ערב סוכות ה'תש"פ Sukkot Eve 5780

שוק ארבעת המינים   The Four Species Market

דוכני ארבעת המינים אולי המו לפני כן, אך כשהגעתי באחת וחצי אחר הצהרים, היה שקט למדי מבחינת התנועה.

The four species stalls may have been crowded before, but when I arrived at one and a half in the afternoon, it was quite quiet in terms of traffic.

ביום ששי לא שמתי לב שהעגבניות והמלפפונים נגמרו לי, כך שלא קניתי בביקורי בשוק. אתמול, כשעמדתי להכין לי את ארוחת הבוקר השגרתית – סלט טרי (הפעם גם עם עשבים) – נוכחתי לדעת שהמלפפונים תמו ונשארה לי רק עגבניה אחת. סלט בלי מלפפון זה לא להיט, אין לזה את אותו הטעם שיש לסלט מלא, עם כל הירקות.

On Friday, I didn't notice that I ran out of tomatoes and cucumbers, so I didn't buy any when I was in the market. Yesterday, as I was preparing my usual breakfast – fresh salad (this time with herbs too) – I realized that I had no cucumbers and I only one tomato has left. Salad without cucumber is not a hit, it does not have the same taste as a full salad, with all vegetables.

ביום כזה של ערב חג, שרבים ודאי לקחו אותו כגשר, אין מה למהר. חוץ מהעגבניות והמלפפונים, מלא המזוה שלי בשאר המצרכים שאני צריכה, גם להכנת המרק המסורתי שלי. ידידה החליטה שעלינו להפגש לקפה משום שלא נפגשנו מזה עידן ושמחתי להענות להזמנתה. בטרם צאתי מהבית הספקתי לשים מכונה ואפילו לתלות את הכביסה, כך שבחוזרי, זו תתיבש ואוכל להוריד מהחבל, לקפל ולשים במקום.

On such a holiday eve day, that many must have taken it as a bridge, there is no rush. Apart from tomatoes and cucumbers, my pantry is full of the other ingredients I need, including my traditional soup. A friend decided that we should meet for coffee because we had not met in ages and I was happy to accept her invitation. Before I left the house, I managed to put a machine on and even hang the laundry, so when I was back, it dried already and I could take in off the rope, fold and put in place.

כרגיל אצלי, היקום אוהב אותי ובעדי, כך שהכל תקתק בצורה מושלמת. היתה שיחה מעניינת עם הידידה בקפה, למרות שיכולנו לשבת עוד שעות, נפרדנו בזמן בטרם סגרו את השוק והלכתי לקנות את העגבניות והמלפפונים שיספיקו לי עד לסוף השבוע. לא תכננתי, אך הריח הנפלא של הגויאבות נישא באויר (מה שלא היה ביום ששי) ופיתה אותי. איני יכולה לעמוד בפני הפרי הטעים והריחני הזה. קניתי לי ארבע – שתיים בשלות לאכילה מיידית ושתיים שתבשלנה בעוד יומיים.

As usual with me, the universe loves me and is for me, so everything was ticking perfectly. There was an interesting conversation with the friend at the café, although we could sit for more hours, we parted in time before closing the market and I went to buy the tomatoes and cucumbers that will suffice for me until the weekend. I hadn't planned, but the wonderful smell of guavas carried in the air (which wasn't on Friday) and seduced me. I cannot resist this delicious and fragrant fruit. I bought me four – two ripe for instant eating and two that will be ready in two days.

צלחת פירות. הענבים לא נראים משהו, אך טעימים. הגויאבות והתפוח היו נפלאים   Fruit plate. The grapes don't look great, but they ate tasty. The guavas and the apple were wonderful

"עשר שקל ענבים!" מכריז המוכר. "רק עשר שקל, רק היום!" אני מביטה בשלט. כתוב שם 9.90 ₪. אני מניחה שארוך לו לומר תשע תשעים – זה גם נשמע יותר מאשר עשר הקצר. המוכר מביט בי ואומר בקול רגיל: "למה לא תקחי סלסלה, גברת? זה רק עשר ₪." אני מחוה לו שיוסיף את סלסלת הענבים לחשבון. הוא ממהר לעשות כן ומצרף אותה לשאר הירקות שבשקית. "ארבעים שקל ועשרים", הוא אומר לי. נתתי לו שטר של 50 ₪ והוא החזיר לי 10 ₪ עודף, מוותר על ההתעסקות עם הכסף הקטן. לארג' האיש.

"Ten Shekel grapes!" Declares the seller. "Only ten shekels, only today!" I look at the sign. It says 9.90 ILS. I suppose it is too long for him to say nine ninety – that also sounds more than the short ten. The seller looks at me and says in a normal voice: "Why don't you buy a basket, lady? It's only ten shekels." I gesture him to add the grape basket to the account. He hurries to do so and adds it to the rest of the vegetables in the plastic bag. "Forty shekels and twenty," he says. I gave him a 50 ILS bill and he gave me 10 ILS in excess, giving up the hassle with the change money. The man was large.

הפיאצה בחדרה, גלריית חוצות צופה אל שוק ארבעת המינים   The Piazza in Hadera, outdoor gallery, next to the Four Species Market

באיזה אתר לאימון המוח ראיתי שכתבו שכדי לשמר את צלילות דעתנו, עלינו לאמן אותו כפי שאנחנו עושים עם שאר השרירים בגופנו, כי המוח הוא כמו שריר. לצורך זה, המליצו לשנות הרגלים, לשנות פעולות שגרתיות. זה צץ לי בדרכי הביתה. אני כנראה גאונה אם אני יכולה גם ללכת וגם לחשוב על דברים בעת ובעונה אחת. החלטתי לתרגל את המוח וללכת הביתה בדרך שונה מזו שהלכתי בה ביום ששי, דרך הפיאצה.

On some brain training site, I saw they wrote that in order to preserve our lucidity, we need to train our brain as we do with the other muscles in our body, because the brain is like a muscle. For this purpose, they recommend changing habits, changing routine actions. It popped in me on my way home. I'm probably a genius if I can both walk and think about things at the same time. I decided to practice the brain and go home in a different way than the one I took on Friday, via the piazza.

שוק ארבעת המינים   The Four Species Market

בדרכי אל הפיאצה, קידמה את פני עוד מרחוק מוזיקה דתית רועשת. חשבתי לעצמי, מה זה? לא יכול להיות הקפות, זה מחר, האם הקדימו את הפיזוזים ולי לא אמרו דבר? התקרבתי ודוכנים שונים צצו לנגד עיני. שוק ארבעת המינים. לא שוק שרגלי היו דורכות בו בצורה מכוונת. השעה היתה 13:30 ונראה כי תנועת הקונים אינה ערה במיוחד. הנחתי את שקית הירקות ואת תיקי על דוכן שלא היה פעיל והוצאתי את הנייד כדי לצלם. מעולם לפני כן לא יצא לי לעשות כן. את חיה – את חוֹוָה.

On my way to the piazza, I was greeted from a distance by religious music. I thought to myself, what is it? Can't be Hakafot (laps), it's tomorrow, did they go ahead of me with the dances and didn't say anything? I approached and various stands popped up in front of my eyes. The Four Species Market. Not a market that my feet would deliberately set my feet on. It was 13:30 and it seems that the buyers' traffic is not very alert. I put the vegetable bag and my handbags on a stand that was inactive and pulled out my phone to take pictures. I had never done so before. You live – you experience.

במשפט אחד:

כדאי לשנות הרגלים מדי פעם – זה טוב למוח וטוב לחוויות שלך.

In one sentence:

It's worthwhile to change habits occasionally – it's good for the brain and good for your experiences.

 

סוכות ה'תש"פ מתקרב Sukkot 5780 is Approaching

Let's Build a Sukkah

בשתיים בלילה, בשבת לפנות בוקר, החליט מאן דהוא לבנות את סוכתו. אני מניחה שהלה לא מצא לעצמו זמן מתאים קודם לכן.

At two o'clock in the the night, on Saturday morning, somebody decided to build his Sukkah. I guess that shlong hadn't found a suitable time before.

בדרך כלל, אני ישנה חזק למדי ושום דבר כמעט אינו יכול להעירני, אך הלילה, משום-מה זה העיר אותי, אם כי לא מיד. תחילה, זה השתלב לי בחלום שחלמתי על טיול שאני רוצה להגשים – לבקר באי הפסחא. אין לי מושג למה האי הזה מושך אותי אליו, אך עובדה היא שזה כך. כמו שפעם נמשכתי לבקר בסטונהנג' והגשמתי – סיפור מעניין בפני עצמו – כך אני נמשכת אל האי הזה.

Normally, I sleep pretty hard and nothing can wake me up, but tonight, for some reason, it woke me up, though not immediately. First, it fit into my dream about a trip I want to fulfil – visiting Easter Island. I have no idea why this island draws me to it, but the fact is that it is. As I was once drawn to visit Stonehenge and fulfilled – an interesting story in itself – so I am drawn to this island.

חלמתי איך אני מתהלכת בין הפסלים המוטלים על האדמה, בוחנת אותם מקרוב, מצלמת. החלום היה מלא בפרטים קטנים, כמו הנמלים הגדולות הנחפזות אנה ואנה בין הפסלים. אין לי שמץ של מושג אם ואילו נמלים ישנם באי הזה או בכלל – אילו סוגי בעלי חיים נמצאים שם. לא בתחום ההתעניינות שלי. אני מעדיפה אנשים על בעלי חיים.

I dreamed how I walked among the statues cast on the ground, examining them closely, taking photos. The dream was filled with small details, like the big ants rushing back and forth between the statues. I have no idea if which ants are on this island or at all – what kinds of animals are there. Not in my area of ​​interest. I prefer people to animals.

בהתחלה הייתי לבד עם הפסלים במרחב העצום, אך פתאום – כמו שקורה בדרך כלל בחלומות – התחיל רעש של הלמות פטיש. בדיעבד, אחרי שהתעוררתי, הבנתי שזה לא רק בחלום, אלא גם במציאות. בשתיים בלילה החליט שכן מעורער בנפשו לדפוק בפטיש. הצצתי מבעד לחרכי התריס ואכן – מישהו עמד במרפסת בצד ימין שלי, בבנין שאחרי שלי והקים סוכה. מראה הזוי לגמרי!

At first, I was alone with the statues in the vast space, but suddenly – as is usually happens in dreams – a noise of hammering began. In retrospect, after waking up, I realized that it was not only in my dream, but also in reality. At two o'clock in the morning, a distraught neighbour decided to use a hammer. I peeked through the shutter and yes – someone was standing on the balcony on my right, in the building after mine, building a sukkah. A totally surrealistic scene!

מים ביאליק – בונה את סוכתי

Mayim Bialik – Building My Sukkah

 

בננות ועשבים Bananas and Herbs

פירות בשוק   Fruit in the market

חסרו לי פטרוזיליה ושמיר לתיבול המרק והסלטים. בלעדיהן, האוכל אינו מושלם. העשבים נותנים את הנופך המיוחד, הטעים.

I lacked parsley and dill for seasoning the soup and salads. Without them, the food is not perfect. The herbs give the special, delicious touch.

השוק הומה. יום שישי, חצות היום והדוכנים מלאים בסחורה ואנשים מתגודדים סביבם. אני הולכת בעקבות הריח. בדרך כלל עומדות נשים מבוגרות בצדדים ומושיטות את מרכולתן. לפעמים הן יושבות, אך אלה נדירות. איני רואה את הנשים עם הצרורות אותן אני מחפשת. דוקא לכבודי הן נעלמו?

The market is bustling. Friday, midday and the stalls are full of merchandise and people are gathering around them. I follow the smell. Usually, older women stand on the sides and reach display their wares. Sometimes they sit, but these are rare. I don't see the women with the bundles I'm looking for. Have they gone just because of me?

בעודי משוטטת כה וכה, עיני מנסות למצוא את שאני מחפשת, נתקלתי בדוכן שהציג בננות בשלות, נאות שהזמינו לקנות ולאכול. אלה בננות של שוק, לא בננות של סוּפֶּר, אמרתי לעצמי, הן נראות מצוין ולא נראה לי שאמצא בהן דופי. קניתי.

As I wandered about, trying to find what I was looking for, I came across a stall that featured ripe, nice bananas that invited to buy and eat. These are market bananas, not from the supermarket, I told myself, they look great and I don't think I will find any fault in them. I bought.

אשכול בננות נאה   A nice bunch of bananas

בעודי מכניסה את הבננות לתיק, הבחנתי מזוית עיני במישהי שחלפה לידי, צרורות ריחניות בידיה. "סליחה!" רדפתי אחריה, אוחזת בזרועה מאחור.

הלה עצרה והסתובבה אלי, שולחת אלי מבט חקרני. "שְׁטוֹ טָה חוֹצֶ'ה?" עיניה חושדות, עוינות.

"וִיפְל?" שאלתי אותה באידיש. רוסית איני יודעת ואני מקוה שהיא מבינה אותי.

היא הביטה בי בתדהמה, אינה מבינה מה אני רוצה ממנה. "טַם, טַם!" אמרה, מנופפת בידה, "טַם!"

As I put the bananas in my bag, I spotted from the corner of my eye someone passing by, fragrant bundles in her hands. "Excuse me!" I chased after her, grabbing her arm from behind.

The woman paused and turned around, sending me an inquisitive look. "Shto ta chotche?" Her eyes are suspicious, hostile.

"Viffl?" I asked her in Yiddish. Russian I don't know and I hope she understands me.

She looked at me in amazement, not understanding what I wanted from her. "Tam, tam!" She said, waving her hand, "tam!"

אין לי מושג מה היא אומרת. מה זה ה-טַם הזה? "מה את רוצה ממנה?" שואלת מישהי לידי.

הקלה, מישהי מדברת עברית. "רציתי לקנות ממנה פטרוזיליה ושמיר", אני מסבירה.

הלה מתרגמת לה וההיא, חיוך משועשע עולה על פניה. "שש שקל", היא אומרת לי בעברית שלה. "שלוש שקל פֶּטְרוּשְׁקָה, אִי שלוש שקל אוּקְרוּפּ."

איני עומדת איתה על המקח. אני מוציאה את ארנק הכסף הקטן ומשלמת. היא מוסרת לי את הצרורות ואני הולכת לי לדרכי שמחה ומאושרת. צרור בגודל חצי ממה שזו מכרה לי עולה בסופר שלושה ₪, אז עשיתי עסקה מצוינת. לא שאני צריכה בדרך כלל צרור ענקי כזה, אבל לסעודה של היום עם החברות זה מתאים.

I have no idea what she's saying. What is this tam? "What do you want from her?" Someone beside me asks.

Relief, someone speaks Hebrew. "I wanted to buy parsley and dill from her," I explain.

The woman translates to her and she, an amused smile comes over her face. "Six shekels," she says to me in her Hebrew. "Three shekels Petrushka, e three shekels ukrop."

I don't negotiate the price. I take out my purse with the small change and pay. She hands me the bundles and I go on my way happy and content. Half a bundle of what she sold me costs three NIS in the supermarket, so I made a great deal. Not that I usually need such a huge bundle, but for today's diner with my friends it fits.

בקצה המדרכה, ממש לפני מעבר החציה שמסמן את קצה השוק, עמדה אישה והכריזה בקולי קולות: "פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, אחד שקל!" הצרורות אותן החזיקה בידיה היו באותו גודל כמו אלו שרק הרגע קניתי.

At the edge of the sidewalk, just before the crossing that marks the end of the market, a woman stood and proclaimed loudly: "Parsley, dill, coriander, one shekel!" The bundles she held in her hands were the same size as the ones I just bought.

הבננות מבפנים   The bananas on the inside

במשפט אחד:

גם הבננות לא היו עסקה טובה.

In one sentence:

The bananas were not a good deal either.

יום של שגרה בין חגים A Routine Day Between Holidays

אודהליה ברלין – שיר של יום חולין

Odeleya Berlin – Weekday Song

בין יום כיפור שעבר עלינו אתמול ובין סוכות שיחול ביום ראשון, מפרידים שלושה ימים. היום היה יום שגרתי, מחר ערב שבת ואחריו שבת.

Three days separate between Yom Kippur we had yesterday and Sukkot we'll have on Sunday. Today was a routine day, tomorrow is Shabbat eve followed by Shabbat.

הנייד מצלצל. אין לי כוח, גם לא זמן לדבר עם אף אחת עכשו. יום חול ארוך של בישולים ונקיונות ועלי להכין עצמי וביתי לקראת סוף השבוע הארוך, שימשך עד יום שלישי. מחר אני מארחת כמה חברות לסעודת ליל השבת וההכנות מרובות.

The mobile rings. I have no strength, no time too to talk to anyone now. It's a long weekday of cooking and cleaning and having to prepare myself and my home for the long weekend, lasted until Tuesday. Tomorrow I host a few friends for the Shabbat eve dinner and the preparations are a lot.

'התבואי אלי לשבת?' היא שואלת אותי בווטסאפ אחרי שהיא מן הסתם מתיאשת מלטרטר לי בראש עם הצלצולים.

'אני מארחת חברות, אשמח אם תבואי', אני משיבה לה. במקור אנחנו אמורות להיות 7, כולל אני, אז עוד אחת לא תשנה הרבה. יהיה מספיק אוכל גם בשבילה.

'Would u like to come for Shabbat?' She asks me on the WhatsApp after she probably gets discouraged from rattle my head with the ringtones.

'I'm hosting friends, I'd love you to come," I reply. Originally, we were supposed to be 7, including me, so another one won't change much. There will be enough food for her too.

היא אינה עונה מיד. אני רגילה לכך. לפעמים היא פשוט מתעלמת ועונה אחרי זמן רב. אני לא אוהבת את זה, אך איני יכולה לחנך אותה. גם איני רוצה לעשות זאת. הזמן עובר ואני שוכחת ממנה. התבשילים מוכנים והבית נקי. אחר הצהרים אני הולכת לבלות בכיף עם הנכדים, כך שאני נזכרת שהיא לא השיבה לי רק כשאני שבה הביתה. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שקרה לה משהו ולכן נבצר היה ממנה לענות לי. הלב שלי הולם בכוח עת אני שולחת לה מסרון דואג: 'מה קורה? לא ענית. מקוה שלא קרה כלום'.

She doesn't answer right away. I'm used to it. Sometimes she just ignores and answers after a long time. I don't like it, but I can't educate her. I don't wish to do that either. Time passes and I forget about her. The dishes are ready and the house is clean. In the afternoon I'm going to spend a lovely time with my grandchildren, so I remember she didn't reply to me only when I come home. The first thing that comes to my mind is something happened to her and so she couldn't answer me. My heart beats forcefully as I send her a worried message: 'What's up? You didn't answer. Hope nothing happened'.

הזמן עובר והיא אינה עונה לי. כבר אחרי תשע. מאוחר. זה מדאיג ואני מכינה עצמי לגשת אל ביתה לראות אם קרה לה משהו. 'הכל בסדר?' אני מציקה לה. 'אני מודאגת מאוד! אני שמה נעליים ויוצאת אלייך'. רבע שעה בין ביתי לביתה.

Time passes and she doesn't answer me. Already after nine. It's late. I'm worried and prepare myself to go to her house to see if anything has happened to her. 'R u ok?' I'm bothering her. 'I'm very worried! I'm putting my shoes on and going out to you'. Fifteen minutes between my home and hers.

האיום שלי פעל והיא מואילה לענות לי סוף-סוף: 'אני בסדר, אינך צריכה לבוא. נדבר בהזדמנות'. אני חשה הקלה. היא בסדר, כנראה היתה עסוקה ולא יכלה לענות לי עד עכשו. אין בעיה מצדי, נדבר בהזדמנות. העיקר שהיא בסדר.

My threat worked and she was so kind as to finally answer me: 'I'm fine, no need for you to come. We'll talk at some point'. I'm relieved. She is fine, probably she was busy and couldn't answer me until now. No problem on my part, we'll talk at some point. The main thing is that she's fine.

נורית גלרון – שיר ליל שבת

Nurit Galron – Shabbat Eve Song

במשפט אחד:

לא נוח לי עם אנשים חסרי התחשבות שאינם טורחים לענות בזמן סביר.

In one sentence:

I am uncomfortable with thoughtless people who don't bother to answer in a reasonable time.

יום כיפור ה'תש"פ Yom Kippur 5780

הצום עבר. היה קל.

The fast has passed. It was easy.

The 1973 Yom Kippur War Documentary

ירדנה ארזי – הודעה נמסרה למשפחה

Yardena Arazi – A Message was Delivered to the Family

ערב יום כיפור ה'תש"פ Yom Kippur Eve 5780

השמש עוד מעט תשקע והצום יחל   The sun will soon set and the fast will begin

השקט הזה. העיר הולכת ומתרוקנת אט-אט מתחבורתה.

This quiet. The city is slowly becoming empty of its traffic.

בילדותי, סימל השקט הזה אוירה של קדושה, משום שכך אמרו לנו המבוגרים, שהקדושה שורה עלינו. קשה היה לי לדמיין קדושה הבאה ברעש. אחר כך התבגרתי ולמדתי דברים אחרים ובעיקר שקדושה היא המצאה אנושית שאם אינך חשה אותה – אין זה אומר שאת לא בסדר. אם אינך מאמינה בשטויות הדתיות הללו גם זה בסדר. ליקום לא אכפת במה מאמינות בנות ובני אנוש.

As a child, this quiet symbolized an atmosphere of holiness, because so the grown-ups told us, that holiness was upon us. It was hard for me to imagine that holiness comes with noise. Then I grew older and learned other things and most of all, holiness is a human invention that if you don't feel it – it doesn't mean you're wrong. If you don't believe in this religious nonsense, that's fine too. The universe doesn't care what wumans and humans believe.

אין לי זכרונות רבים מימי ילדותי באשר לאיך התנהלו ימי כיפור. הזכרון היחיד שיש לי הוא שאני משחקת בכביש הריק עם חברַי ואמי קוראת לי מהמרפסת. חשבתי שהיא קוראת לי הביתה ועשיתי עצמי כלא שומעת משום שרציתי להמשיך לשחק. כמה דקות לאחר מכן, היא כבר היתה לידי, מושיטה לי קלמנטינה מקולפת. "נעם" ("קחי" באידיש), אמרה לי, "עס, חאפ די הארץ ("אכלי, התאוששי" באידיש)". בלי נזיפה כלשהי, בלי 'איך לא שמעת אותי קוראת לך?' היה בעיניה מבט שהביע דאגה, שאוכל, שלא אהיה רעבה חס ושלום, גם אם זה יום של צום.

I don't have many memories of my childhood as to how Yom Kippur went. The only memory I have is that I play on the empty road with my friends, and my mother calls me from the balcony. I thought she was calling me home and pretended that I didn't hear her because I wanted to continue playing. A few minutes later, she was already beside me, handing me a peeled clementine. "Nem" ("Take" in Yiddish), she said to me, "es, chap the hartz ("eat, recover" in Yiddish)". No reprimand, no 'how did you not hear me calling you?' She had a look in her eyes that expressed concern, that I would not be hungry G-d forbid, even if it was a fasting day.

עם השנים למדתי לדעת שלא הכל מתנהל כפי שזה צריך להתנהל ולא כל המכריז הכרזות באמת עומד מאחוריהן ומקיימן הלכה למעשה. למדתי על הצביעות הגדולה מאוד שיש אצל הדתיים. לא נתקלתי בכזו אצל החילוניים. גם אם זה נראה כהכללה, זה הנסיון שלי בחיים. אני בספק שמכל הדתיים נתקלתי דוקא אני בצבועים, ברמאים ובשקרנים, שלא להזכיר את הגנבים, הרוצחים ושאר מרעין בישין שנובעים מהצד הזה של העם. גם בימים אלה אני רואה ושומעת הן מחברותי והן בתקשורת שהרוב הקולני, הנראה והבולט – פשוט רע.

Over the years I have come to know that not everything goes the way it should go and not all the announcers really stand behind their announcements and actually practice them. I learned about the very great hypocrisy of the religious. I did not encounter such with the secular. Even if it seems like a generalization, this is my experience in life. I doubt that from all the religious people just me happen to come across the hypocrites, scammers and liars, not to mention the thieves, murderers, and other shameful villains that come from this side of the population. Even these days I see and hear from both my friends and the media that the loud, visible and prominent majority – is simply bad.

לקח לי שנים להשתחרר מכל המנהגים, האיסורים, האזהרות, האיומים, האמונות הטפלות וכל מה שהדת טומנת בחובה לאויל ההולך בדרכיה. לא היה קל להחלץ, אך הצלחתי. עלה בידי לבנות לעצמי חיים של שלוה, של רוגע, של שלום עם עצמי וגם של השלמה עם הסובבים אותי. אין דברים שאני מוכרחה לעשות כי אחרת נכון לי גהנום, אין הכרח להשתתף בטקסים טפלים שאיני מאמינה בהם. אני מדליקה נרות כי אני רוצה להשרות אוירה של שבת או חג, שתבדיל בין יום רגיל בשבוע לבין יום המנוחה או החג. אם לא בא לי – אני ממש לא מוכרחה. אין גן עדן ואין גהנום. יש חיים.

It took me years to get rid of all the customs, prohibitions, warnings, threats, superstitions and everything religion has for the stupid practicing it. It was not easy to get out, but I succeeded. I managed to build a life of quietude, of calm, of peace with myself and of acceptance of and with my surrounding. There are not things I have to do because otherwise I'm facing hell, there is no need to participate in unimportant and insignificant ceremonies I do not believe in. I light candles because I want to create a Saturday or a holiday atmosphere that will differentiate between a regular day of the week and a rest day or a holiday. If I don't feel like lighting – I really don't have to. There is no heaven and no hell. There is life.

אני מביטה מבעד לחלון ורואה אותם נחפזים לתפילה. איני רואה אותם מהלכים בנחת, אלא בחיפזון להספיק. הם אינם נראים מרוצים, אינם שלוים, אלא מפוחדים ויראים פן יאחרו, פן לא יגיעו בזמן, פן יבולע להם. להם יש דין וחשבון עם מישהו דמיוני. לי יש דין וחשבון רק לעצמי.

I look out the window and see them hurrying to the prayer. I don't see them walking leisurely, but in a hurry to be on time. They do not look satisfied, not at peace, but frightened and scared that they will be late, lest they don't arrive on time, lest they will be harmful. They have an account with someone imaginary. I am accountable only to myself.

ערב יום כיפור ה'תש"פ. אני זוכרת היטב את המשמרת שלי בצבא בערב ההוא, אותו יום ששי, על סף השבת. אני מדליקה שני נרות זכרון: אחד עבור הנופלים במלחמה ההיא ונר זכרון נפרד לזכר משפחתי – זו שהכרתי וזו שנספתה בשואה, שלא זכיתי להכיר.

Yom Kippur 5780. I remember my watch in the army that evening, that Friday, on the eve of the Shabbat. I light two memorial candles: one for those who fell in that war and a separate memorial candle for my family – for those I knew and the others who perished in the Holocaust, which I did not get to know.

במשפט אחד:

גמר חתימה טובה לכולנו, שנזכה להיות טובים זה לזו, שננהג בכבוד איש לרעותו, אמן!

In one sentence:

Gmar Chatima Tova to all of us (may we all be signed and sealed in the book of life), may we get to be good to each other, may we respect one another, Awomen!

הפוליטיקה של הסליחה The Politics of Forgiveness

מרתה נוסבאום – כעס וסליחה

Martha Nussbaum – Anger and Forgiveness

בעוד פחות מ-24 שעות, יפתח הצום. בעוד 24 שעות, תתחיל הצביעות.

In less than 24 hours, the fast will start. In 24 hours, hypocrisy will begin.

נטאלי Nathalie

ז'ילבר בקו – נטאלי

Gilbert Bécaud – Nathalie

 

"הי, החיים לא עד כדי כך כבדים", לחש באוזני הקול הנשי הערב מבעד למוזיקה הרועשת. הסבתי את ראשי והבטתי בה באלם קול, לבי מאיץ פעימותיו. "חייכי קצת", הבזיקה לעברי שיניים צחורות. שפתי נמתחו מעט, אך לא חשתי שמחה כפי שאולי הייתי אמורה. היתה זו הפעם הראשונה מאז הניתוח למעלה שיצאתי להציג עצמי בפומבי ולא היה לי קל. אמנם הכאבים והקשיים הראשוניים היו מאחורי, אך דרך ארוכה עדיין עמדה בפני במסלול אותו התוויתי לעצמי מאז הגעתי להחלטה לאחד את הגוף והנפש.

"Hey, life is not so heavy," whispered the pleasant feminine voice in my ears above the noisy music. I turned my head and stared at her mutely, my heart speeds up its beatings. "Smile a tad," she flashed at me her white teeth. My lips stretched a little, but I felt no joy, as I would probably should. It was the first time since my operation at my top body part that I went out to display myself in public and it was not easy for me. Although the initial pains and difficulties were behind me, but there was still a long way in front of me at the path I have delineated to myself since I came to the decision to unite my body and mind.

ועתה, אשה מסחררת עמדה מולי, עיניה מזמינות אותי לצאת אל החיים. עד כה לא העזתי. תקוות וציפיות מילאו את מה שלא יכולתי לכנות חיים. עדיין לא. הייתי רק באמצע התהליך של התאמת גופי לאשה שבי.

And now, a dizzying woman stood in front of me, her eyes inviting me to meet life. I did not dare till now. Hopes and participations filled what I couldn't call life. Not yet. I was just in the middle of the process of adjusting my body to the woman in me.

"בא לך לרקוד?" ידה לופתת את ידי והיא מושכת אותי אחריה אל רחבת הריקודים. בא לי לרקוד, אני רק לא בטוחה שהרגליים שלי מסוגלות לכך. היא מניחה בנחישות את ידי על מותניה וכורכת את שלה סביב עורפי. המוזיקה מתפוצצת לי באוזן ושתינו נעות בהתאמה. פניה בגובה מחשוף שמלתי, שפתיה מרפרפות-מתחככות בבד. פטמותי מגיבות. איך לא… גלי חום מתפשטים בגופי.

"Fancy dancing?" Her hand grasps mine and she drags me after her to the dancing floor. I do fancy, but I'm not sure my legs are capable to do so. Determinedly, she puts my hands on her waist and wraps hers around my nape. The music blows my ears up and both of us move coordinatingly. Her face reaches the décolletage of my dress, her lips fluttering-rubbing the cloth. My nipples react. How could they not… Waves of heat spread in my body.

"בואי." שוב היא מושכת אותי אחריה, הפעם לקומה מעל. נקישות עקבינו נבלעות בשטיח המצפה את המדרגות. היא עוצרת לרגע, מניחה לידי וחולצת את נעליה. "מי שהמציא את נעלי העקב ודאי לא היה לטובתנו, הנשים", היא מנמקת. אני מהנהנת בהסכמה, אך איני מעיזה לעשות כמוה, אפילו שממש לא נוח לי. אף פעם לא היה. הצורך להיות יותר אשה מזו הממוצעת, עדיין מפעם בי. הצורך להוכיח שאני באמת אשה. למי, בעצם? אני יודעת מי אני, למה אני צריכה לשכנע את זולתי? נו ברור – כמו כל אחד מאיתנו, אני צריכה אישור לקיומי. אף אחד לא חי בתוך בועה.

"Come." Again, she drags me with her, this time to the floor above. The clicks of our heels are swallowed up by the carpet covering the stairs. She stops for a minute, let go of my hand and removes her shoes. "Surely, the person who invented the heels was not in our favour, us women," she explicates. I nod agreeably, but am not daring to do the same, even if I'm not at all comfortably. I never was. The need to be more of a woman than the average one, still urges in me. The need to prove that I really am a woman. To whom, really? I know who I am, why do I need to convince others? Well, it is obvious – like each of us, I need approval to my existence. Nobody lives in a bubble.

בועה. מוזיקה חרישית מקדמת את פנינו, הקלה לאוזניים שחוו את שסאן בקומה מתחת. מרבצי ישיבה מפוזרים באולם האפלולי. צללים נעים על הקירות. לחישות. אני מבחינה בגופות שרועים, מתפתלים. חמדה נישאת באויר. היא צונחת על ספה פינתית. אני עומד-דת נטועה על מקומי, מבטי הבוהה נעוץ מעל ראשה, בקיר. היא טופחת בהזמנה על המושב לידה ואני מאלצת את רגלי להתקפל.

A bubble. Low music welcomes us, a relief to the ears that experienced the blast at the floor underneath. Low sits are scattered in the dim hall. Shadows budge on the walls. Whisperings. I notice lying bodies, twisting. Desire is in the air. She drops on a corner sofa. I stand rooted in my place; my ogle gaze is pinned to the wall, above her head. Invitingly, she pats on the seat beside her and I force my legs to fold in.

מלצרית מניחה לפנינו כד מיץ תפוזים ושתי כוסות. ביד בוטחת היא מוזגת לנו ומניחה אותנו לנפשנו. אני מתרכזת במשקה שבכוסי ומערה אותו אל קרבי לאט, מנסה להרגיע את הרעד המטלטל את נשמתי. אברי נוקשים. אני שומעת איך היא מניחה את כוסה וחשה את ידה הטופחת על זרועי. אני נפנית אליה. פוגשת בעיניה. כה רכות. ממיסות.

A waitress puts a jar of orange juice and two glasses in front of us. She pours us with a steady hand and leaves. I concentrate in my drink and sip it slowly, trying to calm down the tremble that shakes my soul. My limbs are stiff. I hear how she is putting her glass and feel her hand patting my arm. I turn to her. Meeting her eyes. So soft. Melting.

"את כל כך סקסית", היא אומרת לי, קולה צרוד. איני מוצאת את לשוני. זו נבלעת לה בפיה בנשיקה המסחררת את ראשי. ידיה נוטלות את שלי ומצמידות אותן אליה. אני חשה את חזה המלא נלחץ אל כפותי. אשה. רוצה לשקוע בתוכה. פיה עוזב את שלי, אצבעותי מנחות את שפתיה אל חזי שעוצב ביד מנתח אמן. התחושה מהממת. מעל ומעבר לכל מה שפינטזתי במהלך שנות הסבל והכמיהה. וואו, האשה הזו באמת רוצה אותי! ואני אותה… אך… שוב ה-אך המוכר הזה. החשש מפני המבט בעיניה… ההפתעה… הרתיעה… אולי אפילו סלידה… מה אני צריכה את זה? לא! אני אומרת לעצמי בתקיפות, הודפת את כוונותיה הטובות. אולי פעם אמצא די עוז בלבי ללכת עד הסוף. אני ניתקת ממנה וקמה על רגלי. מזל שהידקתי היטב, כי הדם השוצף בתוכי עלול היה לחשוף…

"You are so sexy," she says to me, her voice hoarse. I can’t find my tongue. It was been swallowed in her mouth with a kiss that dazzles my head. Her hands take mine and tighten them to her. I sense her full breast pressed to my palms. A woman. I want to sink into her. Her mouth leaves mine, my fingers direct her lips to my breasts, shaped by a master surgeon. The sensation is amazing. above and beyond everything I fantasized during the suffering and yearning years. Wow, this woman really wants me! And I want her… But… Again, this familiar but. The fear from the look in her eyes… The surprise… The reluctant… Perhaps even repulsion… What do I need it for? No! I firmly say to myself, pushing away her good intentions. Perhaps someday I’ll find enough courage in me to go all the way. I'm cutting myself off her and stand up on my feet. Lucky, I tightened it properly, since the streaming blood in me might revile…

"מה קרה?" עיניה התוהות שולחות אלי ניצוצות. מסנוור לי. אני לא מסוגלת. עדיין לא. מוקדם לי מדי. "הֵי", זרועותיה נכרכות סביבי, "לאן את בורחת?" חמימות מגעה מפיסה קמעא את פחדי, אך הצורך להתחפר בתוך תוכי פנימה עז יותר. אני מלכסנת אליה מבט מהסס ופונה לנוס על נפשי.

"What happened?" Her wondering eyes sending sparkles at me. It blinds me. I can’t. Not yet. It's too soon for me. "Hey," her arms wrap around me, "where are you running to?" Her warm touch settles my fear a little, but the need to bunker inside of me, is stronger. I glance at her a slanted hesitant gaze and turn to flee for my life.

אויר הלילה הקריר משיב לי קצת את הנשימה. אוקטובר בפריז. מגדל אייפל מנצנץ במרחק. לקחת מונית או ללכת ברגל? הנעליים אינן מתאימות לכך, אך הצעידה עשויה להועיל לי.

The cool night's air restores my breath a little. October in Paris. The Eiffel Tower flickers in the distance. Should I take a cab or walk? My shoes are not suitable, but the walking could do me good.

"לא מועיל לברוח", שוב היא. "אני יודעת היטב מה עובר עלייך. גם אני הייתי במקום שאת נמצאת בו עכשו." עיניה נצמדות לשלי, אינן מניחות לי להשפילן. ידה על כתפי חמה כל כך, כמעט חורכת את העור. "החששות, ההיסוסים, הפחד מהמעבר ממש. וזה לא נעלם. כמו הצלקות. תזכורת תמידית… אבל החוכמה היא לדעת להשלים ולחיות עם זה. והדגש הוא על לחיות."

"Running is not helpful," she again. "I know very well what you are going through. I was also in the place you are in now." Her eyes cling to mine, not letting me lower them. Her hand on my shoulder is so hot, almost burning the skin. "The anxiety, the hesitations, the fear of the actual transform. And it does not disappear. Just like the scars. A permanent reminder… But the wisdom is to accept and know how to live with it. And the emphasis is on live."

התרגשות מציפה את לחיי בארגמן. וואו! אשה כמוני! שרוצה אותי! שתקבל אותי איך שאני! "את… זאת אומרת… עברת את זה? הכל?" לראשונה הערב אני מוצאת את קולי.

חיוך עולה על שפתיה, היא מישירה אלי מבט יציב, בוטח. "רוצה לגלות?" קולה מתגרה.

רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… כמיהה משתוללת בי. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה… אני מניחה לה להוביל אותי אחריה. רוצה-רוצה-רוצה-רוצה…

Excitement flashes my cheeks with crimson. Wow! A woman like me. Who wants me! Who will accept me as I am! "You… I mean… Have you gone through all of it? Everything?" I find my voice for the first time this evening.

A smile rises on her lips, she directs her firm, steady gaze towards me. "Would you like to find out?" Her voice is teasing.

I-do-want-want-want… A yearning is going wild in me. I-do-want-want-want… I let her lead me after her. I-do-want-want-want…

ז'אק ברל – רוזה

Jacques Brel – Rosa

שבת שובה ה'תשע"פ Shabbat Shuvah 5780

לאונרד כהן – מי באש

Leonard Cohen – Who by Fire

השכונה המתה רוב היום. נראה כאילו שמשבת לשבת השכונה הופכת להיות חרדית יותר ויותר. לא מתאים לי.

The neighbourhood was busy most of the day. It seems as if from one Saturday to another neighbourhood is becoming increasingly orthodox. It's not for me.

הלכתי לים כדי לחפש שקט מהמהומה. מסתבר שעוד המונים כמוני נמלטו לשם, אך כנראה מסיבות שונות ואחרות משלי ובעיקר כדי לתקתק עם המטקות. שקט לא היה שם.

I went to the sea to look for peace to avoid the turmoil. Apparently, crowds of people like me have fled there, but probably for various other reasons than mine, and mostly to play Matkot. There was no quiet.

במשפט אחד:

שבת שובה ה'תש"פ היתה שבת רועשת מאוד.

In one sentence:

Shabbat Shuvah 5780 was a very noisy Saturday.

ברברה סטרייסנד – אבינו מלכנו

Barbra Streisand – Avinu Malkeinu

בין כסה לעשור תש"פ Ten Days of Repentance

דוד ד'אור – זמן האהבה

David D'or – Time for Love

בין כסה לעשור, בעשרת ימי תשובה, אמור החלק הדתי בעם להתכנס אל תוך עצמו לקראת היום הנורא שזה מאמין בו. החלק החילוני מתכנס פחות בעצמו ויותר מתרחק לחו"ל.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, at the Ten Days of Repentance, the religious part of the nation is supposed to gather inside itself towards the awful day it believes in. The secular part gathers less in itself and extends abroad.

בין כסה לעשור, אני מצפה מהעם שלי לעשות חשבון נפש אמיתי ולהתאחד, כי אנחנו עם אחד. אני גם מצפה מהעם שלי לנהוג איש ברעהו ככתוב – "ואהבת לרעך כמוך". כמו כן, לגלות את המידות הנכונות כ"עם הנבחר" שרבים מהדתיים מאמינים שאנחנו ולנהוג בהגינות ובאנושיות גם כלפי אלה שאינם נמנים עם העם שלנו, המהגרים, לדוגמא, אלה שאינם יהודים, אך גרים בשערינו.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, I expect my people to do a real soul-searching and unite, because we are one nation. I also expect my people to treat each other as written – "Thou shalt love thy neighbour as thyself." Also, to show the right attributes as the "chosen people" that many of the religious believe we are such, and behave in a fair and humane way even to those who are not part of our people, immigrants, for example, those who are not Jewish, but who live in our country.

במשפט אחד:

בימים הללו אני מצפה לאהבת חינם.

In one sentence:

These days, I expect people to just love each other.

דוד ד'אור ואהוד בנאי – זמן אהבה

David D'or & Ehud Banai – Time for Love