האינסטינקט הראשון היה לארוז את עצמם ולנוס על נפשם. אינסטינקט השרדות של יהודים בגולה. אצלנו, הישראלים החיים במדינתנו (גם אם המשוסעת ועם אויבינו מסביבנו), האינסטינקט הראשון כתגובה לאיום הוא להתגייס ולהשיב מלחמה השערה. זה ההבדל בין מי שחש אזרח בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו לבין מי שאמנם חושב שהוא אזרח, אך מאוים תמיד. גם אנחנו הרי מאוימים בידי אויבינו ימח שמם וזכרם, אך אנו חיים במדינה שבאמת שלנו, היהודים הישראלים, ולא בנכר.
Their first instinct was to pack themselves and flee for their lives. An instinct of survival of diaspora Jews. Us, the Israelis who live in our country (even if it's torn and with our enemies surrounding us), our first instinct as a respond to a threat, is to recruit and fight back. That is the difference between people who feel entirely as citizens and between those who perhaps think they are citizens, but are always threatened. We, Israeli Jews, also are threatened by our enemies (may they rotten in hell), but we live in our real country, not in the diaspora.
ביאטריס, החיה מזה מספר חודשים בישראל ומנהלת את הקריירה שלה מרחוק, די התלבטה אם להמשיך ולגור פה, בעיקר לטובת הזוגיות שלנו, או לקפוץ מארץ לארץ ולרחף בקופסת פח בשמיים כל שני וחמישי או ליתר דיוק – כל ראשון וששי. ואני… גם לי לא קל להטלטל ממקומי. יש א/נשים אחוזי תזזית, שישיבה במקום אחד לא רק שמקצרת את חייהן, אלא מוציאה אותן מדעתן. אני מסתפקת במה שטוב לי וזה – לשבת מול המחשב, לכתוב, לעבוד קשה בחוות שלי ולהנות מחיי.
Béatrice, who lives for a few months now in Israel and manages her career from remoteness, had quite a indecision if to continue living here, mainly in favour of our relations, or jumping from country to country and float inside a tin box in the sky every Sunday and Friday. And me… it's not easy for me to be tossed from my place. There are frantic people who can't sit in one place; not only it shorten their life, it also drives them crazy. I am satisfied with what is good for me – sitting in front of the computer, writing, working hard on my farms and enjoy my life.
Je suis moi-même
איך אורזין חיים שלמים? מה לוקחין? מה משאירין מאחור? מה מוכרין? והמצב לוחץ. אין הרבה זמן לחשוב, לארגן, לקבץ, לשחרר. בעיקר להרפות. ישנם דברים רבים שאי אפשר לקחת, להעביר למקום החדש, כמו הבית, המקום בו חיית את מירב חייך. הקירות, התקרות, הרצפות, הרהיטים, הכלים… כל מה שהיה בית בשבילך… שום דבר לא יכול להוות תחליף למה שאהבת, גם אם עכשו את במקום אחר, לכאורה בטוח יותר, גם אם זה ארמון. כרגע, זה בגדר מקלט, עדיין לא בית. אולי עם הזמן…
How does one pack a whole life? What does one take? What should one leave behind? What to sell? The pressure is very intense. There's not much time to think, to organize, assemble, to release. Mainly to let go. There are many things you can't take, transfer to the new place, like home, where you lived most of your life. The walls, the ceilings, the floors, the furniture, belongings… Everything that meant home for you… Nothing can be substitute to what you loved, even if now you are in another place, theoretically safer, even if it’s a palace. At the moment it's a kind of shelter, not a home yet. Perhaps in due time.
לפעמים יש רצון לעוף מכאן, לעוף, לעוף ולא לחזור עד שייטב. ביאטריס חושבת שלעוף זה טוב. אני, שראשי מסתחרר רק מלחשוב על להכנס לקופסת פח ולהטלטל בתוכה ללא יכולת שליטה על גורלי, מעדיפה קרקע מוצקה תחת רגלי. למרות זאת, אני שוקלת לעוף ולא רק אל מחוזות הדמיון.
Sometimes there's this desire to fly away from here, to fly, fly and stay away until it gets better. Béatrice thinks that flying is good. Me, who's head gets dizzy and starts spinning just from thinking of getting into a tin box and shake in it without being able to control my destiny, prefer a solid ground under my feet. Even though, I am considering to fly away and not only to imaginary destinations.
שלישית קצה השדה – יש לפעמים רצון לעוף
The Edge of the Field Trio – Sometimes there is a desire to fly
הכל מדברים על המצב שהוא כזה רע ולא תקין. הטרדות מיניות מצד מפקדים בכירים במשטרה, זה רק קצה הקרחון. משום שנהיה פופולרי לרדת על כל מיני מגזרים, היום זו המשטרה. שלשום היו אלה עובדי הרכבת, עובדי חברת החשמל, מועסקי נמל אשדוד ועוד. מי ישורנו מחר? במקום לפתור את שורש הבעיה, שזה החינוך הקלוקל והמצ'ואיסטי, נטפלים לסקטורים שלמים, אף שרוב חבריהם טרם פשעו.
Everybody is talking about the current situation, that is so bed and not in order. Sexual harassment by senior police officers is only the tip of the iceberg. Since it's popular to pick onto various sectors, currently it's the police. Before, it was the train workers, the Electric Corporation workers, the Ashdod port employees etc. Who knows who's next? Instead of solving the problem, which is the bad and macho education, they pick onto whole sectors, even if most of their members didn't do any harm yet.
בנוסף, הבחירות בפתח עם הטמטום של העומד בראש ממשלתנו להתעקש על האדרת שמו. מה לא יעשה הלה להזיק לעם, העיקר שהוא ירגיש חשוב. תמהתני הכיצד אין איש בקרבתו לגלות לו את האמת, שהוא ממש לא חשוב וגם הוא ילך בסופו של דבר לעולמו כמו כל בן תמותה אחר. מי האמיץ שיחליט ליטול קורה מבין עיניו ולהסביר לו שהוא ממש לא רם ולא נישא מעל החיים, גם אם יש לו את הפריבילגיה לרופאים פרטיים על חשבוננו ואינו נצרך לחדרי מיון כמו העם. עד כמה יכול הוא להיות מנותק מהעם הנמק בשל הרפואה הציבורית הקורסת?
In addition, the elections are soon to come with the stupidity of our prime minister who insists on glorifying his name. What won't this idiot do in order to harm the nation, as long as he feels important. I can but wander how there's no one near him to reveal the true, that he's not so important as he thinks, and he also will pass away in the end like any other mortal. Who is the brave that will decide to bring this arrogant person that he's not at all important and not above the living and/or life, even if he has the privilege of private doctors on our expanse and doesn't need to attend to emergency rooms like the common people. How much can he be disconnected from the people rotting due to the collapsing public healthcare?
Aerosmith – Fly Away From Here
אכן, יש רצון עז לעוף מכאן ולא להביט לאחור עד שייטב.
Indeed, there's a strong urge to fly away from here and not look back until it gets better.
הנה מוטלים מתינו לפנינו והלב בוכה על המוות המיותר בידי בן-עוולה.
Here our dead are lying in front of us, and the heart weeps on the needless death by a villain.
התזמורת האנדלוסית הישראלית עם ליאור אלמליח
The Israeli Andalusian Orchestra
הנה מוטלים מתינו לפנינו והפוליטיקה מקשקשת ברמה. אני תוהה מדוע אי אפשר היה להסתפק בנאומו של הנשיא (המסמל ממלכתיות) ולהמנע מהקשקושים הפוליטיים של השאר. לא ברור לי מדוע ביבי הנבוב לא יכול היה להסתפק בנוכחותו (המיותרת, מבחינתי) בלי לקשקש את הקשקושים שלו שממש אף אחד לא התעניין לשמוע. השתיקה שלו, לוא מסוגל היה להתאפק מלדחוף את עצמו לכל חור, היתה מזכה אותו בנקודות רבות יותר מאשר ההבלים הלעוסים שהשמיע. מישהו זוכר מה שקשקש? מישהו מבין למה היה ראש האופוזיציה מוכרח, אבל ממש מוכרח, להזכיר את סבו ששימש בבית הכנסת בפאריז, מלבד האימפולס המיותר של לתופף על חזהו כדי להראות שגם לו שורשים צרפתיים? האם מאמין הלפלף באמת ובתמים שבשל כך יבחרו בו הצרפתים? שורה מסכמת: כותב הנאומים של הנשיא לקח בגדול את אלה של הפוליטיקאים.
Here our dead are lying in front of us, and politicians are drying our kopp (babbling to us till death). I wonder why they couldn't be satisfied with the president's speech (who symbolizes the state) and avoid the political nonsense by the others. I can't understand why the hollow Bibi couldn't be satisfied with just to be present (that's unnecessary too, as far as I'm concerned) without babbling his rubbish which nobody was interested to hear. His silence, should he practice it, if he could restrain himself of shtupping (sticking) himself into every whole, would grant him many more points than the insignificance words he voiced. Does anybody remember what he babbled? Does anybody understand why was the head of the opposition compelled, really had to mention his grandfather who served as a Rabbi in a synagogue in Paris, other than the needless impulse of tapping on his chest to show that he has French roots? Does the nerd really believe that the French will vote for him because of it? A summing line: the president's speech writer won bigtime against the politicians" writers.
הנה מוטלים מתינו לפנינו והשרה הצרפתית לאיכות הסביבה מעניקה לבני משפחותיהם אותות של כבוד. נו, שוין. אי אפשר שלא לכאוב על שעדיף היה לולא נצרכנו להתאסף לשם כך בנסיבות טרגיות כל כך. בנוסף, היה הרבה יותר מכובד מצד הצרפתים לוא שלחו את ראש הממשלה שלהם או אפילו את הנשיא כדי להראות עד כמה חשובים היהודים לצרפת. ביאטריס מוסיפה שיכלו לשנות את מועד הלוויית השוטרים ולאו דוקא לערכה בה בעת, יחד עם מתינו. מה שמוכיח שוב: אלה מתינו, אלה אחינו, לא שלהם בכלל.
Here our dead are lying in front of us, and the French ministeress for the environment awards their families with honour decorations. Nu, well. One can but hurt for the tragic circumstances which brought us together. We could do without it. Furthermore, it would be much more honourable if the French would send their prime minister of even the president to show how much are the Jews important to La France. Béatrice adds that the French could change the time of the policemen's funeral and not necessarily to do it at the same time with our dead. This proves again: these are our dead, our brothers, not theirs at all.
השרה, בנאומה הקצר, הבטיחה להגן על היהודים, אבל אי אפשר להמנע מן המחשבה שכל ישראלי ודאי חושב אינסטינקטיבית: עדיף שהיהודים יגנו על עצמם! ביאטריס הבריקה באמרה שאולי אפשר לעשות עסקים פורחים עם הצרפתים וליצא לוחמים משלנו כדי שהללו יגנו על יהודי צרפת, אם יבחרו הללו להשאר שם. כמי שחוותה אנטישמיות על בשרה, היא מבטיחה לי שהרגשת הבטחון תהיה הרבה יותר חזקה מאשר נוכחותם של חיילי הגויים. בכל זאת, גויים. אני לא מקנאה בהרגשת חוסר האונים הזו, כשאת אזרחית המדינה, אך מדרגה אחרת, לא שוה לצרפתים. תמיד זה יהיה "יהודי צרפת", לא פשוט "התושבים הצרפתים". האם אומרים "נוצרי צרפת"? אין גם מושג של "מוסלמי צרפת", אלא "המוסלמים הגרים בצרפת" או "המוסלמים ילידי צרפת". הצרפתים הרי אנטישמיים מלידה ואת שנאת הזרים יונקים עם חלב אמם.
The ministeress, in her short speech, promised to protect the Jews, but one can't avoid of the thought that instinctively passes in every Israeli's mind: the Jews better defend themselves! Béatrice shined by saying that perhaps we, the Israelis, should do flourishing business with the French and export our fighters to defend the Jews in France, should they decide to stay there. As someone who personally experienced anti-Semitism, she promises that then the Jews would feel much safer than with the presence of the goyem (non-Jews) soldiers. After all goyem. I don't envy this helplessness feeling, when you are a citizen, but another degree, not equal to the French. It will always be "The Jews of France", not just "the French citizens". Do people say "the Christians of France"? There is not a concept of "The Muslims of France", but the "Muslims who live in France" or the "Muslims born in France". In any case, the French are anti-Semitic, as they absorb xenophobia with their mother's milk.
התזמורת האנדלוסית הישראלית – "שיר למעלות"
עם ליאור אלמליח ויהודה סעדו
The Israeli Andalusian Orchestra – "Shir Lama'alot" (Song of Ascents)
If I raise my eyes to the hills, from where will my help come? 2 My help comes from Adonai, the maker of heaven and earth. 3 He will not let your foot slip — your guardian is not asleep. 4 No, the guardian of Isra’el never slumbers or sleeps.
5 Adonai is your guardian; at your right hand Adonai provides you with shade — 6 the sun can’t strike you during the day or even the moon at night.
7 Adonai will guard you against all harm; he will guard your life. 8 Adonai will guard your coming and going from now on and forever.
העולם שותק כשיהודים נרצחים בצרפת. כולם הרי "שרלי הבדו" כי עיתונאים קדושים כמובן והדם שלהם אדום יותר מבני תמותה רגילים. ועוד מגדילים הבלים ומכנים את ההתנכלויות ליהודים ורציחתם, בָּשֵׁם "טרור נקודתי".
אנשים נרצחים מדי יום בשם דת ארורה, בשם תאוות בצע, בשם כלשהו, לא משנה מה.
והעולם שותק.
שום צעדה של מנהיגים פחדנים צמודי שומרי ראש לא תמחה את השתיקה הזו.
The world held its peace watching the Rwandan genocide. Ditto, who gives a ____.
The world holds its peace when Jews are murdered in France. Everyone is "Charlie Hebdo" because journalists are holy and their blood is much redder than ours, the ordinary mortals. And to add an insult to injury, they call harassing and murdering Jews by the name "pointed terror".
People are murdered every day in the name of a condemned religion, in the name of greediness, any name, no matter what.
And the world holds its peace.
No march of coward leaders secured by their body guards can erase this silent.
כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.
As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.
על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.
About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists.
ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.
Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.
אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.
No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.
חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.
Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.
בתמצית:
מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.
In summary:
Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.
אצלנו – יום עבודה רגיל. אצלם, לפי המלים שאני מחלצת בקושי מביאטריס, נדיר למצוא משהו פתוח, משום שהכל משככים בשינה עמוקה את ראשם ההומה מיין. מתי המספר, המתנודדים בהליכתם הבלתי יציבה, שולחים מבט בוהה באור הבוקר ותוהים אנה נשאום רגליהם ולהיכן אמורים הם להגיע.
הפעם היחידה בחיי בה הייתי קרובה לשיכור, ארעה מוקדם בבוקר שבת, כשעשיתי את דרכי למצוא טרמפ הביתה אחרי לילה הזוי של שינה טרופה בחוף הים של נתניה. הייתי בת 15 ופגישה לא מוצלחת שיבשה לי את התוכניות שהיו לי לישון אצל חברה שהבריזה לי.
הלומה מחוסר שינה, עליתי לאט אל ראש גבעת החול שהפגישה את המטפסים עם הכביש. היום יש במקום טיילת מרוצפת, אך אז הכל היה רק חול וחול. וחול נוסף. צעדתי מספר צעדים ואז, במרחק-מה ממני, ראיתי אדם שהולך בצורה מוזרה. הרגליים שלו בקושי נושאות אותו והגוף שלו מתנדנד ימינה ושמאלה ומשמאל לימין במין ריקוד בלתי מוגדר. ואלס זה לא היה. גם לא פאסדובלה. ניסיתי לאגפו כדי לא להתקרב אליו יותר מדי, אך מזוית עיני יכולתי עדיין לראות אותו. לסובב את ראשי לא העזתי. מה שכן, בשקט הרך של השחר, ניתן היה לשומעו ממלמל מלמולים שלא יכולתי להבין מהם דבר. חויה לא הכי נעימה. מזלי שהלה לא ניסה להתקרב אלי. מה יכולה ילדה בגיל הזה לעשות להגנתה?
In Israel, it's a regular working day. Abroad, according the words I barely release from Béatrice, it's rarely to find something open, since everybody is sleeping out their full of wine head. The few people, who stagger while walking unstably, send a blank gaze in the morning light and wonder where to did their feet carry them, and where are they supposed to get to.
The only time I was close to a drunk, occur early on a Saturday morning, when I was heading to find a lift home after a hallucinatory night of broken sleep on the beach of Natanya. I was 15 years young, and an unsuccessful date disrupts my plans to sleepover at a friend who stood me up.
My head not in its place due to lack of sleep, I went up the sandy hill which connected its climbers with the road. Today, there is a paved promenade, but then all was just sand and sand. And more sand. I made a few steps and then, from a distance, I noticed a person walking weirdly. His legs barely carry him and his body swings from right to left and vice versa in an undefined dance. It wasn't a waltz, or pasodoble. I tried to go around him in order not to get too near. I didn't dare to turn my head, but still could see him from the corner of my eye. In the soft silence of the early morning, I could hear him mumble from which I couldn't understand a word. Not the most pleasant experience. I was lucky that he didn't try to get near to me. What can a girl at this age do to defend herself?
שיר השיכור – ג'ו עמאר
Jo Amar – The song of the drunk
בעקרון, איני אוהבת לשתות. מבחינתי, טיפה אחת של אלכוהול ואני כבר רואה כוכבים והראש מסתובב לי כאילו היה פורפרה. הפעם היחידה הזכורה לי שיצאתי מגדרי היתה בפורים. להגנתי אומר, שאין לי מושג איך זה קרה, אם כי מצוה היא לשתות עדלאידע…
לעומת זאת, להתנשק אני בהחלט אוהבת, אבל לא עם כל אחת (אפשר לפזר את התור…), אלא עם האשה שלי בלבד. לפיכך, למרות שאינני חוגגת את השנה הלועזית החדשה, אני בהחלט משתדלת למלא אחר המנהג להתנשק בחצות כשיש לי עם מי.
In principle, I don't like to drink. For me, one drop of alcohol and immediately I see stars while my head spins as if it was a dreidle. The only time that I can remember I went out of my skin, was in Purim. For my defence, I'll say that I have no idea how this happened, and also that it's a Mitzvah to drink Adloyada.
On the other hand, I certainly love kissing, but not with everybody (the queue can be scattered…), but only with my woman. Therefore, even if I don't usually celebrate the New Year, I definitely try to fulfil the habit of kissing at midnight when I have a special woman in my life.
K.D. Lang – Miss Chatelaine
למזלי, אינני צריכה לקום מוקדם, כך שהבוקר שאחרי הנשיקה בחצות נפתח בנחת, נמשך לאט ולפעמים יש עימו גם בונוסים, תלוי באשה שאיתי.
Lucky me, I don't have to get up early, so the morning after the midnight kiss opens relaxedly, continues slowly, and sometimes it has some bonuses too, depending on the woman I am with.
מכל הביקורים שלי בחו"ל, מעולם לא יצא לי לבלות שם את חג המולד וגם לא את ראש השנה של הערלים. אני שותה בצמא את סיפוריה הספורים של ביאטריס שנאותה מדי פעם למלא את משאלתי לדעת איך זה שם, בגולה. לגבי דידה זו טריויה משעממת, אך מבחינתי, המסוקרנת, אלה ידיעות מעניינות.
כמי שנולדה וגדלה בארץ, אין להתחלפות השנה הלועזית משמעות טקסית כלשהי עבורי מעבר להתרגלות לכתוב את הספרה האחרונה של השנה בצורתה החדשה, המתקדמת. יש לי הרגשה שקל יותר להתרגל לשינוי בהקלדה מאשר בכתיבה ביד. מבחינת זו האחרונה, חוץ משיקים נדירים, מה אנחנו כותבין בכתב ידינו?
From all my visits abroad, I never had the chance to celebrate Christmas there, nor New Year's Eve. I eagerly devour Béatrice's few stories she kindly agrees to occasionally fulfil my desire to know how it is there, in the diaspora. As far as she is concerned, it's merely trivia, but for me, the curious, this is very interesting.
As an Israeli born and raised, the change of this foreign year doesn't have any ceremonial meaning for me, other than to get used to write the last number of the year in its new form, the advanced one. I have the feeling that it is easier to adapt this change when typing than when using our handwriting. As to the latter, except of rare cheques, what do we actually write?
Happy New Year
היתה לי שנה טובה (טפו-טפו-טפו!!!). גם לביאטריס (גם טפו-טפו-טפו!!!). היו כמה שינויים חיוביים שעשו אך טוב, הן לשתינו והן לסביבתנו. אני רואה ושומעת את סיכומי 2014 בתקשורת ומתחלחלת ממספר האסונות והארועים הנוראיים שעברנו בשנה שחלפה עלי כדור הארץ ולבי יוצא אל הסובלות. לביאטריס ולי, כאמור, היתה שנה טובה ואנו מתפללות שהלואי והבאה עלינו לטובה תמשיך להעתיר עלינו את השפע הטוב שאנו מתכווננות אליו, אמן!
It was a good year for me (tfu-tfu-tfu!!!). For Béatrice also (tfu-tfu-tfu too!!!). We experienced a few positive changes which were good, both for us and for our surrounding. I see and hear the people in the media summing 2014, and get horrified from the number of the disasters and terrible events we experienced on this globe last year, and my heart goes out to those who suffer. Béatrice and I, as mentioned, had a good year and we pray that the coming good year will continue to shower us with the good abundance we are tuning to, Amen (and Awoman too, of course…)!
תכלה שנה וברכותיה, תחל שנה וברכותיה המבורכות עוד יותר!
Goodbye to last blessed year, welcome to the coming more blessed one.
כבר הזכרתי לא מעט וקוננתי עוד יותר על תקופתנו הרדודה, בה כל דבר כמעט נעשה בשטחיות ובלי העמקה, כי למי יש זמן? אני מאמינה שלרבים יש דוקא חשק, אך הזמן הוא בעוכריהם. כשאת צריכה לחיות מן היד לפה, להתפרנס ולפרנס בדוחק כה רב – איך יהיה לך זמן להקדיש לתענוגות של החיים, איך יש לך אפשרות להתרווח ולהנות ממלה כתובה, ממוזיקה מדהימה?
עידן הקיצור והקשקוש. קיצור בהקדשת הזמן הדרוש לאשה להנות מחייה והקשקוש הבלתי פוסק של הפוליטיקאים במטרה להעבירנו על דעתו. אני מניחה שכך הם חושבים יצליחו לבלבלנו ולהשפיע עלינו להצביע בעדם. שיחיו באשליות. אנשים מתפכחים, אתם יודעים… או שמא לא?
I have mentioned quite a lot and more mourned about our era of shallowness, where almost everything is done superficiality and without deepening because who has time? I believe that many do have the urge, but time stands in one's way. When you have to live From hand to mouth, to barely earn a living and provide for your family – how will you find the time to dedicate to life's joys, how will you have the possibility to lean back and enjoy a written word or from fabulous music?
It's the age of shortening and scribble. Shortening in dedicating the necessary time for a woman to enjoy her life, and the politicians' unstoppable scribble in purpose of driving us crazy. I believe that they are sure this way they'll succeed to confuse us and convince us to vote for them. Let them live in delusion. People become wiser, you know… or perhaps not?
פעם היה לי חלום להיות כתובת למי שעושים מוזיקה טובה ומוציאים אלבומים, בעיקר כדי להנות ממוזיקה ערֵבה (מותר לחלום, נכון?) וגם כדי לחוות את דעתי המתרשמת (או שלא) במטרה להפחית את כמות הקשקושים הבאים לעולם ולפנות מקום מרכזי למוזיקה משובחת כדי שזו תזרום לנו בעורקים ותעשה אך טוב, במקום זו הבינונית ומטה שמעכירה לנו את האוזניים הנקיות. מי לחשה שם בצד הכי צדדי בוב מארלי, הדג נחש, מאיר אריאל וכיו"ב? תמוה בעיני איך הגיעה זו לקרוא את הבלוג הזה!
כדי להבהיר, אינני טוענת שיש לצנזר מוזיקה כלשהי, רק מביעה את טעמי האישי, שזו צריכה לגרום לאשה להנות ולא לדפוק על ראשה עם פוליטיקה וסדרי יום למיניהם בעטיפה של צלילים ממש לא מעניינים, שלא לומר במפורש בנאליים. מבחינתי, זה כמו להלחין את ספר הטלפונים המיתולוגי. מי שרוצה להתבטא פוליטית, שיכתוב בלוג. לא צריך להטריח את אוזנינו בצרימות. ואם כבר שירי מחאה, אפשר לעשותם בצורה מעולה ונוגעת כמו זה.
Once I had a dream to be the address for those who make good music and release albums, mainly to enjoy pleasant (one can dream, right?), and also to express my impressed (or not) opinion in order to lessen the amount of scribble which come to the world, and make a large space for high quality music in order that it will stream in our veins and will do only good, instead of the medium and less muzak which upsets and taints our clean ears. Who whispered there in the side of the corner Bob Marley, Hadag Nahash, Meir Ariel and of their kind? I wonder how that person came to read this blog!
היה יום שבת. בתכנית של אבי אתגר הושמע השיר של Coeur de pirate – Mistral Gagnant וכבר מן הצלילים הראשונים של הפסנתר ידעתי שזו המוזיקה שאני אוהבת ויצא שלא ידעתי את נפשי מרוב עונג. תודה רבה-רבה לעורכת המוזיקה. בלי להבין את המלים, המוזיקה דיברה והעבירה צמרמורות. חיפשתי את זה ביוטיוב וביאטריס תרגמה לי את המלים היפות. האזֵנה והתענֵגנה. אתן יכולות להתעלם מהקליפ אם אתן כמוני, מעדיפות את המוזיקה בטוהרה ולא את האביזרים הנלווים.
It was Saturday. In Avi Etgar's programme there was Coeur de pirate's song – Mistral Gagnant, and from the first sounds of the piano I knew this is the music I love and I found myself utterly in pleasure. A big thank you to the person who arranged the music. Without understanding the words, the music has spoken and made me shiver. I looked for it on YouTube and Béatrice translated the good lyrics for me. Listen and enjoy. You may ignore the clip if you are like me and prefer the music in its purity and not the accompanying accessories.
Coeur de pirate – Mistral Gagnant
מטבע הדברים חיפשתי דברים נוספים שלה ומצאתי כיסוי שעשתה לשיר של איימי וויינהאוז You Know I'm No Good, אך לא התרשמתי יותר מדי. חוץ מהאנגלית שלה במבטא סביר, לא התרגשתי מהביצוע. איימי עושה את זה הכי-הכי, אין עליה. נתתי לה עוד הזדמנות ובדקתי מה היא עושה עם Wicked Game שזכור לי מביצועו של כריס אייזק. עד כמה שהתרשמתי, אין קשר למקור, אם כי הביצוע שלה נחמד. לא עשתה לי כלום. עוד זמרת של שיר אחד, מבחינתי.
Naturally, I searched for more of her songs and found a cover she did to Amy Winehouse's song You Know I'm No Good, but was not too impressed. Except of her English in a reasonable accent, I wasn't too keen of her performance. Amy does it the best, there's no one above her. I gave her another chance and checked out what she does with Wicked Game which I remember from Chris Isaac's version. As far as I could tell, there's no connection to the original, even if her presentation is ok. Didn't touch me. Another one song singer, as far as I'm concerned.
ואז, בצד, היה קישור לביצוע של London Grammar לשיר הזה. זה מה שטוב ביוטיוב – שישנם קישורים לביצועים נוספים של שירים שאת מחפשת. אומַר בלשון המעטה, שהשיר הזה לא היה מהחביבים עלי במקור, אז גם למרות ביצועה המיוחד של הזמרת המופלאה, עדיין לא אבחר לשמעו מיוזמתי.
Then, aside, there was a link to the version of London Grammar to this song. This is what I like in YouTube – that there are links to additional versions of the songs you are searching. It will be an understatement when I say that this song wasn't of my favoured in its origin, therefore even with the special version of this fabulous singer, I still won't voluntarily choose to hear it.
השם המיוחד של הלהקה עורר את סקרנותי וחיפשתי הופעות חיות שלה. מה שמצאתי, היה מדהים כמו ההופעה המצוינת הזו:
The unique name of the band aroused my curiosity, so I searched for its live performances. What I found was amazing like this great show:
London Grammar – Live Montreux Jazz Festival 2014
אם זו אינה מוזיקה מדהימה – אז מה כן? על הצליל הראשון הזכירו לי את ה-XX הנפלאים. הם מעין שילוב מנצח של ה-XX ו- Florence & the Machine הנפלאה בפני עצמה. בהתחלה, נשמע הקונצרט כמין קינה אחת מתמשכת, אם כי ענוגה, ובהשמעות נוספות מתחילין להבחין במלים ולהתענג גם עליהן. לקחתי לעצמי פסק זמן מענג לשעה וחצי עם האלבום המלא שלהם. מבטיחה לכן הנאה מלאה.
If this isn't an amazing music – than what is? The first sound reminded me the fabulous XX. They are a winning combination of The XX and the fabulous Florence & the Machine. In the beginning, the concert sounds like a continuing mourning, however pleasant, and with repeat listening one starts to notice the lyrics and enjoy them. I took a pleasant time out for an hour and a half with their full album. I promise you a pure delight.
London Grammar – If You Wait Deluxe (Full Album) + Covers
הזמרת, Hannah Reid, מזכירה באיכות הקול שלה את Florence Welch וכך היא ניצבת בכבוד בשורה אחת עם טובות הזמרות בכל הזמנים.
The singer, Hannah Reid, reminds Florence Welch with her great voice, and thus she definitely stands in the first line of the best singers of all times.
מאוד רצינו להגיע לחגיגת החג של החגים, אך רצון לחוד ומציאות לחוד. השמיים התקדרו והעננים איימו להמטיר את ממטריהם ולהשבית את שמחתנו. לפחות היה לנו כיף ביום רביעי שעבר, כשנסענו לראות את סנטה קלאוס מחלק ממתקים בערבית.
We wanted very much to celebrate the Holiday of Holidays, but reality voted against. The sky darkened and the clouds threatened to pour their water on our heads and destroy our joy. At least we had fun last Wednesday, when we went to Haifa to see Santa Claus delivers sweets in Arabic.
החג של החגים – חיפה 20.12.2014 – תהלוכת חג המולד
חג המולד מזכיר לי תמיד את הדתית שהכרתי שנהגה לומר שנחמד לחגוג הולדת יהודי ולא מצאה בכך פסול. גם אני סבורה כך ואפילו רואה בזה מצוה.
Christmas always reminds me the religious person I knew who used to say that it's nice to celebrate a birth of a Jew, and didn't find any flaw in this. I do think so myself and even find it a Mitzvah.
יש משהו בחגי הנוצרים שמושך את הלב לאחר שמסעי הצלב פסקו יחד עם עריפות ראשיהם של המאמינים התמימים בדתות אחרות ולא בנצרות, אם כי חגינו יפים יותר בעיני. יחד עם זאת, למה לא לחגוג כשאפשר ולמה לא לתרום לשלום בין הדתות הניצות?
There is something in the holidays of the Christians that draws one's heart after the Crusades stopped along with the beheadings of the innocent followers of other religions than Christianity. Even so, I find our Jewish holidays nicer. Nonetheless, why not celebrate when we can and why not tribute to peace between the fighting religions?
2014 היתה לי שנה טובה למדי. מי יתן ו-2015 תהיה אף טובה יותר, אמן! תודה רבה מאוד לקוראותי הנאמנות, הן לאלו שמצאו לנכון להגיב להגיגי והן לאלו שבחרו להפנים בלאט את הרשומות. אשמח, כמובן, כשתשמענה קולכן, גם כדי להכירכן.
שנת 2015 נפלאה לכולנו!
2014 was quite a good year for me. May 2015 be even better, Amen! Many thanks to my loyal readers, both who chose to comment on my notes, and those who must have shared their gift of the gab between themselves. Of course, I would be happy when the latter would voice, so I could get to know you.
A wonderful 2015 to all of us!!
העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2014 עבור בלוג זה.
הנה תקציר:
על רכבת תחתית אחת בניו יורק יכולים להצטופף כ-1200 נוסעים. בבלוג הזה ביקרו בערך 8,000 פעמים בשנת 2014. אם הבלוג היה רכבת כזו, הוא היה צריך לבצע 7 נסיעות כדי להוביל את כמות המבקרים הזו.
