פרזיטים, סרט קוריאני Parasite, Korean Movie

כרזת הסרט פרזיטים   Movie poster Parasite

* פרזיטים * בבכורה ארצית מהיום

* Parasite * Premieres from today

למרות הביקורות המהללות, זה סרט רע מאוד. זה כנראה ענין של תרבות שונה, של ערכים שונים, של מוסר שונה. זה גם ענין של טעם, כמו כל דבר.

Despite the glorious reviews, this is a very bad movie. It is probably a matter of different culture, of different values, of different morals. It's also a matter of taste, like everything.

כל השבחים שלהם זכה הסרט – אין בהם ולא כלום בעיני. גם לא בעיני הקהל שצפה איתי. בגילנו, אנחנו עדיין מחפשים ערכים בחיינו ובתרבות שאנו צורכים. יצאנו עם בחילה די קשה מהסרט הזה.

All the praises the movie received – they are nothing to me. Not in the eyes of the audience watching with me either. At our age, we are still looking for values ​​in our lives and in the culture we consume. We came out pretty sick with this movie.

פרזיטים – טריילר ישראלי

Parasite 기생충 – Official Trailer

במשפט קצר:

אם דבר כזה מגעיל זכה בפסטיבל קאן – פנינו, כחברה, עגומות מאוד!

In short:

If such a disgusting thing won the Cannes Film Festival – we, as a society, are in a very sad situation!

ביקורת לדוגמא

מאסטר הצילום Master of Photography

מוווווווו   Mooooooo

בעבר, היתה טלויזיה, מבחינתי, משהו שנבע מן הקולנוע, מעין שלוחה שלו שאפשר לצפות בה בנוחות של הבית במקום להתערבב עם קהל של זרים באולם. זה היה בעבר. היום זה כל כך שונה. כמעט ואיני טורחת, משום שאין תוכניות מעניינות.

In the past, television was, for me, something that emanated from cinema, a kind of extension that can be watched comfortably at home rather than mingle with a crowd of strangers in a theatre. That used to be in the past. Today it's so different. I hardly bother, because there are no interesting programmes.

לא טרחתי בזמן אמת, כי מה כבר יכול להיות מעניין? אבל חברה המליצה לי על התוכנית הזו וביקשה לקבל את חוות דעתי עליה. משום שהיה לי קצת זמן פנוי, טרחתי לצפות. מה לומר? לולא צפיתי, ממש לא הייתי מפסידה דבר. מבחינתי, תוכנית אמורה ללמד, להחכים, לשזור תאים חדשים במוח. זה לא מה שהתוכנית הזו עשתה לי.

I didn't bother in real time, because what could be interesting? But a friend recommended me to watch this programme and asked for my opinion on it. Because I had some free time, I bothered to watch. What to say? If I hadn't watched, I wouldn't have missed a thing. For me, a programme should teach, make me acquire knowledge, interweave new cells in my brain. That's not what this show did for me.

זו עוד תכנית ריאליטי משעממת שאינה מלמדת אותנו כלום. עוד תכנית שהופכת אותנו למציצנים במקום לעשות דברים בעצמנו. הקטעים בהם מראים לנו את הבחירות של הצלמים לצלם את התמונות המסוימות יכולים היו להיות הרבה יותר מעניינים ועמוקים, אך המוטו היום הוא של שטחיות וזו רק טלויזיה, לא אוניברסיטה. אני בספק אם האוניברסיטאות דהיום מעמיקות כמו פעם. פעם, נאלץ המוח להתפתח ולהתמודד עם למידת דברים מעניינים (או לא), שינון וזכירה של דברים כדי לאמנו לשלוף את המידע שנצטרך. מה קורה היום? מי זוכרת מספרי טלפון? מי מסוגלת לנווט בלי האפליקציה? אחר כך מתלוננים שהמוח מתנוון. ודאי שזה מתנוון אם אין משתמשים בו.

This is another boring reality show that teaches us nothing. Another program that turns us into voyeurs instead of doing things ourselves. The sections in which the photographers' choices show us the particular pictures could have been far more interesting and profound, but the motto today is of superficiality and it is only television, not a university. I doubt universities today are as deep as ever. Once upon a time, the brain had to evolve and deal with learning interesting things (or not), memorizing and memorizing things to get our mother to pull out the information we needed. what's happening today? Who remembers phone numbers? Who can navigate without the app? Then complain that the brain is degenerating. It certainly degenerates if it is not used.

אינני נגד מודרניזציה – להפך, אני בהחלט משתמשת באפליקציות החדשות והשונות. יחד עם זאת, אני משתדלת לא להתחבר לכאלה המרגלות אחרי כל הזמן. לדוגמא: למה צריכה האפליקציה של שופרסל לקבל גישה אל המסמכים והתמונות שלי בטלפון הסלולרי? מה לאפליקציה ולתכנים שיש לי בטלפון? זו אפליקציה שצריכה רק לנווט אותי בנבכי המדפים בחנות כדי שאמצא ביתר קלות את המצרכים שאני רוצה לקנות, לא לרגל אחרי, לא ככה? אני ממשיכה להתנהל עם הרשימות בכתב יד ולשאול את המוכרות בחנות על מקומם של מצרכים שאיני מוצאת. אני מכירה את רובן בשמותיהן. גם זה סוג של אינטראקציה.

I am not against modernization – on the contrary, I definitely use the new and different apps. At the same time, I try not to connect those that spy after me all the time. For example: why should the Shufersal app get access to my documents and photos on my cell phone? What business has this app with the content I have in my phone? This is an app that just needs to navigate me through the hidden store shelves so I can more easily find the groceries I want to buy, not to spy after me, right? I keep going with the handwritten notes and ask the store sellers for the places of the groceries I can't find. I know the names of most of them. That's kind of interaction too.

אמנות אי אפשר לתייג כטובה או רעה. אמנם יש כאלה החושבים שמותר להם לעשות זאת וכאלה שמשלמים להם כדי לעשות זאת, אבל היופי הוא בעיני המתבונן. אני, לדוגמא, "תקועה" עם האמנות האימפרסיוניסטית, הפוסט שלה, הריאליזם וכל אמנות שאני יכולה להתפעל ממנה. מבחינתי, אני רוצה לראות ציור כציור ולא כקשקושים שאין לי מושג מה הם. יחד עם זאת, לכל אמנית נתונה הרשות להתבטא כראות עיניה וכאוות נפשה. אם מרסל דושאן מצא לנכון להציב משתנה במוזאון, לקרוא לה "מזרקה" והאוצֵר אישר זאת, שיהיו בריאים, אך זה לא אומר שאנחנו מחויבים לקבל זאת כאמנות. זה ענין של גישה. עדיין, אין כאן אמנות טובה או רעה. יש כאן גישה.

Art cannot be labelled as good or bad. While there are some who think they are allowed to do this and those who are paid to do it, beauty is in the eyes of the beholder. For example, I am "stuck" with Impressionist art, its post, Realism and any art I can marvel at. For me, I want to see a painting as a painting and not as scribbles I have no idea what they are. At the same time, every artist has the right to express their themselves as they find suitable for them. If Marcel Duchamp found it appropriate to place an urinal in the museum, to call it "Fountain" and the curator approved it, may they both be healthy, but that doesn't mean we are obligated to accept it as art. It's a matter of approach. Still, there is no good or bad art here. There is an approach here.

צילום זה אמנות. אי אפשר לומר לצלם מה לצלם, איך לצלם ומה להציג. הצלם הוא זה שמחליט מה הוא רוצה לעשות, איך לעבוד ומה להציג. בתוכנית, יש לצלמים שנבחרו (12 מתוך אלפים) מספר משימות שעליהם לעמוד בהן. הם מתנסים בצילום במצבים ובנושאים שונים. התבוננתי בתמונות שצולמו והיו כאלה שיכולתי להתחבר אליהן ולהעריכן, אך השופטים בחרו בהן דוקא לתמונות הכי גרועות. איך זה יכול להיות? חידה. להם הפתרונים. אני מניחה שזה ענין של טעם. העובדה שצלם מקצועי ומנוסה אוהב צילום מסוים, אין זה אומר שאחרים גרועים ממנו או פחות טובים. ענין של הטעם האישי של השופט. המתחרים צריכים להיות ברי מזל ולקלוע לטעמו של השופט כדי להשאר בתוכנית ולא להיות מסולקים ממנה.

Photography is an art. You can't tell the photographer what to take photos of, what to shoot and what to display. The photographers are to decides what they want to do, how to work and what to present. In the show, the selected photographers (12 out of thousands) have a number of tasks to fulfil. They experiment with photography in different situations and subjects. I looked at pictures taken and there were some I could connect with and appreciate, but the judges chose them precisely for the worst pictures. How can it be? A puzzle. They must have the solutions. I guess it's a matter of taste. The fact that a professional and experienced photographer likes a particular photo does not mean that others are worse off or less good. It's a matter of the judge's personal taste. Competitors should be lucky and succeed to meet the judge's liking in order to stay in the show and not be eliminated.

התכנית כראי של החברה בה אנו חיות. איני אוהבת תכניות ריאליטי.

The show as a mirror of the society we are living in. I don't like reality shows.

במשפט אחד:

עוד תוכנית טלויזיה שטחית ומיותרת שאינה מוסיפה דבר מעניין לחיינו.

In one sentence:

Another superficial and unnecessary TV show that adds nothing interesting to our lives.

ט"ו באב ה'תשע"ט Tu B'Av 5779

Sep Vermeersch – To Dance or Not to Dance

הלכנו לרקוד. מה כבר אפשר לעשות בט"ו באב, בערב שבת, כשהכל סגור?

We went to dance. What else can you do on Tu B'av on Friday night in Israel, when everything is closed?

ארגנו מסיבה בבית של אחת מהחבורה שלנו. אין בכלל מקומות אליהן יכולות נשים לסביות בגילנו לצאת כדי לרקוד. אין לנו בתי קפה, מסעדות – שום מקומות בילוי. אך אנחנו מסתדרות. תמיד אפשר להתאסף בבית או בדירה של אחת מאיתנו ולבלות. אנחנו מתחשבות בזולת, איננו מרעישות יותר מדי. כשאנו רוצות גם לרקוד – אנחנו מנדבות בית פרטי של אחת מאיתנו. פחות שכנים ופחות רועש לסביבה.

We organized a party at one of our group. There are no places for lesbian women of our age to go out to dance. We have no cafés, restaurants – no entertainment places. But we're getting along. We can always gather at one of our homes or apartments and have a good time. We are considerate of others, we are not too loud. When we want to dance too – we donate a private home of one of us. Less neighbours and less noisy to the surrounding.

אני אוהבת לרקוד. זה כיף! אני גורסת שמי שאינה אוהבת לרקוד, גם אינה אוהבת לחיות. מי שהפנים שלה חמוצות כל הזמן, לא תאהב לצחוק ולהנות. אחת השאלות הראשונות שלי לבת זוג פוטנציאלית הוא אם היא אוהבת לרקוד. כשהתשובה חיובית – אני ממשיכה לבדוק הלאה. כשזו שלילית – איני מבזבזת את זמני עליה. יש כאלה העונות שהן לא חשות בנוח כשהן רוקדות. לא נכנסתי לעומק בסוגיה הזו. לא מעניין אותי כלל למה אלה אינן חשות בנוח. לא ברור לי למה מאן דהיא חשה לא בנוח כשהיא רוקדת. מה זה אומר עליה? ממש לא חשוב לי לדעת.

I love to dance. it's fun! I believe that anyone who doesn't like to dance doesn't like to live. Anyone whose face is sour all the time will not like to laugh and enjoy life. One of my first questions to a potential spouse is whether she likes to dance. When the answer is positive – I keep checking on. When it's negative – I don't waste my time on her. There are some who answer that they feel uncomfortable when dancing. I did not go into this issue in depth. I don't care at all why they don't feel comfortable. It is unclear to me why somebody feels uncomfortable when dancing. What does this say about her? I don't really care to me to know.

Cliff Richard – Do You Wanna Dance

כדי לרקוד, את צריכה נעליים מתאימות. לא כל נעל מתאימה לריקוד, כמו שלא כל נעל מתאימה להליכה או לריצה או למשחקי כדור וכו'. הנעליים צריכות להיות נוחות, עליהן להחזיק את הרגליים בצורה יציבה ולהיות גם יפות, כמובן, אם כי יופי הרי זה בעיני המתבוננת.

For dancing, you need proper shoes. Not every shoe is suitable for dancing, as not every shoe is suitable for walking or running or ball games, etc. The shoes should be comfortable, they should hold the feet firmly and be pretty too, of course, although beauty is in the eyes of the beholder.

Cliff Richard – Dancing Shoes

יש כאלה ההורסות את הגוף שלהן בנעילת נעלי עקב. איני זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה נעלתי כאלה. מהפעם שקראתי על הנזקים שאלה גורמות לאשה (כי הרי גברים אינם נועלים נעלי עקב ויש להם סיבה טובה לכך!), הבנתי שאין לי מה לקנותן ולנעול אותן. אף פעם לא הבנתי איך רקדניות של ריקודים סלוניים יכולות לרקוד בנעלי עקב בלי לאבד את שיווי משקלן ולהפצע.

Some ruin their bodies by wearing high heels. I don't remember when was the last time I wore those. From the time I read about the damages they cause to women (because men don't wear high heels and they have good reason for that!), I realized I shouldn't buy and wear them. I never understood how ballroom dancers can dance in high heels without losing their balance and get wounded.

סנדלים ורודים Pink sandals

סנדלים כחולים Blue sandals

סנדלים לבנים White sandals

במשפט אחד:

קניתי היום נעלי ריקוד חדשות.

In one sentence:

I bought new dancing shoes today.

Natalia Duong – Dance as Therapy

האוטובוס נסע לדרכו The bus Drove Off

אנשים באוטובוס   People on the bus

אני מתנהלת לי בנחת. לאן יש לי למהר? בסופו של דבר אגיע לשם אם אמהר או אתנהל בנחת. עדיף לי בכיף.

I conduct myself leisurely. Where do I have to hurry? Eventually I will get there whether I rush or go easy. I prefer leisurely.

מישהו אמר לי פעם: "את, יש לך כבד לבן". זה מאידיש. הוא התכוון לומר שאני אדישה. עניתי לו שאיני אדישה, אלא לוקחת לי את הזמן שלי. "לי לא יהיה אולקוס", הבהרתי לו, "אני אחיה בכיף". ואכן, טפו-טפו-טפו אני חיה בכיף.

Someone once said to me, "You, you have a white liver". It's from Yiddish. He meant to say I was indifferent. I told him that I was not indifferent but was taking my time. "I won't have an ulcer," I explained to him, "I'll live happily ever after". Indeed, tofu-tofu-tofu, I live with a lot of fun in my life.

תחנת האוטובוס היתה מלאה עד אפס מקום בקהל של אנשים שחיכו לאוטובוסים שלהם, רובם דתיים. נשים עם מליון ילדים וכמובן שמוקים, מהם אי אפשר להמנע, לדאבוני. 'לא אכפת לי כל האנשים הללו', חשבתי לעצמי, 'כל עוד יהיה לי מקום לשבת על האוטובוס'. לא אכפת היה לי לעמוד בזמן ההמתנה, משום שאיני אוהבת לשבת על הספסלים, הם תמיד נראים לי מלוכלכים.

The bus stop was entirely crowded with people waiting for their buses, mostly religious. Women with millions of children, and of course, shlongs, whom we can't avoid, unfortunately. 'I don't mind all these people', I thought to myself, 'as long as I'd have a seat on the bus'. I didn't mind standing while waiting, as I don't like sitting on the benches, they always seem dirty to me.

האוטובוס הגיע. העדר הסתער עליו כאילו זה האוטובוס היחיד ולא יהיו אחריו עוד. עמדתי בצד, מאפשרת להם לעבור אותי. היה לי זמן. תמיד יש לי זמן. 'גם תורי יגיע לעלות על האוטובוס, זה לא יעזוב בלעדי', חשבתי לעצמי. זה לא אמור היה לעזוב בלי לקחת את כל האנשים שהמתינו לו. מקום ישיבה עבורי, היה סיפור אחר. לא הייתי בטוחה שיהיה לי מקום לשיבה, כך שהכנתי את עצמי לעמוד במהלך הנסיעה. לא נורא. אני עדיין מסוגלת לעמוד. היה זה אוטובוס עירוני, שאומר שיש בו מקומות ישיבה רבים. עדיין, הקהל שהסתער עליו היה עצום. חיכיתי בסבלנות לתורי. הייתי הנוסעת האחרונה בתור.

The bus came. The herd was pouncing at it like that was the only bus and there won't be others. I stood aside, letting them passing me by. I had time. I always have time. 'I'll have my turn to go onto the bus, it won't leave without me', I thought to myself. It wasn't supposed to leave without taking all of us onboard. Having a place to sit, was another story. I wasn't sure I would have a seat, so I prepared myself to stand during the ride. Not a problem. I still can stand. It was a city bus, so it means it had many seats. Still, the crowd pouncing at it was huge. I waited patiently for my turn. I was the last passenger in the queue.

אשה נחמדה לבושה בשמלה בעלת שרוולים ארוכים בחום הזה, עוטה סמרטוט על ראשה, עצרה לפני והחוותה לי לעלות על האוטובוס לפניה. היא היתה צעירה ממני, הרבה יותר צעירה. החוויתי לה בחזרה לעלות על האוטובוס, מצטטת מספר ויקרא פרק 19, פסוק 32: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". היא הביטה בי ואז פרצה בצחוק גדול. חייכתי. "זה בסדר", עודדתי אותה, "עלי-עלי". היא עלתה, עדיין צוחקת.

A nice woman with a long-sleeved dress, wearing a shmate on her head, stopped and gestured me to go on the bus. She was younger than me, a lot younger. I gestured back to her to go on the bus before me, citing from Leviticus 19:32: "Thou shalt rise up before the hoary head and honour the face of the old woman". She looked at me for a moment and then burst into a big laugh. I smiled. "It's ok", I encouraged her, "go-go". She went up, still laughing.

לפתע, הבחנתי במקום ישיבה במרחק כמה שורות. נגעתי בכתפה של האשה הצעירה, מסבה אלי את תשומת לבה. "הנה, יש שם מקום לשבת", אמרתי לה, מצביעה לכיוון המושב הריק, "לכי לפני שמישהו יתפוס את זה."

"לא-לא!" ענתה בתוקף, "שבי את! אני יכולה לעמוד!"

"גם אני יכולה לעמוד", התעקשתי.

"נכון", ענתה, "אבל עכשו תורי לומר לך 'בפני שיבה תקום'. לכי, זה בסדר גמור."

הלכתי.

Suddenly, I spotted a seat a few rows away. I touched the young woman's shoulder, drawing her attention to me. "Here, there's a place to sit," I told her, pointing toward the empty seat, "go before anyone takes it."

"no-no!" She answered firmly, "you go sit! I can stand!"

"I can stand, too," I insisted.

"Right," she replied, "but now it's my turn to say to you 'Thou shalt rise up before the hoary head'. Go, that's fine."

I went.

 

אנשים באוטובוס   People on the bus

במשפט אחד:

האוטובוס נסע לדרכו. מצאתי מקום ישיבה.

In one sentence:

The bus drove off. I found a place to sit.

יש גיל There is an Age

עזבוני לנפשי !!! Leave me alone

יש גיל בו אומרים לך דברים שאינם מקובלים עלייך. אינך חייבת להסכים.

There is an age when you are told things that are not acceptable to you. You don't have to agree.

לי לא קרה להעיר לאמי על דברים שעשתה. לא משום שהיתה דעתנית יותר מדי, אלא משום שמעולם לא חשבתי שאני יודעת מה טוב ומתאים לה יותר ממנה. אם אין האדם סובל משטיון – אין לאף אחד רשות להורות לו מה לעשות. הילדים שלי מבינים את זה ומתחשבים וגם אם לפעמים מה שאני עושה אינו נראה להם – הם מתאפקים מלהעיר לי. הם הבינו שאין טעם וכי דעתי עדיין צלולה ורק אני זו שיודעת מה טוב ומתאים לי.

I didn't happen to comment to my mother about things she did. Not because she was too opinionated, but because I never thought I knew what was good and right for her. If a person does not suffer from dementia – no one has permission to instruct them what to do. My kids understand it and are considerate and even if sometimes what I do doesn't seem ok to them – they restrain themselves from criticizing. They realized that there is no point and that my mind is still clear and only me knows what is good and right for me.

מדי פעם נכנסות אל חיי (להרף עין בלבד) כאלה שיודעות מה טוב ומתאים לי. הן עוד לא הספיקו להבין מי אני (לא נראה לי שמעניין אותן לדעת) – הן כבר מעבירות ביקורת על כל תנועה שלי. כמה פעמים שמעתי את "איך את מתלבשת? אין לך דברים אחרים?" יש לי לזה תשובה מוכנה: "גם אם לדעתך איני יודעת להתלבש, אני בהחלט יודעת להתפשט!" איני מדגימה, כמובן.

Occasionally, I have women coming into my life (just for a brief moment) those who know what's good and right for me. They haven't yet figured out who I am (they don't seem to care to getting to know me) – they're already criticizing my every move. How many times have I heard, "How do you dress? Don't you have other things?" I have a ready answer to that: "Even if you think that I don't know how to dress, I definitely know how to undress!" I don't demonstrate, obviously.

גם בגיל הזה היא עדיין מסוגלת לצעוד ולהסתדר בעצמה   At this age, too, she is still able to walk and manage by herself

משפט נוסף זה "זה לא מתאים לגיל שלך". "מה לא מתאים לגיל שלי?" אני תמיד שואלת. "לא מתאים", הן עונות לי ואינן מוסיפות. כך החליטו, זו דעתן. איני נוהגת להכנס להתנצחות, אין לי כח לויכוחים מיותרים, בעיקר לא עם מי שאינן ראויות. מי שאכפת לי ממנה לא תגיד לי דברים כאלה משום שהיא מכירה ומכילה אותי. מי שלא אכפת לי ממנה – אני מוחקת מחיי. אין לי כוח למטומטמות.

Another phrase is "it doesn't fit your age". "What doesn't fit my age?" I always ask. "It's inappropriate", they answer me and don't add more. That's how they decided, that's their opinion. I don't get into arguing, I have no power for unnecessary arguments, especially with those who are unworthy. People I care about don't tell me things like that because they know and embrace me. Whoever I don't care about – I delete from my life. I have no power to dumb people.

במשפט אחד:

יש גיל בו את משאירה מאחור את "מה יגידו/יחשבו אחרים" וחיה את חייך כראות עינייך. לעולם אינך זקנה מדי ואף פעם אין זה מאוחר. אני חושבת להתחיל ללמוד סינית, זה טוב לתרגול המוח.

In one sentence:

There is an age where you leave behind "what others will say/think" and you live your life as you see fit. You are never too old and it is never too late. I thinking of starting learning Chinese, it's good for brain training.

הארה Enlightenment Kalachakra

כרזת הסרט הארה   Enlightenment movie poster

בתי הקברות מלאים באנשים שהיו בטוחים שאין להם תחליף ובעיקר בכאלה שחשבו שהם יחיו לנצח, כמו "משיחים" ו"קדושים" למיניהם.

The cemeteries are full of people who were sure they were irreplaceable and especially with those who thought they would live forever, like "messiahs" and "saints" of all kinds.

דור הולך ודור בא והארץ עוד מעט תתפוצץ לרסיסים, אך אף אחד אינו לומד שעדיף לחיות בטוב ולא ברע. גם אם יש כאלה הלומדים זאת, אין הם מישמים. דור הולך ודור בא וכדור הארץ מתקרב אל סופו בצעדי ענק.

Generation comes and generation goes and the earth will soon be blown to pieces, but no one learns that it is better to live with good rather than with bad. Even if there are some who learn this, they are not implement it. Generation comes and generation goes and the earth is getting close to its end with huge steps.

TheAngelcy – הקריאה

theAngelcy – The Call

הלכתי לראות איזו הארה היתה לאשה אחת, שהביאה לה שלוה והיא חשה צורך לשתף בזה גם אותנו. אני אוהבת סרטים ולא אוהבת ללעוג למעשי ידי אחרים, בעיקר לא אחרות, אך לשבת שעה וחצי ולחזות בשטויות הטקסיות שאנשים מבוגרים מאמינים בהן – זה היה מבחן גדול לסבלנות שלי. גדול מאוד. זה אמור היה להיות סרט עלילתי, אך זה שעמום אחד גדול. חבל.

I went to see what enlightenment one woman had, which brought her peace and she felt the need to share this with us as well. I love movies and don't like to mock others, especially not women, but sitting for an hour and a half and witness the ceremonial nonsense that older people believe in – that was a great test of my patience. Very big. It was supposed to be a feature film, but it's one big boredom. A shame.

היו לי מלא סימנים לא ללכת לצפות בסרט השטותי והמיותר הזה שלא ברור לי איך זה זכה לביקורות טובות. היתה הקרנה בארבע אחר הצהרים, אך היתה לי פגישה בנתניה שהתארכה והגעתי חזרה לחדרה ברבע לחמש. לא היה טעם להכנס לסרט. החלטתי ללכת להקרנה הנוספת בערב, למרות שלא היה לי בכלל חשק לצאת מהבית והייתי עייפה מאוד. היו מלא סימנים. למה לא התיחסתי אליהם? כי כך זה לרוב: חשבתי שאם לא אלך – אפספס. למה לא הקשבתי לאינטואיציה שלי? אין לי מושג.

I had a lot of signs not to go to watch this nonsensical and unnecessary movie that it is unclear to me how it got good reviews. There was a screening at four in the afternoon, but I had a meeting in Netanya that lengthened and I came back to Hadera at quarter to five. There was no point in going to the movie. I decided to go to the extra screening in the evening, even though I didn't really want to leave the house and I was very tired. There were signs. Why didn't I pay attention to them? That's the way it usually happens: I thought if I didn't go – I'd miss something. Why didn't I listen to my intuition? I have no idea.

יש לי בעיה עם דתות למיניהן, גם אם הן מטיפות לשלום ולאהבה כמו הבודהיזם. מבחינתי, אף אחד לא לקח לעצמו את כל החוכמה שבעולם ואינו יודע הכל ואף אחד אינו רשאי להחליט שגם אחרים צריכים ללכת בדרכו רק משום שזה מה שהוא יודע ובזה הוא מאמין. לראות את התנועות שלהם, ההשתחוויות, ההשתטחות על השטיחים, נו באמת – אי אפשר היה שלא להקביל את זה לאיסלם.

I have a problem with religions of all kinds, even if they preach peace and love like Buddhism. For me, no one has taken all the wisdom in the world and knows everything, and no one is allowed to decide that others should follow his way just because this is what he knows and believes. To see their motions, their bowing down, the prostration on the rugs, come on really – I couldn't help but compare it to Islam.

מבחינתי, אף אדם אינו קדוש, ודאי לא יותר מזולתו. אין אנשים קדושים. אין גם אלוהים, אך זה סיפור אחר. כשמאן דהוא מכריז על עצמו שהוא אדם פשוט כמו כולם, אך מצד שני מוקף כל הזמן בפמליה העומדת עליו לשרתו ולמלא את כל בקשותיו – זה לחלוטין לא אמין בעיני. אדם, המכריז כל הזמן שפניו לשלום עולמי, אך זז ממקום למקום מלווה בשומרים חמושים – היכן השלום? זו צביעות לשמה.

To me, no one is holy, certainly not more than others. There are no holy people. There is no G-d either, but this is a different story. When somebody declares himself to be a simple person like everyone else, but on the other hand is constantly surrounded by a retinue to serve him and fulfil his requests – that is completely unreliable to me. A man who constantly declares that he strives for global peace, but moves from place to place accompanied by armed guards – where is the peace? That's really hypocrisy.

הבטתי בחסידים השוטים הנוהים אחר איזה זקן שנחשב לקדוש וחשבתי לעצמי שמה פה שונה מהקשקוש של דתות אחרות? מה שונה הדלאי לאמה מזה המיצג את "הכס הקדוש"? מהרבנים הראשיים אצלנו (הן הדביל הספרדי והן האויל האשכנזי)? מאייתוללות ושוטים אחרים באיסלם? הכל חארטה-בארטה. הכל ענין של תאוות שליטה, לא משהו קדוש ולא שטויות אחרות כגון אלה של העידן החדש הרוכבות על החיפוש התמידי של בני האדם לאהבה ושלוה. ענין של ניצול חולשות אנושיות ברגעים הכי קשים של בני אנוש.

I looked at the stupid followers who are following like herds after an old man who is considered a saint, and thought to myself that what is different here from the scruples of other religions? What is the Dalai Lama different from the one who represents the Holy See? From our Chief Rabbis (both the Sephardi idiot and the Ashkenazi fool)? From ayatollahs and other fools in Islam? It's all Harta-Barta, garbage. It is all a matter of lust for control, not something sacred and no other nonsense such as those of the New Age which exploits the constant pursue of human beings for love and peace. A matter of exploiting human weaknesses in the most difficult moments of human beings.

 

בתמצית:

הסרט לא עניין אותי כלל.

In essence:

The movie didn't interest me at all.

עוד פגישה Another Date

The Four Aces – Love is a many splendored thing

בשלב מסוים את מפסיקה לפחד מפני הבאות. אז מה אם היא לא התחברה/אהבה/רצתה? אז מה?

At some point you stop being scared of what could happen. So what if she didn't connect/like/want? So what?

בחיפוש אחר אהבה, את יוצאת לכל מיני פגישות בהן את חווה ופוגשת נשים במגוון טיפוסים. מישהי שאלה אותי פעם מי הטיפוס שלי. העובדה שהייתי צריכה לחשוב על זה בצורה מעמיקה, מצביעה על שאין לי דבר כזה. הייתי שמחה אם בת הזוג שלי היתה נראית כמו פארה פוסט, אך זה מהבחינה החיצונית. אינך חיה רק עם החיצוניות, אלא בעיקר עם הפנימיות, החיבור שביניכן.

In search of love, you go to all kinds of dates where you experience and meet women of various types. Someone once asked me who my type was. The fact that I had to think about it in depth, indicates that I have no such thing. I would be happy if my spouse looked like Farrah Fawcett, but that is from the externality. You don't live only with the externality, but mainly with the immanency, the connection between you.

במשפט אחד:

עוד פגישה. עוד אישה. עוד אכזבה.

 

In one sentence:

Another date. Another woman. Another disappointment.

 

תשעה באב ה'תשע"ט Tisha B'Av 5779

History of Jerusalem

עוד צום עבר על חלק מהעם. עוד עימותים עברו על הר הבית.

Another fasting passed on some of the people. More conflicts have passed on the Temple Mount.

אם בני האדם היו מכבדים זה את זה ואף אחד לא היה חושב שהחוכמה ניתנה רק לו/לה, היינו כולנו יכולים לחיות בשלום יחדו. אם הכל היו עוסקים אך בענייניהם ולא חושבים בחוצפתם שעליהם להשית את אמונותיהם ואת דעותיהם על זולתם, היינו יכולים לשגשג יחד. היינו.

If humans were respectful of each other and nobody would think wisdom was given only to them, we could all live in peace together. If everyone would be concerned only about their affairs and wouldn't cheekily think that they should impose their beliefs and opinions on others, we could thrive together. We could.

Jerusalem: Three religions, three families

הזמן חורג מהמסלול Time is out of Course

Andrew Zimmerman Jones – Does time exist?

אפשר היה לצפות שהזמן ימשיך במסלול אותו קבעתי, אך מסתבר שלזמן נתיב משלו.

You could expect time to continue on the course I set, but it turns out that time has its own route.

תופעת התרחבות הזמן – תורת היחסות של אלברט איינשטיין

Time Dilation – Albert Einstein's Theory of Relativity

היא העדיפה She Preferred

מהי טראומה?

What is Trauma?

היא העדיפה לספר את הסיפור שלה דרך העיניים של ילדותה. היא מעולם לא התגברה. זה קורה כשאת חווה טראומה שאין לך אפשרות להבין.

She preferred to tell her story through the eyes of her childhood. She never got over. It happens when you experience a trauma that you have no possibility to understand.

נאדין בורקה האריס – כיצד משפיעה טראומת ילדות על הבריאות לאורך כל החיים

Nadine Burke Harris – How childhood trauma affects health across a lifetime