בריטית חדשה.

שנה לאחר מכן, שרה ואני צופות ב-Jools Holland והוא מכריז על הזמרת. אני קופצת ממקומי ומתחילה לרקוד מרוב שמחה על שנפל בחלקי הכיף לצפות בה בהופעה חיה. שרה מביטה בי ואחר במסך ואומרת: "סוף-סוף זמרת נורמלית ועסיסית, לא כמו השדופות הצרחניות שאין להם שום עומק." אני מסכימה עם כל מלה שלה.

ימים אחדים לאחר מכן, שודרה תוכנית הצדעה לברט בכרך בן ה- 80 והיה מענג לצפות באדל המבצעת את השיר האהוב עלינו – Baby it's You (אם כי אני מעדיפה את הגרסא של הסמית').

באותה שנה זכתה אדל בפרס המבקרים של ה-Brit Awards.

Chasing Pavements היה לי בראש הרבה זמן. מתנגן ומתנגן, בעיקר כשכתבתי את טבק ואת עלי לונדון.

כמה שנים מאוחר יותר, היה Daydreamer השראה לפרחים.

מדהים איך שזמרת צעירה יכולה לגעת.

21

והיא אך רצתה לשיר…

ישנם שירים התופסים אותך מהצליל הראשון שלהם ואת פשוט עוצרת כל מה שאת עושה באותו הרגע ועוברת לדום, חוץ מאשר בנהיגה, כמובן. ברוב המקרים זה קורה בזמן שאני עובדת, קרי – כותבת. אני אוהבת לעבוד כשהרדיו פתוח ברקע על 88 בשעות מסוימות, כשלונדון קלאסיק ברשת או לצלילי הנגן, שם איגדתי את השירים שאני אוהבת, אותם אני מסוגלת לשמוע שוב ושוב, בכל יום, מהבוקר עד הערב.

במקרה של השיר הזה, הייתי הנוסעת. היא באה לקחת אותי משדה התעופה. בדרך כלל אינני אוהבת לנהוג, קל וחומר כשזה בצד הלא נכון של הכביש בארץ שאינני מכירה את דרכיה.

I heard that you're settled down,

That you found a girl…

הדלקתי את הרדיו והיא אמרה שזה השיר הכי יפה באלבום. המנגינה זרמה והמלים מילאו את כולי. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. עצמתי את עיני, מתמכרת, חשה את המוזיקה בכל הגוף, ללא יכולת לעצור את הדמעות.

I heard that your dreams came true

Guess she gave you things I didn't give to you

כשזה נגמר, היא אמרה שמעולם לא פגשה מישהי שחוֹוָה ככה מוזיקה והיא שמחה שהכירה לי את השיר. כולי הכרת תודה, ביקשתי שתשמיע שוב. ושוב. ושוב.

Never mind, I'll find someone like you

I wish nothing but the best for you

היא הכינה קפה והיתה גם עוגה. התלבטתי בין הגבינה לשוקולד, אבל היא אמרה שאני לא צריכה לבחור… זללתי שתי פרוסות (דקיקות!) מכל סוג. היא ידעה שהדרך אלי עוברת בעוגות הטעימות שלה

Sometimes it lasts in love,

But sometimes it hurts instead

אני מקוה שלעולם לא אקבל את השיר הזה ממנה בתור רמז.

תוספתא:

בשני האלבומים ישנם שירים מצמררים ויש כאלה שטובים יותר בהופעה. לדוגמא: אף שהגרסא של אדל ל-Lovesong אינה רעה, היא אינה מרגשת אותי ואני מעדיפה את זו של הקיור, הנשמעת לי מדויקת יותר. הקיור מעיפים אותי, גם בגרסא האקוסטית של השיר.

ודי לחכימא:

אני מאמינה לה, היא שרה מהנשמה שלה.

קישורים מומלצים:

1. ראיון א' ברדיו Q
2. ראיון ב' באותו רדיו
3. אדל בויקיפדיה
4. ריטה רגע פרטי (ואני רק רציתי לשיר)

הוגה הדעות האמריקני, אמרסון, אמר פעם: "זה הרוצה להיות אדם, עליו לא לקבל מוסכמות. אין דבר קדוש יותר מהשלֵמוּת של נפשך שלך." אני קצת חולקת על המלה קדוש, אך בהחלט מסכימה עם חשיבות השלֵמוּת. מה שוים החיים שלנו אם עלינו להסתיר עם מי אנחנו חולקות את חיינו? כיוצרות, מה שוה היצירה שלנו, אם צריך לסדר שתהיה בה עמימות? וכמבצעות, מה שוה הקהל שלנו, נפלא ככל שיהיה, אם הוא מריע לנו מהסיבות הכי לא נכונות? אין כמו שלוות-נפש לחיים טובים ומהנים. השלֵמוּת.

במהלך חיינו אנו נתקלות כל הזמן בצורך לבחור. כל החיים שלנו הם, בעצם, בחירה אחר בחירה ושוב בחירה. כל החיים. כחד-מיניוֹת, כמו אצל שאר בני האדם הנחשבים שונים (מיעוטים, לדוגמא), נִדוֹנוּ לבחירות נוספות. המחשבה הרווחת היא שהומוסקסואליות זו בחירה ולא כך הדבר. אנחנו לא בוחרות להיות לסביות, כפי שאין לנו שליטה על לידתנו או בחירה של הנתונים עימם נגיע לעולם. הבחירה היחידה הנתונה בידינו היא אם לשמור בסוד את מהותנו או לחיות בגלוי עם מה שיש, מה שנקרא – לצאת מן הארון.

היציאה מן הארון היא בחירה קשה. קודם כל, יש את ההלם הזה, שפתאום נוחתת עלינו ההבנה שאנו שונות ממה שחינכו אותנו, שהחברה אומרת שהתלם שלנו שונה משלה. ואז מתחילה בדרך כלל להתחולל בקרבנו מלחמה נוראה: מצד אחד, מורה לנו יצר ההשרדות להדחיק את שאנו חשות, להעלים את מהותנו; אך מצד שני, האם לא עדיף לקבל את עצמנו כפי שאנו? אולי עדיף, אך איך עושות זאת? הרי החברה אינה נותנת לנו הנחיות. חוץ מזה, אנחנו בטוחות שאנו היחידות בעולם ועלינו להסתיר את מה שאנחנו, פֶּן… אך הרי אי אפשר לחיות ככה, לא לאורך זמן. המשיכה שלנו לבנות מיננו עולה בנו כל הזמן. אין אנו מגלות ענין בבני המין השני, אלא בשלנו. אני, אישית, התעניינתי תמיד בחברות שלי, אם כי לא ממש עניין אותי לשחק איתן בבובות, אלא העדפתי את משחק הקופת-חולים. מעניין שאף אחת מאיתנו לא היתה רופאה. שיחקנו אחיות, משום שלא היתה לנו דמות רחמניה אחרת לחיקוי, היות ובתקופתי, כל הרופאים היו גברים. כך למדנו גם מספרי הלימוד, שלא היתה בהם אף אות בנוגע לנשים רופאות או בעלות מקצוע אחר. בספרי הלימוד שלנו נשים היו עקרות בית ותו לא. לצערי, זה לא השתנה. נשים עדיין נחשבות לפחותות מגברים ברוב התחומים, כך שגם כיום גבר רק "עוזר" לאשה במטלות הבית ואין הן נחלקות בין הזוג בצורה שויונית. עם השנים, כשהילדים נולדו, קיויתי שזה יהיה אחרת. קיויתי שיחנכו את שני המינים לשויון.

מן הסתם עולה השאלה היכן היו הבנים, מבחינתי. איתם שיחקתי כדורגל. תמיד רציתי להיות בן, אם כי לא מבחינת שינוי מין, אלא כדי להנות מן הפריבילגיות שלהם, משום שמה שהם עשו היה מעניין לי יותר מאשר מה שהבנות עשו. לא הבנתי למה אי אפשר לשחק בכל מה שחפצה נפשנו ומדוע אסרו עלינו או לעגו בגלל שנמשכנו למשחק מסוים או לצעצוע ש"אינו מתאים" לְילדה או לְילד.

בגיל ההתבגרות, כשכולם סביב שטופים בהורמונים ומפנטזים, אנחנו, כמובן, מפנטזות על בנות ועל המורות, החתיכות, אלה שגם הבנים הלא הומואים מפנטזים עליהן. קינאתי מאוד בבנים: להם היה מותר לגעת בבנות במקומות שלי אסור היה אפילו לחלום, להם היה מותר להגניב לבת נשיקה (ולהחשב כגיבורים גדולים) ולי אסור היה. לדור הנוכחי, שגדל עם המוּדעוּת, אזכיר שבתקופה שלי לא ידענו בכלל מה פירוש המלה לסבית ואם הצביעו על מאן דהוא כהומוסקסואל, נעשה הדבר בלחש מגנה, בלי לדעת מה זה אומר.

היום כבר יודעים מה זה לסבית, מה זה הומו, אך אין זה אומר שקל יותר. אף פעם זה לא קל. לפני מספר שנים, התקיים יריד של אמנים בישוב בו אני גרה, וכסופרת ומו"לית הקמתי דוכן לַספרות הלסבית שאני מוציאה לאור ומפיצה. מבחינתי, זו היתה היציאה שלי מן הארון בצורה פומבית לפני תושבי הישוב, שאז היה קטן ורובנו הכירו אלה את אלה, כמו בַּקיבוץ. היה לי משעשע לשמוע חלק מן האנשים שנשבעו שידעו שאני לסבית, אך מטעמי נימוס לא אמרו דבר. לי הם לא אמרו, אני בטוחה שהם לא נמנעו מלרכל ביניהם. והיו כאלה שהופתעו, משום ש"אני לא נראית לסבית." זה מה שאמרו… מעניין, אני צריכה להֵרָאות כדי להיות כזו? הסטראוטיפים הללו זה משהו!

באותו ארוע, נדבקה לי לדוכן נערה כבת 14, נטלה לידה את סגול ולא היתה מוכנה להניח אותו מידיה, תוך שהיא מחלקת את העיניים שלה למרות שלא היתה פוזלת: עין אחת הביטה בְּשורות הספר, מנסה לקרוא והשניה – עלי (והרקדנית עלי…). מן הסתם חרתה לעצמה בראש שכך נראית לסבית… מאוחר יותר, היא הביאה את אמהּ וביקשה ממנה לקנות את הספר. ואז הלך קטע, שאני משערת כי הוא אופייני: האֵם חייכה אלי בחביבות, כפי שמחייכים למישהי שאין מכירים ואמרה שהבת שלה מסרה לה שנדלקה על הכתיבה שלי… טוב, היה לי ברור בדיוק על מה נדלקה – הנושא סִקרֵן אותה. ואז נפלו עיניה של האם על הכריכה, שם הרי כתוב שזה רומן לסבי. בניגוד לשכנה שלי, שבזמנה היתה בטוחה שכתוב רומן לְסָבי עד שנכנסה לעובי הקורה, הרי שהאם הבינה מיד למה הכוונה. אתן יכולות לשער בנפשכן באיזו מהירות נמחק לה החיוך… היא שאלה את בתה בלחש אם שמה לב על מה הספר. הלה כמובן ידעה, אך האֵם לא היתה מוכנה להקצות אגורה לַנושא וגררה אותה חיש משם. מסכנה הילדה. גם לירן, בני, שעזר לי בדוכן, לבו נכמר עליה. הרגיזה אותו הצנזוּרה שהאם הטילה על בתה. כל כך חבל. למה לגרום לסבל מיותר? הילדה הרי לא תפסיק להיות לסבית אם ימנעו ממנה לקרוא על הנושא. להפך, למה לא למלא כראוי את תפקיד ההורים, לבנות לה את הבטחון העצמי ולסייע לה להשלים עם מה שהיא?

לצערי, זה מה שקורה ברוב המשפחות. במקום לעזור, מדכאים וגורמים לנו להסתתר בתוך הארון ולחוש יוצאי דופן ואנחנו בהחלט לא!!! כפי שהורים משלימים עם ילד איטר יד ימינו, אני מצפה מהם להשלים עם ילדה לסבית או ילד הומו. בילדותי (גם אני הייתי פעם ילדה), היו מכריחים איטרים לכתוב דוקא בָּיד הימנית וגרמו להם סבל ולנזקים מיותרים. ממש חבל!

זוכרות את היציאה מן הארון של קורין אלאל? איך קובי מידן ראיין אותה בדחילו ורחימו והם אפילו דיברו על כך שהוא "שומר עליה" ומתיחס אליה בעדינות? מדהים! על מה יש לשמור? היא לסבית. אני לסבית. אתן, לא ידוע לנו, לסביות, כל העולם לסביות…

מספיק כבר להתיחס אלינו כאל קוריוז או כאל מחלה או כמשהו שצריך לשמור עליו בסוד. בסדרה הנפלאה "ישנן בנות" (בה מראים סוף-סוף לסביות רגילות ולא רוצחות או חולות-נפש…), מודיעה מישהי לשכנה החדשה שלה שהיא מתכוננת להרות. השכנה אינה לסבית כביכול והיא תוהה איך יתכן שלסבית, החיה עם בת זוג, תהיה בהריון. התשובה המובנת מאליה היתה, שאמנם היא חיה עם אשה, אך המערכות הגופניות פועלות עדיין ונמצאות באותו מקום, כמו אצל נשים לא לסביות…

מדי פעם שואלים אותי מתי לצאת מן הארון. מרגיז אותי ששאלה כזו עולה בכלל. אם נחזור לאִמרה של אמרסון – חשוב שנחוש שלמים עם עצמנו – הרי שחבל שבגלל אופי החברה, צריך אומץ בשביל להשיג את השְלֵמוּת הזו. שמענו על הורים שזרקו את הילדים מהבית אחרי שצאצאיהם גילו להם את האמת על עצמם. היום ישנן קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, אך זה לא מספיק עבור ילד שאין לו מקום לשים בו את הראש. השיר הכואב של יעקב גלעד ויהודה פוליקר "נמס בגשם, עף ברוח" מדבר על ילד כזה שהוריו אמרו לו: "עוף מוזר לא אצלנו" והוא חי ברחוב עד שהשוטרים מוצאים אותו קפוא למוות. אני יודעת שהיתה תוכנית להקים בית לנוער הומו-לסבי בתל אביב. כרגע יש מועדון, השאלה אם זה מספיק.

היציאה מן הארון לא היתה בעיה לאף אחד לוא החברה היתה מקבלת את הכל כשוות ושוים. החשש הראשוני שלנו הוא מהסביבה האישית, ובראש ובראשונה הורינו – איך אלה יקבלו אותנו. יש מקרים בהם ההורים הכי נאורים כלפי חוץ, דוחים את עצמם ובשרם ומאלצים אותם לעוף ברוח. מנסיוני האישי, אוכל לדווח שילדי קיבלו זאת בצורה טבעית ואני בהחלט תופחת מנחת וטופחת לעצמי על השכם על שהפנימו את החינוך ששיננתי להם, לפיו יש לקבל כל אדם באשר הוא – כולל את השונה ממך. פעם, שאלתי את בנַי מתי הם מספרים לחברות שלהן שאני לסבית, אם בכלל. הם ענו, שכאשר שואלים אותם על משפחתם, הם אינם מסתירים מי שאני. כששאלתי אם אין רתיעה מכך שאמם לסבית, ענה הצעיר שבהם (אז בן 19): "אם מישהי לא תרצה לצאת איתי משום שאמא שלי לסבית – מה אני צריך חברה כזו?" פנינים, נכון?

בסרט המצוין Serving in Silence, מחליטה קולונל קמרמייר (Margarethe Cammermeyer) לספר לילדיה על מי שהיא ולהפתעתה, ענה לה אחד הילדים שזו אינה הפתעה והם תמיד חשבו שהיא לסבית. מה זה אומר על החשש שלנו לצאת לאור?

להלן ציטוט של מה שכתב העתונאי גל אוחובסקי, שבמשך שנים רבות היה בארון, עד שהבין שאין טעם: "אתה יוצא מן הארון כשאתה מגלה מי אתה. אתה יוצא ממנו כשאתה מספר לחברים ואחר כך כשאתה מספר למשפחה ובמיוחד להורים. אבל זאת רק התחלת הדרך. אתה יוצא שוב כשאתה מספר בעבודה, לבעלת הבית החדש בדירה השכורה, למוכר במכולת, לאיש במשרד הנסיעות ואם יש לך קהל – אז גם לקהל שלך. אתה יוצא מהארון עוד ועוד פעמים ובאופן מפתיע, אף אחת מן היציאות האלה אינה קלה, לך. לוקח שנים עד שהחד-מיני מצליח להגיע לַשָלָב שבו הוא מציג את בן או בת הזוג בלי לחשוב פעמיים, בלי להשאיר עמימות, בלי לקחת קודם נשימה קטנה נוספת של אויר. רק כשמגיעים לשם, מבינים כמה קָשָה היתה הדרך וכמה חשובה. רק אז מבינים פתאום, במבט לאחור, שלנו היה ברוב המקרים קשה לפחות כמו לסביבה. לרוב, הרבה יותר. שבני הרים נדמו כהרים, שהעולם לא התמוטט וגם ההורים נשארו בחיים."

ואני חושבת, שהחיים גם קלים יותר מחוץ לארון.

מִלְתָא זוּטַרְתָּא:

אסור להוציא אף אחד מן הארון! סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד, מהווה פגיעה בפרטיות. חל איסור על גוף ציבורי למסור מידע אודות חייו הפרטיים של אדם ללא הסכמתו. ככל שהדבר נוגע לקטינים, הרי שידיעות אודות נטיותיהם המיניות הינן מידע שמסירתו אסורה לפי סעיף זה."

עיון נוסף:

1. לצאת מהארון
2. חוק הגנת הפרטיות
3. לסביות והומוסקסואלים בישראל
4. Serving in Silence קליפ מהסרט המצוין בהפקת ברברה סטרייסנד

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10150618485413776&set=a.240160218775.177077.586338775&type=3&theater

התגובות שם מעניינות

ישנן תופעות, שכאשר אנו נתקלות בהן, איננו יודעות אם לצחוק או לבכות וגם לא להפך: אם לבכות או לצחוק. אדם מן הישוב, שאינו שייך לקהילה הגאה, עומד משתאה מול התמונה המעוותת הזו ותוהה כמה מפגר יכול מפרסם להיות. עד כמה אפשר לרדת לזנות כדי להתחנף לקהל מסוים? האדם הזה מן הישוב מביט במנשר שנפל לידיו ומחפש את החלק המשמעותי יותר באוכלוסיה, זה שסובל בשנים האחרונות מהשפלה שאין דוגמתה בעולם נאור, אלא רק בארצות הכי נחשלות בכדור הזמני שלנו. והאדם הזה, אני מקוה, חושב לעצמו שיש גבול לכל תעלול. ואני מתפללת שהאדם הזה יאזור עוז, יקום ויעשה מעשה לבער את הרוע מקרבנו.

אדם מהקהילה הגאה, מביט בתמונה הזו, המגלמת את התגשמות חלומותיו ואומר לעצמו שעליו לבשר מיד לחבריו (כן, לרוץ ולספר לחבר'ה!) כדי שהללו ינהרו בהמוניהם אל הקופה הנאורה הזו ואז… אני יכולה רק לדמיין איך רק בעלי הרכיב המתנפנף מגיעים ושָׂשִׂים עד שמיים על שפטרוהום מעולן של הנקבות, טפו כפול 3. אני בהחלט סקרנית להיות עדה חיה לסצנה של מפגש כזה, עת יגלה עבדקן פלוני כי גלוי הראש שמולו מחלק את חייו עם גבר. זאת אומרת, אם גלוי הראש יורשה בכלל להכנס לסניף ללא כיסוי וללא פאות משתלשלות, שלא לדבר על שאר קשקושים שאין בינם לבין היות האדם מה שהוא ולא כלום. ואין לשכוח את הטרנד האחרון של החרדים הללו: טלאי צהוב, כי איך נדע שהם יהודים בלי זה?

ומה הלאה? ימים נפרדים לביקור אצל הרופא/ה?

ברוח הימים הללו, בהם כמה מאיתנו נרתמו להזים את הרשע נגדנו, מה שאנו מצפות לה עכשו, זו פרסומת עם משפחה על טהרת הנשים, משפחה שבראשה נשים ואז, כפי שאמרה פעם מישהי שהכרתי: "ובאה גאולה לציונה". בעצם, אולי היא עדיין אומרת את זה, אין לי מושג.

ודי לחכימא:

יש!!! כל העם לצאת במחולות לקול התופים! יש לנו קופת חולים נאורה בישראל, המקבלת את הכל בשעריה ללא כל הפליה, יש!!!

להלן פנייה שקיבלתי לפני יומיים:

שרון שלום רב,

שמי ____ מחברת ______ העוסקת בניהול נכסים דיגיטליים באינטרנט.

זיהינו את הבלוג שלך כבלוג בעל קהל קוראים נאמן ומשמעותי [אני תוהה עד כמה יכול בלוג להיות משמעותי עם 3 עוקבות/ים...] והיינו רוצים ליצור איתך קשר על מנת להזמינך לסקר נושא משמעותי בעל חשיבות כלכלית, צרכנית וחברתית שאנו מאמינים שהוא רלוונטי עבור קוראיך ועתיד להתרחש בקרוב.

נשמח אם נוכל לקבל את מספר הטלפון שלך בכדי שנוכל ליצור קשר ישיר בהקדם האפשרי. [יש עוד כמה שהיו שמחות לקבל את מס' הטלפון שלי... לוא היתה עושה עבודתה נאמנה, היתה בודקת בספר הטלפונים]

בברכה,  

[הנפקנית אפילו לא טרחה לחתום]

להלן תשובתי אליה:

____, שלום רב,

תודה על המחמאות. כמה אתם משלמים ואיך זה מתבצע?  [אין לי הרבה זמן לבזבז ולכן עניתי ישר לענין]

חג אורים שמח,

[גם אני לא טרחתי לחתום לה. עין תחת עין!]

הנה תגובתה היום, לאחר שלא טרחה להשיב לי במשך יומיים (מן הסתם היתה מ-או-ד עסוקה, הר-בה-בה-בה יותר מזולתה):

שרון שלום, תודה שחזרת אלי.

כפי שכבר ציינתי אני עובדת בחברת _______ העוסקת בניהול נכסים דיגיטליים. בנק _____ [לתוהות מביניכן, זה לא הבנק ההיברידי שלי, זה כבר עושק את לקוחותיו בצורה אחרת] הינו לקוח שלנו ואנחנו רוצים להזמין אותך למסיבת עיתונאים המתכנסת ביום שני 02.01.2012

לא מדובר במסיבת עיתונאים פיננסית רגילה אלא בהודעות בעלות אופי צרכני והפתעות שיעניינו את כלל הציבור ולא רק עיתונים כלכליים. נשמח אם תוכלי להגיע ולכתוב (אם תבחרי) בבלוג שלך על הנושא.

אנו מאמינים שתוכן הישיבה רלוונטי לכל בית בישראל ולא רק לאלו המתעניינים בכלכלה או מחזיקים חשבון בנק שמן במיוחד ולכן חשוב לנו להעביר את המסר לשליחי הציבור.

מסיבת העיתונאים תתקיים כאמור בשני בשעה 9:30 [כאן היא רשמה את המיקום ומאחר ואין לי כוונה לעשות פרסומת לחברה שלה, אז זה שמור אצלי] החניה חינם ב_____ (יסופקו כרטיסי חניה ביציאה)

נשמח לדעת אם תוכל/י לאשר הגעה, מספר המקומות מוגבל

 * אנו מעוניינים בסיקור אובייקטיבי לטובת הצרכן ולכן עבור השתתפות במסיבת העיתונאים אין תשלום.

בברכה,

_______ [הפעם היא טרחה לחתום, יפה מצדה!]

השמטתי את השמות, כדי לא לתת יד לפרסום החֵברה החצופה שלה

אז הנה עוד שמוקית חצופה שחושבת שצריך לעבוד בשבילה בחינם. למה שיחשבו שצריך לשלם לי עבור הזמן וההוצאות האחרות שלי? אפילו דלק לרכב היא לא הציעה. ככה זה עובד היום – אנשים בטוחים שזולתם נולד/ה רק כדי לעבוד עבורם.

אני אפילו לא טורחת לענות. מה הטעם להטיף לה מוסר וללמדה "ואהבת לרעך כמוך", אם זה מה שיצא ממנה, אם כך התחנכה על ברכי השחיתות שפשטה במדינה, לפיה צריך לנצל את הזולת?

הגרסא התמציתית:

העיקר הבריאות!!!

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז)

המפגש הראשון שלנו, הילדוֹת הרכות בשנים, עם אפליה, של מבנה משפחתי מעוות, מתרחש, כמובן, במשפחה שלנו, כשאחינו זוכים לצ'ופרים ואנו נשלחות לנקות אחריהם. אנחנו מחויבות ללבוש חצאיות ולאסוף את השיער בקוקיות ואילו הבנים מתלבשים בחופשיות, גם אם הם עונבים עניבות באותן ארצות קרות יותר משלנו.

המפגש המפלה השני מתרחש בגן, עת אנו נשלחות לשחק עם הבובות ואילו הבנים בפינה שלהם, בונים עם הקוביות. אותי הפסיקו הגננות לשלוח לפינת הבובות כשהבינו שאין טעם שאחריב להן בובה אחר בובה ואפחית את המצאי בנסיונותי לבדוק בציציותיהן. כך ניתנה לי רשות להתערבב עם הבנים ולשחק במשחקים "שלהם".

אחר כך היה בית הספר עם הסיוט של ללמוד "כלכלת בית" עת בנו הבנים דברים מעניינים בשיעורים שלהם. להלן הסבר, לאלה שלא חוו (וטוב שכך!): שיעורי כלכלת הבית לא היו חס ושלום בנושא המרתק והיעיל של 'כיצד לכלכל תקציב ביתי', אלא שיעורי בישול משעממים. לפחות יצאו לי מהם כמה תפריטים שליוו אותי אחרי כן, בנסיונותי להאכיל את משפחתי. והיו שיעורי המלאכה, בהם שוב הופרדנו: הבנות למדו לתפור (זוכרות את חולצות המחזור של סיום בית הספר עם הרקמה התימנית?) והבנים הוכשרו להכות בפטיש – אִם על עץ או מתכת. כל נסיונותי לעבור לסקטור היצרני המרתק יותר לא צלחו. היתה הכְוונה ואי אפשר היה לעוקפה.

הבנות המעטות שהלכו לאורט (רובנו הוכוון לתיכון עיוני) יכלו ללמוד אך ורק את מקצועות המזכירות שכמובן נחשבו לנשיים. הבנים זכו ללמוד מקצועות מעשיים יותר. בתיכון ה'עיוני' (להבדיל מאורט ה'מקצועי') – כמה בנות הוכוונו למקצועות המתמטיים וכמה בנים?

והשיא, כמובן, היה בצבא. כאילו שמשאת נפשה של כל חיילת עבריה היא להכין ולמזוג תה להוד מעלתם הקצינים הגברים. זוכרות את הסיסמא המגעילה "הטובות לטייסים"? השבוע התבשרנו כי חמש (5) טייסות תסיימנה את קורס הטייס. וואו!!! אני כולי התפעלות. איך התקדמנו! ממש הנאוֹרוּת בהתגלמותה ובנ' מודגשת ומוארת! כמו בכנסת המתקדמת שלנו: כיום, מכהנות 23 נשים, שהן 19% מכלל החברים בה – וממש משקפות בדיוק נמרץ את אחוז הנשים באוכלוסיה, ממש!

היום קראתי: ג'ודית פולגאר, שחמטאית, בת 35, IQ 170, שחקנית השחמט הטובה בהיסטוריה, הביסה את בובי פישר כשהיתה בת 15. מי מאיתנו יודעת עליה?

ישנן כמה שאלות יסודיות שעלינו לתת עליהן את הדעת ולהשיב תשובות. אחת מֵהן היא מַהם פני החברה שאנו רוצות לראות. האם אנו רוצות לסגת עשרות ומאות שנים אחורה ולהיות השפחות החרופות של מי שברוב המקרים מפגרים מאיתנו שנות אור? האם, משום שהאברים המוצנעים שלנו שונים, עלינו לגדול אחרת? לספוג חיברות המכוונת אל מקומות ומקצועות פחותים מאלה שאנו מוכשרות אליהן?

שני דברים נותנים לחוה ולאדם תחושת ערך עצמי: השגים אישיים המסבים אושר וסיפוק ותרומה חיובית לחברה. השגים אישיים, משמע: לאן כיוונתי (כלומר: מה היו שאיפותי) והגעתי ומה הִשכלתי, חויתי, למדתי והתעשרתי רוחנית, כמוֹתר האדם (הרי ידוע שהאשה מותרת מלכתחילה) מן הבהמה המצויה. מאחר ואיננו חיים בדד, הרי שעלינו, כפרטים, להרים תרומה חיובית לחברה בה אנו חיים, לעשות לטובת הזולת ולא רק לביתנו. גם אם אנו טייקונים, אין פירושו שמוטל עלינו למצוץ את דם זולתנו (הרצאה שלמה בנושא זה תגיע גם תבוא, לא לדאוג).

איזו תחושת ערך עצמי מתפתחת באשה, כשמילדותה היא נחשבת למוקצה, אלא אם כן נזקקים לשרותיה? מה יכול להתפתח ממי ששמעה השכם והערב שהיא לא שוות-ערך לגבר? איזו הגנה יש למי שמוכוונת לבצע מטלות שאין להן ולא כלום עם כשרונותיה וכושרה השכלי? מה יכולה לעשות מי שחיה בחברה סגורה הכופה עליה התנהגות מסוימת, אחרת היא תושמץ יחד עם כל משפחתה עד דור עשירי והלאה? מה עושָׂה קרובה של רב, המבחינה שהוד קדושתו יוצא לפנות בוקר מחדרה של בתו המתבגרת, מלבד לדאוג לעורה היא ולשים מחסום לפיה? איזו ברירה יש לאלו?

מה לעשות? מנסיוננו המר, אנו יודעות כי המציאות היא שלדברים הנוגעים לנשים לוקח שנים על גבי שנים להתממש –משום שהכוח להחליט לגביהם נמצא בידיהם של גברים. אנו יכולות לשנות את זה במחי-רגע.  מה שקורה עכשו אינו גזרה משמים! מה שאנו יכולות לעשות, זה לקחת את גורלנו בידינו. פשוט להחליט על יום מוסכם שבו נשבות מכל מלאכה ולא נשוב אליה עד שנשיג את השוויון לו אנו ראויות, את החופש ללמוד ולעשות את שאנו בוחרות, את החֵרות להחליט על חיינו בעצמנו. מה בסך הכל אנו רוצות? להיות שוות בין שוים זה יותר מדי לבקש?

והדרת בימיך והיית אך מדיר גם בלילותיך בחברה החשוכה והמפגרת בה אתה נמצא, והתעצלת מלעבוד לפרנסתך ולפרנסת בני ביתך, ושלחת את נשיך לעבוד בשבילך (איפה "כבוד בת מלך פנימה?") כדי שתוכל להמשיך להרעיד את עצמותיך בישיבה של מטה. ראה הוזהרת: מובטח לך שעונשך כבר יגיע בישיבה של מעלה, כי שומרת פתיות השֵׁמָה תת'.

ודי לחכימא:

האם אתם רוצים להגיע לזה? כי אנחנו בהחלט איננו רוצות ולא ניתן לזה לקרות, אפילו על גופותיהם של אלו שמרעים לנו!

קישורים מומלצים:

1. שורש כל רע
2. חג הבנות שמח הרבא ד"ר דליה מרקס
3. הקרב על פניה של בירתנו ירושלים
4. נתונים על חברות הכנסת
5. זכות בחירה לנשים
6. מִצְוַת לֵךְ-לְךָ מארצך וממולדתך
7. גבורתן של נשים יהודיות
8. שירת נשים: קורין אלאל את יפה
9. שירת נשים: מרינה מקסימליאן בלום עמוק בטל
10. ניידת כדורסל נשים
11. ענת סרגוסי על הדרת נשים
12. רות ויילר על כבודן של הנשים חרדיות
13. ד"ר תרצה הכטר על חוצפת משרד הדתות

Filed under: לחם ומים Tagged: דתיים קיצוניים, הדרת-נשים, והדרת בימיך והיית אך מדיר, נשים ]]> http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/27/%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9a-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%9a-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a8/feed/ 2 sharonharpaz הבונה החופשיה פינת הבניה http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/13/%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%a7%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa/ http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/13/%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%a7%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa/#comments Mon, 12 Dec 2011 23:46:44 +0000 שרון הר פז http://sharonharpaz.wordpress.com/?p=66737 ]]>

בס"ד

© משה בלולו מפראדוקס קפה

הקשר עם הבנקאים שלי נראה מבטיח בהתחלה. לא הטרדתי אותם והם לא הטרידו אותי. מצוידת באפשרות להשתמש באינטרנט לִצרכַי, לא מצאתי צורך כלשהו במגע אנושי. גם הכספומט שימש אותי היטב וזה, מן הסתם, יחלוף מן העולם כשהארנק הדיגיטלי יתחיל למלא את יעודו.

פעם זה היה אחרת. היה מגע אישי (ועוד איך!) עם הבנקאי/ת. כשחברה מאוד טובה שלי עבדה בבנק בשנות ה-80, היו אנשים נוהגים להכנס כדי לשבת, להעביר את זמנם בנחת ולהנות ממיזוג האויר. הם באו לא רק במטרה לעמוד בתור ולהתעסק עם חשבונותיהם ועם הבנקאי/ת. היה כיף. לאנשים לא היה מינוס, לפחות לא חמוּר, כך שלא היה להם צורך להתחמק מן הבנקאי/ת. עם השנים, כשהמינוס והעמלות התחילו להתפרע, הדרנו את רגלינו משם, מה גם שהבנק אף הוא הֵדירָנוּ וּשְׁלחנוּ מעליו לכל הרוחות.

יש את הבדיחה הזו על מאן דהוא שנהג לבקר מדי יום ביומו בקופת החולים. שבוע אחד הוא נעדר וכשחזר אל החבר'ה, שאלוהו מה קרה, היכן היה ותשובתו היתה… כן, ניחשתן: "הייתי חולה ולא יכולתי לבוא". את זה אי אפשר להקביל לבנק, כי כמה מאיתנו התעשרו ולא היו צריכות יותר לכתת רגליהן אל בין כתליו?

יום אחד, תפסה אותי אחראית המשמרת בסוּפֶּר והציעה לי את כרטיס המועדון, שזה כרטיס אשראי חוץ-בנקאי שהתנאי לקבלתו הוא שקודם יש לך כרטיס אשראי של הבנק. היה לי והצטרפתי, למרות שידידי ורעי, אחי האהוב משה מתנגד בתוקף למועדון הזה מזה עידן ועידנים ובימים אלה נלחם בו עד חורמה.

© משה בלולו מפראדוקס קפה

בשמחה ובששון היא הסבירה לי שאין עמלה על הכרטיס בשנה הראשונה ואילו בשנה השניה מה שהרוב עושה זה לבטל ולהזמין חדש כדי למנוע את העמלה. עברה שנה וכדי למנוע את רוע הגזרה, התקשרתי לחברת הכרטיס החוץ-בנקאי והסברתי שיהיה זה אוילי, טפשי ושטותי לבטל את הכרטיס ולהזמין חדש רק בגלל העמלה. כמובן שהמוקדנית לא יכלה לתת לי תשובה על המקום והיה צורך לדון בנושא בדרגים אחרים בחברת האשראי. לזכותם יאמר כי תוך שעתיים (כן, עוד באותו היום!) חזרה אלי נציגה מורשית ובישרה כי חברת האשראי נענית לבקשתי ומבטלת לי את העמלה על הכרטיס בתנאי שאשתמש בו בסכום X בשנה. התנאי לא היוה בעיה, משום שזה סכום שממילא יורד לטובת הגורמים שמוצצים את דמנו כמו ארנונה, מים, חברת החשמל, ביטוח לאומי, מס הכנסה ושאר מרעין בישין שאי אפשר להמנע מהם כל עוד אנו חיות עלי אדמות, למרות שאיננו מקבלות שום תמורה בעדן. בנוסף, כבונוס, היא הגדילה לי את האשראי. לא שהייתי צריכה, אבל מ'כפת לי – שיהיה. איך אמא שלי היתה אומרת: "אם זה לא רוצה לאכול – קחי, אולי תצטרכי פעם". צדקה, זצ"ל. מי יודעת מה ילד יום? שיהיה עוד אשראי, גם אם לא מנוצל.

בינתיים גיליתי שבכרטיס הבנקאי החלו להוריד לי עמלות חודשיות. מה לעשות, אני פולניה, כך שגם 13.80 ₪ לחודש היוצאים מכיסי ונזרקים לפח, אינם בגדר צחוק, זה רציני! אתן הרי יודעת לעשות חשבון כמה זה בשנה, נכון? מה עוד, שאפשר לקנות ארטיק לנכדים בכסף הזה, אז למה שזה ילך לכיסו של זר? אני בהחלט אוהבת להוציא כסף, אך עלי, על משפחתי וחברי הקרובים ולא לשוא! ודאי לא לכיסם של טייקונים עושקים!

מיהרתי לפנות אל הבנקאים המסורים שלי ואלה מצאו "פתרון" – להחליף את הכרטיס מחברת האשראי שבה הוא הונפק ולעבור לחברה המתחרה. אני, מ'כפת לי, אני רק הלקוחה פה… ממש לא מעניין אותי איזו חברת אשראי תנפיק לי את הכרטיס. עברה עוד שנה. הכרטיסים ואני צברנו ותק, התרגלנו לצאת יחד לקניות והיה לנו נחמד ונעים. החברה החוץ-בנקאית התנהגה יפה ולא היה צריך להזכיר לה לא לגזול ממני עמלות מיותרות. הכרטיס הבנקאי, דוקא התחיל להראות שרירים ופתאום שוב נגבּוּ עמלות. שוב המליצו הבנקאים להחליף הכרטיס ולחזור לחברת האשראי הקודמת – הרי יש רק שתיים בשוק והתנודה יכולה להיות רק בין שתיהן. בנוסף, גיליתי שכשקונים משהו בתשלומים רגילים (לאו דוקא בקרדיט), לוקחים ממך בכל תשלום שיורד, סך של 49 אגורות עבור "עמלת תשלום נדחה". למה? כי הם יכולים. גם אם תעמדי על הראש, לא יבטלו לך את זה.

למרות שעברה שנה, החליטה חברת האשראי של הכרטיס הבנקאי שעלי לשלם עליו עמלות חודשיות ואי אפשר לחרוג מזה. אצלי, אין דבר כזה של "אי אפשר לחרוג מזה" כשמדובר בכסף שלי. לא מספיק שחברת האשראי מרויחה גזל רב מעצם השימוש שלי בכרטיס, אני עוד צריכה לשלם עליו? שיגידו לי תודה שאני מוכנה להשתמש בו! התשובה שקיבלתי מדרג גבוה בסניף שלי היתה שהבנק אינו יכול להתמודד עם חברות האשראי, ועל אף העובדה שזה כרטיס של הבנק, הן אלה שקובעות את התנאים והעמלות.

אני אשה אסרטיבית, עיקשת ונחושה ולכן התקשרתי בעצמי אל חברת האשראי והסברתי שבכרטיס החוץ-בנקאי שברשותי הסכימו לותר לי על העמלות ואין סיבה שמונעת את אותם תנאים גם בכרטיס של הבנק. לקח שבוע של שיחות ודוא"לים וחילופי הצעות, עד שהועלתה ההצעה הבאה: לבטל את הכרטיס של הבנק ולהנפיק לי כרטיס חוץ-בנקאי ללא עמלות למשך שנתיים. לא הבנתי את ההגיון בזה, אני הרי אשה פשוטה ולא משכילה. הלכתי להתיעץ עם הבנקאים שלי ועדכנתי אותם בפרטי ההצעה. תגובתם היתה שאין מה לעשות בנושא, אלא להענות להצעת חברת האשראי והציעו להנפיק לי כספומט של הבנק שהמשיכה בו גבוהה מזה של כרטיס האשראי. נו, במשהו יצאתי נשכרת. התוצאה היא, שיש לי 2 כרטיסי אשראי חוץ-בנקאיים ללא עמלות וכספומט אחד שעלה לי 24 ₪ חד-פעמי שנתי.

למה טרחתי לשתף אתכן בכל השטויות המעניינות הללו? כי בימים אלה תוקף הבנק כל אמצעי שהוא ומציף אותנו מכל צדדינו בקשקוש המעצבן הזה של בנקאות היברידית. קיבלתי בדואר מכתב מהבנק ששמי היה רשום עליו, אך הכתובת שגויה. למה שיטרחו להפנים בבנק ההיברידי שלי שאני גרה בקציר ולא בחריש? הנה לפנינו בנקאות "אישית", ה"מַכירה" את לקוחותיה. רק משום שמְחַלקת הדאר שלנו מכירה את התושבים ויודעת לשייכם, הגיעה אלי המעטפה. בתוכה היה מכתב חתום בידי מנהל הבנק, אלי יונס, וחוברת המסבירה לי מהי בנקאות היברידית. לכעוס על הכספים העצומים שנשפכו כדי להפיק את מסע הפרסום הזה במקום להפחית את העמלות ללקוחות? להתעצבן על הליצן שניבט בענק מלוחות המודעות עם קופסת ממחטות הנייר שהוא מגיש ללקוחות בהבעה מפגרת של כאילו הקשבה והבנה ושמקשקש לנו ברדיו את השטויות ששמו בפיו, שאינן מתחברות עם מה שהלקוחות באמת רוצים? לזעוק חמס על העצים שנכרתו כדי להדפיס את הניירות הללו? ומה עם הצניעות? למה כל הרעש והצלצולים הללו? אפשר בהחלט להעביר מסר בצורה חכמה וחסכונית יותר. אבל כשהמוצר נלוז, הרי אין ברירה ויש צורך לעשות כל מיני תרגילים כדי להחדירו בכוח לציבור.

לפני מספר חודשים, כשנשאל מנהל הבנק במה יועיל המהלך הזה ללקוחות, הוא ענה שלא העמלות הן בראש מעייניו של הלקוח, אלא שהלה רוצה מגע אישי כי נמאס לו מכך שהדירו את רגליו מהבנק. עוד תת-טייקון עלוב שבטוח שהוא יודע מה הלקוח רוצה, במקום לשאול ולהפנים את התשובות. איך כתוב בחוברת שלהם: "זמין, אישי, זריז. כך תמיד רצית את הבנקאי העסקי שלך". אז קודם כל, אם כבר, תמיד רציתי בנקאית ולא בנקאי. שנית, ממש לא כך רציתי אותה! לידיעת המנהל: מה שאני רוצה זה שלא ישחטו אותנו בעמלות. אבקש את כבודו להפנים: לי הן כן חשובות! וכמה שפחות – עדיף. כשחברה מאוד-מאוד טובה שלי לקחה משכנתא לפני מספר שבועות, היא שילמה 500 ₪ עבור פתיחת התיק. חמש מאות ₪ טבין ותקילין!!! לא גזל? ועל מה? על העברת הניירות מצד אחד של השולחן בבנק לשני? בנוסף, היא שילמה 700 ₪ לשמאי שבא להעריך את שווי הנכס המיועד למִשכּוּן. השמאי, למותר לציין, לא היה מטעמה, אלא מטעם הבנק. האם היתה לה ברירה? לא, כי היא היתה זקוקה לכסף והיתה אסירת תודה שבכלל אישרו לה את המשכנתא הזו. ויש עוד: עבור כל תשלום חודשי שלה למשכנתא בהוראת קבע, היא משלמת 2 ₪ עמלה. היא גם משלמת עמלה עבור הוראת הקבע לטובת חברת הביטוח בה ביטחה את חייה לטובת המשכנתא. הבנקאים לא מסתפקים בריבית השוחטת שהם לוקחים על המשכנתא, הם גם מסובבים את הסכין עוד מספר פעמים ולוקחים עמלות גם על ההחזרים של הלקוחה. למה? כי הם יכולים!

אני חושבת שאנו, כְּעַם, התפכחנו והבנו שיש לנו כוח לשנות. הגיע הזמן שהחברות השונות, הטייקונים שידם בכל אך ידי הכל אינם בם, השולחים טלפיהם המזוהמים אל כיסינו, המספרים את הפנסיות שלנו תספורת קצוצה שבקצוצות, זה הכסף שאנו חוסכים בעמל רב, והופכים אותנו לעניים מרודים בזקנתנו, כל המנצלים אותנו עד דכא – הגיע הזמן שיתעשתו ויתחילו להחזיר את שגזלו. ויפה שעה אחת קודם!

הכי חשוב (עודכן ב-17, לאחר כמה תגובות שקיבלתי): אני מקוה שמתוך מה שכתבתי לא השתמעו דברים הפוכים. הבעיה שיש לי היא עם מסעי הפרסום המתיחסים אלינו, הלקוחות, כאל חסרי הבנה, דעה וצרכים. אני רוצה להדגיש כי אני דוקא מרוצה ביותר מהעוֹבדוֹת המקסימות והמסורות בסניף שלי – פרדס חנה, ובראשן דניאל, המנהל הנפלא, שדלתו פתוחה תמיד ואוזנו קשובה ללקוחות ותמיד-תמיד לא ילאה ולא יתחמק מלחפש פתרונות יצירתיים למצבים הדורשים זאת. יש הבדל בין ראשי הבנק, המנותקים מן הלקוחות לבין העובדים המסורים, אלה שעושים כמיטב יכולתם למען הלקוח, גם אם ידיהם קשורות. ודי לחכימא ברמיזא.

הגרסא המתומצתת:

הלואי והיה קם גוף, תחליף לבנקים כפי שהם היום, שינהג בנו ובכספנו בהגינות, שנוכל להתנהל בכבוד ולחסוך לעת זקנה כדי שלא נזדקק לעשות שבתנו חול.

© משה בלולו המוכשר מפראדוקס קפה

כדאי לעיין גם בזה – מאלף ביותר

Filed under: לחם ומים Tagged: אדם מול חברת ענק, בנקאות היברידית, גזל, הכוח לשנות, טייקונים, כוח להמונים, משכנתא, ריבית ]]> http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/13/%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%a7%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa/feed/ 7 sharonharpaz משוואות, כאבי ראש ושאר מרעין בישין למה להיות שוטה? די לגזל!!! http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/08/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94/ http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/08/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94/#comments Wed, 07 Dec 2011 22:30:30 +0000 שרון הר פז http://sharonharpaz.wordpress.com/?p=66715 ]]> לאן הוביל אותי הסרט "שיחות עם אלוהים"

המלצה חמה: לקריאת הרשומה הזו נא לשים אוזניות בפול ווליום, רמקולים זה לא מספיק. אין כמו לשמוע מוזיקה באוזניות, קרוב לעצבים הנעימים במוח

היה לי חלון של זמן פנוי לצפות בסרט, בהמלצת ידידי ורעי, אחי האהוב, משה, העוסק בימים אלה בהטיות למיניהן. אני אוהבת נסים ונפלאות (חנוכה הוא אחד החגים האהובים עלי), אך אין צורך להגזים, לא מתה על סגנון ההטפות של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" או "הקוף שמכר את הבננה שלו", אם כי זה האחרון בא עם הומור ואני בעד עלמה (אך נגד המסטיק עצמו). הבנתן שהסרט לא משהו, אם כי שוה צפיה?

המוזיקה המלוה את הסרט הזכירה לי את הדבר המדהים הזה, שבעצם נמצא בסרט אחר שלא יצא לי לראות. אחרי שהצלילים הנפלאים הללו נמוגו עם החליל, נזכרתי ב-Blind של סגול כהה והמשכתי לשמוע את השרשרת שלהם ביוטיוב.

את הקטע הזה גיליתי רק עכשו והתאהבתי לאלתר. זה פשוט ג-דו-ל!!!! עבודת הגיטרה והפסנתר פה מהממות. בחיים לא שמעתיו קודם לכן. את Deep Purple הכרתי רק מהאלבום השני שלהם, "The Book of Taliesyn", שממנו רק Anthem הנפלא דיבר אלי, בבחינת אלבום עם שיר אחד מהמם ועוד שיר בסדר שעושה חשק לרקוד.

אם נחזור ל- I feel like screaming, הִנֵהוּ שוב. אף שזה יחסית שקט יותר, הריהו מדהים – אחחחחחחח הגיטרה המהממת של ריצ'י בלקמור – ושוה לשמוע שנית.

וגם שלישית, כי גולת הכותרת, לדעתי, היא זו בשיתוף עם התזמורת הסימפונית של לונדון ומקהלה. זה מראה שיצירה מדהימה נשארת כך גם בעיבוד שונה מהמקור.

את Whitesnake לא הכרתי בזמני, אלא רק בשנים האחרונות ואני מוצאת את עצמי חוזרת ומקשיבה למוזיקה שלהם, כמו היצירה המופלאה הזו, Soldier of Fortune. אין על הקול של David Coverdale.

מעניינות הן האסוציאציות. זה הזכיר לי את סיה המהמממממממת ב-Breath me הנוגע בפנים-בפנים, בלב החשוף.

ואם בזמרות עסקינן, פטריסיה קאאס היא זמרת ותיקה עם הרבה מאוד נשמה שעושה נפלא לנשמה. השיר הזה ליוה פרסומת מפגרת, אבל מאחר והוא ענק בפני עצמו והזמרת גדולה עוד יותר – לא הועם זוהרו וגם לא זוהרה. אם הביצוע הזה לא יעשה לכן הרבה כיף בגוף וחיוך ענק על הפנים, אינני יודעת מה עוד יכול לעשות. היא יפה, היא מרהיבה, היא פטריסיה קאאס!

אינני יודעת איך צפרדעים מקרקרות מעיזות לקלקל שיר נפלא, אבל זה קורה, עובדה – אביב גפן עשה את זה גרוע בעברית. הנה גרסתה המדהימה, הפשוט מצמררת, של המדהימה ל"בחלוף הזמן".

עוד שיר מצוין של אותה הזמרת. איך הגיטרות מדהימות פה!!! לא בא לכן לרקוד?

ולקינוח, הנה גרסתה, בצרפתית, ל"הביאו את הליצנים" של סטיבן זונדהיים.

נכון שאי אפשר בלי הג'ודי שעושה את זה באומץ בלתי רגיל?

הלכתי לישון עם חיוך רחבבבבבבבב

הגרסא התמציתית:

מוזיקה שעושה נפלא לנשמה ומורגשת בכל הגוף.

תזכורת: מחר ימלאו 31 שנים להרצחו של לג'ון לנון, איך שהזמן עובר!

Filed under: מוזיקה ונשמה Tagged: deep purple, judy dench, patricia kaas, sia, whitesnake, מוזיקה ונשמה ]]> http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/08/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94/feed/ 4 sharonharpaz © משה בלולו מפראדוקס קפה http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/01/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%aa/ http://sharonharpaz.wordpress.com/2011/12/01/%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%aa/#comments Thu, 01 Dec 2011 08:57:51 +0000 שרון הר פז http://sharonharpaz.wordpress.com/?p=66707 ]]> \

© משה בלולו מפראדוקס קפה

הגרסא המקוצרת:

שיתן את זה כבר בחינם, למה לא?

הלכתי אליה כדי לומר לה שאני עדיין. הלכתי כדי לברר אולי. אם יש עוד תקוה. אבל דלתה היתה נעולה והמפתח שהיה לי פעם, כבר לא התאים. לא לה.

ישנן נשמות הנפתחות אלינו, המבקשות אותנו, אך נשארות בתוך-תוכָן. ישנן נשמות המחפשות את עצמן מבלי למצוא. היא היתה נשמה אבודה ואני נקלעתי אל חייה. היא חיפשה וניסתה וחוותה ולא היה לה די ולא היתה לה מנוחה. תזזיתית, קוצים נעוצים בה עמוק, ערפל מערפל, מתנדנדת בין תהומות. וגאולה בוששה לבוא אליה. הישועה שלה היתה ידועה מראש, חרותה על פניה. הזעקה היתה עמוקה, אך חרישית. לא השכלתי להבין. לא היתה תרופה באמתחתי.

הפעם הראשונה שלנו היתה עם איימי ברקע. אני שמעתי ברדיו ומיד הגיע לידי האלבום ולא יכולתי לשבוע מן הקול החודר. ובאתי אליה לשתף. הכי אהבנו את Valerie שהפך לשיר שלנו וניגַנו וניגנו וניגנו… התקליטור נשאר אצלה.

עבר זמן, חוינו עליות מהנות, אך המורדות לא התאימו לי. לא יכולתי להכיל את העצב העמוק, את מה שבעבע מתוכה ואיים להטביע גם אותי. עוד זמן חלף והיא הלכה ונשמטה אל תוך חור שחור אליו לא הייתי מסוגלת להגיע. גם לא אוִיתי. נהר של זמן זָרַם, הפריד.

הלכתי אליה כדי להגיד לה אהבה, אבל הדלת חסמה את דרכי, לא היה עוד פתח, לא היתה תקוה. ירדתי בחדר המדרגות השומם, קול צעדי מהדהד אחרי כשובל. ביציאה מהבלוק שלה, אני מאטה, עוצרת, מרימה מבט תוהה למעלה, אל חלונה האפל. הוילון השקוף, הלבן, שזכרתי, עדיין שם, קרני השמש הנפרדת מפזזות עליו. זה אפילו לא זז.

בדרך הביתה, נדדו האוהלים מן הכיכר לקריית הממשלה וחסמו את התנועה. גם ככה לא היה לנו כבר אויר. שום בריזה מן הים לא באה לצנן – לא אותנו ולא את הרוחות.

מה כבר אפשר לעשות לבד במוצאי שבת פרט מלטפס על הקירות ולרדת מן הפסים? התישבתי לבזבז שעתיים על חקלאות בחוות שלנו. עדיין יש לי את המפתח לחוות שלה.

מבעד להתמכרות שלי לקליקים המונוטוניים ולמחשבות המעופפות, אני קולטת פתאום את הקריינית ברדיו המתנצלת בקול נרגש על שמעולם לא ניגנה בתוכנית שלה את הזמרת הזו, פשוט לא יצא לה משום שזו תוכנית של מוזיקה מן המאה הקודמת, אך הנסיבות המצערות מקלות או מחייבות; את המלה האחרונה לא קלטתי. ואז מתנגנים הצלילים המוכרים לי כל כך של Back to Black והלב שלי מתפוצץ ונהר דמעות פורץ ממני. כל מה שלא בכיתי עלינו – בכיתי עליה.

וידעתי: יותר כנראה כבר לא נהיה זו לזו.

הגרסא התמציתית:

איימי ויינהאוז, ז' בתשרי התשמ"ד – כ"א בתמוז התשע"א

(Amy Jade Winehouse 14.9.1983 – 23.7.2011)

יהי זכרה ברוך.