ליל הסדר ה'תש"פ Pessach Seder 2020

Epic Orchestra – Viva La Vida (Coldplay song)

 

הענן השחור שעמד בשמיים בדיוק ממול לחלוני עת העליתי את התריס הבוקר, נראה מאיים. בכל זאת, קיויתי לטוב. ואכן, אחרי כחצי שעה זה נעלם ומזג האויר האיר לנו את פניו לאורך כל היום.

The black cloud that stood in the sky just across from my window when I lifted the shutter this morning, looked menacing. Still, I hoped for the best. Indeed, after about half an hour it disappeared and the weather was nice to us throughout the whole day.

אנחנו נמצאות כבר ביום ה-27 להסגר שהוטל עלינו מאימת הקורונה. מאחר הצהריים היה עוצר כללי, אף אחד אינו רשאי לעזוב את ביתו. זה ערב פסח הכי מוזר שחויתי אי פעם ואני הרי חויתי כבר כמה סדרים בחיי. בלי להיות דתית ובלי להאמין בשטויות שיש לנו למעלה חבר דמיוני ששולט עלינו ועל הכל וקובע לנו מה עלינו לעשות ומה לא, אני עדיין אוהבת לחגוג את החגים ולהנות מהיחודיות שלהם. אני בהחלט אוהבת להדליק נרות לכבוד השבת, למען האוירה וללא קשר לדת.

We are already on the 27^th day of the quarantine imposed on us by the terror of the Corona. From this afternoon, there was a general curfew, no one was allowed to leave their home. It is the strangest Pessach eve I have ever experienced and of course I have already experienced some Seders in my life. Without being religious and without believing in the nonsense that we have an imaginary friend above who controls us and everything and tells us what to do and what not, I still like celebrating the holidays and enjoy their uniqueness. I absolutely love lighting candles for Shabbat, for the sake of the atmosphere and regardless of religion.

"לא ברור לי", מפקפקת הנסיכה במניעי, "אם אינך מאמינה בדת, למה את מקיימת את טקסיה?"

אני מביטה בה באי אמון. איך היא יכולה לשאול אותי שאלה כזו? "אני יהודיה", אני מסבירה לה בסבלנות. "נולדתי יהודיה ולא משהו אחר, אז אני חוגגת את החגים היהודיים, מה לא ברור לך?"

"כן, זה ברור לי", היא עונה בקוצר רוח, "אבל לחגים יש משמעות דתית. איך את יכולה להתעלם מכך?"

"עובדה שאני יכולה", אני מסבירה שוב את שהיא אמורה להבין מאליה. "אני לא מאמינה בדברים הללו – לאכול את זה, לעשות את ההוא בדיוק כפי שמאן דהוא החליט פעם כשנחה עליו הרוח או סתם מתוך איזושהי גחמה. יחד עם זאת, נחמד להדליק נרות לקראת השבת, להרגיש שאני שייכת לעם שלי, שיש אנשים נוספים שעושים כמוני, גם אם זה בנוסחים שונים. ישנם כאלה המאמינים שיש בורא עולם, ישנם כאלה המאמינים במפץ הגדול וישנם כמוני, שאינן מאמינות בכלום, כמו שאת כבר יודעת." נאמתי לה הרבה מאוד על מה שאני חושבת – לא מאמינה, חושבת. "נחמד לדעת שאנחנו מקיימות את הטקסים הללו, אם זה מתוך אמונה או בלעדיה."

"I don't get it," the princess doubts my motives, "if you don't believe in religion, why are you practicing its rituals?"

I look at her in disbelief. How can she ask me such a question? "I'm Jewish," I patiently explain to her. "I was born Jewish and not something else, so I'm celebrating the Jewish holidays, what's is there no to get?"

"Yes, this part I do get," she replies impatiently, "but the holidays have religious significance. How can you ignore it?"

"A fact that I can," I explain again the obvious she should already know. "I don't believe in these things – eat this, do that exactly as somebody once decided when he was inspired or just like that, out of some whim. However, it's nice to light candles for the Shabbat, to feel that I belong to my people, that there are other people who are doing the same, even if it's in different versions. There are some who believe there is a Creator, some who believe in the Big Bang, and there are like me who don't believe in anything, as you already know." I lectured her a lot about what I was thinking – not believing, thinking. "It's nice to know that we are performing these rituals, whether it is by faith or without it."

אני יכולה לשער שהנסיכה יודעת דברים שונים מאשר אלה הידועים לי, היא הרי חיה במרחב/ים אחר/ים (יכול להיות יותר מאחד, מי יודעת?), אבל כמובן שאין היא יכולה להעביר לי את מה שהיא יודעת או חווה. מעולם לא דיברנו על אורח חייה, היא מעולם לא שיתפה אותי בחוויותיה. פעמים אחדות ניסיתי לשאול אותה איך זה אצלה, אך בכל פעם שהוצאתי את המלים מדל שפתי או אפילו חשבתי על הנושא, היא היתה נעלמת באחת, כאילו זו שאלה אותה אסור לי להגות אפילו, אז הפסקתי עם זה. מעולם לא עלה על דעתי להבריח אותה ממני ועכשו, כשאני חושבת על זה, אולי זה יכול להיות רעיון טוב אם היא תופיע לי במצבים לא רצויים, כמו כשביאטריס איתי. היא עושה זאת לא מעט, אין לי מושג למה. היא לא חולת שליטה או משהו כזה. יכול להיות שאין לה שליטה על מועדי ביקוריה. זו עוד נקודה שמעולם לא יכולתי לקבל עליה תשובה. איך שאני רואה ומבינה את זה, מי שטרם עבר לשם, אינו יכול לדעת מה קורה שם ומי שכבר שם, אינו יכול להעביר את המידע הזה אלינו. ככה זה כנראה.

I assume that the princess knows different things to what I know, she lives in another space or other spaces (could be more than one, who knows?), but of course she can't pass on to me what she knows or experiences. We never talked about her lifestyle, she never shared with me her experiences. Several times I tried to ask her what it was like for her, but every time I took the words out of my mouth or even thought about the issue, she would disappear at once, as if it was a question I shouldn't even cogitate, so I stopped it. It never occurred to me to drive her away from me, and now, thinking about it, it might be a good idea if she appeared in unwanted situations, like when Béatrice is with me. She does this quite a bit, I have no idea why. She is not a control freak or something like that. She may not have control over the dates of her visits. This is another point I could never get an answer for. The way I see and understand it, those who have not yet moved there, cannot know what is going on there, and those who are already there, cannot pass on this information to us. That's what it looks like.

היא אף פעם אינה מתווכחת איתי במובן של לשכנע אותי להאמין בצד שלה. אין לי מושג מה היא חושבת בתוכה פנימה, אולי אינה מסוגלת לחשוב או אינה מסוגלת להעביר אלי את מחשבותיה. מעולם לא היתה לה אמירה פסקנית כלשהי. היא שואלת שאלות והרבה, שומעת את התשובות, אך אף פעם אינה מביעה את עמדתה. ככה זה איתנו. היא שואלת, אני עונה את מה שאני חושבת, היא מקשיבה. אפילו אינה מאשרת את דברי או מסכימה עימם. לדוגמא (אחת מני רבות מאוד!): אחד הדברים שמשגעים אותי, זה המשפט: "זה מה שרוצה בורא עולם". איני יכולה שלא לשאול את עצמי למה שהחבר הדמיוני של המאמינים בו ירצה להרע ליצורים שהוא כביכול ברא. למה שהיוצר הזה לא יכוון את העולם כדי שיהיה טוב וצודק לכל? פעם, קוננתי באוזניה על הדבר הזה. תגובתה היתה משיכת כתפיים ואמירה ניטרלית לגמרי: "לכל אחד הזכות להאמין במה שהוא מוצא לנכון". הסכמתי עם אמירתה זו, אך עדיין זו חידה בעיני.

She never argues with me in the sense of convincing me to believe in her side. I have no idea what she is thinking inside her, maybe she's unable to think or unable to pass her thoughts on to me. She had never had a decisive saying. She asks questions and lots of them, hears the answers, but never expresses her views. That's how it is with us. She asks, I answer what I think, she listens. She does not even approve or agree with my words. For example (one of very many!): one of the things that drives me crazy is the sentence: "This is what the Creator wants." I can't help but ask myself why the fanciful friend of those who believe in him would want to harm the creatures he supposedly created. Why shouldn't that creator direct the world so that it would be good and fair for all? Once, I lamented about this to her. Her response was a shrug and a completely neutral statement: "Everyone has the right to believe what they think is right." I agreed with her statement, but it is still a mystery to me.

החיים שלנו מתנהלים ביומיום בלי לראות את המשפחה כמעט. ההזדמנויות להתאסף יחד ולהפגש פנים אל פנים, בתנאי שגרים קרוב, כמובן, הן בשבתות ובחגים. אם אין גרים קרוב, משתדלים להפגש באמצעות המדיות הדיגיטליות. איזה מזל שאנו חיים בעידן טכנולוגי המאפשר את המפגשים הללו. הערב, זו הפעם הראשונה אי פעם שהעם היושב בציון חווה ריחוק משפחתי כזה. מעולם, בכל הזמנים הקשים שעברו עלינו פה, בארץ, לא קרה שלא יערך סדר. כולנו כאחד יושבין מסובין, גם אם אנחנו נמצאים בתורנות בצבא, במשטרה, בארגונים שונים – ממש בכל מקום. סדר זה סדר, זה תמיד נערך ותמיד בצותא.

Our everyday life goes on almost without seeing the family. The opportunities to gather together and meet face-to-face, provided we live close, of course, are on Saturdays and holidays. If we don't live close by, we try to meet via the digital media. How lucky we are to live in a technological age that enables these meetings. This evening, is the first time ever that the people living in Zion have experienced such family remoteness. Never, in all the difficult times that he went through here, in Israel, it never happened that he would not conduct the Seder. All of us are participating as one, even if we are on duty in the military, in the police, at various organizations – really everywhere. A Seder is a Seder, it is always led, and always together.

מלבד בסדרים המשפחתיים, יצא לי לא פעם להשתתף בסדרים שונים, אפילו בחו"ל. גם אם היו לזה נוסחים שונים מעט מזה שזכרתי מבית הורי, עדיין זה היה ביסודו אותו הסדר שאמותינו ואבותינו ערכו במהלך הדורות לזכר אותה יציאת מצריים שהוציאה אותנו מעבדות לחרות. תמיד ישבנו יחד, תמיד קראנו את ההגדה – מי את כולה, מי רק חלק ממנה – ותמיד קינחנו ב"אחד מי יודע" וב"חד-גדיא", גם אם לא לכולם היתה סבלנות לשיר את השירים הללו עד סופם. כוס היין שייחדנו לאליהו הנביא והדלת שפתחנו לכבודו. לחשוב על האנוסים, בעיקר בספרד ובפורטוגל, או על תקופות קשות אחרות בהסטוריה של עם ישראל בהן נאלצנו להסתיר את זהותנו ובכל זאת ערכנו את הסדר כמיטב יכולתנו כדי לשמר את המסורת. זו הסיבה שחשוב לי לשמר את המסורת של העם שלי עד כמה שאני יכולה. מסורת, לא דת.

Apart from the family Seders, I often found myself participating in various Seders, also abroad. Even if it had slightly different formulas than I remembered from my parents' home, it was still the same Seder that our ancestors did over the generations in memory of that Exodus from Egypt which got us out of slavery to freedom. We always sat together, always read the Haggadah – some all of it, sone only part of it – and we always chanted "Echad Mi Yode'a" ("Who Knows One") and "Chad-Gadya" (one little kid-goat), even if not everyone had the patience to sing these songs to the end. The glass of wine we set for Elijah the Prophet and the door we opened to welcome him. I'm thinking of the Anusim, mainly in Spain and Portugal, or about other hard periods in the history of the Jewish people in which we had to conceal our identity, and yet made the Seder the best we could in order for us to keep our tradition. That's why it's important for me to keep utmost the tradition of my people. Tradition, not religion.

הלילה הזה חגגנו את הסדר באמצעות המדיה הדיגיטלית מחוסר ברירה ובגלל האיסור להפגש. למרות שלי אישית אין אמון בפעולותיו ובהוראותיו של הנאשם בפלילים העומד בראש הממשלה הזמנית וגם לא בחבר מרעיו, ואיני סבורה שהללו פועלים לטובת הציבור שלנו, הרי שעד שלא אדע אחרת, אין לי כוונה להסתכן. אני רואה את מה שקורה בעולם ולא הייתי רוצה לראות את זה קורה גם פה. מרגע שהעוצר נכנס, לא ראיתי שום נפש חיה ברחוב שלנו. בדרך כלל, מוצף הרחוב בערבי שבתות וחגים בהמון רב של דתיים היוצאים אל בית הכנסת וחוזרים ממנו. היום כלום. הכל, לפחות במרחב המחיה שלי, היו ממושמעים. מדהים ומשמח. הלואי ונעבור את הרעה הזו במהרה.

This night we celebrated the Seder through digital media for lack of choice, and because of the ban on meeting. Although I personally do not trust the actions and instructions of the criminal defendant who heads the provisional government and also his colleagues, and I do not believe that these act for the benefit of our population, I have no intention of risking myself. I see what's happening in the world and I wouldn't want to see that happening here either. From the moment the curfew came into force, I saw no soul alive on our street. Usually, the street is flooded on Saturdays and holidays with a large number of religious people going to the synagogue and coming out of it. Today gurnisht, nothing. All, at least in my living space, were obedient. It was amazing and joyful. I wish that we'll go through this bad time soon.

אני עם הגדת פסח   Me with the Prssach Hagada

 

במשפט אחד:

חגגנו כמיטב יכולתנו.

In one sentence:

We celebrated the best we could.

שביס Snood

מסכה מאולתרת משביס   A makeshift mask from a snood

הקורונה הזו מלמדת אותי דברים חדשים על עצמי שמעולם לא נתתי עליהם את דעתי. זה טוב? זה רע? אין לי מושג. זה פשוט לימוד.

This Corona teaches me new things about myself that I never thought of. It is good? Is it bad? I have no idea. It's just learning.

תכננתי לצאת לקניות ביום ראשון, אך לא כל כך התחשק לי. היו לי ירקות עד היום, בשביל הסלט של הבוקר, אז החלטתי לחכות עם זה. כמה שפחות להתחכך עם החוץ – עדיף, אם רוצה לשרוד. האמת, גם היום לא התחשק לי כלל לצאת לשדה הקרב; בכל זאת, זה ענין של חיים ומוות וממש לא בא לי להדבק בשום דבר. יחד עם זאת, כשאין ברירה – אז אין ברירה. הממשלה הודיעה אתמול שמהיום בארבע אחר הצהריים יוטל עלינו עוצר, אין יוצא ואין בא. אי לכך, שינסתי מותני, התחמשתי, התמגנתי ויצאתי לשדה של המרכולית כדי ללקט את הירקות הנחוצים לי.

I had planned to go shopping on Sunday, but I didn't feel like it so much. I had vegetables until today, for this morning's salad, so I decided to wait with that. As less as rubbing with the outside – it's healthier, if you want to survive. To be honest, today too I didn't feel like going out on the battlefield at all; yet, it is a matter of life and death and I really didn't want to get infected by anything. However, when there is no choice – then there is no choice. The government announced yesterday that at 4 pm today, we will be imposed a curfew, nobody comes in and nobody goes out. Therefore, I buckled down, armed myself, protected myself and went out to the field of the grocery store to collect the vegetables I needed.

סלפי בקניות   Selfie at shopping

מאז החלה הקורונה, למדתי שלא איבדתי את כישורי ההתארגנות שלי שהיו לי לעזר כשגידלתי את ילדי. לאחר שהם התבגרו ועזבו את הבית, לא הייתי זקוקה לכישורים הללו כמעט, אלא אך מספר פעמים ממש מועט. הפעם הלפני האחרונה היתה כשעברתי דירה והצלחתי להתארגן עם מזל רב מאוד: תוך שבועיים ממציאת הדירה, כבר נמצאתי בה עם כל חפצי. היה לי ממש מזל למצוא בזמן הקצר הזה אורזת, שְׁלֶפֶּרִית ומנקה שהתאריכים שבהם הן היו פנויות הסתדרו כמו בתשבץ. הפעם האחרונה שבה נזקקתי לכישורי ההתארגנות, היתה כשהקורונה התחילה ויחד עם חברותי מצאנו את עצמנו בבעיה: אסרו על הזקנים לצאת מהבית, אלא במקרים דחופים, אך לא נתנו לנו פתרון יעיל כדי שלא נצטרך לצאת משם. אמנם יכולתי להעזר בבני ובכלתי לצורכי קניות וכאלה, אך משום שהיה צורך לסייע לחברות, לא היה טעם שהם יסחבו בשבילי ואצא בכל זאת כדי לקנות לאחרות. כך יצא שהתארגנו כדי לעזור זו לזו וזה עבד מצוין. עד שבוע שעבר, עת התהדק הסגר. בכל זאת, טיכסנו עצה והסתדרנו.

Since the Corona began, I have learned that I have not lost my organizing skills that came to my aid when I was raising my children. Once they got older and left home, I didn't need these skills almost, but only in very few times. The last time was when I moved and managed to get organized with very much luck: within two weeks of finding the apartment, I was already there with all my stuffs. I was really lucky to find in this short time a packer, a mover and a cleaner (all women) that the dates they were vacant integrated like in a crossword puzzle. The last time I needed my organizing skills was when the Corona began and together with my friends we found ourselves in a problem: the elderly were forbidden to leave their house except in urgent cases, but without giving us an effective solution so we didn't have to go out. Although I could be helped by my son and daughter-in-law for shopping and such, but because there was a need to help my friends, there was no point for them schlepping for me while I had to go out anyway to shop for others. So we got organized to help each other and it worked fine. Until last week, when the closure tightened. All the same, we gathered and found advice and got along.

עוד למדתי, שאין לי יכולות לדמיין חפצים שאני רואה שלא בצורה שהם נראים. מבחינתי, שולחן זה שולחן ולא ספסל לאנשים גבוהים; מפית שולחן היא מפית ולא צעיף או שביס; בקבוק פלסטיק זה בקבוק פלסטיק ולא מגן מאולתר לפנים בפני הקורונה. מזל שישנם אנשים שיש להם דמיון וכושר המצאה כבירים, כך שיכולתי להעזר בהמצאות המבורכות שלהם. לא היתה לי מסכה. אין להשיג מסכות. החברות שלחו זו לזו כמה סרטוני וידאו שמראים איך אפשר להכין מסכות באמצעים ביתיים. אם הן יעילות, זו כבר שאלה אחרת שלא רציתי להתעמק בה. הסרטונים הראו לי עד כמה שאין סיכוי שאוכל להשתמש ברעיונות שהם העלו, אך בהחלט נתנו לי חומר למחשבה, שגם זה משהו.

I also learned that I have no capabilities of imagining objects I see other than the way they look. For me, a table is a table and not a bench for tall people; a tablecloth is a tablecloth and not a scarf or a snood; a plastic bottle is a plastic bottle and not a makeshift shield against the Corona. Lucky that there are people who have great imagination and ingenuity, so I could be helped with their blessed inventions. I didn't have a mask. No masks are available. My friends sent each other some videos showing how masks can be made using household means. If they are effective, that's another question I didn't want to go into. The videos showed me how unlikely I was to use the ideas they came up with, but they certainly gave me some food for thought, which is also something.

שביס צבעוני   Coulourful snood

לפני ארבע שנים וחצי, בשנה הראשונה למגורי פה, קניתי שני שביסים צבעוניים שמאוד מצאו חן בעיני. האמת, לא ידעתי איך הם נקראים. מבחינתי, אלה היו שתי פיסות בד יפות בעלות פתחים משני צדיהן וחשבתי שיהיה נחמד לעטות אותן על ראשי. זה התאים מאוד לקיץ, משום שהן עשויות מבד דק. הן מילאו את יעודן בצורה מצוינת, מבחינתי. חשבתי לקנות עוד כמה, כדי לגוון, אך לא מצאתי כאלה יותר, לדאבוני.

Four and a half years ago, in my first year here, I bought two colourful snoods that I really liked. Actually, I didn't know what they were called. To me, these were two beautiful pieces of fabric with openings on either side and I thought it would be nice to wear them on my head. It was a great fit for the summer because they are made of thin fabric. They fulfilled their destiny, as far as I was concerned. I thought I'd buy a few more, in order to diversify, but I didn't find any more, to my dismay.

במסגרת הנקיון הכללי לקראת הפסח, מצאתי את פיסות הבד הללו בארון, יחד עם עוד פריטי לבוש קיציים וכיבסתי אותם כדי שיהיו רעננים לקראת הקיץ. אתמול קיפלתי את הכביסה שהתיבשה ופתאום, כשהבטתי בפיסות הבד הללו, צץ במוחי הרעיון שאוכל להשחיל את ראשי בתוכן ולקפלן פעמיים, כך שהן תוכלנה לשמש כמסכות. ניסיתי זאת ואכן, זה התאים. בחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי. לולא סרטוני הוידאו עם האלתורים הביתיים, לא הייתי מעלה על דעתי להשתמש בהן כמסכות. נפלאות דרכי החיים והמזל. אני עדיין מחכה לזכות ב-22 מליון פאונד.

As part of the general clean-up for Pessach, I found these pieces of fabric in the closet, along with some other summer clothing items, and washed them so they will be fresh for the summer. Yesterday I folded the laundry that dried out and suddenly, looking at these pieces of fabric, the idea that I could insert my head into them and fold them twice so that they could be used as masks, came to mind. I tried it and indeed, it fit. I would never think about it myself. If it weren't for the home improvisation videos, I wouldn't have thought of using them as masks. Wonders of the ways of life and luck. I'm still waiting to win 22 million pounds.

במשפט אחד:

אני מצוידת בירקות עד למועד המשלוח הקרוב אותו הצלחתי להשיג. מקוה שהייתי מוגנת.

In one sentence:

I am stocked with vegetables until the next delivery date I was able to get. Hope I was protected.

טוּב לֵב Kindness

יהודית רביץ – מִלה טובה

Yehudit Ravitz – A Good Word

בני אדם הם גמישים. רובם. אנחנו לומדים להסתגל לכל מיני מצבים בחיינו. זה עוזר. זה מסייע לנו לשרוד.

Humans are flexible. Most of them. We learn to adapt to all kinds of situations in our lives. It helps. It assists us to survive.

"מה קורה?" שואלת חברה שהתקשרה כדי לאפשר לי קצת הפוגה בין הנקיונות.

"לא הרבה, כרגיל", אני עונה ומיד שואלת חזרה, "איך אצלך?"

"אל תשאלי", היא מתחילה את המנטרה הרגילה שמבשרת ששיחה ארוכה לפנינו. אני מניחה בצד את המטלית איתה ניקיתי את התריסים ולוחצת על הקומקום. אם הפסקה, אז עם כוס קפה ועוגה, למה לא? אני רואה אותה מן העבר השני של המסך שואפת אויר. אוזנַי כרויות. "אני על סף קריסה", היא מתוודה.

"על סף קריסה?" אני משקפת את דבריה.

"What's up?" Asks a friend who called to allow me some respite between the cleanliness.

"Not much, as usual," I reply and immediately ask back, "How is it with you?"

"Don't ask," she starts the usual mantra that heralds a long conversation ahead of us. I set aside the cloth with which I cleaned the shutters, and press on the kettle. If a break, then with a cup of coffee and cake, why not? I see her from the other side of the screen inhaling air. My ears are very attentive. "I'm on the verge of collapse," she confesses.

"On the verge of collapse?" I reflect on her words.

"אל תשאלי!" הכפתור בקומקום קופץ חזרה למקומו. אני שמה כפית שטוחה של סוכר בתוך הספל וכפית של קפה שחור עם הל שאני אוהבת. אני מרימה ספל נוסף ומציגה אותו בפניה כאומרת, 'רוצה גם?' היא מחייכת אלי ומראה לי את שלה. היא הצטיידה מראש. "תראי", היא אומרת, "הסגר הזה יוציא אותי מדעתי!" אני מושיטה את שתי ידי לפניה ומנידה את ראשי מצד לצד להביע שלא ברור לי למה זה יגרום לה לצאת מדעתה. "אי אפשר ככה! כל היום אני סגורה בבית וכמה כבר אפשר לנקות?" היא מאלה שאפשר לאכול אצלן מהרצפה, כפי שאמי היתה נוהגת להתבטא. כל דקה פנויה שלה או שהיא מנקה או שהיא מסדרת. כמה באמת אפשר לנקות בדירה בת שני חדרים וחצי?

"Don't ask!" The button on the kettle jumps back into its place. I put a flat teaspoon of sugar in the cup and a teaspoon of black coffee blended with cardamom that I love. I raise another mug and present it to her as saying, 'Want too?' She smiles at me and shows me hers. She was pre-equipped. "Look," she says, "this closure will drive me crazy!" I reach both of my hands in front of her and shake my head from side to side to say it's unclear to me why this will make her crazy. "It's impossible like that! All day I'm closed at home and how much can one clean already?" She's one of those you can eat from their floor, as my mother used to say. Every free minute she has she either cleans or tidies. How much can one really clean in a two and a half room apartment?

במשך חצי שעה היא פירטה את שהספיקה לעשות מאז השכימה קום בבוקר. היא אפילו יצאה לקניות כי לדבריה, "מחר הולך להיות בלגן שלם, כולם יצאו לקנות ברגע האחרון, כמו תמיד, קורונה או לא קורונה". לקחתי את זה בחשבון. רציתי לצאת לקניות שלי אתמול, אך החלטתי שמחר יתאים לי יותר. הירקות יגמרו לי מחר, אז זה מתאים לי. אני מקוה שיהיה לי מזל ולא יהיו קונים רבים בסופר וזה יעבור לי מהר. לא בא לי לשהות יותר מדי זמן בחוץ. בתקופה הזו, כמה שפחות, בריא יותר.

For half an hour she detailed what she had done since she woke up early in the morning. She even went shopping because, she said, "tomorrow is going to be a complete mess, everyone will be out shopping at the last minute, as always, Corona or not Corona". I took that into account. I wanted to go shopping yesterday, but I decided tomorrow would be better for me. The vegetables will end tomorrow, so it suits me. I hope I get lucky and not many shoppers will be crowded at the supermarket, so it will pass quickly. I don't feel like spending too much time outside. At this time, the lesser, the healthier.

Tenebrae – Versa est in luctum

סיימתי לנקות את מה שהקצבתי לעצמי להיום וחשבתי שיהיה זה מתאים גם לעבור על חדר המדרגות של הבנין. לא משהו קשה, בסך הכל כעשר דקות עבודה של העברת סמרטוט על המדרגות וניגוב המעקה. קומה אחת של 16 מדרגות והרחבה של הקומה הראשונה. אין לנו מנקה קבוע והדיירים עושים זאת מדי פעם בעצמם. לא ממש קשה.

I finished cleaning up what I set out for myself today and thought it would be appropriate to go over the building's stairwell as well. Not a hard thing, all in all, about ten minutes of work of moving a rag on the stairs and wiping the rail. One floor of 16 steps and extension of the first floor. We don't have a regular cleaner and the tenants do it occasionally themselves. Not really hard.

אני שומעת את השכנה הקשישה (שמונים ומעלה, איני יודעת את גילה המדויק) בקומה הראשונה עומדת מאחורי דלתה. אני מניחה שזה בחשדנות. יש לה עינית מבעדה היא בודקת את העוברים והשבים. אני משערת שכאשר ראתה אותי עם המגב מעבירה את הסמרטוט ליד הדלת שלה, חשה צורך לבדוק את הענין ביתר עמקות. כך קרה גם בפעמים הקודמות שניקיתי. היא פותחת את הדלת בצמצום ומביטה איך אני מזיזה את עצמי עם המגב, מניחה בצד את השטיחונים בכניסה לדלת שלה ושל השכנה שלה ממול ומנקה גם שם. היא רומזת לי להשאיר את השטיחון שלה עד שהכניסה תתיבש. כך גם התכוונתי לעשות, אך זה טקס קבוע שאנחנו עושות. אני מניחה שהיא מרגישה שהיא בשליטה ככה, כשהיא נותנת הוראות הפעלה. לי לא מפריע, אני דוקא אוהבת שיש אינטראקציה כלשהי בינינו, גם אם זו מינימלית. היא אינה דוברת עברית, כך שאי אפשר להחליף מלים בינינו. זאת אומרת, אפשר, היא יכולה לדבר ברוסית ואני בעברית, אך זו לא תהיה שיחה ממשית. אנחנו מתקשרות בתנועות ידיים ובמחוות אחרות.

I hear the elderly neighbor (eighty or more, I don't know her exact age) on the first floor standing behind her door. I guess it's with suspicious. She has a peephole through where she checks the passers-by. I guess when she saw me with the wiper moving the floor rag at her door, she felt the need to look into it more deeply. The same thing happened the previous times I cleaned there. She opens the door narrowly and looks at how I move myself with the wiper, puts her doormat and her neighbour's aside, and clean there as well. She hints at me to leave her doormat until the entrance dries. I intended to do so in the first place, but this is a regular ritual we do. I guess she feels like she is in control like that, giving instructions. I don't mind, I like to have some interaction between us, even if it's minimal. She does not speak Hebrew, so we can't exchange words between us. That is to say, it's possible, she could speak Russian and I Hebrew, but that wouldn't be a real conversation. We communicate with motions and other gestures.

"תודה רבה", היא אומרת לי בעברית כשאני מסיימת להעביר את הסמרטוט גם על המדרגות המובילות לשביל הכניסה ועומדת לעלות אל דירתי. היא אפילו מחייכת אלי, מה שקורה לעתים נדירות, בעיקר רק בנסיבות דומות. אני מניחה שלא קל לה בתקופה הזו. להיות זקנה במצב שבו מתעלמים מאיתנו כאילו היינו חפצים דוממים לא נחוצים, לא טוב. היא רגילה לצאת לשוק לקניות. ראיתי אותה מספר פעמים כשגם אני קניתי שם, צועדת לאט עם עגלת הקניות עליה היא מעמיסה את הירקות והפירות הנחוצים לה. כשהיא חוזרת, בעלה עוזר לה להעלות אותה בשלוש המדרגות של הכניסה. הם זוג נחמד. יש להם בן שמגיע מספר פעמים בשבוע ומביא עימו קניות של דברים כבדים, כך שהם מסודרים. הם לא צריכים עזרה מגורמים חיצוניים, המשפחה מסייעת להם.

"Thank you very much," she says to me in Hebrew as I finish moving the rag on the stairs leading to the entrance, and about to go up to my apartment. She even smiles at me, which rarely happens, only in similar circumstances. I guess it's not easy for her during this time. Being old in a situation where we are ignored as if we were unnecessary inanimate objects, is not good. She's used to go shopping at the market. I saw her several times when I was shopping there too, walking slowly with her shopping cart on which she loaded the necessary vegetables and fruits. When she returns, her husband helps her lift it up the three steps of the entrance. They are a nice couple. They have a son who comes several times during the week and brings heavy shopping with him, so they are organized. They don't need help from outside elements, the family helps them.

יהודית רביץ – פני מלאך

Yehudit Ravitz – Angel's Face

במשפט אחד:

עוד יום עבר בסגר של הקורונה. הלואי וכולנו ננהג זו בזו בצורה הוגנת ומכבדת. הלואי ונהיה טובים זה לזה.

In one sentence:

I wish that all of us would treat each other fairly and respectfully. I wish that we'll be good to each other. Another day passed in the Corona quarantine.

אקונומיקה נגד הקורונה Bleach Against the Corona

קרן אן ובארדי ג'והנסון – הבלדה על ליידי וציפור

Keren Ann & Barði Jóhannson – La Ballade of Lady and Bird

אמרו שאקונומיקה יכולה לחסל את נגיף הקורונה, אז שתיתי ליטר כדי להתחסן. אני נוהגת בדרך כלל למלא אחר עצות והוראות.

They said bleach could eliminate the Corona virus, so I drank a litre to get immunized. I usually follow advices and instructions.

הנסיכה עמדה על קצה הצוק, גבה אלי, מביטה אל הים שלמרגלותיה. "ברוכה הבאה!" אמרה לי בקולה השקט. זה בקושי נשמע על רקע רחש גלי הים הסוער.

"ברוכה הנמצאת", עניתי בלי להבין היכן אני נמצאת ולמה אני פה. 'זה ודאי חלום', אמרתי לעצמי, 'זה מן הסתם חלום, זה לא אמיתי'. הרי אנחנו בהסגר, אסור להיות בחוץ, גם לא בחוף הים.

The princess stood on the edge of the cliff, her back towards me, she was looking down to the sea at her feet. "Welcome!" She said to me in her quiet voice. It could hardly be heard with the noise of the stormy sea waves in the background.

"Thank you!" I answered without understanding where I was and why I was here. 'It's a dream', I said to myself, 'it's probably a dream, it's not real'. After all, we're in quarantine, it's forbidden go be outside, not even at the beach.

"הם אפילו לא טרחו לנסות להציל אותך", העירה הנסיכה, מבטה נעוץ הרחק אל מעבר לאופק הכחול. 'מה להציל, איך להציל, למה להציל?' חלף הרהור במוחי, 'על איזה להציל היא מדברת?'

"להציל אותך, את מה שנשאר ממך, החיאה היו צריכים לעשות לך ולא עשו." 'החיאה? לכבוד מה? מה כבר קרה שהיו צריכים לעשות החיאה?' ישנם דברים שהם מעבר לבינתי. ניסיתי להתקרב אליה.

"הֵי!" היא הרימה את ידה בתנועת עצירה, גבה עדיין מופנה אלי, "עלינו לשמור על מרחק של שני מטרים זו מזו, שכחת?"

"אבל…" התחלתי, אך לא ידעתי מה רציתי לומר. לא היה לי שום מושג על אילו שני מטרים היא דיברה.

"They didn't even bother trying to save you," the princess remarked, her gaze set far beyond the blue horizon. 'What to save, how to save, why to save?' A thought went through my mind, 'what save is she talking about?'

"Save you, what is left of you, resuscitation should have been done to you and not done." 'Resuscitation? what for? What happened resuscitation should have been done? " There are things that are beyond my understanding. I tried to get closer to her.

"Hey!" She raised her hand in a stop motion, her back still facing me, "we have to keep two meters apart, did you forget?"

"But…" I began, but I didn't know what I wanted to say. I had no idea what two meters she was talking about.

השמש עמדה באמצע השמיים, שולחת את חומה אל האדמה, מנסה לאזן. לא היה קר, אך הים היה סוער מאוד והרוח שנשבה בחוזקה הטיחה את שערותי בפני. בקושי יכולתי לראות את השביל ממנו באתי ושהוליך אל קצה הצוק. המקום הזה היה זר לי. מעולם לא הייתי פה. מעולם לא שאפתי גם להיות פה. אם כבר ים, אז על החוף, למטה, במקום שאין בו צוקים ובעיקר לא כזה גבוה. הראש שלי הסתחרר מלהביט למטה. עמדתי במרחק בטוח ממנה. לא ידעתי לאמוד את שני המטרים עליהם דיברה, אך היא לא אמרה דבר כשהגעתי אל קצה הצוק, כך ששיערתי שזה בסדר.

The sun stood in the middle of the sky, sending its wall to the ground, trying to balance. It was not cold, but the sea was very windy and the strong wind blowing my hair to my face. I could barely see the path I was coming from and which led to the edge of the cliff. This place was foreign to me. I've never been here. I've never wanted to be here either. If it is already a sea, then on the beach, down below, where there is no cliffs and not so high. My head spun from looking down. I stood at a safe distance from her. I didn't know the two meters she was talking about, but she didn't say anything when I reached the edge of the cliff, so I figured it was okay.

Ameerah – The Sound of Missing You

"למה עשית את זה?" שאלה הנסיכה, מצדדת אלי את מבטה, אומדת את מצבי. "אין בזה הגיון כלל!"

הרוח הטיחה את עצמה על אוזני, אך עדיין הצלחתי לשמוע את דבריה של הנסיכה. 'עשיתי מה? השמה תעזור, על מה היא מדברת?' מעולם לא אהבתי רמזים. מעולם לא הצלחתי להבין אותם. אני מאותגרת, כך שרמזים אינם הצד החזק אצלי. זו הסיבה שאיני מתחברת אל השטויות של העידן החדש. כל מיני אנשים יכולים לפרש כל מיני דברים שקורים ומי צודק? מי באמת יודע מה באמת קורה? למה להאמין למישהו אחד ולא לרעהו? לאף אחד הרי אין בעלות על האמת המוחלטת. ראיתי במבטה שהיא מודאגת. החזרתי לה מבט שואל. 'מה את דואגת?' חשבתי במוחי. לא היה טעם שאטרח לדבר, כי הנסיכה הרי יכולה לשמוע את המחשבות שלי.

"Why did you do this?" Asked the princess, staring at me from the corner of her eyes, estimating my condition. "It makes no sense at all!"

The wind slammed into my ears, but I could still hear the princess's words. 'I did what? The goddess will help, what is she talking about?' I never liked clues. I could never understand them. I'm challenged, so hints aren't the strong side of me. This is why I don't connect with the nonsense of the New Age. All kinds of people can interpret all kinds of things that happen and who is right? Who really knows what's really going on? Why believe a certain person and not the other? No one, after all, has ownership on the absolute truth. I saw in her gaze that she was worried. I gave her a questioning look. 'What are you worried about?' I thought in my mind. There was no point in bothering to talk, because the princess could hear my thoughts.

יש לי פחד גבהים. לעמוד על הצוק הזה לא היה לי קל וכל הזמן רציתי להתרחק משם, אך רגלי כמו היו נטועות באדמה ולא איפשרו לי להזיז את עצמי. "אני לא מבינה אותך, ממש לא מבינה", אמרה הנסיכה, מתקרבת אלי יותר ויותר. היא לא אמרה שני מטר? היא עטפה אותי בחיבוקה, מאמצת אותי קרוב אליה. הנחתי את ראשי על כתפה הרכה. אין לי מושג למה, אבל חשתי שדמעות זולגות מעיני. לא היתה לי שליטה על זה. אני אמנם בוכה בקלות מכל סרט או שיר שמרגשים אותי, אך לא היתה מוזיקה (לפחות לא כזו שהגיעה לאוזני) ולא צפיתי בסרט. רק הגלים המתנפצים אל הצוק והאופק הרחוק השתקפו בעיני. היא ליטפה את גבי לאט, מניחה לדמעותי לזלוג על כתפה, שותקת.

I have a fear of heights. Standing on this cliff was not easy for me and all the time I wanted to get away, but my feet were planted in the ground and would not allow me to move. "I don't understand you, I really don't understand," said the princess, drawing closer and closer to me. Didn't she say two meters? She wrapped me in her hug, holding me close. I rested my head on her soft shoulder. I have no idea why, but I felt tears trickle down from my eyes. I had no control over it. While I easily cry from any movie or song that excite me, there was no music (at least not one that came to my ears) and I did not watch any movie. Only the waves crashing onto the cliff and the distant horizon were reflected in my eyes. She stroked my back slowly, letting my tears flow down her shoulder, silent.

קולדפליי – ויוה לה וידה [פרטי האלבום]

Coldplay – Viva La Vida [album info]

במשפט אחד:

עמדנו כך אולי שעות. לזמן לא היתה משמעות.

In one sentence:

We stood like that for hours maybe. Time had no meaning.

Lady & Bird full album

 

הוכחתי את עצמי I Earned My Stripes

יאני – אהבה היא הכל

Yanni – Love is All

צעירים אינם חושבים על זקנה. הם צעירים, הם חושבים שהעולם שייך רק להם וזקנים הם סבא וסבתא שלהם. הם אינם חושבים שפעם גם הם יהיו זקנים.

Young people don't think about old age. They are young, they think the world belongs only to them, and elders are their grandparents. They don't think they'll ever be old either.

לי לא היו סבות וסבים, אלה נרצחו בשואה. היתה לי דודה אחת, אחות אמי. הדוד שלי היה בעלה של הדודה וילדם היה בן הדוד שלי. היחיד. בשכונה בה גדלתי, היו ילדים מעטים מאוד שהיו להם סבות וסבים, דודים ובני דודים. אלה היו בעיקר ילדים להורים ילידי הארץ, בשונה מרוב ההורים בשכונה שבאו מהשואה. הדור שלי, שגדל בלי קרובי משפחה כמעט, לא ידע טעמם של אלה, לא חוינו אותם.

I had no grandparents, these were murdered in the Holocaust. I had one aunt, my mother's sister. My uncle was the aunt's husband, and their child was my cousin. The only one. In the neighbourhood where I grew up, there were very few children who had grandparents, uncles and cousins. These were mainly children to native-born parents, unlike most parents in the neighbourhood who came from the Holocaust. My generation, who grew up with almost no relatives, didn't know the taste of these, we haven't experienced them.

בכל פעם שאני שומעת בחדשות על עוולות שנעשות כלפי זקנים, לבי נחמץ בקרבי ואיני יכולה שלא להזכר בהורי ז"ל, שהם בגיל של הזקנים הללו, בסביבות גיל 100. גם הדור שלי נחשב זקן, למרות שרובנו עדיין מבורכים בחיוניות מלאה ואנחנו מסוגלות לדאוג לעצמנו. יש לנו עוד לפחות כ-20 שנים להתחיל לחוש את הזיקנה על בשרנו. אנחנו יותר צעירים ברוחנו מאשר היו הורינו בגיל הזה. הסיבה ברורה: הם חוו זוועות, אנחנו לא, למרות ששמענו קצת על כך פה ושם מפי ניצולים שהיו מסוגלים לדבר. לא הורי. עם כל הקשיים שהיו והתנאים הלא קלים של הדור שבנה את המדינה (הורינו), אנחנו גדלנו עטופים בדאגת הורינו שעשו את מיטב יכולתם כדי לגדלנו.

Whenever I hear the news about wrongs done to elders, I get annoyed and I can't help but reminisce about my late parents, who are at the age of these elders, around the age of 100. My generation is also considered old, though most of us are still blessed with full vitality and we can take care of ourselves. We have about 20 years ahead to start feeling the old age on our flesh. We are younger in spirit than our parents were at this age. The reason is clear: they have experienced atrocities, we didn't, although we have heard a little about it here and there from survivors who were able to speak. Not my parents. With all the difficulties that had been and the hard conditions of the generation that built the country (our parents), we grew up wrapped up in the concern of our parents who did their best to raise us.

אני תוהה עד כמה קולטים אלה ששומעים את הכתבות על "הזקנים האלה", שלמעשה הם ההורים של מישהם, סבות וסבים של מישהם, אנשים שהיו פעם ילדים וצעירים והורים ועכשו הגיעו לגיל זיקנה אחרי שעברו חיים שלמים. אלה עדיין בני אדם, גם אם הם בני שמונים ומעלה, גם אם אינם בריאים כל כך וגם אם הם מוגדרים כ"תשושי נפש". עדיין יש להם זכות לחיות עד בוא יומם.

I wonder how much those who hear the stories about "these old people" get that these actually are somebody's parents and grandparents, people who in the past were children and adolescents and parents who now have reached old age after living a lifetime. These are still human beings, even if they are eighty and older, even if they are not so healthy and even if they are defined as "mentally frail". They still have a right to live to their day will come.

ניקול רביב – שיר תקוה

Nicole Raviv – Song of Hope (Shir Tikvah)

השערוריות של הזנחת הזקנים בארצות העולם מזעזעות כשלעצמן, אך כשדברים כאלה קורים אצלנו, אצל העם שאיבד ששה מליון מבנותיו ובניו, זה מקומם ומעציב ומרגיז ומביא את הסעיף לנקודת רתיחה מסוכנת מאוד. אי אפשר להבין את היחס לזקנים. פשוט אי אפשר. איך הניחו להם למות כאילו היו חפצים מיותרים שאין בהם שימוש ולא בני אדם? איך אפשר לא להבין עד כמה אין זה מוסרי? איני באה בטענות כלפי הצוותים הרפואיים התשושים מעבר לקצה יכולותיהם הפיזיות והמנטליות בטיפול במגיפה הזו. אני מאשימה את הממונים עליהם, את הממשלה, את אלה שאחראים על ניהול המשבר, על שלא חשבו על הנושא, על שהחליטו שהזקנים מיותרים, על שלא מצאו לנכון לתת להם מענה הולם. פשוט מזניחים דור שלם. אז מה אם הם זקנים? האם לא הרויחו ביושר את הזכות להיות מטופלים כראוי בערוב ימיהם?

The scandals of neglecting the elderly in other counties of the world are shocking by themselves, but when such things happen with us, with the nation that have lost six million of its members, it's upsetting and saddening and irritating and infuriating up to a very dangerous boiling point. It's impossible to understand the attitude towards elders. It's simply impossible. How did they let them die as if they were unnecessary objects and not human beings? How can one not understand how immoral it is? I don't make any claims against the exhausted medical staff beyond their physical and mental capabilities in dealing with this pandemic. I blame their superiors, the government, those responsible for managing the crisis, for not thinking about the issue, for deciding that the elderly are unnecessary, for not see fit to treat them properly. Just neglecting an entire generation. So what if they are old? Didn't they honestly earn the right to be properly cared for in their old days?

בחודש שעבר היה לי יומולדת. אני בת 66. אלה ימותו ויגיע תורי. למעשה, תורי כבר הגיע, משום שאין מעלי "שכבת מגן" בדמות ההורים שלי. הם הלכו כבר לעולמם ואני עכשו בחזית. האם זה אומר שאם אצטרך טיפול כלשהו, ידלגו עלי כי אני זקנה כבר? זאת, למרות שהוכחתי את עצמי, שעבדתי ובניתי את עצמי, שהקמתי משפחה, יש לי נכדים ואני רוצה לראות גם נינים בבוא הזמן. יש לי עוד חיים שלמים לחיות. אני לא אמורה להיות מיותרת.

I had my birthday last month. I am 66. These people will die and it will be my turn. In fact, it is my turn already because there is no "protective layer" above me like my parent. They have already passed away and I am now at the forefront. Does this mean that if I need any treatment, I will be skipped because I'm old already? This, although I proved myself, I earned my stripes, I worked and built myself, established a family, I have grandchildren and I also want to see great grandchildren in due course. I have still a lifetime to live. I'm not supposed to be superfluous.

יאני – פרלוד ונוסטלגיה

Yanni – Prelude and Nostalgia

במשפט אחד:

מזעזע היחס לזקנים.

In one sentence:

The attitude towards the elderly is appalling.

ציפיה לאושר Expectation of Happiness

יהודית רביץ – ציפיה לאושר

Yehudit Ravitz – Expectation of Happiness

מה הם הדברים הבסיסיים שאנו רוצות בחיים? יצא לכן לחשוב על זה?

What are the basic things we want in life? Did you happen to think about it?

כשיש לך הכל והחיים מתנהלים על מי מנוחות, את חיה לך איך שאת חיה ואינך שמה לב בדרך כלל לדברים הקטנים שעושים לך את החיים לטובים, לנעימים, למה שגורם לך אושר. כשאת עסוקה בלחיות, אינך חושבת יותר מדי. אך כשזה לא כך – דברים פתאום צצים, כאלה שלא חשבת עליהם מעולם או שלא העלית בדעתך שיקרו לך או אפילו לאחרים. בדרך כלל אנחנו חושבות על עצמנו, פחות על אחרים.

When you have everything, and life is going at ease, you live the way you live and don't usually pay attention to the little things that make your life good, pleasant, to what makes you happy. When you're busy living, you don't think too much. But when it's not that way – things suddenly pop up, such you've never thought about, or that you never imagined would happen to you or even others. We usually think of ourselves, less of others.

החיים שלנו היו מסודרים. עד שהגיעה הקורונה ששינתה לנו אותם. אנחנו בגיל בו יש לנו את השגרה שלנו. כל אחת והשגרה שלה. השגרה אצל רוב החברות שלי היא לטוס בכל שלושה חודשים לחו"ל לחופשה. "אם לא עכשו, אימתי?" שואלות החברות בתשובה כשמאן דהוא מעז להעיר להן על נדודיהן המרובים. לי אין את יצר הנדודים הזה. אני מעדיפה להיות במקום אחד כמה שיותר זמן.

Our lives were organized. Until the Corona arrived and changed them for us. We are at the age where we have our routine. Each one and her routine. The routine for most of my friends is to fly abroad every three months for a vacation. "If not now, when?" The friends ask in reply when somebody dares to comment on their multiple wanderings. I don't have this wanderlust. I'd rather be in one place for as long as possible.

אנסמבל חבִּיבְּתִי – נרקוד

Habibti Ensemble – Nirkod (We'll Dance)

"את בטח פורחת במצב הזה", אומרת לי מישהי שמכירה אותי היטב. אני מכירה אותה כנשמה טובה, כך שאיני מיחסת לה לעג או קנאה. "איזה כיף לך שאת רגילה. אני ממש משתגעת פה!" היא מקוננת.

מעולם לא הבנתי את הקטע של הצורך לצאת "להתאוורר" הרחק מהבית. מה רע להתאוורר במרפסת או בחצר? יש גינה נחמדה פה ובימים שטופי שמש וברוב הקיץ אני מורידה כסא ויושבת עם השכנים כדי לספוג ויטמין D טבעי. במרפסת אין שמש ישירה ושם אני נוהגת לעבוד בקיץ בשביל לנשום את האויר הנעים. אני מנסה להרגיעה, בידיעה שזה לא יעזור. "אין ברירה, אנחנו במצב לא רגיל, הסכנה לחיינו אמיתית, להשתגע לא יעזור. אין לך במה להעסיק את עצמך?" אני חושבת על המטלות הבלתי נגמרות שיש לי פה ועל שהייתי שמחה לוא יכולה היתה לבוא ולסייע לי. אבל זה בלתי אפשרי במצב הנוכחי.

היא נאנחת. "את יודעת, תמיד יש מה לעשות, אבל צריך גם להתאוורר. אי אפשר להיות כל היום בבית!" למראה ארשת פני, היא ממהרת להוסיף: "טוב, את שונה." לפחות לא אמרה 'משונה'.

"You probably flourish in this situation," someone who knows me well tells me. I know her as a good soul, so I don't relate to her ridicule or jealousy. "How lucky you are that you used to. I'm really going crazy here!" She laments.

I never understood the part of having to "air out" away from home. What's wrong with ventilating on a porch or yard? There is a nice garden here and on sunny days and most of the summer I take a chair down and sit with my neighbours to absorb natural vitamin D. There is no direct sun on the porch, so I usually work there in the summer for breathing the pleasant air. I try to calm her down, knowing it won't help. "There is no choice, we are in an unusual situation, the danger to our lives is real, going crazy won't help. Don't you have anything to occupy yourself with?" I think about the never-ending chores that I have here and how I would be happy if she could come and help me. But this is impossible in the present situation.

She sighs. "You know, there's always something to do, but you also have to get some air. You can't be home all day!" Looking at the expression on my face, she quickly adds: "Well, you're different." At least she didn't say 'weird'.

כל הבוקר ישבתי על אתרי הסוּפֶּרִים כדי למצוא משלוח קרוב. לא מצאתי. גם לא רחוק. פשוט לא היו תאריכי משלוחים. כך היה גם אצל שאר החברות. כולנו העלינו חרס בידנו. על מה זה מעיד, לא ברור לנו. מה שברור, זה שנצטרך לסכן את נפשותינו ביום ראשון כדי לצאת לקניות בכבודנו ובעצמנו, למרות המצב. בערב הראו בחדשות את המוני בני ישראל מתגודדים בפתחי החנויות משום שבכל הארץ נגמרו תאריכי המשלוחים. הם עמדו עם העגלות הריקות לפניהם, שומרים על מרחק של שני מטר זה מזה ומורשים להכנס רק עד 10 בני אדם. קניות, שבדרך כלל אורכות שעה, שעה וחצי, תלוי בכמות שקונות, התארכו למספר לא הגיוני של שעות, אך לא היתה ברירה, אנשים רבים לא היו מצוידים לשבת והרי צריך לאכול.

All morning I sat on the supermarkets' websites to find a close delivery. I did not find. Also, not a far one. Simply, there were no delivery dates. The same was with the rest of my friends. We all fail. What does this indicate is unclear to us. What is clear is that we will have to risk our souls on Sunday to go shopping in person, despite the situation. In the evening, the news showed the masses of Israelis gathering in front of the stores because the delivery dates ran out all over the country. They stood with the empty carts in front of them, keeping two meters apart and only allowed to enter up to 10 people. Shopping, which usually takes an hour, an hour and a half, depending on the amount of shopping, lengthened to an unreasonable number of hours, but there was no choice, many people were not equipped for Shabbat, and they have to eat.

שקד בר – זה לא בשבילי

Shaked Bar – It's Not for Me

חשבתי על האנשים הללו, חשבתי על עצמי והחברות שלי, על בנות גילי שאין להן עזרה ואינן יכולות לצאת. תמיד, אבל תמיד – לא כמעט, לא הרוב, אלא ממש תמיד – החלשים בחברה משלמים את המחיר. השבע מעולם לא יכול היה להבין את הרעב, אלא אם כן היה רעב לפני שנעשה שבע. הפוליטיקאים העומדים בראשנו בתקופה הנוכחית מעולם לא חוו את מה שחווים החלשים בחברה. מעולם לא טרחו להבין מה קורה לחלשים בתקופות רגילות, לא כל שכן בתקופות קשות כמו הנוכחית שהיא ממש סכנה לנו. את הפוליטיקאים לא מעניין העם, הכסא מעניין אותם. אף אחד מהם, גם לא אלה האמורים לנהל את המשבר העובר עלינו לכלותנו, אינו מקדיש שום בדל מחשבה על איך זה באמת אצל החלשים בחברה. למה שיטרחו? הרי הם ובני ביתם מסודרים. למה שיהיה להם אכפת מאחרים?

I thought about these people, I thought about myself and my friends, about women my age who have no help and can't go out. Always, but always – not nearly, not the majority, but really always – the weak in society pay the price. The satiated could never understand the hungry unless he was hungry before he became satiated. The politicians who are our leaders in the current era have never experienced what the weak in society have. They have never bothered to understand what happens to the weak during normal times, let alone during difficult times like the current one which is really a danger to us. The politicians do not care about the people, the chair interests them. None of them, even those who are supposed to manage the crisis that is going on to destroy us, devote no thought to what it is like for the weak in society. Why would they bother? After all, they and their family members are settled. Why should they care about others?

יהודית רביץ והפילהרמונית הישראלית – באה מאהבה

Yehudit Ravitz and The Israeli Philharmonic – Come from Love

במשפט אחד:

חוסר ודאות, אי יציבות, בלגן גדול. אנשים רבים מדי חסרי אונים ואף אחד מהממשלה אינו טורח לסייע להם. לא הוירוס, חוסר הארגון יהרוג אותנו.

In one sentence:

Uncertainty, instability, big mess. Too many people are helpless and nobody in the government bother to help them. Not the virus, the disorganization will kill us.

הזמנת מצרכים באופן מקוון Ordering Groceries Online

כוורת – שיר המכולת

 

היום היתה זו הפעם הראשונה בה הזמנתי מצרכים טריים באופן מקוון. איך אומרת ביאטריס: "לכל דבר יש פעם ראשונה".

Today was the first time I ordered fresh groceries online. How Béatrice says: "Everything has its first time".

עד עכשו הזמנתי רק מצרכי מזון מוצקים, יבשים, כמו שמן, סוכר, אורז וכיו"ב שחבל לסחוב אותם מהסופר, וגם את מוצרי הנקיון הכבדים שגם אותם מיותר לסחוב כשאפשר לקבל אותם בידי שליח עד הבית. את מצרכי המזון הטריים, כמו ירקות ופירות, אני מעדיפה לבחור בעצמי ולא שמישהו זר יבחר לי. כך גם החברות שלי. כולנו בגיל שמעדיף למשש את הירק או הפרי לפני שאנו קונות אותו. מוצרי חלב אין מה לבחור, כי אלה מגיעים באריזות.

Until now, I ordered only solid, dry foods, such as oil, sugar, rice and the like, which is not worth to schlep from the supermarket, as well as the heavy cleaning products, which are also needless to schlep when they can be delivered by courier to the house. The fresh foods, like vegetables and fruits, I prefer choosing myself rather than having a stranger choose for me. So are my friends. We are all at the age we prefer to feel the vegetable or fruit before we buy it. We don't have to choose dairy products, because they come in packages.

בצוק העתים, בימים בהם עלינו להתמודד עם המצב ולשמור על עצמנו כמיטב יכולתנו, החלטנו לא לסכן את נפשותינו ולהשאר בבית עד כמה שאנחנו יכולות. ביום ששי האחרון (27.3.20), ארגנו את כל החברות וציידנו אותן במצרכי מזון טריים שיספיקו להן למשך שבועיים בערך, עד אחרי ליל הסדר. כדי להיות מאורגנות, התישבנו היום על האתר של הסופר הרגיל שלנו כדי להזמין את המצרכים הטריים הבאים בטרם יאזלו הללו. היינו בטוחות ששבוע מראש יספיק, אך מסתבר שזה לא כך וזמן ההמתנה למשלוח הוא שבועיים. המשלוח הכי קרוב הוא ב-17.4.20 וזה לא טוב. הזמנו בכל זאת, כדי שיהיה רצף של אספקה, אך החלטנו שנבדוק מחר באתרים נוספים של סופרים מתחרים, אולי יהיו להם מועדי משלוח קרובים יותר.

At hard times, when we have to deal with the situation and watch after ourselves to the best of our ability, we have decided not to risk our souls and stay home as much as we can. Last Friday (27.3.20), we organized all our friends and stocked them with fresh groceries for about two weeks, until after the Seder. To be organized, we sat down today on our regular supermarket's site to order the next fresh groceries before they ran out. We were sure a week in advance would be enough, but it turns out not to be so, and the wait time for delivery is two weeks. The closest shipment is on 17.4.20 which is not good. We ordered anyway to have a delivery sequence, but decided we would check out tomorrow more sites of competing supermarkets, they might have closer delivery dates.

כשהזמנתי את המוצרים האחרים, לא פירות וירקות (שכפי שכתבתי למעלה, היום היתה הפעם הראשונה שלי), זה הלך חלק ולא היתה לי התלבטות כלשהי באשר לכמות. את מזמינה מספר מסוים של מוצרים ואין עם זה בעיה. מה את עושה עם פירות וירקות? כשאני קונה ברגיל, פיזית, עם המישוש, אין לי הרי מושג מה המשקל של זה. אני קונה מספר מסוים של עגבניות, של מלפפונים ושאר ירקות. כך גם עם הפירות. לדוגמא: בקניה השבועית, אני נוהגת לקנות 7 תפוחי עץ – תפוח לכל יום בשבוע. אף פעם לא היה לי מושג מה משקלם של שבעה תפוחי עץ. באתר, כשאת מזמינה, את יכולה לבחור רק לפי משקל ולא לפי מספר. אין אפשרות לבחור 7 תפוחים או 10 עגבניות. ה-3 הנוספות הן בשביל הרטבים שאני מכינה או כשמתחשק לי לפעמים לאכול רסק עגבניות עם חצי כפית סוכר, שזה מעדן טבעי, טעים ובריא שאמי נהגה לתת לי בילדותי וזה נשאר לי.

When I ordered the other products, not fruits and vegetables (which as I wrote above, today was my first time), it went smoothly and I had no qualms what so ever about the quantity. You order a certain number of products and there is no problem with that. What do you do with fruits and vegetables? When I buy, physically, with the feeling it, I have no idea what the weight of it is. I buy a certain number of tomatoes, cucumbers and other vegetables. The same goes with the fruits. For example: in a weekly shopping, I usually buy 7 apples – an apple for every day of the week. I never had any idea what was the weight of seven apples. On the website, when you order, you can choose only by weight and not by number. You can't pick 7 apples or 10 tomatoes. The other 3 are for the sauces I make or when I sometimes feel like having tomato paste with half a teaspoon of sugar, which is a natural, delicious and healthy delicacy that my mother used to give me as a child, and it remains with me.

מזל שאני שומרת את החשבוניות מהקניות הקודמות. זה לצורך מעקב אחר מה שיורד בכרטיס האשראי. אמנם הכל אוטומטי ודיגיטלי והם אפילו יודעים מה אני רוכשת באופן קבוע, אבל כשזה מגיע לחשבון, אני מאוד מיודדת הן עם כרטיס האשראי שלי והן עם הבנק. תמיד טוב לדעת מה יורד ומה נכנס. עדיף שמה שנכנס לחשבונך יהיה יותר ממה שיוצא, כן? הוצאתי את החשבונית מיום ששי, בה יש את הפירוט של הקניה לשבועיים ויכולתי להעזר בזה. טוב, זה לא היה מושלם, כמובן, כי משקלם 10 מלפפונים לשבועיים יוצא כ-600 גרם (628 בדיוק, כפי שכתוב בחשבונית) ובאתר אפשר לבחור החל מחצי קילו ואז זה קופץ לקילו וכן הלאה, כל פעם בחצי קילו. לא ממש מתאים לי. בחרתי בחצי קילו וזה אומר שאצטרך להזמין שוב בקרוב, מוקדם משתכננתי, כי זה יספיק לי רק לשבוע בערך.

Lucky that I keep the invoices from the previous shopping. This is to track what goes out at the credit card. While everything is automatic and digital and they even know what I buy regularly, but when it comes to my account, I have a very friendly relationship with both my credit card and the bank. It's always good to know what's going out and what's coming in. It is better that what comes into your account is more than what goes out, yes? I took out the invoice from Friday, which has the two-week purchase detail and it helped me. Well, that was not perfect, of course, because the weight of 10 cucumbers for two weeks comes out at about 600 grams (exactly 628, as written on the invoice) and on the site you can choose from half a kilo and then it jumps to a kilo and so on, each time at half a kilo. Doesn't really suit me. I chose half a kilo, and that meant I would have to order again soon, earlier than I planned, because it would only suffice for about a week or so.

כשקוננתי בפני ביאטריס על הבעיה הזו, היא יעצה לי לכתוב למנהלי האתר וליעץ להם לשנות את הבחירה, כדי שנוכל לבחור את הירקות והפירות לפי מספרם ולא לפי משקלם. אני אכן מתכוונת לעשות כן, למרות שאני בספק אם יש למישהו זמן לשבת ולתכנת את זה בימים הטרופים הללו. יש להם מספיק עבודה לשמור על יציבות האתר מרוב הכניסות אליו ועוד דברים. התכנות הזה מצריך גם מחשבה, משום שלא די במספר העגבניות, אלא גם יש צורך לציין את גודלן, משום ש-x עגבניות קטניות הרי אינן כמו גדולות או בינוניות באותו המספר. כך גם בשאר הירקות. אני צורכת לשבוע, 2 פלפלים גדולים ירוקים ו-2 אדומים. אלה בשביל סלט הירקות שאני אוכלת לארוחת הבוקר שלי בכל יום,. האפשרות באתר להזמין החל מחצי קילו, אינה מתאימה לי. אין לי מושג כמה פלפלים נכנסים בחצי קילו. הסכנתי היום והזמנתי חצי קילו מכל סוג. נראה כמה יגיעו. בדרך כלל, כשיש לנו עודפים (מה שקורה לעתים ממש נדירות), אנחנו נותנות זו לזו. עכשו, כשאסור לנו לצאת, אין טעם בסיכון חיינו רק בשביל שירק או פרי לא ירקבו לנו. כפרה על זה.

When I lamented to Béatrice about this problem, she advised me to write to the webmasters and advise them to change the selection so that we could choose the vegetables and fruits by their number rather than their weight. I do intend to do so, though I doubt anyone has the time to sit and program it during these troubled days. They have enough work to keep the site stable from all the logins and other things. This programming also requires some thought, because it's not enough with the number of the tomatoes, but there is also a need to note their size, because x small tomatoes are not the same number as large or medium in size. The same goes for the other vegetables. For a week, I consume 2 large green peppers and 2 red. These are for the vegetable salad I eat every day for breakfast. The option of ordering from half a kilo on the site, does not suit me. I have no idea how many peppers come in at half a kilo. Today, I took the risk of ordering half a kilo of each kind. We'll see how many come. Usually, when we have surpluses (which happens really rarely), we give each other. Now, when we're not allowed to go out, there's no point in risking our lives just for the sake of a vegetable or fruit would rot. May this be our only ad biggest loss in life.

 

ג'ון קייל – שם עין מקרוב

John Cale – Close Watch

 

במשפט אחד:

הבעיות שהתעוררו עם הקניות המקוונות של מצרכי המזון הבסיסיים.

 

In one sentence:

The problems that arose with the online shopping of basic foodstuffs.

 

לדלג לקפוץ לעוף Hop Jump Fly

Las Tres Grandes – Gracias a la Vida

מאז ומתמיד אהבתי לשמוע דעות של נשים אחרות (גברים ממש לא מעניינים אותי). זה מחכים בדרך כלל. נשים הן עם נבון.

I've always loved to hear other women's opinions (men really don't interest me). Usually it makes one wiser. Women are an intelligent nation.

הרהיטים התחילו לזוז בעדינות, מפנים מקום לנסיכה. חיכיתי לה. בימים אלו אני אוהבת לשמוע את הקול שלה ואת העצות שהיא יכולה להעניק מנסיונה הרב ובעיקר מהמקום בו היא נמצאת. יש לה נקודת מבט מאוד נרחבת. דברים שרואים פה מאוד צרים, חד מימדיים (נו, טוב, מקסימום תלת מימדיים) ובדרך כלל מקובעים. היא רואה את היקום כולו, לא רק את הכוכב שלנו.

The furniture began to move gently, giving way to the princess. I waited for her. These days I love to hear her voice and the advice she can give from her vast experience and especially from where she is. She has a very broad perspective. Things that we see here are very narrow, one-dimensional (nu, well, three-dimensional max) and in usually fixed. She sees the entire universe, not just the world, not only our planet.

איני מְתַקְשֶרֶת והיא לא הגורו שלי שממנו אני שואבת את הקול שלי. איני מאמינה בשטויות של העידן החדש עם כל התיקשורים למיניהם. יש לי מספיק השראה משלי ואני יודעת להמציא בעצמי את הדברים שאני מרגישה צורך לכתוב. היא בסך הכל באה מדי פעם כדי להזכיר את נוכחותה ולארח לי לחברה. כשאני לבד, כמו בימים אלה, זה בסדר גמור ואני ממש שמחה לביקוריה. דא עקא, שהיא אוהבת להופיע גם במקומות וברגעים פחות מתאימים לי. עיתוי זה לא הצד החזק אצלה. היא תמיד עושה מה שבראש שלה ואינה נוהגת להתחשב בזולתה. אבל אני אוהבת אותה בכל זאת. היא נסיכה ומקסימה ביותר.

I am not a communicator and she is not my guru from whom I draw my voice. I don't believe in the New Age nonsense with all sorts of communicating with spirits or ghosts. I have enough inspiration of my own and I know how to fabricate and come up with the things I feel the need to write. She only occasionally comes to remind of her presence and to host me for company. When I'm alone, like these days, it's fine and I'm really happy for her visits. the problem is, that she likes to appear in less appropriate places and moments. Timing is not the strong side of her. She always does what is in her head and does not consider others. But I love her nonetheless. She is a princess and very charming.

גל קוסטה – הרכבת של אחת-עשרה

Gal Costa – Trem das onze

"מה?" היא מביטה בי בתהייה, "איך את מתמודדת עם מה שקורה?"

"אני בסדר, ואת?"

"אני-אני, את יודעת, כרגיל." 'מדהימה השיחה העמוקה שאנחנו מנהלות', אני חושבת לעצמי. אני רגילה להקדמות הארוכות שלה. יש לה הרי את כל הזמן שבעולם, שום דבר לא בוער לה ואין לה לאן למהר. גם לי לא, למעשה. לולא הקורונה הזו, החיים שלי דוקא היו בסדר גמור. "אני יכולה לשמוע את המחשבות שלך, זוכרת?" היא מזכירה לי.

"אין בעיה", אני עונה. "אין לי מה להסתיר בפנייך, אני כמו ספר פתוח."

"אז אני מבינה שאת בסדר. שום פאניקה? שום בהלה? שום דאגה?" לנסיכה תמיד היה אוצר מלים רחב והיא מאוד אוהבת להשתמש בו בכל עת.

"על מה להבהל?" אני תוהה באוזניה. "אני נזהרת כמיטב יכולתי וזה יעבור בסופו של דבר עם או בלי בהלה."

"What?" She looks at me wondering, "How do you cope with what's going on?"

"I'm OK, and you?"

"I'm me, you know, as usual." 'Such an amazing the deep conversation we are having', I think to myself. I'm used to her long introductions. After all, she has all the time in the world, nothing burns to her and has nowhere to hurry. Not me either, in fact. If it wasn't for this Corona, my life would have been just fine. "I can hear your thoughts, remember?" She reminds me.

"No problem," I reply. "I have nothing to hide from you, I'm like an open book."

"So I understand that you're okay. No panic? No fear? No worries?" The princess has always had a wide vocabulary and she loves to use it at all times.

"What to panic about?" I wonder in her ears. "I'm careful as best I can and it will end up with or without panic."

גל דה פז ורוקוויל – הגיג הגדול בשמיים

Gal De Paz & Rockville – The Great Gig in The Sky

היא בוחנת את תשובתי בתשומת לב. אמנם איני יכולה לקרוא את מחשבותיה, אך אני יכולה לנחש על מה הן. היא עם השטויות של העידן החדש ואני מנבא שהיא עומדת להביע משהו לגבי מה שקורה ואיך זה משפיע על חיינו. לא טעיתי. "את יודעת", היא מתחילה, מושכת את המלים לאט, כנראה כדי שאבין טוב יותר את מה שהיא עומדת לומר לי. אני הרי מאותגרת ואפילו קשות כשזה נוגע לנושאים שאינם מעניינים אותי. יחד עם זאת, אני אוהבת לשמוע דעות של אחרות, זה מעניין. הדעות, לא תמיד הדברים שנאמרים. אם קשה למאן דהיא להבחין בין השניים, אז אין לי הסבר יותר טוב מזה.

"אני יודעת", אני מבטיחה לה, מנסה לעודד אותה להמשיך.

"כל מה שקורה עכשו זה הכנה להיפוך העולם למצב שמעולם לא ידענו, מצב חדש, שישנה לחלוטין אותנו ואת כל מה שאנחנו יודעות."

"היפוך העולם?" אני תוהה בקול רם, מנסה לדמיין את העולם עומד על הראש, מה שלא כל כך מצליח לי. זה כדור, זה עגול, היכן הראש והיכן הצד ההפוך של זה?

ארשת פניה אמרה שהיא קלטה את הכל – גם את דברי וגם את מחשבותי. "העולם עומד לדלג כדי לעבור שלב", היא מסבירה, "לעשות קפיצה קוואנטית כדי להעביר אותנו למקום אחר ממה שאנחנו נמצאים בו ולעוף למציאות חדשה לגמרי."

She carefully examines my answer. While I can't read her thoughts, I can guess what they are. She is with the nonsense of the New Age and I predict that she is going to express something about what is happening and how it is affecting our lives. I wasn't wrong. "You know," she begins, dragging her words slowly, probably so that I can better understand what she's about to tell me. After all, I am challenged and even severe when it comes to issues that don't interest me. At the same time, I like to hear the opinions of others, it's interesting. The opinions, not always the things that are said. If it is difficult for somebody to distinguish between the two, then I have no better explanation than that.

"I know," I assure her, trying to encourage her to continue.

"All that's going on right now is preparation for the turn of the world into a state we never knew, a new situation that will completely change us and everything we know."

"The turn the world?" I wonder aloud, trying to imagine the world standing on its head, which I'm not succeeding very much. It's a ball, it's round, where's the head and where's the opposite side of it?

Her face said she absorbed everything – both my words and my thoughts. "The world is going to hop," she explains, "to make a quantum leap to move us somewhere else from where we are, and fly into a whole new reality."

'היכן שמעתי כבר את הדברים הללו', אני חושבת לעצמי. טוב שהיא יכולה לשמוע את המחשבות שלי, חוסך לי מלים. לפעמים המלים לא באות לי כל כך כמו המחשבות. מישהי אמרה פעם שהמחשבה היא הדבר הכי מהיר בעולם. נשמע הגיוני. את יכולה לעוף כהרף עין במחשבה לכל מקום שתעלי על דעתך. בשניה את יכולה לראות את עצמך בעיני רוחך באותו רחוב בלונדון בו שוטטת עם המזודה, מנסה להבין מה הביא אותך הלום ואיך למצוא את דרכך חזרה לארץ שלך. הנסיכה לא היתה אז כדי לעזור.

'Where I heard these things before', I think to myself. Good that she can hear my thoughts, saves me words. Sometimes the words don't come to me as much as the thoughts. Someone once said that thinking is the fastest thing in the world. Sounds logical. You can fly in the blink of an eye wherever you imagine to yourself. In a second you can see yourself in your mind on the same street in London where you roamed with your suitcase, trying to figure out what brought you there and how to find your way back to your country. The princess wasn't there to help then.

"לדלג, לקפוץ, לעוף", אמרה לי פעם מישהי מטורללת אצלה התארחתי בלונדון. "אסור לעמוד במקום אחד. צריך כל הזמן לזוז, להזיז, אחרת הצ'י שלך יקפא במקום." מטורללת כבר אמרתי? אז דילגתי, קפצתי ועפתי ממנה מהר ככל שיכולתי ובסופו של התהליך הצלחתי להגיע הביתה בשלום. מעולם לא מתקה לי מיטתי כמו באותו לילה, בשתיים וחצי לפנות בוקר, עת יצאתי מהמקלחת ונכנסתי לישון בלי אף אחת שתפריע את מנוחתי.

"Skip, jump, fly," someone crazy, with whom I was staying as a guest in London, once told me. "You can't stand in one place. You have to constantly move, shift, otherwise your qi will freeze in place." I already said crazy, yes? So I skipped, jumped and flew from her as fast as I could and at the end of the process I managed to get home safely. My bed was never as sweet as that night, at 2:30 am, when I got out of the shower and went to sleep without anyone interrupting my rest.

"מעניינות המחשבות שלך ולאן מה שאמרתי הוביל אותך", העירה הנסיכה, מחייכת אלי.

החזרתי לה חיוך, חיבקתי אותה ונשקתי למצחה. אני אוהבת את הנסיכה הזו בכל לבי. "את תמיד מובילה אותי למקומות מעניינים, אני אפילו לא צריכה לנסוע לשם ממש. אלופה את!" לקחתי את ידה ויחד פצחנו בסמבה סוערת. אנחנו אוהבות לרקוד.

"Interesting are your thoughts and where what I said led you," the princess commented, smiling at me.

I smiled back, hugged her and kissed her forehead. I love this princess with all my heart. "You always lead me to interesting places, I don't even have to really go there. You are great!" I took her hand and together we burst into a turbulent samba. We love to dance.

ז'ורז'י בן ז'ור – טאג' מאהאל

Jorge Ben jor – Taj Mahal

במשפט אחד:

נקוה לטוב, רק לטוב.

In one sentence:

Let's hope for the best, only for the best.

הכנות לפסח ה'תש"פ Preparations for Passover 2020

Moses and the Exodus

ביום רביעי הבא, י"ד בניסן ה'תש"פ (8.4.20) יחול ערב פסח. כפי שהדברים נראים, לא נחגוג את החג כמדי שנה. באסה!

Next Wednesday, the Fourteen of Nissan 5780 (8.4.20) Passover eve will come. As things look now, we won't be celebrating the holiday like we used to every year. Bummer!

עוד עשרה ימים נותרו לליל הסדר. בדרך כלל, אנחנו מתחילות את הנקיון הגדול מיד אחרי פורים ובד בבד מתכננות את סעודת החג על מאכליה המסורתיים. זו גם העונה של המתנות, בה אנו קונות זו לזו דברים קטנים כדי להראות אהבה ותשומת לב. מה כבר אפשר לקנות לנשים בגילנו שדבר לא חסר להן? אני קונה בדרך כלל ספרים מעניינים. אנו אוהבות לקרוא ואנו גם בגיל בו יש לנו זמן לזה. אני יודעת (חקרתי בענין) מה כל אחת אוהבת, איזו סוגה וכך אני יכולה להתאים לכל אחת את מה שהיא תשמח לקבל.

Ten days left for the Seder. Usually, we start the big clean-up immediately after Purim and at the same time plan the holiday feast with its traditional dishes. This is also the season of gifts, where we buy each other small things to show love and attention. What else can we buy for women of our age who has almost everything? I usually buy interesting books. We love to read and we also are at an age when we have time for that. I know (I investigated the matter) what each of them likes, what kind of genre, and how I can match to each one what she would be happy to get.

השנה, הכנתי אלבומים ובהם תמונות וסיפורים קצרים מארועים שהיו לנו בשנה החולפת והם די רבים. תערוכות בהן השתתפנו, סרטים בהם צפינו, פגישות בבתי קפה, חגיגות אותם חגגנו… היה כיף לעצב את האלבומים הללו. אני מצפה בקוצר רוח לראות את התגובות. הבעיה היא שלא יהיה סדר השנה וגם משום שאסור לנו לצאת לשום מקום, זה יאלץ לחכות עד שתגיע שעת כושר. אני מקוה שבמהרה בימינו. לפי איך שזה נראה, זה לא יהיה קצר.

This year, I made albums with photos and short stories from events that we had last year and are quite a lot. Exhibitions we attended, movies we watched together, meetings in cafés, celebrations we celebrated… It was fun to design these albums. I look forward to seeing the responses. The problem is that there will be no Seder and also because we are not allowed to go anywhere, it will have to wait until we'll have an opportunity. I hope it will be soon. By the looks of it, it won't be short.

הגדה מאוירת של פסח לילדים – ערוץ הופ

ביום ששי האחרון סידרנו את האספקה לכולן לשבועיים ימים כדי שלא נצטרך לצאת ולסכן את נפשותינו. אנחנו עדיין בתורנות למקרים בהם נהיה נחוצות, אך את רוב התקשורת בינינו אנחנו עושות באמצעות הווטסאפ והסקייפ. יש אפליקציות נוספות, אך בגילנו אין אנו מעונינות ביותר מדי רעש בחיינו, שלא לדבר על מעקב אחרינו. מישהי הציעה אפליקציה מסוימת וכהרגלי, התישבתי לחקור מה היא עושה ועד כמה מזיקה. לפי כמה תלונות, זו נצמדת למחשב או לסמרטפון שלך כמו עלוקה וגם אחרי שהסרת אותה, זו עדיין מרגלת אחרייך. מה שאומר שאי אפשר להסירה לגמרי. אין לי כח להתמודד עם דברים כאלה. זו הסיבה שאין ולא יהיה לי פייסבוק בסמרטפון.

Last Friday, we arranged supplies for everyone for two weeks so we won't have to go out and risk our lives. We are still on call when we will be needed, but most of the communication between us is via WhatsApp and skype. There are other apps, but at our age we don't want too much noise in our lives, let alone follow us. Someone suggested a particular app and as usual, I sat down to investigate what does it do and how harmful it is. According to some complaints, it sticks to your computer or smartphone like a leech and even after you remove it, it still spies on you. Which means that it is not completely removed. I have no strength to deal with such things. That's why I don't have Facebook on my smartphone.

התחזית לחג עגומה. אנחנו ממשיכות את ההכנות המינימליות, בעיקר לעצמנו. אני מתארת לעצמי שנסב בליל הסדר באופן וירטואלי. תעבורה רבה תעבור ברשת. מקוה שזה לא יגרום לעומס יתר. גם כך אנחנו חוות שידורי חדשות מקוטעים, כשההאטה בגלישה מורגשת מאוד. מעצבן לשמוע חדשות מגומגמות בסמרטפון (זה הטרנזיסטור החדש) כשכל כמה משפטים שהקריינית אומרת נקטע השידור ובעיקר בקטעים הכי מעניינים, כשאת ממש רוצה לשמוע את המידע. אני ממש לא רוצה לחשוב מה יקרה אם מאן דהוא יחליט לסגור לנו את כל הערוצים בטענות לא הגיוניות. איך תקשר זו עם זו? מה יהיה על הבודדות?

The prognosis for the holiday is forlorn. We continue the minimum preparations, especially for ourselves. I suppose we'll go virtual on the night of the Seder. Much traffic will go through the network. I hope it won't overload. As it is, we experience fragmented news broadcasts, with the slowdown in the surf being very noticeable. It is annoying to hear stuttered news on the smartphone (this is the new transistor) when every few sentences that the announcer says is interrupted and especially at the most interesting sections, when you really want to hear the information. I really don't want to think about what happens if somebody decides to shut down all channels with unreasonable claims. How do you communicate with each other? What would be with the lonely people?

The Animated Haggadah

במשפט אחד:

הכנות לפסח במצב של חוסר ודאות לגבי ליל הסדר.

In one sentence:

Pesach preparations in a state of uncertainty about the night of the Seder.

אלבומי תמונות משפחתיות Family Photo Albums

Family Photo Albums – How to strengthen family relationships

ימי הסגר הללו, בגלל הקורונה, הם זמן טוב לעבור על התמונות המאוחסנות אצלנו בכל מיני מקומות ולסדרן.

These quarantine days, due to the Corona, are a good time to go over the photos stored with us in all kinds of places and arrange them.

בימים הללו אני יושבת מול המחשב ומלבד לכתוב כל מיני דברים, כמו את הספרים שאני מתעתדת להוציא לאור וגם עבור הבלוג הזה, אני מארגנת בתיקיות את התמונות שצילמתי לפי תאריכים, נושאים ודמויות. כמו כן, אני יוצרת אלבומים מהתמונות הללו ושולחת להדפסה. היום כל כך קל לאגד תמונות לאלבומים ולעצב דברים ממש יפים כדי שזכרונות המשפחה ישמרו.

These days I sit in front of my computer, and besides writing all kinds of things, such as the books I plan to publish and also for this blog, I organize the photos I took in files by dates, topics and figures. I also create albums from these photos and send them to print. Today it is so easy to gather photos into albums and design really nice things to keep the family memories.

זה אחד הדברים שממש יש לי סבלנות רבה לעשות. כיף גדול לעבור על התמונות ולהזכר ברגעים שהיו, שצולמו והונצחו. חגיגות ימי הולדת, חגים, ביקורים במקומות נחמדים כמו גני חיות. כשאת רחוקה מהמשפחה ואינך יכולה לחבק ולכייף עם הילדים והנכדים, זה עושה הרבה נחת, כמעט כמו לדבר איתם במדיה הוירטואלית. לראות אותם ולדבר איתם, גם אם זה מבעד למסכים, זה כיף גדול, כי אפשר לנהל שיח, לקרוא להם סיפור לפני השינה, אלה שיודעים לקרוא, קוראים באוזני ותענוג לשמוע אותם. הכיף בלהיות אמא וסבתא.

That's one of the things I really have the patience to do. It's a great fun going through the photos and remembering the moments that we had, that were taken and commemorated. Birthday celebrations, holidays, visits to nice places like zoos. When you are away from the family and you can't hug and have fun with your kids and grandchildren, it gives a lot of pleasure, almost like talking to them on virtual media. Seeing and talking to them, even if it's through the screens, is great fun, because you can have a conversation, read them a bedtime story, those who know how to read, do so for me and it's a pleasure to hear them. The fun of being a mom and grandma.

מאז נכנסו הטלפונים המצלמים לחיינו, כולנו מצלמים כמעט כל הזמן. יש כאלו המתלוננים שאנו עסוקים בלצלם במקום להנות מהרגע. כמי שמצלמת כל חיי, אני חושבת שזה תלוי באופי של האדם. במקרה של צילום, אני מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת (הפתעה! הפתעה!) – הן להתרכז בצילום כדי להוציא תמונות טובות והן לחוות את הרגע. זה לא קורה לי בשאר השטחים בחיים, שם עלי להתרכז בכל משימה בנפרד.

Since the photographing phones came into our lives, we all take photos almost all the time. There are those who complain that we are busy photographing rather than enjoying the moment. As someone who's been photographing all my life, I think it depends on the nature of the person. In the case of photography, I can do two things at once (surprise! Surprise!) – both concentrate on my photography in order to take good photos and experience the moment as well. This does not happen to me in the other areas in life, where I have to concentrate on each task separately.

זכרון מתוק מביקור בהצגת ספר הג'ונגל עם הנכדים. תודה רבה לכלתי המהממת שצילמה   Sweet memory from the Jungle Book play with my grandchildren. A big thank you to my amazing daughter-in-law who took this photo

ישבתי היום אצל שתי חברות, כל אחת בנפרד, כדי לארגן למענן את התמונות שלהן. אני תמיד מרותקת לתמונות של אחרות, של המשפחות שלהן, של הרגעים שהן בחרו להנציח, הפוזות השונות. היה מרתק לראות את המקומות השונים ברחבי העולם בהם הן ביקרו. כמי שהשתדלה כל חייה להמנע מלסכן את חייה בריחוף בין שמיים וארץ בתוך קופסת פח, מעניין אותי לראות את המקומות הללו ממרחק בטוח, כמו לעיין בתמונות באמצעות מסכים. אני מעדיפה לצפות בסרט דוקומנטרי מאשר להזיז את עצמי למקומות הללו.

"את לא רצינית", אמרו לי שתיהן, כל אחת לחוד, כששמעו את דברי. אנשים שונים יכולים להגיב בצורה דומה, זה קורה.

"אני בהחלט רצינית", עניתי ברצינות.

"זה ממש לא אותו הדבר!"

"בשבילי זה כן", אני בשלוה.

"אבל מה עם הריחות, המרקמים, התחושות שעולות, החוויות? אי אפשר להנות מזה תוך כדי צפיה בתמונות וגם לא בסרטונים."

"אין לי את הצורך הזה", הסברתי בהבנה ברורה שהן אינן מסכימות איתי. מותר להסכים שלא מסכימות. גם אם אין מסכימות זו עם זו, אפשר להשאר חברות. כל אחת וטעמה היא.

Today, I sat with two of my friends, each separately, to organize their photos for them. I am always captivated by photos of others, of their families, the moments they chose to commemorate, the various poses. It was fascinating to see the different places around the world they visited. As someone who has endeavored throughout her life to avoid risking her life hovering between sky and earth in a tin box, I am interested in seeing these places from a safe distance, such as looking at photos using screens. I would rather watch a documentary than move myself to these places.

"You're not serious," they both told me, each separately, when they heard my words. Different people can respond similarly, it happens.

"I'm definitely serious," I answered seriously.

"It's not the same!"

"For me it is," I am at peace.

"But what about the smells, the textures, the sensations that come up, the experiences? You can't enjoy it while watching photos, nor videos."

"I don't have this need," I explained with a clear understanding that they disagreed with me. It is permissible to disagree. Even if one does not agree with one another, they still can remain friends. Each one has her own taste.

CJ Meadows – The fusion family: What makes a family?

במשפט אחד:

זה הזמן לעיין בתמונות שצילמתן ולהנות מהזכרונות.

In one sentence:

This is the time to look at the photos you took and enjoy the memories.