הוזה מִלִים Hallucinating words
ליקוי חמה בארה"ב 21.8.17 Solar eclipse USA
מדהים היה לצפות בשידור חי של נאס"א בליקוי החמה הערב בארצות הברית.
Was amazing to watch the solar eclipse this evening on NASA live TV.
ליקוי חמה בארה"ב 21.8.17 Solar eclipse USA
Pink Floyd – Brain Damage [lyrics] / Eclipse [lyrics]
Bonnie Tyler – Total Eclipse of the Heart [lyrics]
נשים מסכה ונתפלל Let's put on a mask and pray
חמש אחר הצהרים. אני יושבת במטבח, לוגמת תה לא טעים ומאזינה למוזיקה שלי. רגליים קטנות טופפות על שטיחון הכניסה, אגרופים קטנים הולמים בעוז על דלתי. מניחה את ספל התה על השולחן העץ העגול וניגשת אל הדלת.
Five in the afternoon. I'm sitting in my kitchen, sipping a tasteless tea, listening to my music. Little feet tapping on my doormat, little fists banging forcefully on my door. I put my cup of tea on the wooden round table and go to the door.
שני הזאטוטים מביטים בי בחיוך, מושיטים את ידיהם השחומות ומציגים בפני את תכולתן: עוגיית שוקולד בכל יד. "אהלן!" אני מריעה לקראתם. "וואו, אילו עוגיות!" אני מתפעלת מגודלן, "הן נראות מאוד טעימות!"
The two toddlers are looking at me with a smile, holding out their bronzed hands and display their wares: a chocolate cookie in each hand. "Ahalan!" I express my joy of seeing them "Wow, such cookies!" I admire their size, "they look very tasty!"
הגדול, בן השלוש וחצי, מרים את ידו מעלה לפניו ואומר בדבקות: "בָּרוּךְ אַתָּה יְ‑יָ אֱ‑לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", מגיש את העוגיה אל פיו ונוגס ממנה, עיניו מרוכזות בי. "אמן!" אני עונה, "בתאבון!" אחיו, בן השנתיים, מחקה את תנועותיו וממלמל אחריו כמיטב יכולתו: "בָּאוּךְ אַתָּה יְ‑יָ אֱ‑לֹהֵינוּ…" הוא מהסס ונושא עיניו אל אחיו לישועה. "מֶלֶךְ הָעוֹלָם", מסייע לו הבקיא, ממתין שהקטן יחזור על המלים וממשיך: "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת". "בּוֹאֵא מִינֵי… מִינֵי…" "מְזוֹנוֹת", משלים הגדול בסבלנות. "מְזוֹנוֹת", מסיים הפספוס ומגיש אף הוא את העוגיה אל פיו.
The older, three years and a half old, raises his hand in front of him and says in devoutness: "Blessed are You, Lord our God, Ruler of the universe, who creates varieties of nourishment", brings the cookie to his mouth, and takes a bite from it while his eyes are focused on me. "Amen!" I answer, "Good appetite!" His brother, two years old, imitates his motions and mutters after his the best he can: "Bessed ah You, Lord ah God", he hesitates and lifts his eyes to his brother for assistance. Ruler of the universe, who creates varieties of nourishment. "Ruler of the universe", his expert brother assists him, waiting patiently for the little one to repeat the words and continues: "Who creates varieties of nourishment". "Who ceate varis of… of…" "Nourishment", the older completes patiently. "Nouimet", the tot finishes and also brings the cookie to his mouth.
קישורים:
ברכת שהכל נהיה בדברו ויקיפדיה
ברכת בורא מיני מזונות ויקיפדיה
Links:
Blessings for Food & Drink My Jewish Learning site
שוב שבת, שוב צלצול פתאומי ונדיר בפעמון הדלת. אני עסוקה ביוטיוב בקסם של השיר הזה ואיני עונה, מחכה שמי שמן הסתם טעה בכתובת – יסתלק. שני צלצולים נוספים וכמה דפיקות בדלת ואני מחליטה לבדוק מי החוצפן הנודניק שנחוש להפריע את מנוחת השבת שלי.
Again Shabbat, again a rare and sudden ring of the doorbell. I'm busy with listening on YouTube to the magic of this song; therefore, I don't answer, waiting for the interloper, who obviously came to the wrong address – will go away. Two more rings and a few knockings on the door, and I decide to check who is the insolent nudnik that is determined to interrupt my Shabbat resting.
אני פותחת את הדלת ורואה את שכני מן הקומה שמתחתי. "שבת שלום", אני מברכת אותו בחיוך מנומס שאני מגייסת בקושי, בכל זאת הוא מפריע לי בעיסוקי.
"שבת שלום", עונה לי השכן ומחוה לי בידו לבוא איתו. למראה גבותי המורמות בתהייה, הוא מסביר: "עברית."
"אה, עברית", אני מאשרת ויורדת איתו במדרגות אל כניסת הבנין. זו אינה הפעם הראשונה שהוא מגייס את שרותי ההבנה שלי בשפת אמי אותה אין הוא דובר.
I open the door and see my neighbour from the floor below. "Shabbat Shalom", I bless him with a polite smile I barely recruit, as after all he disturbs me in what I do.
"Shabbat Shalom", the neighbour answers and gestures with his hand for me to follow him. To the sight of my eyebrows lifted in wonder, he explains: "Hebrew".
"Ah, Hebrew", I confirm and go down the stairs with him to the entry of our building. It's not the first time that he recruits my services in comprehending my mother's tongue which he doesn't speak.
כסאות שנמסרו בשבת Chairs delivered on Shabbat
קשה להסביר את התחושה שחשתי למראה שנגלה לעיני בפעם הראשונה בימי חיי. ישנם דברים שאינם מסתדרים לך משום שלא חווית אותם קודם לכן. אני בספק אתרגל גם אם אחווה את זה שוב ושוב, חס ושלום וחס וחלילה.
It's hard to explain the feeling I felt to the scene revealed to my eyes for the first time in my whole life. There are things that you can't grasp; they don't work for you because you didn't experienced them before. I doubt if I'll get used to even if I'd experience it again and again, heaven forbid.
"שלך?" שואל השכן המסור.
"את הזמנת?" שואל הסבל.
"שבת!" אני מזכירה להם, "מי מזמין ריהוט לקבלו בשבת?"
"יש לי הזמנה!" מכריז הסבל ומנפנף מולי פיסת נייר, ממנו הוא קורא את הכתובת. "זה לא פה?"
"Yours?" The loyal neighbour asks.
"Did you order this?" The shleper asks.
"Shabbes!" I remind them, "Who orders furniture to accept on Shabbat?"
"I have an order!" The shleper announces and waves in front of me a piece of paper from which he reads the address. "It's not here?"
"זו אכן הכתובת", אני עונה, "אבל אני לא הזמנתי שום ריהוט."
השכן עולה שוב אל הקומה שלי וקורא לי שוב לבוא אחריו כדי לשמש לו לפה. לפני שאני תופשת מה הוא עומד לעשות, הוא דופק בדלת השכנים שלי ממול.
"לא!" אני אומרת לו בתקיפות, "נראה לך שדתיים יזמינו ריהוט בשבת?"
הוא נחוש להטריד את הסביבה ומשום שהפעמון אינו עובד (שבת!!!), הוא דופק בתקיפות בדלתם.
הדלת נפתחת בידי אחת הבנות וכמו אצלי מקודם, גם גבותיה מורמות בתהייה. השכן מחוה לי להסביר ואני מגייסת את מיטב יכולתי. "נכון שהזמנתם ריהוט והתעקשתם שיגיע דוקא היום?"
משום שהנערה דתית ולא רציתי ליצור פרובוקציה, גייסתי את כל כוחי כדי לא לצלם את ההבעה שעלתה על פניה, מעין תערובת של תמיהה עמוקה עם נסיון להבין מה מקשקשת לה השכנה (אני) שנראה כי דעתה השתבשה עליה. יכולתי לדמיין לעצמי איך היא עוצרת את ידה מלהצמידה אל רקתה.
"רדי למטה ותראי בעצמך", אני מציעה לה. היא מצייתת ושוב אני עוצרת בעד עצמי מללחוץ על המצלמה למראה הבעת פניה. אני משערת שכזו היתה גם הבעת פני כשראיתי את מה שהיא ראתה עכשו.
"Indeed, this is the address" I answer, "But I didn't order any furniture."
My neighbour climes back up to my floor and tells me again to follow him to be his mouth. Before I realize what he's going to do, he knocks on my neighbour's door.
"No!" I say firmly to him, "do you think that religious people would order furniture on Shabbat?"
He is determined to bother the surrounding and because the doorbell doesn't work (Shabbes!!!), he knocks determinedly on their door.
The door opens by one of their daughters, and like with me before, her eyebrows are lifting with surprise. The neighbour gestures for me to explain and I try my best. "Is it true that you ordered furniture and insisted that it should be delivered today?"
Since the girl is religious and I didn't want to create any provocation, I recruited all my strength not to take a photo of the expression on her face, a mixture of a deep amazement with trying to understand what does her neighbour (moi), who looks like she lost some marbles, rattle. I could imagine how she's straddling to stop her hand from raising and attach a finger to her temple.
"Go down and see for yourself", I suggest. She obeys and again I stop myself from clicking on the camera to the sight of the expression on her face. I assume that the expression on my face was the same when I saw before what she saw now.
אחותה, שעד אז עמדה בפתח דלת דירתם וליוותה את אחותה במבטה, הבינה שכדי שתבין את הבעת פניה של אחותה, עליה לרדת למטה בעצמה. אביהן מגיע לדלת כדי לברר מה קורה. הוא מרים אלי את גבותיו בשאלה כדי שאסביר לו.
"אני בטוחה שהזמנת ריהוט והתעקשת שזה יגיע אליכם דוקא בשבת", אני חוזרת על דברי ושוב מצרה על שאסור לי לצלם דתיים בשבת.
גם הוא יורד מטה. תמיד, אני משננת לעצמי, אבל תמיד עדיפה תמונה על תאור מילולי. מה שרואים בעיניים ממחיש את מה שהמוח מסרב להאמין כשמדברים אליו.
Her sister, who until then stood in the doorway and escorted her sister with her eyes, understood that in order for her to comprehend the expression on her sister's face, she must go down herself. Their father comes to the door to find out what is going on. He raises his eyebrows questioningly in order for me to explain.
"I'm sure that you ordered furniture and insisted that it will be delivered to you on Shabbat", I repeat and again regret that I'm not allowed to take photos of religious people on Shabbat.
He also goes down. Always, I revise to myself, but always a picture is better than verbal description. What one sees with one's own eyes illustrates what the brain refused to believe what it hears.
רק בישראל קשה להאמין שמישהו מוסר ריהוט בשבת וכשרואות חזון לא נפרץ, המוח מסרב להאמין שאכן זה קורה.
Only in Israel it is hard to believe that someone delivers furniture on Shabbat, and when one seed an uncommon phenomenon, the brain refuses to believe that it really happens.
הלואי-הלואי-הלואי ובני האדם היו מבינים שכולנו נולדנו בצלם וכי אסור לזלזל באף יצור, גם לא כזה הנראה קטן וחסר חשיבות. הלואי!
I sooooooooo wish that people would understand that we were all born in Her image and nobody should disparage any creature, not even the tiniest which may look unimportant. I do wish!
"מה ישמח אותך?" היא שואלת אותי.
מה ישמח אותי, אני שואלת את עצמי. וואלה, לא יודעת, לא הקדשתי לזה מחשבה. הרי אני מיסודי אשה שמחה שטוב לה בחלקה. אין לי מושג מה לענות לה.
"What will make you happy?" She asks me.
What will make me happy, I ask myself. To be honest, I don't know, I didn't think about it before. I am basically a happy content woman and pleased with my life. I really have no idea what to answer her.
הקיץ החלטתי להשאר בארץ ולא לנדוד החו"לה לחופשה, למרות שהחמסין השנה נראה קשה יותר. אף פעם לא היה לי חם כמו הקיץ (אין לי גלי חום!!!) ואפילו שקלתי לקנות מאוורר. כל השנים חייתי בלי זה כי לא היה לי צורך בקציר הקרירה בקיץ, כמו בקיץ באנגליה. השנה משום-מה, לא יודעת, נראה שהתחלתי להרגיש את כדור הארץ המתחמם.
This summer I decided to stay in Israel and not to wander abroad for a holiday, even if the heat wave this year seems to be harder. I was never hot like in this summer (I don't suffer from any hot flashes!!!), and I even considered buying a ventilator. All these years I lived without it since in Kazir it wasn't necessary as it's cool in the summer like the summer in England. This year, for some reason, I don't know why, it seems that I started to feel the global warming.
רק בארץ אפשר לשמוע את שכנתי החב"דניקית עומדת בחדר המדרגות וצורחת בקולי קולות את חדוותה בנייד למישהי מהצד השני: "אל תשאלי! איך שאני שמחה שעברנו את תשעה באב!" אני שומעת את הצד השני צוהלת אף היא בצרחות חדוה את הסכמתה. למשמע חילופי הצרחות, איני יכולה שלא לשאול את עצמי: אם הן כל-כך סובלות, למה להתעסק עם זה? למה לצום, למה להתענות? בא לי לפתוח את הדלת ולהתעמת בשאלה הזו עם שכנתי, אך אני עוצרת את עצמי – אין טעם להתעסק עם פנאטית. זו מהסוג שמקיים את המצוות כי כך צריך לעשות ובלי שום חדוה או דין וחשבון אמיתי למה זה נחוץ. העיקר הבריאות!
Only in Israel you can hear my Chabadnik neighbour standing on the stairway screaming from the top of her lungs her joy into the cellular to somebody on the other end: "Don't ask! I'm so happy that we passed Tish'a B'Av!" I hear the other side gleeful too her consent with screaming of joy. Hearing these exchanges of screaming, I can't but ask myself: if they suffer so much, why do they bother with it? Why fast, be tormented? I feel the urge to open my door and confront my neighbour with this question, but I stop myself – there's no point to deal with a fanatic person. She is that kind who fulfils the commandments because it has to be done, but with no joy or a real thinking why is it necessary. Abi gezund!
אולי לא רק בארץ את פוגשת מישהי בתור לבדיקת אוסטאופורוזיס (דלדול עצם), שמתלהבת ממך עד הגג (כך היא אומרת), מתעקשת להציע לך חברות בפייסבוק, מטרידה אותך בוואטסאפ מליון פעם ביום ואחרי שבועיים מוחקת אותך ונעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. מסתבר שקופת חולים אינו מקום טוב לפגוש אנשים בריאים, לא בגוף ולא בנפש.
Perhaps not only in Israel you meet somebody at the queue for an Osteoporosis examine, who is excited by you (so she says), insists to offer you her friendship on Facebook, bothers you on WhatsApp a million times per day, and after a couple of weeks deletes you and disappear as if the earth swallowed her. It seems that Kupat Holim (HMO – health maintenance organization) isn't a good place to meet healthy people, not physically and not mentally.
רק בפייסבוק את פוגשת אנשים זרים שמתחברים אלייך מיידית והופכים להיות "החברים הכי טובים שלך" למשך שנים מבלי שראיתן זו את זו או החלפתן מלים מעבר לבקשת החברות הראשונית, כמו מאן דהיא שכתבה לי לפני שנים: "אחרי שראיתי את תגובתך בקבוצה לגבי מכתבי שרשרת וכיו"ב, חשתי חובה לצפות בעמוד שלך. התרשמתי מכתיבתך, את נראית אשה נפלאה. שלחתי לך בקשת חברות בשביל פארם טאון. אני משחקת מאז מארס 2009". גם היא נראתה לי אשה נפלאה ואישרתי אותה. זה היה במארס 2010 ומאז אנחנו "חברות ותיקות", שולחות זו לזו מתנות במשחק, עובדות זו בשדותיה של זו, מחליפות הוראות הפעלה מדי פעם, וכל זאת בלי לראות זו את זו גם לא בסקייפ ובלי לתקשר במישור אישי. "חברות"…
Only on Facebook you meet strangers who immediately connect to you and become "your best friends" for years without seeing each other or exchanged words beyond the first friend request, like somebody who wrote me years ago: "After reading the response that you posted about chain letters etc. I felt compelled to look at your time line. I am impressed with your writings, you seem like a wonderful person. I sent you a friend request for farmtown. I have been playing since March, 2009." She also seemed like a wonderful person so I accepted her. That was in March 2010 and since then we are "old friends", sending each other gifts in the game, work at each other's farms, exchange instructions from time to time, and all this without seeing each other, not even on Skype and without communicating on a personal level. "Friends"…
כבר נאמר שסוף מעשה במחשבה תחילה, שזה אומר שאם את רוצה להגיע לאנשהו – כדאי שתתכנני את הדברים. בכל גיל, גם בפרישה, כדאי ורצוי לתכנן מראש, אחרת הימים עוברים ללא תכלית, כפי שאמרה לי מאן דהיא: "מה זה משנה איזה יום היום, הרי כל יום דומה למשנהו".
It has been said that one should think before they act, meaning: if you wish to reach somewhere – you better plan ahead. At any age, including retirement, it's advised to plan ahead, otherwise the days just pass without purpose, as somebody said to me: "What does it matter which day it is today, as each day is the same as the others."
יחד עם הרצוי, ישנם דברים שאינך יכולה לתכנן מראש. לדוגמא: להתאהב…
Be that as it may, there are things you can't plan ahead. For example: to fall in love…
הרפתקה באוטובוס An adventure in the bus
אני אוהבת לנסוע בתחבורה הציבורית, אם זה באוטובוס או ברכבת, בתקוה שהללו לא יזכו לביקור של טרוריסט כלשהו, בעיקר כשאני עליהם. יש לי עוד בשביל מה לחיות.
I like to use public transport, if it's a bus or a train, hopefully no terrorist would decide to pay them a visit, especially when I'm on board. I still have more to live for.
מזה שנים שיש לי רב קו ומעולם לא עלה על דעתי שהמכונה יכולה לטעות. חשבתי שמצמידות את הרב קו למכונה, לוקחות את הכרטיס שיוצא ממנה ובטוחות שהכל כשורה. עד היום. אני בודקת תמיד את היתרה המופיעה בכרטיס ומשוה אותה ליתרה הקודמת כדי לראות שאכן הורידו לי את הסכום הנכון ולא חייבו יותר מפעם אחת. בכל זאת אני פולניה וחשוב לי לדעת לאן הולכת כל אגורה שאני מוציאה.
For years that I have a prepaid bus card and it never occurred to me that the ticket machine can be wrong. I thought that you attach the card to the machine, take the ticket it outputs and you are sure that everything is fine. I always check the surplus that is showed in the ticket and compare it to the previous to see that the correct amount was subtracted and it wasn't charged more than once. After all, I come from frugal people and it is important for me to know where every penny that I spend goes.
עד היום הכל היה תקין. מעולם לא היתה טעות. היום עליתי על האוטובוס בחזרה מביקור אצל מכרה ו… הצמדתי את הרב קו למכונה, אמרתי לנהג "חדרה" והוא הקליד מה שהקליד, אך שום דבר לא קרה. המכונה עשתה עצמה אילמת ולא השמיעה קול, רק נורה אדומה נדלקה ואמרה שהכרטיס אינו מוטען. "איך לא מוטען?" התפלאתי באוזני הנהג, הרי הטענתיו לא מכבר והיתרה בכרטיס השמור אצלי מהנסיעה הקודמת בבוקר אומרת 37.20 ₪. הנהג לא ענה, רק העניק למכונה מספר מכות אזהרה, אך זו בשלה – התעקשה שהרב קו ריק. הוא החזיר לי את הרב קו שאחזיק עד שהוא מאתחל את המכונה.
Until today everything was fine. There was never any mistake. Today I went on the bus returning from paying a visit to an acquaintance and… I attached the bus card to the ticket machine, I said to the driver "Hadera", and he typed what he typed, but nothing happened. The machine pretended to be mute and didn't make any sound, only a red light was on and said that the card wasn't charged. "How it's not charged"? I expressed my surprise in the driver's ears, I did charge it not long ago and the surplus at the ticket I kept from the previous trip this morning says 37.20 ILS. The driver didn't answer, just gave the machine a few warning strokes, but it wasn't impressed – it insisted that my bus card is empty. He gave me back the card to hold it while he's restarts the machine.
דקות אחדות עברו והמכונה שבה לחיים. הנהג העביר שוב את הרב קו והפעם נענתה המכונה והוציאה את כרטיס הנסיעה עם היתרה. כהרגלי, בדקתי את ההפרשים ביתרה ומצאתי לתדהמתי שבמקום 28.70 ₪, מראה הכרטיס 20.20 ₪, כלומר: במקום 8.50 ₪, הורידו לי 17 ₪. מה, הכסף שלי צומח על העצים? כמובן שלא שתקתי והפניתי את תשומת לבו לענין. הלה לא התווכח איתי כלל, אלא לקח מיד את הרב קו מידי והקליד במכונה כדי שזו תחזיר לי את הגזילה. אחר, הושיט לי את הפלט עם התיקון.
A few minutes passed and the machine returned to life. The driver attached the card to the machine and this time it agreed to be nice and released the ticket with the surplus. As usual, I checked the differential in the surplus and I found to my surprise that instead of 28.70 ILS, the ticket shows 20.20 ILS, meaning: instead of 8.50 ILS, I was charged 17 ILS. What, does my money grow on trees? Of course I wasn't didn't hold my tongue and I turned his attention to the matter. He didn't argue with me at all, just took the card from my hand and typed in the machine in order that it will give me back the robbery. Then, he handed me the output with the correction, saying: "The machine doesn't work well."
בלתי נמנע Inevitable
אחד המשפטים (מבין לא מעטים) שמרתיחים לי את הדם זה המשפט שבכותרת. את רוב הדברים כן אפשר למנוע אם רק חושבים מראש. סוף מעשה במחשבה תחילה.
One of the sentences (among quite a few) that annoy me enormously is the sentence in the headline. Most things can be avoided if one just bothers to preconceive. Just think before you act.
רציני? You don't say
זה מסוג הדברים שקל לומר אך קשה לבצע. בכל הכרות חדשה את אומרת לעצמך שהפעם תשמרי על עצמך ועל נפשך. אז את אומרת.
It's the kind of thing that's easy to say but hard to do. In every new acquaintance you tell yourself that this time you are going to watch yourself and save your soul. So you say.
מעבדת מלים, גם מאבדת... בעיקר, מתכתבת עם עצמי
