האושר הוא בנדודים Happiness Lies in Wandering

Pharrell Williams – Happy

אנשים מחפשים אחר האושר. זאת אומרת, אלה שזמנם בידם ואינם עסוקים בעבודה מתישה ומטמטמת, אינם שורפים את עתותיהם בכל מיני עיסוקים חסרי תוחלת, אינם צריכים לגייס את כל כישוריהם כדי לשרוד.

People seek for happiness. That is to say, those who have time on their hands and they are not occupied with an exhausting and stupefying job, those who don't burn their time with all kinds of useless occupations, those who don't need to recruit their best qualifications in order to survive.

קראתי באיזשהו מקום היום משפט מעורר מחשבה: "אל תשארו במקומכם, האושר הוא בנדודים". זה הלך איתי כל היום. מי קבע את הקביעה הזו ולמה זה אמור להתאים לכל אחד/ת? האושר יכול להיות דוקא בהשארות במקום אחד, למרות שהשטויות של העידן החדש ממליצות להזיז כל הזמן דברים כדי להניע את הצ'י.

Today, I read somewhere a thought-provoking sentence: "don't stay in your place, happiness lies in wandering". It went with me the whole day long. Who determined this determining, and why it supposed to fit everybody? In fact, happiness can lie in staying in one place, despite of the new age's nonsense that recommends moving things all the time in order to shift the chi.

מבחינתי, האושר נמצא בתוך כל אחת מאיתנו ואין אנו צריכות לחפשו מחוצה לעצמנו.

As far as I'm concerned, happiness lies inside each of us, and we don't need to search it outside ourselves.

Nancy Etcoff: Happiness and its surprises

השקט שנותר The Silence that Remained

שירי מימון – השקט שנשאר

היא עזבה. השקט שנותר אחריה נח על פני הרהיטים כמו אבק דק – בלתי נראה, אך מורגש. אני אוהבת את השקט שאחרי לכתה.

She left. The silence that remained behind her rested on the furniture like thin dust – invisible, but noticeable. I love the silence after she's gone.

היו יומיים נפלאים, בהם הקשבנו יחד לדברים שאני אוהבת, צפינו יחד בדברים שהיא אוהבת ובין לבין – שימחנו זו את זו עד מאוד.

These were two wonderful days, during which we listened together to the things I like, we watched together the things she likes, and in between – we made each other very happy.

Blood, Sweat & Tears featuring Bo Bice – You've Made Me So Very Happy

היא הלכה. שקט פה. מאוד. נעים השקט הזה. אני כבר מתגעגעת אליה.

She's gone. It's silent here. Very silent. I enjoy the silence. I already miss her.

Disturbed – The Sound of Silence

האוטובוס בכה The Bus Wept

האוטובוס בכה The Bus Wept

האוטובוס בכה The Bus Wept

יום ששי. אני משוטטת ברחבי הסופר, ממלאה את העגלה במצרכים שאני צריכה לשבת. המקום לא ממש הומה, בהתאם לשעת הצהריים, בה הרוב מתכונן לשבת בביתו וערך את קניותיו מבעוד יום.

Friday. I wander around the supermarket, filling my cart with the ingredients I need for Shabbat. The place isn't too busy, according to the time, noon, when most people are already at home, preparing the Shabbat, after completing their shopping the day before.

אני בוחרת כמה ירקות, מפרידה 4 בננות מאשכול גדול ועוברת למעדניה. שם, אני מעבירה זיתים ירוקים ושחורים לתוך מיכל פלסטיק קטן, סוגרת עליו את מכסהו, מניחה בעגלה ושמה פעמי לעבר המקרר עם מוצרי החלב והטחינה. משמאלי, מגיח מאחד המעברים בחור צעיר, בגיל של ילדי, הודף לפניו את עגלתו במהירות רבה. הודות לחושי המחודדים שעדיין עימי, אני מצליחה לעצור מיד במקומי כדי למנוע את ההתנגשות הבלתי נמנעת. הלה עוצר אף הוא ועומד, ממתין, לא ידוע לי למה.

I select a few vegetables, separate 4 bananas from a big cluster, and move on to the delicatessen; there, I transfer green and black olives into a little plastic container, closing its cover, putting it in the cart, and heading towards the dairy and the tehina (tahini) fridge. From a passage to my left, a young man, at the age of my kids, appears, speedily pushing his cart in front of him. Thank to my sharp instincts which still serve me, I manage to stop immediately and prevent the unavoidable clash. The bloke stops as well and stands, waiting, I have no idea what for.

כמבוגרת האחראית, אני נוטלת את היוזמה ומחוה בידי תנועה רחבה, רומזת לו להתקדם ואומרת בקול רך, לבבי: "מפני שיבה תקום, בבקשה, סע לשלום."

הלה מביט בי בתדהמה, מנסה לעכל את שאוזניו שמעו זה עתה ואני יכולה לראות איך הוא נאבק להבין אם אכן נאמרו הדברים.

As the responsible adult, I take the initiative and gesture with my hand a broad motion, hinting him to move on and I say in a soft friendly voice: "Stand up in the presence of the aged, you may go in peace."

The lad stares at me astonishingly, trying to take in what his ears just heard, and I can see how he struggles to comprehend if these words have actually been said.

לנוכח פניו המופתעות, איני יכולה להתאפק ואני מאפשרת לחיוך הרחב הפורץ מתוכי להתפשט על פני מאוזן לאוזן. הוא נראה כמתאושש ומחייך אלי חזרה. "לא הבנתי בהתחלה למה את מתכוונת", הוא אומר לי בהקלה, "זה משפט שאני הייתי צריך לומר."

"נכון", אני מסכימה איתו, "רק שבמקום לעורר ויכוח מי יעבור קודם, אני מעדיפה לתת לאחרים לעבור לפני. סיימתי אתמול את הבישולים לשבת, כך שיש לי זמן ואיני ממהרת."

Seeing his surprized face, I can't restrain myself and aloe the broad smile bursting out of me to spread from ear to ear. He seems to recover and smiles back. "I didn't understand in the beginning what you meant", he says to me, relieved, "that's should be my line."

"Indeed", I agree with him, "only that instead of starting an argument about who should go first, I prefer to let others pass before me. I already finished yesterday my cooking for Shabbat, so I have time and I'm not in any hurry."

הוא הניח את ידו על לבו לאות תודה ועבר על פני, מגלגל את העגלה קדימה לכיוון המאפיה. הלכתי אחריו. ברשימה שהכנתי בבית, היה כתוב שאני צריכה לקנות לי חלה מתוקה לשבת.

He put his hand on his chest to express his gratitude, and passed me by, rolling his cart forward to the bakery. I followed him. In the list I prepared at home, it was written that I need to buy myself a sweet challah for Shabbat.

"את עוקבת אחרי?" הוא מתבדח איתי.

"ודאי, בחור נאה כמוך, מי לא ינהה אחריו?!" אני עונה בלי להסס.

הוא מחייך, מרוצה מעצמו. מחמאות אף פעם אינן נדחות.

"Are you stalking me?" He jokes with me.

"Of course, who won't follow such a nice boys like you?" I answer without hesitation.

He smiles, pleased with himself. Complements are never rejected.

נסרין קדרי – אל תשליכני

♀♀

ישנה תוכנית אחת ברשת ב', בין כמה מעטות ביותר, אליה אני מאזינה בדבקות, בין אם בזמן שהיא משודרת או לאחר מכן, בזמני הפנוי. אם אתן מחפשות איכות וענין – האזינו לה.

התוכנית של אתמול היתה מיוחדת. אני ממליצה לכן להאזין לכל התוכנית הנפלאה הזו, למוזיקה המצוינת ולסיפורים היפים והמעניינים ששובצו בה; בעיקר, האזינה לסיפור המרגש שמתחיל ב-1:27:00. כואב הלב על אטימות הלב והאדישות של הנהג והנוסעים. אף אחד אינו חושב שגם הוא יהיה פעם קשיש וגם אליו עלולים להתאכזר.

[התוכנית זמינה רק עד 18.4.17. לא ברור לי למה זה לא לנצח, למה אין משמרים תוכניות איכותיות ברשת? חבל מאוד!]

Amongst very few programmes, there is one on the radio to which I listen dedicatedly, weather when it's on or afterwards, at my leisure. If you are looking for quality and interest – you should listen to it.

The programme was very special yesterday. I recommend that you listen to the whole fantastic programme, to the excellent music and the nice interesting stories there; especially, listen to the touching story which starts at 1:27:00. The heart weeps because of the Heartlessness and obtuseness of the driver and the passengers. Nobody thinks that they also will be old one day, and they could be treated cruelly too.

[The programme is available only until 18.4.17. I have no idea why it's not forever, why such a valued programme is not preserved in the internet? What a pity!]

ערב טוב, תקוה Good Evening, Hope

039c

במקום את השקיעה, צילמתי גלים Instead of the sunset, I took photos of the waves

השמיים הכהים מעל הים מתחו את העבים הכבדים על כל האופק, מקצה אל קצה. הגעתי לכאן כדי לצלם שקיעה של שמש מבצבצת מבעד לעננים כשהיא שולחת ארצה קרניים דקיקות, אך זה לא התאפשר. שום ענן לא היה מוכן לזוז קצת ולתת לחמה להציץ אלי.

The dark sky over the sea stretched the heavy clouds along the horizon from one end to the other. I came here to take some photos of the sunset, with the sun poking out through the clouds, and sending thin beams to the ground; but that wasn't possible. No cloud was ready to move a bit and let the sun peek at me.

עמדתי שם די מאוכזבת. ממרפסת ביתי נראתה השקיעה מרהיבה, אך הים הוסתר על ידי הבתים ממול ורציתי לכלול בצילומים גם אותו. עד שהגעתי אליו, אספו השמיים את כל העננים שיכלו לשים עליהם את ידם וחסמו לי את תוכנית הצילומים.

I stood there quite disappointed. The sunset was spectacular from my balcony, but the sea was hidden by the houses across the street, and I wanted to include it in my photos. Until I got there, the sky gathered all the clouds it could put its hands on, and blocked my photo-shooting plan.

היה קר. מאוד קר. הפנים קפאו לי וחשבתי שלא תזיק לי כוס קפה חמימה. אספתי את ציוד הצילום ואת עצמי ושמתי פעמי לעבר בית הקפה שבמעלה המדרגות. לפעמים, כשנסגר חלון, נפתחת דלת או אולי זה להפך?

It was cold. Very cold. My face froze and I thought that a nice warm cup of coffee might not hurt me. I gathered my photographic equipment as well as myself, and headed toward the coffee shop at the top of the stairs. Sometimes, when a window closes, a door opens, or perhaps it's the other way around?

הדלת חרקה עת פתחתיה, מכריזה בשאון רב על כניסתי. המקום היה ריק כמעט. מלבד המלצרית שעמדה מאחורי הדלפק, ישבה מישהי סמוך לחלון הגדול, בוהה אל הגלים הסוערים שהסתערו על החוף בנסיון להטביעו. שתיהן הפנו את ראשיהן לעברי; המלצרית מחייכת בהזמנה, השניה מבטת בי בשתיקה, פניה חסרות הבעה.

The door squealed when I opened it, announcing very loudly of my entrance. The place was almost empty. Apart from the waitress who stood behind the counter, there was somebody sitting near the big window, staring at the raging waves which raided on the beach in attempt to drown it. Both turned their heads towards me; the waitress welcoming with a smile, the other silently staring at me, no expression on her face.

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי (מלות השיר)

Yehuda Poliker – How is my love called

בדרכנו אליה לקפה נוסף ואף לעוגה, הדליקה השתקנית (שהתגלתה כדברנית מעניינת) את הרדיו במכונית. בראשית החדשות, בֵּרכה הקריינית את המאזינים ב"ערב טוב ושבת שלום", וחשבתי לעצמי שיש לומר רק "שבת שלום", ואת ה"ערב טוב" עדיף להשאיר לימות החול.

On our way to her place for another coffee and a cake as well, the silent woman (who turned to be an interesting chatter) turned on the radio in her car. At the beginning of the news, the announcer greeted the listeners with "good evening and Shabbat Shalom", and I thought to myself that she should have said just "Shabbat Shalom", and better leave the "good evening" to weekdays. After all, isn't it a Jewish country?

יכול להיות יותר טוב Could be better

The Divine Comedy – A Lady of a Certain Age

ישנם אנשים שאין לי מושג למה הגיעו לחיי, מלבד להפחית מאיכותם. השאלה העיקרית שאני שואלת את עצמי בפוגשי אותם היא מה עשיתי שכך אתרע מזלי.

There are people that I have no clue why they got into my life, except of reducing its quality. The main question I ask myself when meeting them is what have I done to deserve them.

אני משתדלת להמנע מהם, אך לפעמים קורה לי שאני הולכת לתומי ברחוב, מכונסת בעצמי, בלי לצפות לפגוש בהם ואז…

"שלום, שרון, מה נשמע?"

"טוב, תודה!" אני עונה ומנסה להמשיך בדרכי. מנסיוני המר איתם, אני יודעת היטב שאסור לי לשאול אותם שום שאלה, אחרת יבולע לי.

I'm trying to avoid them, but sometimes it happens that I walk innocently, minding my own business, not expecting to meet them, but then…

"Hello, Sharon, How's things?"

"Good, thank you!" I answer and try to continue walking. From my unpleasant experience with them, I know very well that I shouldn't ask them any question, or I'd be in big trouble.

זה תמיד מתחיל ב"אל תשאלי", וגם אם אני סוכרת את פי ואיני שואלת, השטף בכל זאת מגיע. זה נמשך ב"יכול להיות יותר טוב", מה שאומר שלפני כמה שעות רעות ומבוזבזות של הרצאה מקיפה ומפורטת, כולל מראי מקומות, על מצב העומד לפני. זאת, משום שבתמימותי שאלתי לשלומו.

It always starts with "don't ask", and even if I'm holding my tongue and I do not ask, the flood comes anyway. It continues with "could be better", which means that I'm facing a few wasted hours of a comprehensive detailed lecture, including references, about the situation of the person that I innocently asked how they were doing.

מצבי רוח Moods

מצב רוח Moody

מצב רוח Moody

מאז שאני זוכרת את עצמי, איני זוכרת שהיו לי מצבי רוח רעים, בעיקר לא כשאני קמה בבוקר. לפני שנים רבות אמרה לי מישהי שנחמד לראות איך שאני מתעוררת עם חיוך. בימים אלו אני אומרת את זה לדמותי המשתקפת במראה.

Ever since I remember myself, I can't remember having bad moods, especially not when I wake up in the morning. Many years ago, somebody said to me that it's nice to see how I wake up with a smile. Well, nowadays, I say it to my image in the mirror.

בועה Bubble

Led Zeppelin – Stairway to Heaven

קשה שלא לרצות לקחת את עצמנו ואת תולעינו ולהתכנס לתוך הבועה האישית שלנו ולשכוח מהעולם. הלואי והיינו יכולים לקחת פסק-זמן מדי פעם, להתנתק מהיומיום המדכא ולבלות במין ראליטי פרטי שלנו, בו אנחנו שולטים במה שקורה, בעיקר בגורלנו, ולא מישהו אחר.

It's hard not to wish to take ourselves and our worms, and withdraw into our personal bubble in order to forget from the world. I wish that we could take a time off from time to time, to cut ourselves from the depressing everyday's life, and spend time in a kind of a private reality which is solely ours, where we control what happens, especially our destiny, and not somebody else.

שוברת לבבות Heartbreaker

Dionne Warwick – Heartbreaker

 

כל הלילה ירד הגשם וגרם לי לחלום חלומות על מים, בעיקר שוצפים כמו מפלים. במהלך היום, הטריד הגשם לסרוגין, מציף את העיר בנחלים שזרמו לאורך שפות המדרכות, הלא הן אבני השפה.

The rain fell down all night long, causing me to dream dreams about water, especially raging fury like waterfalls. During the day, the rain bothered off and on, flooding the city with streams that flowed along the edges of the sidewalks, the curbs.

Pat Benatar – Heartbreaker

ולנטיין Valentine's 2017

%d7%9c%d7%91-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%941

דברים מוזרים קורים לי. דברים מוזרים. אין לי מושג איך להתיחס לזה, איך לקבל את זה, איך להכיל.

Weird things are happening to me. Weird things. I have no clue how to refer to it, how to take it, how to deal with it.

יום רגיל מבחינתי. אני מביטה מבעד לחלון כדי לבדוק מה מזג האויר בחוץ אחרי הגשמים שירדו במהלך הלילה. הדשא רטוב, השמיים מעוננים, אך השמש מבטיחה חמימות. מדליקה את המחשב. תמונות מהברד בחדרה ובקיסריה מעטרות את אתרי החדשות. אני מביטה שוב מבעד לחלון, אך אין זכר לברד. אולי לא ירד ברחוב שלי, אולי ירד בלילה והספיק להנמס.

An ordinary day as far as I'm concerned. I look out through the window to check the weather outside after the rains that poured down during the night. The grass is wet, the sky is cloudy, but the sun promises warmth. I turn on the computer. Photos of the hail in Hadera and Caesarea decorate the news sites. I look again through the window, but no trace of any hail. Perhaps it didn't fall in my street, maybe it fell at night but already melted.

נכנסת לחדר העבודה ומתישבת ליד השולחן. הקפה המהביל שולח גלי ארומה לחלל האויר ואני לוגמת ממנו בהנאה. טובלת זוג עוגיות ומתענגת על המתיקות המתפשטת בחלל הפה ושולחת גלי עונג אל בלוטות הטעם. עוד יום שגרתי מתחיל. פותחת את מעבד התמלילים ומכינה את עצמי לעבוד על התרגום אותו התחייבתי למסור אחר הצהריים.

I go into the study and sit to the desk. The coffee sends aromatic steam that fills the air. I pleasantly zip it. I dip a couple of cookies and enjoy the sweetness that spreads in my mouth and sends waves of pleasure to the taste buds. Another routine day starts. I open Word and prepare myself to work on the translation I promised to deliver this afternoon.

אני בקושי מספיקה לתרגם שורה ופתאום צלצול פעמון הדלת. לא הזמנתי אף אחת, כך שאין סיבה שאטריח את עצמי לפתוח. חדרה אינה קציר ואין פותחים דלת לזרים. אני מניחה שזה מישהו זר שחושב שהוא יכול למכור לי משהו. כשיראו שאף אחד לא ניגש, ודאי ילכו הלאה.

I hardly manage to translate a line, and suddenly the doorbell rings. I didn't invite anybody, so there's no reason for me to be bothered to open the door. Hadera isn't Kazir and you don't open your door to strangers. I guess this is a stranger who thinks they can sell me something. When they will see that nobody opens, they surely will go away.

פעמון הדלת מטרטר ממושכות. אני מתעקשת לא לגשת. הנייד מתחיל לצלצל. מספר לא מוכר. אני עונה בתקוה שזו לקוחה חדשה. תמיד טוב כשנכנסת עבודה.

The doorbell rattles lengthily. I insist not to move. My cellular starts ringing. An unknown number. I answer with hope that this is a new customer. It's always good when work comes in.

"שלום!" אומר הקול הנחוש. "אני עומד ליד הדלת שלך ומצלצל ואף אחד לא עונה. את בבית?"

"מי כבודו?" אני שואלת בסקרנות.

"אני השליח. יש לי פה חבילה בשבילך."

חבילה? אני תוהה. מי שולח לי חבילה ללא תאום מוקדם? אין לי שום בעיות עם גורמים כלשהם בעולם התחתון, כך שאין סיבה שתגיע לי חבילה כלשהי. אני חוששת שיש כאן טעות בכתובת ואין לי חשק להתפוצץ מחבילה חשודה. "אתה בטוח שזה בשבילי?" אני עדיין בטלפון, למרות שהוא במרחק של פחות משני מטרים ממני.

"Shalom!" Says the firm voice. "I'm standing at your door and ring the bell, but no answer. Are you at home?"

"Who is it?" I ask curiously.

"I'm the courier. I have a parcel for you."

A parcel? I wonder. Who sends me a parcel without coordinating in advance? I have no problems with any members of the underworld, so there's no reason for any parcel to arrive. I'm afraid that he arrived at the wrong address, and I have no desire to explode by a suspicious parcel. "Are you sure this is for me?" I'm still with the phone even if he's less than 2 meters from where I stand.

"את שרון?" הוא שואל.

"כן", אני עונה.

"נו, אז פתחי, החבילה בשבילך."

אני פותחת את הדלת. לפני עומד השליח, בידו החבילה ועליה פתק עליו הוא מורה לי לחתום. אני חותמת. הוא לוקח את המקור, מושיט לי את ההעתק יחד עם החבילה ומתחיל לרדת במדרגות. אני בודקת את שם השולח. זו שולחת. אני בוערת מסקרנות. מה היא שולחת לי חבילה?

"Are you Sharon?" He asks.

"Yes", I answer.

"Nu, open the door, the parcel is for you."

I open the door. The courier stands in front of me, holding the parcel with a note on top, on which he orders me to sign. I sign. He takes the signed note, hands me the copy along with the parcel, and starts going down the stairs. I check the name of the sender. It's her. I'm burning with curiosity. Why did she send me that parcel?

חלומות Dreams

מתי, בפעם האחרונה, חלמתן בהקיץ על הגשמת החלומות שלכן? האם יש לכן חלומות אותם הייתן רוצות להגשים?

When was the last time that you fantasized about fulfilling your dreams? Do you have dreams which you would like to fulfil?

Just a Dream

אני חושבת שחלומות צריך להגשים. קודם כל, כיף לחלום ולדמיין; שנית, כיף להגשים. הסיפוק שבהגשמת חלום אותו נשאתן במוחכן, בלבכן, בדמיונכם – גדול לאין שיעור. מדהים התהליך של המחשבה הצצה, התכנון, התקוה להגשים, הדמיון איך זה יראה ואיך יהיה לחוות את החלום כשזה יהפוך למציאות.

I think that dreams must be fulfilled. First, it is fun to dream and imagine; second, it is fun to fulfil. The satisfaction of fulfilling a dream which you carried in your mind, in your heart and in your imagination – is enormous. It is amazing how it works – the process of the thought that pops up, the planning, the hope to fulfil, the imagining how it will look like and how it will be to live the dream when it would become real.

Hagar Levy ft. Maya Belzitsman – Dreams (lyrics)

ישנם אנשים החולמים חלומות שונים מאיתנו, כי כל אדם וחלומו הוא, כמו כל אשה וחלומה היא.

There are people who dream different dreams to ours, since each person and his/hers dream.

Spectrums