How Big, How Blue, How Beautiful

Florence + the Machine

SOOOOOOOOO GREAT!!!!!

Florence + The Machine – How Big How Blue How Beautiful

מאז אני זוכרת את עצמי, אני אוהבת להקשיב למוזיקה. בכוונה לא כתבתי "טובה", משום שאני סבורה שלכל אחת מאיתנו טעם משלה ולאף אחד אין בלעדיות על המושג של מה זה טוב. גם אם אני ממש מתעבת ואיני מסוגלת לשמוע את הרעש הנורא והמיותר המכונה "מוזיקה ים תיכונית" (לשעבר "הזמר המזרחי"), אני מודעת היטב לעובדה (המצערת, מבחינתי) שעדיין יש רבים מאוד שאוהבים את זה ובעיניהם זה נחשב טוב. בהרהור שני, אולי אין הללו מכירים מוזיקה אחרת מלבדה, כך שאין להם למה להשוות ולכן לא פיתחו טעם משובח יותר. משובח בעיני השומעת, כמובן. כך גם לגבי צרימת הראפ והאסיד. אולי משום שאינני משתמשת, איני סובלת את זו האחרונה במיוחד, שכל תכליתה זו לטמטם את שומעיה.

Ever since I remember myself, I like to listen to music. I deliberately didn't write "good music", as I think that each of us has her own taste and nobody has exclusiveness on the term of what is good. Even if I do really loathe the unnecessary horrible noise called "Mediterranean Music" (former "Eastern Singing), and can't hear it, I am quite aware of the unfortunate fact (as far as I'm concerned) that many live this and they consider it good. On a second thought, perhaps they don't know any other music apart of this, therefor they have nothing else to compare to, so they couldn't develop a better taste. Better in the ears of the beholder, of course. The same as to rap and techno grating sound. Perhaps because I don't use, I particularly can't stand the latter, as all its purpose is to do your head in.

כל ההקדמה הזו באה להדגיש את מוטיב ההקשבה. כשהקליפים התחילו לצוץ, זה לא עשה לי שום דבר. אולי נחמד כשמשלבים תחומים באמנות, אין לי שום דבר נגד, אך אני עדיין מעדיפה להאזין למוזיקה ולא לִצְפות בפרושים של אחרים. זה כמו עיבוד קולנועי לספר. גם לזה אין לי התנגדות, אך אני מעדיפה לחוות את שתי הצורות לחוד – הן לקרוא את הספר והן לצפות במה שעשו ממנו. מצאתי שיש יצירות מופת בעיבודים ובמעבר מצורה אמנותית אחת לאחרת.

The purpose of this introduction was to emphasize the motif of listening. When videos started to pop up, they didn't have any effect on me. Perhaps it is nice when intergrading different arts (I am not against it), but I still prefer to listen to music rather than watching other people's interpretation. It's like an adaptation of a book to the cinema. I have no objection to that too, but I prefer to experience the different categories separately – both reading the book and watch what was done of it. I found that there are masterpieces in adaptations and in the process of transferring from one form of art to another.

את המוזיקה של פלורנס והמכונה אני מכירה זה מכבר ונהנית מאוד להקשיב לה, הן ברקע והן בצפיה בהופעות חיות שלה, אם כי לא בכולן. אני נהנית עדיין מהמוזיקה באוזניים מאשר בצפיה. יחד עם זאת, הוידאו שהעליתי ברשימה זו יוצא מן הכלל. מקוה שתהנו כמוני.

I am familiar of Florence + the Machine's music for quite some time, and enjoy listening to it very much (also in the background), as well as watching her live performance, although not all of them. I still enjoy listening to music, rather than watching it. Nevertheless, the video attached here is extraordinary. Hope you enjoy it like me.

בדרך אל עצמנו

On the Way to Ourselves

מה הדבר הכי חשוב לנו בחיים? אם נבחן את הנושא בצורה כללית, נגיע למסקנה שהבריאות היא הכי חשובה. יחד עם זאת, אני בטוחה שלכל אחת מאיתנו יש רעיונות אחרים למה שהכי חשוב לה. אני יכולה לדבר רק בשמי.

What is the most important issue in our life? Had we examined this generally, our conclusion would be that Health is the most important. Nonetheless, I'm sure that each of us has different ideas to what's the most important to her. I can only speak for myself.

Florence and the Machine – Sweet Nothing

שלשום, היתה לי שיחה עם מישהי שמחתה בפני על שאני מדללת אנשים מחיי. בפרט, לא יכלה זו להכיל (שלא לדבר על להבין) איך סילקתי מחיי מישהי שהכרתי לה וזו דוקא מצאה חן בעיניה. אין ספק, כל אחת וטעמה היא… הסברתי להלה שיש גבול לסובלנותי ובשום אופן איני מוכנה לספוג שום חרא מאף אחד/ת. בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, הבהרתי שכבר לפני שנים החלטתי להקיף את עצמי בנשים חיוביות, טובות לב, שאינן שואפות להזיק לא לעצמן, לא לזולתן ובעיקר לא לי.

The day before yesterday, I had a conversation with somebody who protested against me diminishing people from my life. In particular, she couldn’t accept (as well as comprehend) how I severed contact with someone I introduced her to, whom she liked. There's no doubt about it, each person has their own taste… I explained that person that there is a limit to my tolerance and in no circumstances I am willing to take any crap from anybody. In a way that can't be misunderstood, I made it clear that years ago I decided to surround myself with positive women, kind, that don't aspire to harm themselves, or others, and especially me.

יגאל בשן – שמיים

הרעיון של החלטות, הוא שרצוי לקיימן. אני משתדלת לעמוד בהחלטותי, משום שמחשבה רבה ועמוקה מושקעת בהן. אינני נוהגת באימפולסיביות, כך שאם אני מחליטה סוף-סוף (ואחרי לבטים ושיקולים לא מעטים), קשה להזיז אותי מדעתי, אלא אם כן מישהי מוכיחה לי שטעיתי, אבל זה ממש לא קורה לעתים תכופות. יש גיל שבו את אמורה להבין שחיים רק פעם אחת ולכן רצוי להשתדל לחיות אותם בכיף ולפי רצונך.

The idea with decisions is that it is advisable to keep them. I try to stand by my decisions, since I put in them a lot of deep thinking. I do not tend to behave impulsively, therefore when I finally make a decision (and after many misgivings and considerations), it is hard to make me change my mind, unless somebody proves me wrong; but that really doesn’t happen often. There's an age where one is supposed to comprehend that we live only once, therefore it is recommended to try and live them happily ever after and according one's wishes.

רוני דלומי – תן

האמת היא, שאני נותנת הזדמנויות נוספות לפי הענין. כולנו הרי בנות חוה ולפיכך מועדות למעוד מדי פעם. אפשר לטעות פעם אחת, אבל אינני מרשה לחזור על אותה הטעות שוב, אם התוצאה היא פגיעה בי. יחד עם זאת, בעיקר בתחילת הכרות, בטרם צבירת שעות איכות זו עם זו, קורה שטועות טעויות אחרות. בכל אופן, באמת שיש גבול. מי שחוזרת וטועה ושוב ושוב, מה זה אומר עליה? אני טוענת שלא אכפת לה מזולתה, שאין לה רגישות לרגשות של אחרות. לא בבית ספרי!

To be honest, I do allow second chances according the matter. We all are wumans, therefore we tend to slip up from time to time. One can make a mistake once, but I don't allow repeating the same one, if the result is insulting me. Having said that, when in the beginning of the acquaintance, before having assembled enough quality time with each other, it happens that more mistakes occur. Anyway, there's a limit to everything. Whoever repeats and mistakes over and over again, what does it say about her? I claim that such a person doesn’t care about others, and has no sensitivity to the feelings of other people. Not here!

בתמצית:

יש לנו אחריות כבנות חוה להתחשב בזולתנו ולא לפגוע באף אחד, אלא אם כן אין ברירה ונוצר הצורך להגן על עצמך ועל שלך. רק בשמחות!

In essence

As wumans, we have the responsibility to take into consideration other people's feelings and not insult anybody, unless you have no choice but defend yourself and yours. Only in simches!

והנה משהו מעניין לצפות לו בכיף…

Here's something interesting to look forward to…

Freeheld with Julianne Moore and Ellen Page

Freeheld – trailer 

הדברים הפשוטים

הבזקים של תפיסה מדויקת

הבזקים של תפיסה מדויקת

היום הזה התחיל לי בצורה די מדכאת בגלל החדשות הלא ממש נעימות שלא עושות יותר מדי חשק לחיות, והסתיים לי עם חיוך על הפנים וכיף בלב. הרינו חיות בתקופה לא פשוטה: מצד אחד מודרניזם וקידמה ומצד שני – דאעש הזורעים שממה בכל אשר יפנו. מצד אחד בני ובנות חוה הרוצות לחיות בשקט ובשלוה ומצד שני – אנשי אופל.

אני אוהבת מוזיקה. אוהבת מלים משמעותיות. כשאלו מתחברות – אין מאושרת ממני. בן נרדי יצא במופע מקסים, בו הוא משתף את הוריו ואת חברו ללהקת "הדברים הפשוטים" – הגיטריסט איתן דרמון. במשך שעה ורבע (קצרות מדי, לטעמי) שר בן את שיריו ומנהל דיאלוג מעניין עם הוריו, ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, על מקורות השראתו לכתיבת שיריו הנפלאים.

זה מופע הגורם לנוכחת בו להפעיל את תאיה האפורים ומעורר אסוציאציות אישיות. קולו של בן ערב ומענג, מרטיט עד הלב פנימה. אני נשבית בקסמן של המלים והצלילים וחושבת על המשורר הרוסי ולדימיר ויסוצקי, על "את חרותי" של ז'ורז' מוסטקי, על ברוס ספרינגסטין

הדברים הפשוטים – הדברים הפשוטים

המופע מבוסס על ספר השירים בשם "הבזקים של תפיסה מדויקת" שהוציא בן נרדי ב-2014 בהוצאת הדים. מהצצה ראשונה בספר, אני סמוכה ובטוחה שזה נמנה על אותן יצירות מופלאות שמלוות אותי במהלך חיי לאורך השנים, כאלה שאני חוזרת ומעיינת בהן שוב ושוב ונהנית מאוד.

הבזקים של תפיסה מדויקת3

בתמצית:

איזה כיף שיש עדיין בעולם אנשים טובים, יוצרים, המעניקים לנו ממיטבם ועושים לנו טוב על הלב.

הדברים הפשוטים – "לא קשור לעולם"

הבזקים של תפיסה מדויקת4

אהבה או פרנסה

Love or livelihood

נכדים זו שמחה

נכדים זו שמחה

 

עשי אהבה או לביתך

Make love or make a living

 

את יכולה לתכנן כאוות נפשך, אך החיים הם שקובעים לך בסופו של דבר. רבות מדובר על החופש לבחור, לעשות ולבצע, אך המציאות היא שכמה שלא תתכנני, תשתדלי ותנסי להגשים, לא הכל נתון בידייך. או שמא כן? הקשקוש הניו-אייג'י אומר שהכל נתון בידינו, שאנחנו רק צריכות להתחבר ליקום ולשפע האינסופי שבו והחיים יהיו טובים אלינו. אשרי המאמינה.

יש דבר כזה שנקרא פרנסה, שבלעדיו חיינו אינם חיים. את יכולה לאהוב עם כל הלב, אך אינך יכולה לחיות רק מאהבה. אינני מגלה לכן דבר חדש, נכון?

You can plan as much as you like, but in the end, live decide for you. A lot of talking is going on about the freedom to choose, to do and implement, but the reality is no matter how much you plan, attempt and try to make things happen, not everything is in your hands. Or perhaps it is? The new-age rattle-babble says that everything is in our hands, that we just need to connect to the universe and to the infinite abundance in it, and then life will be good to us. It may be right, but I have my doubts.

There is this thing called livelihood, which without it we can't live. You can love with all your heart, but it's not possible to live only on love. I think it's not new to you, is it?

 

אנסמבל מארק אליהו – געגועים, חולות

Ensemble Mark Eliyahu – longings, sands

עולה חדשה, אוהבת את ארץ אבותיה עד עמקי נשמתה, אך כשהיא צריכה לבחור בין להשאר בארץ האוכלת יושביה, להתבטל ולכלות את חסכונות חייה ולאחר מכן לחיות על חשבון זוגתה, לבין להענות להצעת עבודה מכבדת והוגנת בנכר, לא פשוט לעשות את הצעד הנראה כמתבקש. יש צורך באומץ רב. גם בשברון לב גדול.

A new immigrant, who loves deeply her ancient-new country, but when she has to choose whether to stay in this land that devours its inhabitants, without work while wasting her life savings and after that live on the expanse of her spouse, or taking a honest fair position in the diaspora, it's not easy to take the obvious step. It takes a lot of courage. Also causes a big heartbreak.

 

Mark Eliyahu Ensemble "Coming Back"

יש לי ילדים אהובים פה ונכדים מתוקים ואינני יכולה לעזבם. לה אין כלום פה מלבדי. כל משפחתה עזבה לנכר לאחר שהות קצרה. ישנם אנשים שתופשים מהר ומבינים שאי אפשר לחיות פה, ודאי לא תחת ממשלת העיוועים הנוכחית. אנשים נבונים אינם הולכים ראש בקיר.

My children live here and I can't leave them, let alone my sweet grandchildren. She has nobody but me. Her whole family left after a short time here. There are sharp people with a rapid comprehension that understand it is impossible to live here, certainly not under the stupid current government, where its ministers are looking after themselves instead of the people. Smart people don't bang their heads against the wall.

את בונה את חייך לפי טעמך והבנתך, מפנה מקום לנפש אהובה ואז…

You build your life according your taste and your understanding, making room for a beloved soul and then…

Mark Eliyahu – I will seek for you at dawn

הלפלף כבר לא לפלף!

פטריוטיות מתחילה בינקות

תחי מדינת ישראל!

מדהים! איך לפלף הופך בן-רגע לגבר. ביאטריס ואני ישבנו ה-מו-מות ומהופנטות לשמע הנאום חוצב הלהבות של ראש האופוזיציה, שעד כה נראה ממש מסכן, דך ומדוכדך. מלים כדרבנות כאלו לא שמענו מזה זמן רב מאוד. השאלה עכשו היא אם המלים הללו לא תשארנה בגדר כאלה ויהיה שינוי.

פעם הערכתי את כחלון, אך לנוכח הנהיה שלו לדבוק בכסא ולרדוף אחר הכבוד במקום להצטרף להרצוג ולהקים יחד ממשלה נורמלית ושפויה, ירד ערכו בעיני פלאים. במקום להיות גבר ולבחור בנכון ובשפוי לטובת העם והמדינה, בחר הלה בסחיטה ובחרדים שביסודם בכלל אינם מכירים במדינת ישראל, אך אינם נמנעים מלשבת בממשלתה. אבסורד מטומטם שכזה!

בין שאר האבסורדים שבקרקס הממשלתי, שבהמה עלובה עם ג'ורה מכאן ועד אין קץ מתמנה לשרת התרבות. איזו תרבות יכולה זו להראות לנו? תרבות ביבים? השתלחות כנגד מי שאינם רואים איתה עין בעין? במקום למנות אדם ערכי, מי שעינינו תהיינה נשואות אליו בכבוד, קיבלנו זבל. כבר היתה לנו מחבלת שהרסה כל חלקה טובה בחינוך ובתרבות וברוך שפטרנו מעונשה של זו; אך דא עקא שעכשו מחליפה אותה פוסטמה פושטית שלוחת רסן. אוי לעם שלא בחר באלה וקיבל על ראשו את הקרציות העצלניות והנצלניות שימצצו את לשדו על הטיפה האחרונה. אוי!!!

מתפללת לטוב!!! יהי רצון וממשלת הקרקס של ביוב-אפסיהו לא תאריך ימים ולא תוציא את שעותיה עד הבוקר, אמן!

זו תינוקת מלכותית!

It's a Royal Baby Girl!

אצלנו, זכתה הידיעה להיות אחרונה לפני תחזית מזג האויר, אחרי איזה משפט על משהו שקרה בבאר שבע. ענין של סדר עדיפויות מן הסתם. אצלנו, נפאל בחזית החדשות, בית החולים שישראל הקימה לעזרת העם הנפאלי, הנעדר הישראלי שעדיין מחפשים אחריו בתקוה שימצאוהו בריא ושלם, אמן.

On the Israeli radio, the news of the new princess's birth was the last, before the forecast, after a sentence about something happened in Be'er Shva. Probably a matter of priority. We have Nepal on top of the news, the hospital Israel established for the aid of the Nepalese people, the searches after the last missing Israeli, in hope he will be found safe and healthy, Amen.

First Birth at the IDF's Field Hospital in Nepal

מלבד הטיפול בפצועים, סייע בית חולים השדה הישראלי להביא לעולם כמה תינוקות. כאן, בישראל, עשו מזה ענין שלם. במרחק-מה משם, באנגליה הקרה, נולדה תינוקת לבית המלוכה המקומי וכל העולם כמרקחה. בכל אשר נזפזף, שידורים חיים מחזית בית החולים, חוץ מאשר בישראל. לנו אין חדשות חיות בעברית 24 שעות ביממה. חוצמזה, גם אם היה משדר, אין לצפות מאתר רשות השידור הממלכתי שלנו לשידור חלק. מזמן זנחתי את הצפיה בהם, משום שנמאס לחוות את השידור המגמגם קשות ונקטע בכל כמה דקות. נצמדנו לחדשות סקיי, שם נצמדו הבריטים לחזית בית היולדות.

Besides of taking care of the many injured, IDF field hospital assisted with bringing new babies to the world. Here, in Israel, it was a big issue. Some miles from there, in cold England, a princess was born to the local royal dynasty, and the whole world is in turmoil. All broadcasts concentrate in live views from the front of St. Mary's Hospital. We clung to Sky News, where the British were glued to the front of the Lindo Wing.

Royal baby: Unofficial town crier announces birth

במקרה נקלענו לשם בסוף השבוע לסתם מנוחה וכיף ונפלנו על הלידה המלכותית. כל בית המלון מריע בהתרגשות, כאילו היה זה משחק כדורגל חשוב. ביאטריס מזילה דמעה ואני מצטרפת אליה. צמד יהודיות רגשניות השמחות על הולדת ילדה, גם אם זו בריטית ולא ממשפחתנו. מארועים ממלכתיים קודמים בממלכה, אני כבר יודעת מה מחכה לנו. יש לצפות שמחר יהיה כל רחוב מקושט וכל בריטי נאמן יפזז לצלילי מסיבות הרחוב. לא טעיתי. הטלפון של ביאטריס מצלצל בהזמנות להצטרף לחגיגות. למה לא? עדיף לחגוג מאורע משמח, לא ככה?

We accidentally went there for a quiet weekend of rest and fun, and encountered the royal birth. The entire hotel is cheering and applauding with excitement, as if it was a big football game. Béatrice sheds a tear and I join her. A couple of emotional Jews who are happy for a birth of a girl, even she is British and not with our family. From previous events in the kingdom, I know what lies ahead. We can aspect that tomorrow every street will be decorated and every loyal British will dance to the sounds of the street parties. I wasn't mistaken. Béatrice's cell phone is ringing with invitations to join the celebrations. Why not? Better celebrate a happy event, isn't it?

Royal baby birth announcement

It's a girl! UK's Duchess Kate has baby daughter

Britain's Royal couple unveil new baby girl

על השנאה

About Hatred

Boom!

הרוח הנושבת ומפיחה חיים בעלים הנושרים אינה מבדילה בין דם לדם. היא אינה מתעניינת בדמם ולא בדמינו. דם הוא דם. דם אינו שונא. דם זורם. דם נוֹדֵם. דם נקרש. נספג באדמה הרוויה. נאסף בקפידה בידי זק"א ומובא למנוחה.

The blowing wind that instils life in the fallen leaves doesn't distinguish between bloods. It doesn't take interest in their blood or in ours. Blood is blood. Blood doesn't hate. Blood flows. Blood is silent. Blood congeals. It absorbs into the saturated soil. It is carefully assembled by ZAKZ in order to be brought to rest.

אנשים שונאים. למה אנשים שונאים? איך אפשר לשנוא את אלה שאינך מכיר? למה לשנוא? מה עשה לך מאן דהוא שאתה שונאו על לא עוול בכפו? האם ישנה הצדקה לפלג את התושבים ולשסותם זה בזה, בשעה שחלק גדול מהם נאמן למדינה ומשרת בצבאה? איזו הצדקה יש לליבוי שנאה? למה לא לפעול לקרוב לבבות? למה לא לפעול בצורה חיובית?

People hate. Why do people hate? How can you hate those you don't know? Why hate? What did somebody innocent done to you that you hate them so much? Is there any justification to divide the citizens and incite then against each other, while a big part of them is loyal to the country and serves in its army? What justification is there fanning hate? Why not to act in favour of bringing people together? Why not act in a positive way?

בטקס, בבית הספר המקומי, היה קשה היום, כמו בכל שנה. שמות חדשים מן הבוגרים נוספו על לוח הזכרון. אף שאין זה בית ספר ותיק, זה כבר הספיק לתרום את חלקו לשכול.

"אינני שונאת אותם", הכריזה אם שכולה בטקס. "שנאה לא תחזיר לי את הבן שלי." בזוית עיני אני רואה את ביאטריס מהנהנת. "הלואי ויהיה שלום ושאף אחד לא יצטרך יותר לחוות את הנורא מכל", חתמה האם את דבריה בתקוה שכולנו שותפים לה.

"אין לנו ארץ אחרת", אמר אח שכול מהמגזר אותו השמיץ אפסיהו. "אנחנו שותפי גורל בשאיפה לשלום בארץ שלנו", אמר נחרצות.

At the ceremony, at the local school, it was hard today, like every year. New names of the fallen graduates were added on the memorial. Although it's not an old school, it already managed to donate its part to bereavement.

"I don’t hate them", declared a bereaved mother in the ceremony. "Hatred won't bring my son back." In the corner of my eye I see Béatrice nodding her had. "I wish for peace to come upon us and nobody would ever have to experience the most terrible", the mother signed her words with the hope we all share.

"We don't have another country", said a bereaved brother from the section Ziroyahu besmirched. "We are share the same destiny in our aspiration of peace in our country", he said firmly.

אִם – צלילי מנשה ותלי אלונה בניצוח עדי רון

♀♀

"אני שונא אותם", אמר לי פעם אח שכול. "הם רצחו לי את האח והרסו את כל המשפחה." הייתי חיילת אז, בזמן המלחמה ההיא, ששברה רבים מאיתנו, מותירה בנו את צלקותיה. אי אפשר להוכיח את מי ששכל, גם לא כשאתה נמצא בעצמך באותו המקום. הזכות לשנוא אינה אסורה. מה שאסור, זה לפעול בשם השנאה. חבל שהשנאה משתלטת למאן דהוא על חייו ובמקום לשקמם, בוחר הלה לשנוא לא רק את מי שהרס את חייו, אלא את כל שאיתו.

"I hate them", said to me once a bereaved brother. "They murdered my brother and destroyed the whole family." I was a soldieress back then, in the time of the war which broken many of us, leaving its scars in us. You can't admonish those who bereaved, not even when you yourself are in the same place. The right to hate is not forbidden. What is forbidden, is acting in the name of hatred. It is a shame that hate is taking control over somebody's life, and instead of rehabilitating they choose to hate the whole world, not just who destroyed their lives.

London Grammar – Metal & Dust (lyrics)

 

בתמצית:

מה הטעם בלשנוא? האם לא עדיף לשקם ולהשתקם?

In essence:

What's the point in hating? Isn't it better to rehabilitate and become rehabilitated?

החיטה צומחת שוב – צלילי מנשה בניצוח עדי רון

יומן מסע – צלילי מנשה בניצוח עדי רון

איפה זה הבית?

Where is Home?

Stonehenge1

ג'יה: הֵי, לאן את הולכת?

לינדה: הַיי.

ג'יה: מה קרה? מה הענין?

לינדה: את לא לובשת כלום!

ג'יה: אל תשני את הנושא.

לינדה: יש לי חבר.

ג'יה: אז?

לינדה: אז, אני צריכה ללכת.

ג'יה: אני צריכה ללכת, אני צריכה ללכת, כולם צריכים ללכת. לאן, לעזאזל, הולכים כולם כשהם צריכים ללכת, הא?

מתוך ג'יה, בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי.

Gia: Hey, where do you go?

Linda: Hi.

Gia: What happened? What's the matter?

Linda: You haven’t any cloths on!

Gia: Don't change the subject.

Linda: I have a boyfriend.

Gia: so?

Linda: So, I have to go.

Gia: I have to go, I have to go, everybody has to go. Where the fuck does everybody go when they have to go, ha?

From Gia, Angelina Jolie staring. 

לאן אנחנו הולכות או חוזרות כשאנו רוצות לנוח, איפה המקום שלנו? איפה המקום של אלה שאיבדו את ביתם והפכו פליטים?

Where do we go or return to when we wish to rest, where is our place? Where is the place of those who lost their home and became refugees?

Simon & Garfunkel – Homeward Bound live

The Killers – Sam's Town

לתת בהם סימנים

Indicating

תן בהם סימנים / יהודה עמיחי

תן בהם סימנים. זכור את הבגדים
שלבש מי שאתה אוהב
כדי שביום האובדן תוכל לומר: נראה לאחרונה
לבוש כך וכך, מעיל חום, כובע לבן.

תן בהם סימנים. כי אין להם פנים
ונפשם מוסתרת ובכים שווה לצחוקם
ושתיקתם וצעקתם עולות אל גובה אחד
וחום גופם בין 36 מעלות ובין 41 מעלות
ואין להם חיים מחוץ למרווח הצר הזה,

ואין להם פסל ולא תמונה ולא זיכרון
ויש להם כוסות נייר ביום שמחתם
וצלחות נייר לשימוש חד פעמי.
תן בהם סימנים. כי העולם
מלא אנשים שנקרעו משנתם
ואין מאחה את הקרע,

ושלא כחיות הבר הם חיים
כל אחד במחבואו הבודד והם מתים
יחדיו בשדות הקרב
ובבתי החולים,

ואת כולם תבלע האדמה
טובים ורעים יחדו, כמו עדת קורח,

כולם במרים נגד המוות
ופיותיהם פתוחים עד לרגע האחרון
והלל וקללה הם יללה
אחת. תן, תן בהם סימנים.

Marcel Tyberg – Symphony No. 3 in D minor (1943)

יש בנו צורך בלתי נשלט לתת סימנים בכל אשר אנו פוגשות, לתייג את כל החולף לנגד חושינו. למה? אולי כדי לבדוק אם לנו הם או לצרינו. אולי כדי להבין אם זולתנו טובים או רעים לנו. אולי. קשה לנו לדמיין חריגים בחיינו, לקבלם כפי שהם, להכיל גם את אלה שאינם תאומינו המדויקים.

We have an uncontrolled need to indicate everybody we meet, to tag everything that passes in front of our senses. Why? Perhaps in order to examine if they are pro or against us. Perhaps to understand better if the other person is good or bad for us. Perhaps. We find it hard to imagine different exceptional people in our lives, to accept them as they are, to include also those who are not our exact twins.

אם נטרח להביט סביבנו, נמצא, גם אם זה במבט שטחי בלבד, גוונים רבים של האנושות, חלק גדול מהם שונה כל כך זה מזה באופן טבעי וטוב שכך. אמנם, כולנו רקמה אנושית אחת, אך נבדלים זו מזו וזה בסדר גמור. במקום לצאת למלחמת חורמה נגד השונה מאיתנו (אם הלה אינו מזיק לנו, כמובן), מומלץ בחום לנסות ללמוד את האחר. מפליא עד כמה שהשונה מאיתנו יכול ללמד אותנו רבות על עצמנו.

If we'd bothered to look around us, we may find, even if it's just a shallow glance, many shades of humanity; naturally, most of them so different to each other, which is good. Indeed, we all are one humane tissue, but differ from each other, and this is fine. Instead of going on a total war against the other who is not the same as we are (if that person doesn't harm us, of course), it is strongly recommended to try and learn the other. Amazing how the other who is different to us can teach us a lot on ourselves.

מעולם לא הבנתי איך יש מקום לרשע בקרבנו, מדוע אין אנו ממגרים אותו ברגע שזה צץ. מדוע אין הטובים שולטים? עם הזמן והנסיון, הגיעה גם ההבנה שזה משרת את אלה בעלי הכוח והממון, החמדנים, שאין בלבם רגשות טובים כלפי אחיהם בני האדם, כמו גם לא אל שאר היצורים המאכלסים את כדור הארץ שלנו.

I have never understood hoe come evil has a place among us, why don't we destroy it as soon as it pops up. Why the good people are not in charge? With time and experience, came the comprehension that it serves those with the power and money, the greedy who don't have any good feelings towards their fellow-men, as well as being malicious to the other creatures inhabiting our globe.

איך יכולים אנו לתת בהם סימנים ולהרחיקם מאיתנו לנצח כדי לקיים עולם טוב ומיטיב?

How can we mark them and drive them away from us forever in order of maintaining a good improved world?

קישורים:

♀ יהודה עמיחי / תן בהם סימנים – טקסט

♀ לתת בהם סימנים – פירוש

♀ לתת בהם סימנים – תערוכה / רפי מימון

♀ מרסל טיברג – ויקיפדיה

♀ מקום משלהן – דוקומנטרי

 Black is black

Black

מצעד החיים

שואה1

March of the Living

היא תכננה וכמעט אפילו קנתה כרטיסים. היא ידעה את דעתי הברורה והמוצקה על הנושא, אך חשבה שתוכל לשכנעני לחוות את העבר בצורה מציאותית. מבחינתי, המציאות היא הארץ שלי, הקיום שלי בה, ילדַי ונכדַי, שהם נצחונם של הורי ז"ל על החרפה הנאצית. איני שואפת כלל וכלל לפרנס את בני העם שעשו יד אחת עִם צורְרֵי עַמי להשמיד את אבותי. דמם עדיין טרי מדי, עדיין זועק ומהדהד מן האדמה הארורה ההיא.

She planned and almost even bought the tickets. She knew my clear and firm opinion about the issue, but thought that she could persuade me to experience the past in real time. As far as I'm concerned, reality is my country, my existence in it, my children and grandchildren, who are my parents' victory over the Nazi disgrace. I have no aspiration to support any members of the people who collaborated with my people's enemy in purpose of destroying my ancestors. Their blood is still too fresh, still cries out echoing from that bloody soil.   

תהיתי באוזניה הכיצד לא מצאה עצמה עושה זאת בכל השנים הרבות בהן חיתה בצרפת, בה נולדה וגדלה. לא היתה לה תשובה, אך היא הבטיחה לי להרהר בדבר ולחזור אלי. איני עוצרת את נשימתי. אני רואה עצמי כאלופת החפרניות, אך מבטיחה לכן שביאטריס עולה עלי בהרבה. הבה נעצור כאן ולא נתיחס לתרתי המשמע…

I expressed my wonder to her, how come she never found herself doing it all those many years living in France, where she was born and raised. She didn't have an answer at that moment, but promised to look into the matter and get back to me. I'm not holding my breath. I see myself as the diggers' champion, but I promise you that Béatrice does top me many times over. Let's stop right here and let's not relate to the double meaning…

הצפירות צופרות ברמה. אנו עומדות בחצר בית הספר המקומי, דומעות עם הרעש החודר ללב ההומה. דומיניק, אמהּ של ביאטריס, עומדת דומם, מורכנת ראש. אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר לה בראש, איך זכרונות מרים מימי ילדותה בטריפולי של מלחמת העולם השניה, בוערים בלבה. השואה לא פסחה על החלק המזרחי של בני עמנו, למרבה הפליאה של יוצאי פולין היושבין לבד בחושך. ההסטוריה מצביאה על שהם אינם לבד בזה, על אף חתרנותו הבלתי נלאית והבזויה של האפסיהו להפריד בין חלקי העם.

The sirens are screaming out loud. We stand in the local schoolyard, tearing along with the noise penetrating into the flooded heart. Dominick, Béatrice's mother, is standing in silence, her head down. I can imagine what is going in her head, how these bitter memories of her childhood days in World War II Tripoli, burning in her heart. To the great surprise of the Polish Jews who sit alone in ze dark, the holocaust didn't skip the eastern part of our people. History shoes that they are not alone in this, despite the despicable indefatigable acts of the zeroyau Bibi to sabotage and depart our people.

את התקוה אני שרה בקול שבור. כרגיל, איני מסוגלת להוציא את המלים מפי ללא ליווי הדמעות הזולגות. ביאטריס ודומיניק שרות בעוז במבטא הצרפתי הרך, יחד עם שאר הנקהלים לכבד את זכר הנספים. תם הטקס, הקהל מתחיל להתפזר. לבנו כבד, ואנחנו צועדות לאט הביתה, נתונות אשה בתוך שרעפיה. אחר הצהריים יתחיל מצעד החיים על האדמה הארורה ההיא ואני שמחה על שעמדתי על שלי בסרובי לדרוך עליה.

I sing the Hatikvah in a broken voice. As usual, I am unable to utter the words without tears accompany them. Béatrice and Dominick sing with all their might in that soft French accent, along with the other gathered to honour the memory of the murdered. The ceremony is done. The crowd starts to scatter. Our heart is heavy, and we slowly march home, each in her own thoughts. The March of the Living will start this afternoon on that bloody soil, and I am happy I held my ground by refusing to lay my foot on it.

זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג – אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

פאַרטיזאַנער הימן – המנון הפרטיזנים

מלים: הירש גליק

מנגינה: דימיטרי פוקראס

תרגום לעברית: אברהם שלונסקי

Chava Alberstein – Zog nit kein mol