סתו 2021 Autumn

גידי גוב ואלון אולארצ'יק – רוח סתו

Gidi Gov and Alon Ole'archik – Autumn Wind

לקום בבוקר ל-230c לא הכי נעים לי. אני מעדיפה לפחות 280c. גם בלילה היה קצת קר, למרות שגם החלונות וגם התריסים בבית היו מוגפים בצורה מהודקת ומוקפדת. אי אפשר היה לישון בלי להתעטף בשמיכה.

Getting up in the morning to 230c is not the most pleasant for me. I prefer at least 280c. It was also a bit cold at night, although both the windows and the shutters in the house were closed tightly and meticulously. It was impossible to sleep without wrapping oneself in a blanket.

זה הסתו הישראלי, עם הענן ועם הרוח המנשב וגם עם החום במהלך היום. לפחות במהלך היום חם ונעים. יהיו לנו ימים קרים יותר וגם חמים, החמסין לא יעזוב אותנו כל כך מהר. מה גם שמזג האויר על פני כדור הארץ מטורלל וזה אינו פוסח עלינו, בישראל.

This is the Israeli autumn, with the cloud and the wind blowing and also with the heat during the day. At least, during the day it is warm and pleasant. We will have colder and warmer days, the khamsin will not leave us so quickly. What's more, the weather on the planet is crazy and it does not pass us, in Israel.

לפני יומיים, טפטף קצת. בתחזית ציפו לגשם, אבל אצלנו ירדו כמה טיפות ולא יותר, אם כי מספיק כדי להרטיב את הסוכות. זה עדיין אינו היורה. הגשם לא היה כבד וטיפות הגשם לא ירו. ספטמבר, בילדותי היה חודש גשום. ידענו שזה סתו והיו שציפו לבוא החורף (לא אני!). מזג האויר השתנה רבות. מזה שנים שאין ממש סתו והקיץ עדיין שולט פה לפחות עד נובמבר. אולי אז נראה את היורה מגיע.

Two days ago, it dripped a little. The forecast was for rain; but here, a few drops fell down, not more, though enough to wet the Sukkot. It's not the Yoreh (Hebrew: the shooter, the first rain) yet. The rain was not heavy and the raindrops did not shoot. September, as a child, was a rainy month. We knew it was autumn and some were expecting winter to come (not me!). The weather has changed a lot. For years there has been no real autumn, and summer still reigns here at least until November. Maybe then we'll see the Yoreh (the shooter) coming.

שיר ביטון – סתו ישראלי

Shir Biton – Israeli Autumn

העצים עדיין עומדים בפריחתם. רק עכשו התחילו החצבים, המבשרים את בוא הסתו, לפרוח פה ושם. אין אצלנו עדיין עלים נושרים ומתעופפים ברוח. היתה רוח אתמול והיום שהעיפה ניירות ושקיות ניילון. לא היו עלים להעיף. בבוקר, הגיע הגנן כדי לכסח את הדשא, אך לנוכח הרוח, הוא הבין שאין טעם וגם אם יצליח לאגד את מה שכיסח לערימה – זו לא תשאר במקומה עד שיאסוף אותה לתוך השקים שהביא עימו. הוא אסף את כליו ואת עצמו ועזב. הבטתי אל גבו המתרחק, מתארת לעצמי שלא היה לו חשק לרדוף אחרי המוץ הנישא ברוח.

The trees are still in bloom. Only now have the squills, which are heralding the coming of autumn, begun to bloom here and there. We do not yet have leaves falling and flying in the wind. There was a wind yesterday and today that tossed papers and plastic bags. There were no leaves to flip. In the morning, the gardener arrived to mow the lawn, but due to the wind, he realized that there was no point and even if he managed to bind what he had mowed into a pile – it would not stay in place until he collected it into the bags he had brought with him. He gathered his tools and himself, and left. I looked at his receding back, imagining he had no desire to chase the wind-swept chaff.

פטריסיה קאס עלי שלכת

Patricia Kaas Autumn Leaves

במשפט אחד:

סתו ישראלי בחלון.

In one sentence:

Israeli autumn in the window.

הכלה מאיסטנבול İstanbullu Gelin

הכלה מאיסטנבול – שיר הנושא מנוגן בידי רוניוס

The Bride from Istanbul – Theme song played by Ronius

בשבוע הספר האחרון (יולי 2021), היתה מכירה סיטונית של ספרים בזול מאוד (20-10 ₪ לספר). קניתי 50 ספרים שנראו לי מעניינים, בהם כמה, אחרי התלבטות רבה, קניתי מתוך סקרנות. חלק מאלה שנקנו בשל סקרנות הורידו לי את החשק לקרוא וחלק היו הפתעה נחמדה. הכלה מאיסטנבול היה הפתעה די מעניינת.

During the last book week (July 2021), there was a wholesale sale of books very cheaply (10-20 NIS per book). I bought 50 books that I found interesting, including some, after much indecision, I bought out of curiosity. Some of those bought out of curiosity took away my desire to read and some were a nice surprise. The Bride from Istanbul (İstanbullu Gelin) was a pretty interesting surprise.

Andrea Bocelli Caruso

שבת בבוקר, שנות התשעים, איני זוכרת בדיוק איזו שנה, אני נכנסת למטבח כדי להכין את ארוחת הבוקר. אמי יושבת בסלון, דבוקה לטלויזיה ואז עולים הצלילים העדינים, המצמררים, מגיעים לאוזני וממסמרים אותי למקומי. אני מאלצת את רגלַי לזוז אל הטלויזיה כדי לראות מי שר את המנגינה המדהימה הזו שגורמת לי לעור ברווז. אני מגלה שזה שיר הנושא של הטלנובלה "קציר החטאים". אני יודעת שאם אני חפצה בירושתה, אסור לי להשמיע הגה בשעה קדושה זו, בה אמי אינה מסירה את עיניה ממסך הטלויזיה כדי לקלוט את העלילה. אחרי כמה דקות בהן אני מנסה להבין את שמתרחש על המסך ואיני מצליחה להתחבר לעלילה, אני נסוגה למטבח. אין לי כוח לשטויות.

Saturday morning, the nineties, I don't remember exactly what year, I go into the kitchen to prepare breakfast. My mother sits in the living room, glued to the TV and then the delicate, spine-chilling sounds come to my ears, nailing me to my place. I force my legs to move to the TV to see who is singing this amazing tune that causes me goosebumps. I find this to be the theme song of the telenovela "Harvest of Sins" (Cosecharás tu siembra). I know, that if I want her inheritance, I must be silent at this holy hour, when my mother does not take her eyes off the TV screen to pick up the plot. After a few minutes in which I try to understand what is happening on the screen and I can't connect to the plot, I retreat to the kitchen. I have no strength for nonsense.

בדרך כלל, איני נוהגת לחוות דעתי על דברים שלא קראתי או לא צפיתי בהם, כך שאין לי מושג כלשהו על טיבה של הסדרה הזו, מלבד העובדה שאמי היתה מכורה לה. היה לנו טעם שונה. אהבתי את הסדרות האמריקאיות המצוינות, לטעמי, "דאלאס" ו"שושלת". יותר מאוחר, שודרה "היפים והאמיצים", בה צפיתי בשקיקה רבה (בעיקר בשל השחקנית המהממת האנטר טיילו) עד שלב מסוים בו זה התחיל לשעמם אותי, בעיקר משום שהאנטר טיילו לא הופיעה שם. סדרות ארגנטינאיות, שהיו פופולריות מאוד בישראל, ממש לא עניינו אותי, בעיקר בגלל השפה – אני שונאת ספרדית.

Usually, I don't tend to comment on things I have not read or watched, so I have no idea about the nature of this series, other than the fact that my mother was addicted to it. We had a different taste. I loved the American series (excellent to my taste), "Dallas" and "Dynasty". Later, "The Bold and the Beautiful" was aired, which I watched with great eagerness (mainly due to the stunning actress Hunter Tylo) until a certain point where it started to bore me, mostly because Hunter Tylo did not appear in it. Argentine series, which were very popular in Israel, did not really interest me, mainly because of the language – I hate Spanish.

מזה שנים רבות אין לי טלויזיה ואין לי מנוי לכבלים או ללַוְיָן. מצאתי תחליפים אחרים לצפיה בסרטים מצוינים, כמו באתר המעולה של דוקוסטרים וסינמטק תל אביב. בשנה שעברה, שנת הקורונה, שודרו סרטי פסטיבל חיפה ופסטיבל הקולנוע הגאה באינטרנט, כך שצפיתי בהם בכיף וגם כתבתי עליהם בַּבְּלוג. חבל שלא שידרו את הסרטים באינטרנט גם השנה. כך יצא, שלא היה לי מושג ולא הגיע לידיעתי דבר כמעט על טלנובלות ומה שהגיע – התנדף מיד מתודעתי. על "הכלה מאיסטנבול" קראתי פעם שזו אחת הטלנובלות הכי נצפות בישראל. נזכרתי בזה, כשברשימת הספרים הזולים הופיע ספר בשם זה ושאלתי את עצמי למה שארצה לקרוא ספר שעשו ממנו טלנובלה. יחד עם זאת, הייתי סקרנית לדעת וגם מוכנה לשלם בשביל זה 10 ₪. קראתי את הספר והופתעתי לטובה. ועל זה נאמר: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו".

For many years I have not had a TV and I don't have a cable or satellite subscription. I found other substitutes for watching great movies, like on the excellent website of Docostream and the Tel Aviv Cinematheque. Last year, the year of the Corona, the movies of the Haifa Festival and the LGBT Film Festival were broadcast on the internet, so I watched them with great fun and also wrote about them in this blog. It's a shame that thy didn't broadcast on the internet this year as well. So, it turned out that I had no idea and almost nothing came to my knowledge about telenovelas, and what came – immediately evaporated from my consciousness. I once read about "The Bride from Istanbul" that it is one of the most watched telenovelas in Israel. I remembered this when a book by that name appeared on the list of cheap books, and I asked myself why would I want to read a book that was made into a telenovela. At the same time, I was curious to know and also willing to pay 10 NIS for it. I read the book and was pleasantly surprised. This is the classic case of the saying: "Don't judge a book by its cover".

הכלה מאיסטנבול – ראיון עם כותבת הספר,  גולסרן בודאיג׳אולו, שעליו מבוססת הסדרה

קשה מאוד לסלק דעות קדומות, אך התאמצתי והתישבתי לקרוא את הספר, שנקרא במקור "בחזרה לחיים". חבל שבהוצאת הספר בארץ לא שמרו על השם המקורי כדי לא להטעות את הרוכשים. כבר מהעמוד הראשון אמרתי לעצמי שזה ממש לא טלנובלה, זה ספר שנראה מעניין מאוד. הפסיכיאטרית, ד"ר גולסרן בודאיג'אולו, שזה ספרהּ החמישי, מגוללת בו את מהלך טיפוליה בכמה ממטופליה בקליניקה שהקימה. העלילה הראשית היא הטיפול שמעניקה הדוקטורית באָנָא, בתה של סוראיה (שמגלמת בסדרת הטלנובלה את הכלה מאיסטנבול), הסובלת קשות מבעיות נפשיות (שבסדרה, אין להן זכר) ובין לבין, מתוארים מקרים נוספים. בסדרה, לקחו את שלד הסיפור של אָנָא, שינו אותו לחלוטין ועשו מזה טלנובלה. חברה, שצפתה באדיקות בסדרה, סיפרה לי כמה קטעים מהעלילה ונוכחנו לדעת שהספר שונה מאוד. לדבריה, בסדרה לקחו רק את הדברים החיוביים (נו, זו טלנובלה) ופיתחו אותם. ישנן דמויות שונות מאוד מאיך שהן מופיעות בספר.

It is very difficult to dispel prejudices, but I made an effort and sat down to read the book, which was originally called "Back to Life" (hayata Dön). It is a pity that the publisher of the book in Israel did not keep the original name so as not to mislead the buyers. From the very first page I told myself that this is not really a telenovela, this is a book that looks very interesting. The psychiatrist, Dr. Gülseren Budayıcıoğlu, that this is her fifth book, depicts in it the process of her treatment of some of her patients at the clinic she set up. The main plot is the treatment given by the Dr. to Ana, Suraya's daughter (who plays in the telenovela series the bride from Istanbul), who suffers severely from mental problems (which in the series have no trace), and in between, other cases are described. In the series, they took the skeleton of Ana's story, changed it completely and made it a telenovela. A friend, who was devoutly watching the series, described to me a few episodes from the plot, and we came to know that the book is very different. According to her, in the series they took only the positive things (well, it's a telenovela) and developed them. There are very different characters from how they appear in the book.

הספר, בגדול, די מעניין, אם כי כעורכת ספרים (גם את זה אני עושה), הייתי מיעצת לסופרת להתרכז בעלילה של אנא, להרחיבה ולוותר על שאר המקרים, משום שהם מיותרים ואינם תורמים לקריאה השוטפת, אלא הסחות דעת די משעממות. למה משעממות? כי התאור שלהם קצר מדי, סתמי, לא מפותח מספיק ובעיקר – אין הן משרתות את העלילה. מצאתי את עצמי קוראת די בקוצר רוח את החלקים המיותרים הללו ומחכה להגיע לקורותיה של אנא. הייתי גם ממליצה להרחיב בסוף את התהליך של אנא; זה קצר מדי, לטעמי, ונראה לי כאילו נעשה בחפזון כדי לסיים כבר את כתיבת הספר.

The book, in general, is quite interesting, though as a book editor (I do this as well), I would advise the author to concentrate on Ana's plot, expand it and give up the rest of the cases, because they are unnecessary and don't contribute to the fluent reading, but are quite boring distractions. Why boring? Because their description is too short, trivial, not developed enough, and most importantly – they do not serve the plot. I found myself quite impatiently reading these unnecessary parts and waiting to get to Ana's experiences. I would also suggest to expand at the end the Ana's process; it is too short, in my opinion, and it seems to me as if it was done hastily to finish already writing the book.

כתבה על הכלה מאיסטנבול: המגזין עם אושרת קוטלר, חדשות ערוץ 13

Report about the Bride from Istanbul: Magazine with Oshrat Kotler, Channel 13 News (in Hebrew)

אמ;לק:

בסך הכל, "הכלה מאיסטנבול" זה ספר קריא ודי מעניין. אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו.

TL;DR:

Overall, "The Bride from Istanbul" is a readable and quite an interesting book. Don't judge a book by its cover.

אהבת הצומח בעירי – תערוכה חדשה Loving of Plants in my City – a new exhibition

תמונת עץ התפוזים (מימין) היא שלי The photo of the orange tree (on ze right) is mine

תמונת עץ התפוזים (מימין) היא שלי   The photo of the orange tree (on ze right) is mine

תערוכה נוספת עומדת להיות מוצגת בעיריית חדרה מתחילת אוקטובר 2021 ועד פברואר 2022 באצירת חוה גדיש, אומנית יוצרת. כולכן מוזמנות.

Another exhibition is about to be displayed in the Hadera municipality from the beginning of October 2021 to February 2022 , curator: Chava Gadish. You are all invited.

דמות ציבורית יוצאת מהארון A Public Figure Comes Out

Amanda Gundel – 5 (Not So) Easy Steps to Coming Out

דמות ציבורית יוצאת מהארון. כמה מהומה על מאומה!

A public figure comes out. So much ado about nothing!

מבחינתי, לכל אחת באשר היא מותר לבחור את הזמן שלה אם ומתי לצאת מהארון. גם דמות ציבורית, למרות שהנזק שהדמות הזו עושה כשהיא בארון (וכולם הרי יודעים!) הוא גדול, עצום. דמות ציבורית, כמודל לחיקוי של רבות/ים, בעיקר נערות/ים בגיל ההתבגרות, גורמת נזק לדימוי העצמי שלהן/ים ומשדרת להם שזה לא בסדר להיות מה שהן/ים. זה לא בסדר לעשות זאת.

For me, each one is allowed to choose her own time if and when to come out. A public figure as well, even though the damage this figure does when she's in the closet (and everyone knows!) is enormous, huge. A public figure, as a role model for many, especially teenagers, causes damage their self-image and sends them the message that it is wrong to be what they are. It's wrong to do so.

יחד עם זאת, דמות ציבורית היא גם אדם פרטי. ככזו, היא מן הסתם רוצה/צריכה/נאלצת להתחשב במשפחתה ובקרובים אליה. יש כאלה שאולי מסתדרים עם הוריהם, אך אינם רוצים לגרום עוגמת נפש לסבתם/סבם שמי יודעת מה יקרה לה/ו אם יוודע לה/ו שנכדהּ או נכדתהּ האהוב/ה לסבית/הומו חס ושלום וחלילה! חבל שעדיין חיים בתוכנו כאלו שרואים בלסביוּת/הומואיוּת משהו שצריך להתבייש בו ולהסתיר. המגוחך או העצוב – תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על הנושא – זה שבדרך כלל כל העולם יודע את האמת ורק מישהו/י מסוים/מת לא, מחשש לשלומו. לפעמים זה יכול להיות גם מחשש לאיבוד ירושה.

At the same time, a public figure is also a private person. As such, she/he probably wants/needs/has to consider her family and those close to her/him. There are those who may get along with their parents, but do not want to cause grief to their grandmother/grandfather, who knows what will happen to them if they learn that their beloved granddaughter is lesbian, or their grandson is homosexual, God forbid! It is a pity that there are still those among us who see lesbianism/homosexuality as something to be ashamed of and to hide. The ridiculous or sad – depending on what point of view you look at the subject – is that usually the whole world knows the truth and only a certain someone not, due to fearing for his or her safety. Sometimes it can also be for fear of losing an inheritance.

יש גם את הדתיים, שהדת שלהם אוסרת על קשר זוגי שאינו בין גבר ואשה. נישואין, רחמנא לִצְלָן, הס מלהזכיר. אין לי שום כוונה להתווכח עם דתיים מטורללים שחושבים שהאמת נמצאת רק בצד שלהם, משום שזו זריית מלים לשוא ברוח. אי אפשר להזיז אדם שטוף מוח מדעתו המוצקה והמטומטמת. הגיון אינו חודר את מוחו האטום. אני כבר לא מדברת על חמלה לזולת וקבלתו כפי שהוא. מכעיס איך אלה, שרוממות "ואהבת לרעך כמוך", "אל תלבין פני חברך ברבים" ועוד פתגמים ואמרות מהסוג שאמור לאפשר מקום לכל אשה ואדם ללא קשר למגדר וְלִנְטִיָה כלשהי – כשזה מגיע למישהי/ו שאינו "משלהם", כל אלה אינם חלים עליהם. הצביעות.

There are also the religious, whose religion forbids a couple relationship that is not between a man and a woman. Marriage, God forbid, is not to be mentioned. I have no intention of arguing with insane religious people who think that truth is only on their side, because it is a waste of words in vain scattered in the wind. It is impossible to move a brainwashed person away from his solid and stupid mind. Logic does not penetrate his opaque mind. I no longer talk about compassion for others and accepting them as they are. It annoys how those who exalt "love thy neighbour as thyself", "do not shame, humiliate, nor embarrass thy friend in public", and other proverbs and sayings of the kind that might allow a place for every woman and man regardless of gender and orientation – when it comes to someone who is not "theirs", all of these do not apply. The hypocrisy.

תלי תלים של מלים וקשקושים התגבהו ברשת מיד לאחר שנודע שהדמות הציבורית יצאה מן הארון. יחד עם זאת, רעידת אדמה לא היתה פה. רבים ידעו שהיא לסבית ושהיא חיה עם בת זוג ושהיו לה בנות זוג בעבר, למרות שהיא הקפידה לשיר על יחסים עם גברים. כך גם בקליפ שהיא הוציאה ביום הראשון השבוע, יחד עם ההכרזה על שהיא לסבית. המגוחך הוא, מבחינתי, שהיא שרה לאורך כל הקליפ לגבר ומראה זוגות הטרואים. אף מלה שמבטאת את אהבתה לאשה שאיתה. זו הסיבה שאיני מעלה כאן את הקליפ המטופש הזה. אז בסוף הקליפ רואים אותה באה ומתישבת על ספסל ליד זוגתה ומניחה את ראשה על כתפה. נו, שוין…

Mounds of words and chatter rose up on the internet immediately after it became known that the public figure had come out. At the same time, no earthquake occurred. Many knew that she was a lesbian and that she lives with a woman and that she had women partners in the past, even though she insisted on singing about relationships with men. The same goes for the clip she released on Sunday this week, along with the announcement that she is a lesbian. The ridiculous thing is, to me, that she sings throughout the clip to a man and shows the heterosexual couples. Not a word that expresses her love for the woman she is with. That's why I'm not posting this silly clip here. At the end of the clip we see her coming and sitting on a bench next to her spouse and placing her head on her shoulder. Nu, shoyn…

איני חושבת שצריך להכתיב למישהי/ו מה לעשות בנוגע ליציאה מהארון. זה דבר אישי הנתון לשיקוליה האישיים בלבד ולאף אחד/ת אין זכות להכריח את זולתו לעשות משהו שאין היא/הוא בשל/ה לכך. יחד עם זאת, זו דמות ציבורית, יש לה אחריות להתוות דרך, להראות שאין מה להתבייש בנטיה מינית או להסתיר את מי שאת. לולא הבערות, לולא השטויות הדתיות, לולא אנשים החושבים שהאמת המוחלטת (שלא לומר "הטהורה") שייכת להם – היינו יכולות לחיות בעולם טוב יותר, סובלני, כזה שמקבל את כולנו כפי שאנחנו. ואז, לא היה צורך בהסתרה ולא לחיות בתוך ארון כלל.

I don't think it is necessary to dictate to someone what to do about coming out. It is a personal thing given to her personal considerations only and no one has the right to force another person to do something that they are not ready to do. At the same time, she is a public figure, she has a responsibility to chart a path, to show that there is nothing to be ashamed of sexual orientation or to hide who you are. Without ignorance, without religious nonsense, without people who think that the absolute truth (not to mention "pure") belongs to them – we could live in a better, more tolerant world, one that accepts us all as we are. Then, there was no need for concealment and no living in a closet at all.

Ash Beckham – Coming out of your closet

במשפט אחד:

עוד דמות ציבורית יצאה מן הארון ביום ראשון השבוע. עוד דמות שיכולה היתה לתרום לרווחתם של רבים לוא היתה עושה זאת הרבה קודם, אבל זכותה לבחור את המועד הנוח לה.

In one sentence:

Another public figure came out on Sunday this week. Another figure who could have contributed to the well-being of many had she done it long before, but it is her right to choose the time that was convenient for her.

אושפיזה בסוכה Ushpizah in the Sukkah

סוכה בחצר בית פרטי Sukkah in the yard of a private house

סוכה בחצר בית פרטי   Sukkah in the yard of a private house

איזה כיף זה להתארח בסוכה אותה בנו הנכדים בעזרת הוריהם!

Such fun to be hosted in the sukkah that the grandchildren built with the help of their parents!

סוכה בחניה Sukkah in a parking lot

סוכה בחניה   Sukkah in a parking lot

חתולה שומרת על סוכה בחצר בנין A cat keeps an eye o a sukkah in a yard of a building

חתולה שמה עין על סוכה בחצר בנין   A cat keeps an eye o a sukkah in a yard of a building

חג הסוכות ה'תשפ"ב Sukkot 5782

צילום של הסוכה מהשנה שעברה. השנה, זו אמנם הוקמה, אך אינה מוארת ואין אושפיזין באו לבקר Photo of the sukkah from last year. This year, it has been established, but is not lit and no Ushpizin came to visit

צילום של הסוכה מהשנה שעברה. השנה, זו אמנם הוקמה, אך אינה מוארת ואושפיזין לא באו לבקר   Photo of the sukkah from last year. This year, it has been established, but is not lit and no Ushpizin came to visit

רוב היום היה שקט, אחרי שאתמול הרעישו הגברים כל היום כדי להקים את סוכותיהם בליווי מוזיקה רועשת. ציפיתי לשמוע את קולות תפילותיהם, אך הסוכות היו נטושות, כאילו הקימו אותן כדי לצאת ידי חובה ולא לשהות בהן כפי שאומרת המצוה. כרגיל, הצביעות, הענין של מראית עין יותר מאשר כוונה אמיתית.

Most of the day was quiet, after yesterday the men rattled all day to set up their Sukkot accompanied by loud music. I expected to hear the voices of their prayers, but the Sukkot were abandoned, as if they had been established to fulfil one's obligation and not to stay in them as the Mitzvah says. As usual, hypocrisy, it's the matter of appearance more than true intention.

הרעש היחיד היה של מכונית שעברה ברחוב לעתים מאוד רחוקות וזה של המזגנים בבית הספר הדתי. אמנם חג וחופשה, אך להם לא היה חשוב לכבות את המזגנים והאורות לפני כן ואלה דולקים יומם וליל בבחינת לא ינום ולא ישן מזגן וָאור. מעניין מי משלם את חשבונות החשמל שם. מזלי, שחדר השינה שלי רחוק משם, כך שאיני שומעת את הרעש בלילות, אחרת לא היה טוב.

The only noise was of a car that passed in the street very rarely and that of the air conditioners in the religious school. Although it's a holiday and vacation, but it was not important for them to turn off the air conditioners and lights beforehand and these are on day and night in terms of neither slumber nor sleep the air conditioner and light. I wonder who pays the electricity bills there. I'm lucky that my bedroom is far away, so I can't hear the noise at night, otherwise it would not be good.

חשבתי לעשות סיבוב כדי לצלם סוכות, אך עלי לצאת מהבית ביום חמישי, כך שהעדפתי להשאר ולהזהר לנפשי מפני הפנדמיה. איני יודעת איך זה ברחובות אחרים, אך בשלנו לא נראו אושפיזין רבים למרות שמספר הסוכות שהוקמו לא היה פחות מהשנה שעברה. אולי אנשים קיבלו שכל והבינו שכדאי להם לא לזלזל בנגיף שהפיל רבים מהמגזר שלהם. הרעיון של חג הסוכות, מבחינתי, הוא לשהות בסוכה (אם כבר לקיים את המצוה) ופחות לארח בזמן הזה. כחילונית, אני חושבת שהקמת הסוכה היא יותר בשביל לשמור על המסורת (הילדים מתלהבים מזה) ולא ממש לגור בה. לדעתי החילונית, מומלץ לעדכן הלכות ומצוות לימינו המודרניים. אנחנו חיים בארץ שלנו וכבר לא בגולה. זו הסיבה שאם כבר אני הולכת לבית הכנסת כדי לחוש את האוירה החגיגית, אני מעדיפה את זה הרפורמי. בעיקר משום שנשים שוות לגברים ומשמשות כרבות, שלא כמו בזרם האורתודוקסי הנוקשה.

I was thinking of doing a round to take photos of Sukkot, but I have to leave the house on Thursday, so I preferred to stay and beware of the pandemic. I don't know what it is like on other streets, but on ours not many Ushpizin were seen even though the number of sukkots set up was no less than last year. Perhaps people have come to their senses and realized that they should not underestimate the virus that has killed many in their sector. The idea of ​​Sukkot, for me, is to stay in the sukkah (if observing the mitzvah) and less to host at this time. As a secular, I think setting up the sukkah is more for preserving the tradition (the kids are excited about it) and not really living in it. In my secular opinion, it is advisable to update halakhot (religious laws) and mitzvos to our modern day. We live in our country and no longer in the Diaspora. This is why if I am already going to the synagogue to feel the festive atmosphere, I prefer the Reform one. Mainly because women are equal to men and serve as many, unlike in the rigid Orthodox current.

הערב, בצאת החג, החליטו כמה דתיים, שעברו לגור כאן לא מזמן, להוכיח נוכחות ופתחו רמקולים רועשים כדי להציק לנו. הם חושבים שזו זכותם להרעיש לזולתם ואילו זולתם (כמוני) סבורות שזכותנו לשקט אמורה לגבור. אבל זה לא יעזור. אני מבינה שכך יהיה כל ערב במהלך החג וחול המועד. למזלי, הם אינם גרים בבנין שלי, אלא באחד אחר, מעבר לרחוב, כך שהרעש מציק, אם כי אפשר להתגבר עליו על ידי סגירת חלונות. מזל שספטמבר ובערב הטמפרטורה כבר אינה לוהטת כמו בחודשים הקודמים, כך שחלונות סגורים מפני רעש אינם דבר נורא כל כך. בכל זאת, היה עדיף לנו לולא נוכחותם המזיקה של המרעישים כדי להנות מהבריזה הנעימה בשעות הערב והלילה.

Tonight, at the end of the holiday, some religious people, who had recently moved here, decided to prove their presence and opened loud speakers to harass us. They believe it is their right to make noise to others while others (like me) think that our right to silence should prevail. But it will not help. I understand that this will be the case every evening during the holiday and Chol HaMoed. Luckily, they do not live in my building, but in another one, across the street, so the noise is annoying, although it can be overcome by closing windows. Luckily, it is September and I the evening the temperature is no longer as hot as in previous months, so closed windows from noise are not too terrible. Still, it would have been better for us had it not been for the harmful presence of the noisy people to enjoy the pleasant breeze in the evening and at night.

במשפט אחד:

יש סיבה למה חילוניים שונאים דתיים מסוימים (לא את כולם) ואת מנהגיהם. זו אמורה להיות מדינת היהודים, לא מדינת הדתיים.

In one sentence:

There is a reason why seculars hate certain religious (not all of them) and their customs. This is supposed to be the state of the Jews, not the state of the religious.

ערב חג סוכות ה'תשפ"ב Eve of Sukkot 5782

שוק ארבעת המינים בפיאצה בחדרה The four-species market in the piazza in Hadera

שוק ארבעת המינים בפיאצה בחדרה   The four species market in the piazza in Hadera

אתמול, היה יום עמוס וגדוש, מלא בהתרגשות על פתיחת תערוכת אייקון חדרתי ולא הספקתי להגיע לקניות. נאלצתי לצאת הבוקר, כי מי שלא תטרח בערב החג לא יהיה לה מה לאכול בחג.

Yesterday, was a busy and crowded day, full of excitement about the opening of the Hadera Icon exhibition and I did not have time to get to the shopping. I had to go out this morning, because whoever does not work on the eve of the holiday will not have anything to eat on the holiday.

הלכתי לחנות הירקות הקרובה לביתי. תוכניתי היתה לקנות ולחזור במינימום זמן. מה שפחות להסתובב ברחובות עם הפנדמיה הזו, אחרי שאתמול הייתי בקרב קהל די גדול, אם כי במסגרת החוק והתו המתאים. מי יודעת נגד אילו חולרות הגוף שלי אמור להתמודד עכשו. כל מי שנכח בגלריה, עטה מסכה. היה לנו שומר מקצועי שהיה אמון על זה – לבדוק שאף אחד/ת לא י/תוריד את המסכה וגם שיש לנכנסות/ים את האישור שהם מחוסנות/ים בפני הקורונה הארורה או החלימו ממנה.

I went to the vegetable store near my house. My plan was to buy and go back in a minimum of time. It's better to wander around the streets as less as possible with this pandemic, after I attended among a pretty large crowd yesterday, albeit within the framework of the law and the appropriate Pass. Who knows against what ailments my body is supposed to cope now. Everyone presents at the gallery wore a mask. We had a professional guard who was in charge of it – check that no one takes off the mask and that the entrants have the confirmation that they are vaccinated against the cursed Corona or recovered from it.

הנחיות קורונה ביריד ארבעת המינים Corona Instructions at the Four Species Fair

הנחיות קורונה ביריד ארבעת המינים    Corona Instructions at the four species fair

נכנסתי לחנות. נעמדתי לסקור את המקום כדי לתכנן את סבב הקניה. זו חנות בה אני קונה לעתים רחוקות, לכן איני זוכרת את מיקומם המדויק של הירקות והפירות. בעודי עומדת ומביטה כה וכה, שמעתי את השיחה בין המוכר לאחד הקונים, אדם זקן מאוד. "להוסיף לך עוד? כי זה יקר מאוד!" הבטתי לעברם כדי לבדוק מה יקר מאוד. על המשקל היה מונח אשכול ענבים ירוק שנראה יפה ובשל. דמיינתי לעצמי את המתיקות של הפרי. הקונה הנהן בראשו והמוכר הוסיף אשכול נוסף. "זה יקר מאוד", שנה והביט בקונה, שהנהן שוב בראשו.

"כמה יקר?" הסתקרנתי לדעת. "אלה ענבים, זה לא זהב."

"תתפלאי", אמר המוכר וחייך אלי באדיבות, "זה יקר מאוד – 35 ₪ לקילו." הזקן מנה את מעותיו לאט, מנסה לחשב את תקציבו ואם יכול הוא להרשות לעצמו לקנות את מה שהצטבר עבורו על הדלפק.

"שו שלושים וחמישה ₪ לקילו?" נדהמתי. "ממתי זה?" האמת, לא ידעתי את המחיר לאשורו, משום שכשאני קונה בסופר, איני בודקת את מחירי המצרכים, אלא רק שאכן חייבו אותי במה שקניתי ולא מעבר לזה. למזלי, איני צריכה למנות את מעותַי. אמנם, טרם הגיעו אלי 22 מליון הפאונדים המיוחלים, אך אני יכולה להרשות לעצמי לקנות את מה שמתחשק לי לאכול.

I entered the store. I stood started reviewing the place to plan my shopping round. This is a store where I rarely shop, so I don't remember the exact location of the vegetables and fruits. As I stood looking here and there, I heard the conversation between the seller and one of the buyers, a very old man. "Shall I add you more? Because it's very expensive!" I looked at them to check what was very expensive. On the weight was a cluster of green grapes that looked nice and ripe. I imagined the sweetness of the fruit. The buyer nodded and the seller added another cluster. "It's very expensive," he muttered, looking at the buyer, who nodded again.

"How expensive?" I was curious to know. "These are grapes, it's not gold."

"You'd be surprised," said the seller, smiling politely at me, "it's very expensive – 35 NIS per kilo." The old man counted his change money slowly, trying to calculate his budget and if he could afford to buy what was accumulated for him on the counter.

"Shu thirty-five NIS per kilo?" I was amazed. "Since when is it?" The truth is, I did not know the exact price, because when I buy at the supermarket, I do not check the prices of groceries, but only that they did charge me what I bought and not beyond that. Luckily, I do not have to count my money. Indeed, the 22 million coveted pounds have not yet reached me, but I can afford buying what I feel like eating.

דוכנים מיותמים Abandoned stalls

דוכנים מיותמים ביריד ארבעת המינים   Abandoned stalls at the four species Fair

חשבתי לעצמי, שאם הענבים יקרים כל כך, ודאי שאר הירקות והפירות אינם זולים. לא רציתי לבדוק זאת. רגע לא נעים. זאת אומרת, זה הכסף שלי ואני יכולה להוציא אותי היכן שמתאים לי, אבל לא רציתי להעליב את המוכר. הוצאתי את הטלפון הנייד מתיקי ויצאתי מהחנות, כאילו שפתאום נזכרתי בשיחה דחופה שעלי לעשות. המשכתי לכיוון השוק. נראה היה לי ששם המחירים אינם כאלה גבוהים. זה שוק וגם אפשר להתווכח עם המוכרים אם המחירים אינם נראים לנו. זה ענין של הצע וביקוש. היום ערב חג הסוכות והמוכרים רצו למכור כמה שיותר מסחורתם כדי שלא יהיה להם מלאי בזמן שהשוק סגור (מהיום אחר הצהרים ועד יום רביעי בבוקר).

I thought to myself, that if the grapes are so expensive, surely the rest of the fruits and vegetables are not cheap. I did not want to check it out. An unpleasant moment. I mean, it's my money and I can spend it where it suits me, but I did not want to offend the seller. I took my cell phone out of my bag and left the store, as if I suddenly remembered an urgent call I needed to make. I continued towards the market. It seemed to me that there the prices are not that high. After all, it is a market and one can also negotiate with the sellers if we don't like the prices. It's a matter of supply and demand. Today is the eve of Sukkot and the sellers wanted to sell as much of their supply as possible so that they would not have a stock while the market is closed (from this afternoon until Wednesday morning).

מתפללים בציבור בשוק ארבעת המינים Praying in public in the four species market

מתפללים בציבור בשוק ארבעת המינים   Praying in public in the four species market

הדרך לשוק עוברת בפיאצה. דוכנים למכירת ארבעת המינים הוצבו שם, כמו בשנה שעברה. כמובן שעצרתי כדי לצלם. רוב הדוכנים היו מיותמים, בלי לקוחות ובלי מוכרים. הרחקתי את מבטי והבחנתי בחבורת מתפללים שעמדה במרחק של שני מטרים זה מזה והתפללה. תארתי לעצמי שאלה המוכרים. מה שהפליא אותי, זה שגבם היה מופנה אל דוכניהם, משום שפניהם היו לכיוון ירושלים, והם לא חששו שמאן דהוא יחשק בסחורתם. ארבעת המינים יקרים מאוד. הרבה-הרבה-הרבה מאוד-מאוד-מאוד יותר מענבים. חשבתי על הזקן שמנה את מעותיו וחישב את תקציבו. למזלו, הוא לא חבש כיפה ולכן גם לא היה צפוי להוציא הון על סמלי החג.

The way to the market passes through a piazza. Stalls selling the four species were set up there, as they were last year. Of course I stopped to take photos. Most of the stalls were abandoned, with no customers and no sellers. I looked forward and noticed a group of worshipers standing two meters apart, praying. I imagined that these were the sellers. What amazed me was that their backs were turned to their stalls, because they were facing Jerusalem, and they were not afraid that somebody would covet their merchandize. The four species are very expensive. Very-very-very much-much-much more than grapes. I thought of the old man who counted his change money and calculated his budget. Luckily, he did not wear a kippah and therefore was not expected to spend a fortune on holiday symbols.

שוק ארבעת המינים בפיאצה בחדרה, ה'תשפ"ב The four species market in Piazza in Hadera, 5782

שוק ארבעת המינים בפיאצה בחדרה, ה'תשפ"ב   The four species market in Piazza in Hadera, 5782

במשפט אחד:

חג סוכות שמח.

In one sentence:

Happy Sukkot. 

פתיחת תערוכת אייקון חדרתי Opening of Hadera Icon Exhibition

עם שתיים מתמונותי בתערוכת אייקון חדרתי With two of my pictures at the Hadera Icon Exhibition

אני עם שתיים מתמונותי בתערוכת אייקון חדרתי   I'm with two of my pictures at the Hadera Icon Exhibition

תערוכה נוספת יצאה הערב לדרך, תערוכת אייקון חדרתי. איזה כיף להשתתף בה!

Another exhibition was launched this evening, Hadera Icon exhibition. It is great to participate in it!

במשפט אחד:

תערוכת אייקון חדרתי נפתחה הערב ותהיה פתוחה עד ה-7.10.21, מוזמנות לבוא.

In one sentence:

Hadera Icon exhibition opened this evening, and will be open until 7.10.21, you are invited. 

רות ביידר גינסבורג Ruth Bader Ginsburg

Live with Carnegie Hall: Remembering Ruth Bader Ginsburg

שנה עברה מאז פטירתה של רות ביידר גינסבורג, אחת הנשים הכי חשובות והכי משפיעות בעולם. אני יכולה רק לקוות שאחרות ממלאות את מקומה ומשפיעות עלינו לטובה.

A year has passed since the death of Ruth Bader Ginsburg, one of the most important and influential women in the world. I can only hope that other women fill her place and influence us for the better.

תאריך פטירתה לפי הלוח העברי היה לפני שבועיים (כ"ט באלול ה'תש"פ – ערב ראש השנה ה'תשפ"א), אך כמי שהעולם אמור להודות לה על תרומתה לאנושות, אנו מציינות זאת היום.

The date of her death according to the Hebrew calendar was two weeks ago (29th Elul 5780 – the eve of Rosh HaShanah 5781), but as the world should thank her for her contribution to humanity, we mark it today.

היא היתה מסוג הנשים שעשו את שראו לנכון לטובת האנושות ובלי להתחשב בדעות הקדומות שאפפו אותן מכל עבר ועיכבו נשים מלהתקדם. היא פעלה ועשתה והתקדמה. היה לה גם מזל גדול, משום שנשים אחרות בתקופתה לא הצליחו כמוה. אין זה סוד שגם בימינו אלה, אין לנו עדיין ממש שוויון ותקרת הזכוכית שעדיין מעל ראשנו קשה לניפוץ.

She was the kind of woman who did what she saw fit for the benefit of humanity and regardless of the prejudices that surrounded them on all sides and hindered women from advancing. She acted and did and progressed. She was also very lucky, because other women in her time were not as successful as she was. It's no secret that even these days, we still do not really have equality and the glass ceiling that is still over our heads is hard to shatter.

במשפט אחד:

שנה לפטירתה של אשה דגולה. יהי זכרה ברוך לעד.

In one sentence:

A year since the death of a great woman. May her memory be blessed forever.

כאב ראש Headache

איש זקן על ספסל ציבורי An old man on a public bench

איש זקן על ספסל ציבורי   An old man on a public bench

דברים קורים גם אם איננו רוצים שיקרו. לא הכל תלוי בנו וברצונות שלנו.

Things happen even if we do not want them to happen. Not everything depends on us and our wishes.

הערפל בראשי לא התפזר גם לאחר הקפה השחור החזק של הבוקר. זה פשוט התנחל לו במוחי בלי להתכוון לזוז. קשה לתפקד עם מוח מעורפל, אך כשצריכה – עושה גם את זה. כדי להכין את ארוחת הבוקר אין צורך במוח צלול, צריך רק להזהר לחתוך את הירקות לסלט ולא את האצבעות. גם מוח מעורפל מבין את זה ונזהר.

The fog in my head did not dissipate even after the strong morning's black coffee. It just settled in my mind without intending to move. It's hard to function with a blurred brain, but when it needs to – it does that too. To prepare breakfast you do not need a clear mind, you just have to be careful to cut the vegetables for the salad and not your fingers. Even a vague mind understands this and is being careful.

המוח שלי החליט לגרש את הערפל בתוכו אחרי ארוחת הבוקר. אולי שתי כוסות הקקאו המהולות במשקה שיבולת שועל אף הן תרמו לזה. אין כמו משקה קקאו עם צלחת סלט, שתי פרוסות לחם דקות מרוחות בגבינת קוטג' ועוד אחת לקינוח, מרוחה בטחינה. "זה ממש לא הרבה לחם", הסברתי לנסיכה שהרימה גבה. היא היתה רגילה לראות אותי אוכלת שתי פרוסות בארוחת הבוקר, אבל אלה היו פרוסות עבות ואילו הלחם המשווק בימים אלה הצטמק לפתע פתאום לחצי מהעובי של מה שנהגתי לאכול. שתי פרוסות לחם דקיקות אינן משביעות אותי. זה אותו לחם מלא מאותה חברה וגם אותו המשקל של השקית, שלא השתנה – 750 גרם. הבחנתי בשוני בעובי הפרוסות רק כשפתחתי את השקית. הנסיכה הורידה את גבתה ולא אמרה דבר בזמן שלעסתי בנחת את ארוחת הבוקר, נהנית ממנה מאוד.

My brain decided to expel the fog inside it after breakfast. Maybe the two glasses of cocoa mixed with the oatmeal drink also contributed to this. There is nothing like a cocoa drink with a plate of salad, two thin slices of bread spread with cottage cheese and another slice for dessert, spread with tahini. "It's really not a lot of bread," I explained to the princess who raised an eyebrow. She used to see me eating two slices at breakfast, but those were thick slices while the bread marketed these days suddenly shrank to half the thickness of what I used to eat. Two thin slices of bread do not satisfy me. It's the same wholemeal bread from the same brand and also the same unchanged weight of the package – 750 grammes. I noticed a difference in the thickness of the slices only when I opened the package. The princess lowered her eyebrow and said nothing while I leisurely chewed my breakfast, enjoying it very much.

הכנת ארוכת הבוקר, הנסיכה הרימה גבתה למראה הלחם Preparing breakfast, the princess raised an eyebrow at the sight of the bread

הכנת ארוכת הבוקר, הנסיכה הרימה גבתה למראה הלחם   Preparing breakfast, the princess raised an eyebrow at the sight of the bread

כאב הראש התחיל אחרי כן. מזל שלא במובן הפיזי, אלא התעסוקתי. ברגע שסיימתי לשטוף את הכלים ושמתי אותם לייבוש, כאילו עקבה אחרי פעולותי וחיכתה שאתפנה – התקשרה אלי חברה והתחיל כאב ראש גדול. "אני צריכה טובה", אמרה. כשמישהי צריכה טובה ואני יכולה לעזור – אני משתדלת לְהֵעָנוֹת.

"מה את צריכה?" שאלתי, מעבירה במוחי שהצטלל את שתכננתי להיום וחושבת מה אוכל להזיז.

"אני בבידוד אחרי ששהיתי בקרבת חולה מאומת ואיני יכולה לצאת מהבית", הסבירה. ברור – בידוד זה בידוד, אין משחקות עם זה. אנשים נורמלים לא ירצו להיות אחראים להפצת הנגיף. "לא הייתי מטריחה אותך, אבל חסרים לי כמה מצרכים לשבת שתכננתי לקנות היום. אולי תוכלי לעזור לי?"

אמנם לא תכננתי לצאת היום לשום מקום – המזווה שלי מלא – אך לא יכולתי להשיב את פניה ריקם. אין לי רכב, לכל האחרות בחבורה יש, כך שאלי פונות רק כשאין ברירה, כשאין מישהי אחרת פנויה ויכולה לסייע.

The headache started afterwards. Luckily, not in the physical sense, but the occupational one. As soon as I finished washing the dishes and put them to dry, as if she was following my actions and waiting for me to be free – a friend called me and a big headache started. "I need a favour," she said. When someone needs a favour and I can help – I try to comply.

"What do you need?" I asked, conveying in my cleared brain what I had planned for today and thinking what I could move.

"I'm in isolation after being near a verified patient and I can't leave the house," she explained. Obviously – insulation is insulation, no games with it. Normal people would not want to be responsible for spreading the virus. "I wouldn't bother you, but I'm lacking of some groceries for Shabbat that I planned to buy today. Maybe you can help me?"

Although I did not plan to go anywhere today – my pantry is full – but I could not deny her request. I don't have a car, all the others in our group have, so they turn to me only when there is no choice, when there is no one else who is available and can help.

אחרי שסידרנו את המצרכים במקומם, היא התעקשה שאשאר לשתות איתה קפה. "בישלת כבר לשבת?" היא שאלה עת הושיטה לי את הקרטון עם חלב הסויה כדי שאמזוג לעצמי.

"טרם הספיקותי", עניתי. התכוונתי לעשות זאת בצהריים, אך אז היא התקשרה ויצאתי לקניות בשבילה. עכשו היתה השעה כמעט שלוש. תכננתי להגיע הביתה בתוך כחצי שעה ולהתחיל לבשל. לא משהו מסובך, ענין של שעה וחצי גג.

היא הביטה בי ממושכות, לקחה נשימה עמוקה, כנראה כדי לאזור אומץ ואמרה: "אולי תבשלי פה לשתינו, נאכל ואחר כך תקחי לך הביתה מה שתצטרכי?" היא חייכה בהיסוס, כנראה כהכנה לסרוב מצדי.

לא הייתי צריכה לשקול את הענין כלל. זו אינה הפעם הראשונה בה אני מבשלת אצלה או אצל חברות אחרות שמעדיפות את הבישולים שלי. אנחנו בדרך כלל בגפנו בגלל הפנדמיה ואין אנו מתארחות אצל ילדינו כדי לשמור על נכדינו. אנחנו מחוסנות, אך הם לא. עדיף להזהר. אני אוהבת לבשל אצלן, משום שזה בחברותא. לבשל רק לעצמי לא כיף גדול. נחמד לחלוק. הן מספקות את המצרכים ואני מבשלת לנו. לדעתי, זה הוגן וגם נחמד.

After we arranged the ingredients in their place, she insisted that I stay and have coffee with her. "Have you cooked yet for Shabbat?" She asked when she handed me the carton of soy milk so I would pour it myself.

"I haven't yet," I replied. I was going to do it at noon, but then she called and I went shopping for her. It was now almost three o'clock. I planned to get home in about half an hour and start cooking. Not something complicated, a matter of an hour and a half at most.

She looked at me for a long time, took a deep breath, seemingly to take courage, and said, "Maybe you'll cook here for both of us, we'll eat and then you'll take home what you need?" She smiled hesitantly, apparently preparing herself for refusing on my part.

I did not have to consider the matter at all. This is not the first time I have been cooking at her place or other friends' who prefer my cooking. We are usually on our own due to the pandemic and we are not hosted by our children to guard our grandchildren. We are vaccinated, but they are not. It is better to be careful. I like to cook for them, because it's together. Cooking only for myself is not great fun. It's nice to share. They provide the ingredients and I cook for us. In my opinion, it's fair and also nice.

ארוחת בוקר טעימה ומשביעה Delicious and satisfying breakfast

ארוחת בוקר טעימה ומשביעה   Delicious and satisfying breakfast

יצאתי מביתה, נושאת בְּיָדַי שני סלים ובתוכם כמה קופסאות פלסטיק מלאות במאכלים שבישלתי ובתוספת מספר נכבד של עוגיות שהיא אפתה. היתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, כחצי שעה להדלקת נרות השבת. בסמוך לביתי, הבחנתי באדם שישב על הספסל במדרכה ממול, אוחז בעגלת קניות שידעה ימים רבים מאוד ומצמיד אותה אליו בחוזקה. הוא נראה מהורהר, מנותק מסביבתו. ריחות האוכל שנישאו מהסלים שעל כתפַי, למרות שהקופסאות היו סגורות היטב ועטופות במגבות, כנראה הגיעו עד אליו. הוא הרים את ראשו, רחרח והביט אלי במבט רעב. איני נוהגת לפנות אל גברים זרים, אך הוא היה זקן ולא נראה טוב. "מי אדוני?" שאלתי. "אתה גר בסביבה?" מעודי לא ראיתיו, אך איני נוהגת לבלוש אחרי שְׁכֵנַי, כך שלא יכולתי לדעת. הוא הביט בי בדממה ולא ענה. הבטתי בו בחזרה. כבר היה לי את ארוע 183 העצוב, לא בא לי עוד אחד.

I left her house, carrying in my hands two baskets with a few plastic boxes full of the foods I had cooked, and with an addition of a considerable number of cookies she had baked. It was already late in the afternoon, about half an hour to light the Shabbat candles. Near my house, I noticed a man sitting on the bench on the opposite sidewalk, holding a shopping basket which had seen many days, strongly tightening his hold on it. He looked thoughtful, detached from his surroundings. The smells of food carried from the baskets on my shoulders, even though the boxes were firmly closed and wrapped in towels, probably reached all the way to him. He raised his head, sniffed and looked at me with a hungry gaze. I do not usually approach strange men, but he was old and did not look good. "Who are you, mister?" I asked. "Do you live in the area?" I've never seen him, but I do not usually watch after my neighbours, so I could not tell. He looked at me in silence and did not answer. I looked back at him. I already had the sad event 183, I did not want another one.

המשכתי להביט בו, חוככת בדעתי מה לעשות איתו. אולי הוא אילם ואינו יכול לענות? אבל אם זה המקרה – יכול היה לסמן לי. אולי הוא חרש? אבל הוא יכול היה לראות את שפתי נעות. האפשרות שאולי הוא נח לו סתם כך על הספסל לא היתה הגיונית. אף אחד אינו יושב גלמוד על ספסל ציבורי עם עגלת קניות צמודה אליו בשעה זו של או-טו-טו הדלקת נרות. החנויות הרי נסגרו מזמן. החלטתי, שאם לא יענה לי, אזמין סיוע – לטובתו. הוא לא ענה לי, רק המשיך להביט בי במבטו העגום, רעב נשקף מעיניו. הוצאתי את הסלולרי, צילמתי אותו וחייגתי 100. עוד ארוע יצא לדרך ולי התחיל כאב ראש גדול.

I kept looking at him, pondering what to do with him. Maybe he is mute and can't answer? But if that's the case – he could have signalled to me. Maybe he's deaf? But he could see my lips moving. The possibility that he might just be resting on the bench didn't make sense. No one is sitting alone on a public bench with a shopping cart attached to them at this hour when candle lighting is due in a jiffy. The shops have long since closed. I decided that if he should not answer me, I would call for help – for his benefit. He did not answer me, just kept looking at me with his sad look, hunger reflects from his eyes. I took out my cell phone, took his photo and dialled 100 (the Israeli 911). Another incident started rolling and I got a big headache started.

עדיין ישנם זקנים חסרי בית ברחובות There are still homeless old people in the streets

עדיין ישנם זקנים חסרי בית ברחובות   There are still homeless old people in the streets

במשפט אחד:

ערב שבת. עדיין ישנם זקנים חסרי בית ברחובות.

In one sentence:

Shabbat Eve. There are still homeless old people in the streets.