ערב יום הזכרון לחללים במערכות ה'תשפ"א Eve of Memorial Day for the Fallen in the wars 2021

סלפי על רקע האנדרטאות הבוערות   Selfie against the backdrop of burning monuments

השנה, לא אמור היה להתקיים טקס במתחם יד לבנים, במקום המיועד לכך. חשבתי על אנדרטאות הגלמודות. לבי נכמר עליהן ולכן הלכתי לארח להן לחברה.

This year, there was not supposed to be a ceremony in the Yad LaBanim (public organization for the memorialization of Israel's fallen soldiers) compound, in the designated place. I thought of the lone monuments. My heart felt sorry for them, so I went to be with them so they won't feel alone.

רוב חיי נהגתי לצפות בטקס לזכר הנופלים בטלויזיה שהעבירה אותו בשידור ישיר. בשנים האחרונות, בגלל הנאלח המגעיל, הוא הקריים מיניסטר, שהתחיל לשאת דברים בטקס, לא יכולתי לצפות בזה. לא יכולתי לשאת את מראהו המבחיל ואת הפוליטיזציה שהאפילה על הטקס. גם לא יצא לי לצאת לנכוח בטקס שנערך ברחבת יד לבנים. היתה שנה בה יצא לי לצאת לסידורים בבוקר, כך שיכולתי לראות את ההכנות אליו ואפילו צילמתי לבלוג. לא חזרתי בערב כדי לנכוח בטקס, הייתי במקום אחר.

Most of my life I used to watch the ceremony in memory of the fallen on TV that broadcasted it live. In recent years, because of the disgusting despicable, that drek crime minister who started speaking at the ceremony, I could not watch it anymore. I could not bear his sickening sight and the politicization that overshadowed the ceremony. I also did not get to go out to attend the ceremony held in the Yad LaBanim compound. There was a year when I was out for errands in the morning, so I got to see the preparations for it and even took photos for this blog. I did not return in the evening to attend the ceremony, I was somewhere else.

העיר הולכת ומתרוקנת, אנשים מתכנסים לקראת הטקס במקומות המיועדים לכך   The city is emptying, people are gathering for the ceremony in places designated for it

משעות הצהריים, בדקתי באינטרנט באיזו שעה יתחיל הטקס הערב. היה לי ברור שיהיה טקס במתחם הזה. לא עלה על דעתי שמאן דהוא יחליט להשאיר את האנדרטאות גלמודות. משום שלא מצאתי שום פרסום על הטקס במתחם יד לבנים באתרים של עיריית חדרה, פניתי לחברות. אף אחת מהן לא חשבה שלא יהיה טקס במקום והן התפלאו ללמוד ממני שבכל הפרסומים נאמר שהטקס יתקיים בצד השני של העיר, באולם שהוקם בשכונה מרוחקת ממרכזה. לא היתה לי כוונה לסחוב את עצמי כל כך רחוק רק כדי לצלם טקס שאינו במקומו המיועד ועוד באולם סגור בימי קורונה.

From noon, I checked online what time the ceremony will start tonight. It was clear to me that there would be a ceremony in this compound. It never occurred to me that somebody would decide to leave the monuments alone. Because I did not find any publicity about the ceremony at the Yad LaBanim compound on the Hadera Municipality's sites, I tried my friends. None of them thought there was not going to be a ceremony at that place, and they were surprised to learn from me that all the publications said that the ceremony would take place at the other side of the city, in a hall set up in a neighbourhood far from the centre. I had no intention of dragging myself so far just to take photos at a ceremony that was not in its intended place, not to mention in a closed hall in the days of Corona.

האנדרטאות הגלמודות   The lonely monuments

חשבתי לארח לחברה לאנדרטאות הגלמודות ולצלמן בזמן הצפירה. היה ברור שצפירה תהיה, כי על זו אין מדלגים או מעבירים אותה לזמן אחר. הצפירה בשמונה, בערב יום הזכרון לחללים במערכות, זה דבר שאמור להיות ובלי שינויים. היתה צפירה בזמן. צילמתי תמונות וגם וידאו אותו אפשר לראות בעמוד שלי בפייסבוק.

I thought of joining the lone monuments and photograph them during the siren. It was obvious that there would be a siren, because it was not to be skipped or transferred to another time. The siren at eight on the Eve of Memorial Day for the Fallen in the wars is something that ought to be and without changes. There was a siren in time. I took photos and also a video that can be seen on my Facebook page.

האנדרטאות הבוערות   The burning monuments

לסיכום:

ערב יום הזכרון לנופלים במערכות ישראל. לא היה טקס במתחם בית יד לבנים.

In conclusion:

Eve of Memorial Day for those who fell in the Israeli battles. There was no ceremony at the Yad Labanim compound.

תערוכת סמל חדרה נפתחה הערב The Hadera Symbol Exhibition Opened Tonight

תערוכת סמל חדרה   Hadera Symbol Exhibition

האנרגיה המבורכת והפעלתנות החרוצה של האוצרת מדהימות אותי תמיד. יישר כח, חוה גדיש!

The blessed energy and diligent activeness of the curator always amaze me. Well done, Chava Gadish!

 

סלפי בתערוכת סמל חדרה   Selfie at Hadera Symbol Exhibition

רשימת בתי הספר המשתתפים בתערוכה   List of participating schools in the exhibition

 

סמל העיר ומספר שנות קיומה של חדרה   The symbol of the city and the number of years of Hadera's existence

 

 

תותים Strawberries

צלחת תותים   A plate with strawberries

תות שדה אצלי זה פרי מזדמן: אם יוצא לי, אני קונה. זה לא פרי שאני רושמת ברשימת הקניות לזכור לקנות. זה לא משהו שאני מתאווה לו. זה אינו גויאבה.

For me, strawberry is an occasional fruit: if I see it, I buy. This is not a fruit I list in the shopping list to remember to buy. This is not something I crave to. This is not guava.

בילדותי, זה היה פרי יקר ולא תמיד אפשר היה למצוא אותו אצל הירקן. לעתים די רחוקות היתה אמי קונה תותים. היא היתה לוקחת כמה תותים (איני יודעת כמה, לא ראיתי איך שהיא הכינה את זה) ובתוך צלוחית חותכת אותם לחתיכות, מועכת ושופכת על העיסה שמנת רגילה, זו החמוצה. היא היתה מוסיפה כפית גדושה של סוכר ובוחשת כדי להמיס אותו. איני יודעת אם היתה כבר שמנת מתוקה בשוק, זו שמשתמשים בה להכנת עוגות, משום שהשמנת הזו לא היתה אצלנו בבית, רק החמוצה.

As a child, it was an expensive fruit and could not always be found at the greengrocer. Quite rarely would my mother buy strawberries. She would take some strawberries (I don't know how many, I didn't see how she made it), and in a saucer she would cut them into pieces, mash, and then pour cream, the sour one, over the mashed strawberries. She would add a full teaspoon of sugar and stir to melt it. I don't know if there was already sweet whipping cream on the market, the one used to make cakes, because this cream was not with us at home, only the sour.

סלסלת תותים שקניתי בסופרמרקט   A small plastic with strawberries I bought at the supermarket

מעולם לא אהבתי שמנת כלשהי – לא חמוצה וגם לא המתוקה הקנויה, אך השמנת עם התותים שהומתקה בסוכר, היתה טעימה לי. יחד עם זאת, זה לא היה נשנוש שהוגש באופן תדיר, כך שלא התרגלתי אליו. אגדיר זאת כך: בחיי הבוגרים אף פעם לא טרחתי להכין לי את זה. זה לא היה לא משהו שמשך אותי או התאוויתי אליו.

I never liked any cream – neither sour nor the purchased sweet, but I found the cream with the strawberries sweetened with sugar, tasty. At the same time, it was not a frequently served snack, so I didn't get used to it. I will put it this way: in my adult life I never bothered to make it for myself. It was not something that attracted me or I lusted after it.

לפני עשר שנים (בערך), התלוויתי אל מישהי למשתלה כדי לעזור לה לקנות כמה שתילים. לא שהיה לי ידע בנושא (וזה לא השתפר עד עצם היום הזה), אבל היא התעקשה שאבוא איתה. באתי. בדרך, היא עצרה את המכונית ליד עץ שמעולם לא ראיתי לפני כן, גם לא בתמונות. "תראי!" קראה בחדוה למראה הנקודות האדומות שהציצו מבין העלים, "יש לו פירות!"

'שמחת זקנתי בצהרי היום', חשבתי לעצמי בלי להבין על מה היא צוהלת כל כך. מעולם לא יצא לי לטעום מפרי תות העץ. זה לא גדל אצלנו בשכונה בילדותי ואם זה נמכר בחנות הירקות – אמי לא קנתה אותו, כך שלא היה לי מושג שזה קיים.

About ten years ago, I accompanied someone to the nursery to help her buy some seedlings. Not that I had any knowledge on the subject (and it has not improved to this day), but she insisted that I come with her. So I came. On the way, she stopped the car next to a tree I had never seen before, not even as a picture. "Look!" She exclaimed happily at the sight of the red dots peeking out from among the leaves, "it has fruit!"

'Joy of my old grandma at noon' (a Hebrew lovely expression meaning: 'what do I care'), I thought to myself without realizing what she was so rejoicing about. I have never tasted any mulberry in my life. It did not grow in our neighbourhood when I was a child, and if it was sold in the vegetable store – my mother did not buy it, so I had no idea it existed.

תותים במקרר ליד הריבה שנרקחה מקרוביהם   Strawberries in the refrigerator next to the jam made from their relatives

לסיכום:

בשבילה, זו היתה הילדות שהיא חוותה. מבחינתי, לא היתה לזה כל משמעות.

In conclusion:

For her, it was the childhood she had experienced. For me, it had no meaning at all.

היה שקט מאוד היום It was Very Quiet Today

מתבודדי הרמן – ישנו סוג של דממה

Herman's Hermits – There's a Kind of Hush

היה שקט מאוד היום, שקט של כיף. אני אוהבת את השקט הזה. זה לא רק בשל השבת, שהרי זו שקטה כל הזמן, אלא בעיקר בעטיה של השכונה, בשל אופיה השלו. והעובדה שזה רחוב צדדי, כמובן, עם בתים של שתי קומות שנבנו בשנות החמישים.

It was very quiet today, a great quiet. I love this quiet. This is not only due to the Shabbat, since it is quiet all the time, but mainly due to the neighbourhood, for its peaceful nature. And the fact that it's a side street, of course, with two-story houses built in the 1950s.

אנחנו חברה עצבנית מאוד, חברה מתוחה, החיה רוב הזמן על הקצה, קל וחומר בימים קשים אלו, של האחזותו של המושחת הנאשם בפלילים בכסאו. כמו קרציה זו, המוצצת את דמנו, אין אנו מסוגלים להפטר ממנו. נמאס כבר לשמוע ממנו ומהתככים שלו, על השתלחויותיו החצופות במוסדות המדינה בנסיון לזרוע הרס ואנרכיה.

We are a very nervous society, a tense society, living most of the time on the edge, a fortiori in these difficult days, of the corrupt defendant's grip on his chair. Like this tick, that sucks our blood, we are unable to get rid of him. We are tired of hearing from him and his intrigues, about his brazen attacks on state institutions in an attempt to sow destruction and anarchy.

היה שבוע קשה לעבור ולעכל. נשיא המדינה, בגלל חשבונות אישיים שלו עצמו, שרוצה שקט אחרי פרישתו בעוד חודשים ספורים, שיניחו לו לנפשו ולא יתנכלו לו, הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מושחת, הנאשם בפלילים עם שלושה כתבי אישום נגדו (ונראה כי הרביעי בדרך). איזה פרצוף יש למדינה שבראשה עומד מושחת? איזה מסר זה מעביר לאזרחים? מה אנו מנחילים לצאצאינו? לא יושר, לא נקיון כפיים, לא טוהר מידות.

It was a hard week to go through and digest. The president, because of his own personal reasons, wanting peace after his retirement in a few months, to be left to his own devices and not get harassed, imposed the task of forming the government on a corrupt, a criminal accused with three indictments against him (and seemingly the fourth on its way). What an image does a country, headed by a corrupt, have? What message does this convey to the citizens? What do we pass on to our descendants? Not honesty, not integrity, not morality.

האחים הצדקניים – מנגינה חסרת מעצורים

Righteous Brothers – Unchained Melody

בימים האחרונים התעוררה המחאה שוב. העם, זה שעובד בפרך ונאנק תחת העול המוטל עליו, זה שערכים חשובים לו ולא התעלקות על אחרים, החליט לצאת שוב לרחובות ולמחות נגד המושחת הנאשם בפלילים. אנחנו לא נשתוק עד שהוא יסולק מאיתנו. נמחה ונמחה, גם כשהוא משלח בנו את גדודיו הכנועים עושי דברו, לא נפסיק. עד שהוא ילך מאיתנו לעד. אנחנו מקוות/ים שזה לא יקח זמן רב ושנוכל בקרוב מאוד לנשום לרווחה.

In recent days the protest has arisen again. The people, the ones who work hard and moan under the burden placed on them, the ones for whom values ​​are important and not leeching on others, have decided to take to the streets again and protest against the corrupt accused of crimes. We will not be silent until he is removed from us. We will protest again and again, even when he sends his submissive battalions doing what he orders them, we will not stop. Until he goes from us forever. We hope that it will not take long, and that we will be able to breathe a sigh of relief very soon.

ברברה סטרייסנד – ירוק-עד

Barbra Streisand – Evergreen

לסיכום:

היה שקט מאוד היום. זה נראה כמו השקט שלפני הסערה.

In conclusion:

It was very quiet today. It looks like the calm before the storm.

זה סתם טפטף It Just Dripped

יובל נח הררי – מדוע בני האדם שולטים בעולם

Yuval Noah Harari – Why humans run the world

זה סתם טפטף, כי משמעות לא היתה לזה, אלא אם כן החליטו השמיים לְבַכּוֹת את לכתו של אדם חודשיים לפני יום הולדתו ה-100. במקרה, היה אותו אחד נסיך וכונה "בעלה של מלכת אנגליה".

It just dripped, because it had no meaning, unless the sky decided to mourn a person's passing two months before his 100^th birthday. By chance, he happen to be a prince and was called "the husband of the Queen of England".

אין זה מתפקידי להביע דעה לגבי המשטר בארץ זו או אחרת, אלא אם כן כוונותיה של אותה מדינה עוינות לזו שלי, כמו אירן ודומיה שתכלית ראשי המשטר שם היא "להשמיד את המדינה הציונית". יחד עם זאת, מותר לי עדיין להביע את דעתי לגבי מוסדות שאבד עליהם הכלח ולתהות למה, במאה הנוכחית, אנחנו עדיין מרימים על נס א/נשים על סמך "ייחוסם". בכוונה כתבתי את זה במרכאות, כי כולנו בני אדם, כולנו נוצרנו באותה צורה (ממש כמו שאר בעלי החיים – ההערה הזו היא לדתיים, המשוכנעים שאלוהים הוא זה שברא אותנו) ואסור שלאף אחד יהיה יתרון כלשהו על זולתו.

It is not my job to express an opinion about the regime in any, unless the intentions of that country are hostile to mine, like Iran and the like whose purpose is to "destroy the Zionist state". At the same time, I am still allowed to express my opinion about institutions that are archaic, and wonder why, in the current century, we are still praising people based on their "attribution". I intentionally wrote this in quotation marks, because we are all human beings, we are all created in the same way (just like other animals – this comment is for the religious who are convinced that God is the one who created us), and no one should have any advantage over another.

במה יתרונו של מאן דהוא על אחר? האם לא חוינו, לצערנו, אנשי דת (לדוגמא) מכל מיני דתות שהתעללו בצאן מרעיתם? מה חשו אלו שכינו אותם "אנשי האלוהים" וגילו שבעצם הללו בעלי יצרים אפלים שאינם הולמים את מי שמתימרים להעביר הלאה את "דבר אלוהים?" להזכיר שבמדינות מסוימות נחשב המנהיג (זה לרוב גבר, כמובן) לאלוהים בכבודו ובעצמו או לפחות להתגלמותו עלי אדמות? אני נמנעת מלהתיחס לדלאי לאמה כדי לא לפגוע ברגשותיהן של ידידות שלי שמאמינות בו בכל לבן. אזכיר רק כי גם הוא, כמו כולנו, משתמש בשרותים. אלוהי הוא לא.

What is the advantage of a certain somebody over another? Have we not experienced, unfortunately, clergymen (for example) from all kinds of religions who abused their flocks? What did those who called them "men of God" feel after they discovered that in fact these had dark urges that were inappropriate to those who pretended to pass on the "word of God?" Shall I mention that in some countries the leader (this is usually a man, of course) is considered God himself or at least incarnate on earth? I avoid relating the Dalai Lama so as not to hurt the feelings of my friends who believe in him wholeheartedly. I will just mention that he too, like the rest of us, uses the toilet. Divine he is not.

PBS Eons – The Humans That Lived Before Us

כש"מישהו חשוב" מת, מתחילים ההספדים עד כמה רבה היתה תרומתו לעולם וכל השטויות הלעוסות שבאות בעקבותיהם. פעם הייתי טורחת להאזין לנאומים המזויפים הללו. היום, חבל לי להשחית את זמני על שטויות. עדיף לקרוא ספר מעניין. תמיד, בזמן הנאומים הללו שהעלו על נס את פועלו של המת, לא יכולתי שלא לחשוב על שהטקס כל כך מיותר, שאם הלה פעל רבות כל כך למען האנושות, איך זה שעדיין אנחנו בברוך עצום? איך זה שיש מליוני בני אדם החיים בעוני מחפיר, רעבים, חסרי כל ומנוצלים בידי קומץ עשירים שמחזיקים את כל העולם בכף ידם?

When an "important person" dies, the eulogies about how much he has contributed to the world and all the chewing nonsense that follows, begin. I used to bother listening to these fake speeches. Today, it's a shame to waste my time on nonsense. It is better to read an interesting book. Always, during these speeches that acclaimed the work of the dead, I could not help but think that the ceremony was so unnecessary, that if he had done so much for humanity, how is it that we are still immensely in such huge disaster? How is it that there are millions of people living in abject poverty, hungry, destitute, and exploited by a handful of rich people who hold the whole world in their palm?

לסיכום:

הגשם סתם טפטף למשך דקות ספורות ופסק.

כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל [קהלת ג' י"ט]

In conclusion:

The rain just dripped for a few minutes and stopped.

Surely the fate of human beings is like that of the animals; the same fate awaits them both: As one dies, so dies the other. All have the same breath; humans have no advantage over animals. Everything is meaningless [Ecclesiastes 3:19]

יום הזכרון לשואה ולגבורה ה'תשפ"א Holocaust Remembrance Day 2021

בהמתנה לצפירת הזכרון
Waiting for the remembrance siren

היום הזה קשה לכולנו. טוב, אולי לא "כולנו", אבל לחלק גדול מאיתנו. תמיד צריך להביא בחשבון את אלה שהיו שמחים לוא היהודים היו מושמדים כליל. אולי היום הזה קשה להם מהבחינה הזו. אז אולי זה כן כולנו בסופו של דבר.

This day is difficult for all of us. Well, maybe not "all of us", but for a large part of us. One should always take into account those who would have been happy if the Jews had been completely destroyed. Maybe this day is difficult for them out of their distorted point of view. So maybe it is all of us in the end, each side for its own reasons.

ביום הקשה הזה הלכתי לגלריה כדי להמשיך לסייע להכין את התערוכה החדשה אותה אוצרת חוה גדיש. קבענו להפגש בעשר בבוקר. עשר בבוקר ביום הזכרון לשואה ולגבורה, יודע כל ילד יהודי, זה רגע מכונן. רגע, בו הרוב (שוב, תלוי מי) עוצרים את כל מה שהם עושים למשך שתי דקות הומיות וגם דומעות, ונעמדים דום לזכר הנרצחים, ששה מליוני יהודים, ביניהם מליון וחצי ילדים.

On this difficult day, I went to the gallery to continue assisting preparing the new exhibition curated by Chava Gadish. We arranged to meet at ten in the morning. Ten in the morning on Holocaust Remembrance and Heroism Day, every Jewish child knows, is a defining moment. A moment when the majority (again, it depends on who) stop everything they do for two yearning and also tearful minutes, and stand still in memory of the murdered, six million Jews, including a million and a half children.

האנדרטה לזכר בני חדרה שנפלו במלחמת העולם השניה ובתקופת המחתרות   The monument in memory of the people of Hadera who fell in World War II and during the underground period

מעולם לפני כן לא יצא לי לצלם את דקות הדומיה הללו והבוקר זה קרה. הגעתי עשר דקות לפני השעה עשר ומצאתי כמה בני נוער ומבוגרים מול האנדרטה לזכר בני חדרה שנפלו במלחמת העולם השניה ובתקופת המחתרות, מחכים לשמיעת צפירת הזכרון. המתנתי גם אני והכנתי את מצלמתי כדי לתעד את הרגע.

Never before had I been able to take photos of these minutes of silence, and this morning it happened. I arrived at ten minutes before ten o'clock, and found some teenagers and adults in front of the monument in memory of the people of Hadera who fell in World War II and during the underground period, waiting to hear the siren of remembrance. I also waited and prepared my camera to document the moment.

האנדרטה בגן המייסדים   The monument in the Founders' Garden

לסיכום:

יום הזכרון לשואה ולגבורה ה'תשפ"א, יום קשה.

In conclusion:

Holocaust Remembrance and Heroism Day, a difficult day.

מעייף להיות יהודיה Being Jewish is Tiring

הטלאי הצהוב   Yellow badge

החלוקה המטומטמת לדתות, כַּתוֹת, עמים, לאומים וכו', רק מזיקה לנו. במקום זאת, היה פשוט יותר לוא היינו כולנו מתאחדים כיצורי אנוש כדי לעשות דברים טובים. כמה יעיל זה יכול היה להיות לטובת חיינו עלי אדמות.

The stupid division into religions, sects, peoples, nations, etc., only harms us. Instead, it would have been simpler if we had all united as human beings to do good things. How effective it could have been for the benefit of our lives on earth.

 

אני מאמינה בטוב שבתוכנו. אני מאמינה גם שהטובים רבים יותר מאשר הרעים. השאלה והתהייה היא למה קומץ של רעים מטילים חתיתם על העולם, שולטים בו ולמה אין הטובים יכולים להוביל אותנו למקומות בהם נרצה להיות. למה כל דְּאַלִּים גָּבַר (מתרגמת בשביל הדור הצעיר. בארמית: כל החזק – גובר)? למה לא כל דטוב-לב גבר?

I believe in the good within us. I also believe that the good are many more than the bad. The question and wonder is why a handful of bad guys are putting their stamp on the world, controlling it and why no good can lead us to the places we want to be. Why the strong dominate? Why not kind-hearted dominate?

 

סיבות רבות ישנן למה שקורה לנו בעולם בכלל ובארץ בפרט. איך חארות חסרי ערכים השתלטו לנו על כל חלקה טובה ועושים ככל העולה על רוחם מבלי שאף אחד יעצור אותם. אתמול היתה ההשבעה של הח"כים לכנסת. מה שאמור היה להיות ישיבה חגיגית, חגיגה של דמוקרטיה וכל זה, הפך להיות לפארסה אחת גדולה ובעיקר – סכנה ברורה ומידית של השתלטות הבריונים עלינו וכינון דיקטטורה דתית. נורא!

There are many reasons for what is happening to us in the world in general and in Israel in particular. How dreks without values have taken over every good part of we have and are doing whatever they please without anyone stopping them. Yesterday was the inauguration of the MKs to the Knesset. What was supposed to be a festive session, a celebration of democracy and all that, became one big farce and most importantly – a clear and immediate danger of the thugs taking over us and establishing a religious dictatorship. Terrible!

לסיכום:

מעייף להיות יהודיה ולהיות כביכול אור לגויים כל הזמן.

In conclusion:

It is tiring to be Jewish and supposedly be a light to the Gentiles all the time.

אחד מאותם לילות One of These Nights

האיגלס – אחד מאותם לילות

Eagles – One of These Nights

 

זה היה מאותם לילות שאחריהם לא היתה אופציה להתעורר משום שלא הצלחת כלל לישון.

It was from those nights after which there was no option to wake up because you did not get to sleep at all.

 

"מה?" שאלה הנסיכה, מביטה בי בדאגה. "את נראית הרוסה."

"ודאי שאני הרוסה!" כמעט ובלעתי אותה עם הפיהוק אותו לא יכולתי לעצור.

"וואו!" קראה הנסיכה, נרתעת לאחור ומתרחקת ממני הרבה יותר מאשר שני המטרים המומלצים.

"מה אני יכולה לעשות?" נראה היה לי שעוד פיהוק אחד והנסיכה תשאב למקום לא רצוי – הן לה והן לי – אם היא לא תשמר לנפשה. היא העדיפה לשמור על עצמה.

"What?" Asked the princess, looking at me with concern. "You look devastated." I almost swallowed her with the yawn I could not stop.

"Of course I'm devastated!" I replied with a bigger yawn.

"Wow!" The princess yelled, retreating and moving farther away from me, much more than the two recommended metres.

"What can I do?" It seemed to me that one more yawn and the princess would be sucked into an unwanted place — both for her and for me — if she would not be cautious. She preferred to be careful.

 

"מה קרה?" שאלה ממרחק בטוח. "אני מכירה אותך כמי שישנה חזק ובלי בעיות."

"אני שונאת לקום בבוקר כשזה לא בנחת", הזכרתי לה. "גם אתמול וגם היום הייתי צריכה לקום מוקדם ולצאת מהבית לסידורים חשובים שאי אפשר היה לדחותם לזמן נוח לי. הרעיון של לקום בשעה שאיני רגילה לה, הדירה שינה מעיני."

"אני מבינה", היא הבינה אותי, מביעה השתתפות במצוקתי. 'לא ממש עוזר לי', חשבתי לעצמי, שוכחת (כמו רוב הזמן) שהנסיכה יכולה לשמוע את מחשבותי. היא חייכה אלי, מניחה יד רכה על כתפי. "תלכי לישון הלילה מוקדם יותר ותשלימי שעות שינה."

"What happened?" She asked from a safe distance. "I know you as someone who sleeps deeply and without problems."

"I hate getting up in the morning when it's not leisurely," I reminded her. "Both yesterday and today I had to get up early and leave the house for important arrangements that could not be postponed for a convenient time for me. The idea of ​​getting up while I'm not used to it, caused me to lose sleep."

"I understand," she understood me, expressing sympathy for my agony. 'Not really helping me', I thought to myself, forgetting (like most of the time) that the princess can hear my thoughts. She smiled at me, placing a soft hand on my shoulder. "Go to bed earlier tonight and complete your missing sleep hours."

 

המודי בלוז – לילות משי לבן

The Moody Blues – Nights in White Satin

 

לסיכום:

ישנם לילות לבנים.

In conclusion:

There are white nights.

הבאת היצירות לתערוכת 130 שנים לחדרה Bringing the works to the Hadera 130-year exhibition

קומת ההנהלה בעיריה פוטומונטאז' Photomontage of City Hall floor

שוב התחלפה תערוכה בעיריה. האחרונה היתה "תושבים בעירנו", שהוסרה היום, וממחר תִתָלה חדשה במקומה לציון מלאת 130 שנים לחדרה.

Once again, an exhibition in the city hall was replaced. The last one was "Residents of Our City," which was removed today, and tomorrow a new one will be hanging in its place to mark the 130^th anniversary of Hadera.

מסכות ללא רעשנים   Masks without rattles

בגלל הקורונה והסגרים, לא הספקתי להגיע לַתערוכה "תושבים בעירנו" בעיריה במהלך חצי השנה האחרונה בה היו התמונות תלויות שם. לכן, נאלצתי להשכים קום הבוקר כדי להספיק לצלם את המקום בטרם תוסרנה העבודות כדי לפנות מקום לתערוכה החדשה. למזלי, הצלחתי לקום בזמן, לצאת לדרך וגם להצטלם ליד התמונות שלי. טוב שיש אוצרת שמתחשבת ומצלמת. התמונות שלי צולמו בידי חוה גדיש, האוצרת המוכשרת.

Due to the corona and closures, I have not been able to get to the "Residents in Our City" exhibition at the city hall during the past six months when the works hung there. Therefore, I had to get up early this morning to manage to photograph the place before the works were removed to make room for the new exhibition. Luckily, I was able to get up on time, set off and also be photographed next to my photos. It's good to have a curator who is considerate and takes pictures. My photos were taken by Chava Gadish, the talented curator.

שרון החלוצה פוטומונטאז' Sharon the pioneer photomontage

הרהורים על צילום Reflections on Photography

אם נודדת של הצלמת דורותיאה לאנג   A Migrat Mother by photographer Dorothea Lange

מי הילדים האלה ? Who are these kids

כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי צילמתי. מבחינתי, זה היה כמו לקרוא (הייתי תולעת ספרים), לכתוב (כתבתי מלא יומנים), כמו כל תחביב לו הקדשתי את שעות הפנאי שלי.

All my life, for as long as I can remember, I have been photographing. For me, it was like reading (I was a bookworm), writing (I wrote many diaries), like any other hobby to which I dedicated my time of leisure.

לפני שנתיים וחודשיים, הבנתי בפעם הראשונה שלצילומים שלי יש ערך אמנותי והם הוצגו לראשונה בתערוכת "אשה מוזה" בבית האמנים בחדרה. פעמים רבות, אנו עושות דברים ואין אנו שמות לב לערך שלהם גם בעיני הזולת כמתבוננים מהצד. תמיד צילמתי ולא עלה על דעתי שאני יכולה להציג את צילומַי בתערוכות, עד שהזמן הבשיל ונקלעתי להציג לראשונה בחיי בתערוכה קבוצתית. מאז, היו תערוכות נוספות בהם השתתפתי. השנה, אני מקוה להגיע גם לביאנלה בפירנצה (אפשר להגיש מועמדות בחינם עד ל-10 במאי 2021). תמיד נחמד להתקדם.

Two years and two months ago, I realized for the first time that my photographs have artistic value, and they were first shown at the "Woman Muse" exhibition at the Artists' House in Hadera. Many times, we do things and we don't pay attention to their value also in the eyes of others as observers from the side. I always took photos and it never occurred to me that I could display my photographs in exhibitions, until the time was ripe and I happened to exhibit them for the first time in my life in a group exhibition. Since then, there have been more exhibitions I have participated in. This year, I hope to attend the Florence Biennale as well (you can apply for free until May 10, 2021). Always nice to make a progress.

בין ארבעת הצילומים שלי בתערוכה הראשונה בה השתתפתי, "אשה מוזה", היה הצילום של כלתי, אשת בני, המביטה מהורהרת על שני הפספוסים המשחקים לרגליה. אחד מהם בנה והשני בן דודו של בנה. שניהם, נכדַי המתוקים. זה אחד הצילומים הקרובים מאוד אל לבי, לא רק בשל המצולמים בו, אלא גם מה שזה מביע. בעיני, כשתפסתי את הרגע ההוא, זה הביע אמהוּת ותחושה של שייכות לַמשפחה. אפשר, כמובן, לפרש את הצילום בכל צורה שהיא בהתאם לטעם האישי של כל אחת. בזמן התערוכה, שמעתי דעות מגוּוָנוֹת ומעניינות על הצילום הזה. לדעתי, יצירה מעניינת היא כזו שכל אחת יכולה למצוא בה את החיבור שלה אליה. בכל שטח שהוא, לא רק בצילום.

Among my four photographs at the first exhibition I participated in, "Muse Woman", was the photograph of my daughter-in-law, my son's wife, contemplatively gazing at the two toddlers playing at her feet. One, her son, and the other, her son's cousin. Both are my sweet grandchildren. This is one of the photographs that is very close to my heart, not only because of what is being photographed in it, but also what it expresses. To me, when I captured that moment, it expressed motherhood, and a sense of belonging to the family. One can, of course, interpret this photograph in any way according to the personal taste of each one. During the exhibition, I heard varied and interesting opinions about this photograph. In my opinion, an interesting work is one in which anyone can find their connection to it. In any area, not just in photography.

אתמול, היתה לי הפתעה מעניינת וגם נעימה. צפיתי בסרט הדוקומנטרי המעניין על הצלמת דורותיאה לאנג. מהרגע הראשון התחברתי מאוד לצילומיה. היא הקפידה לצלם את המציאות כפי שהיא, בלי ליפות או לשנות אותה. אני מצלמת בדיוק כך. אין לי כל כך הרבה סבלנות להעמיד את המצולמים ולביים אותם. הם גם אינם יוצאים טבעיים. לרוב, יחייכו למצלמה גם כשהסיטואציה קשה ואין סיבה לחייך. זה מלאכותי ולא טבעי. אני מעדיפה לתפוס את הרגע כפי שהוא, בלי שהמצולמים ישגיחו שאני מצלמת אותם ויתחילו לעשות לי פוזות.

Yesterday, I had an interesting and also pleasant surprise. I watched the interesting documentary about photographer Dorothea Lange. From the first moment I became very attached to her photographs. She insist on photographing reality as it is, without beautifying or changing it. I'm photographing just like that. I don't have too much patience to set the photographed and stage them. They don't come out natural. Usually, they will smile at the camera even when the situation is difficult and there is no reason to smile. It's artificial and unnatural. I prefer to capture the moment as it is, without the photographed pay attention that I'm photographing them, and start posing for me.

לקראת סוף הסרט, סופר על התקופה בה צילמה בזמן השפל הגדול ואיך הפך אחד הצילומים שלה, "אם נודדת" (1936), לאייקון ברחבי העולם. היה בו גם הצילום של אותה אשה עומדת ליד תחנת רוח ותנועת הידיים שלה הזכירה לי את הצילום בו צילמתי את כלתי והנכדים. גם יש דמיון באותו מבט מהורהר, אם כי נסיבות חייהן כל כך שונות. גם פה, בצילום של דורותיאה לאנג, ראיתי אמהוּת. יחד עם זאת, לולא ההסבר לרקע של הצילום בסרט הדוקומנטרי, גם את המבע של המצולמת אפשר לפרש בדרכים שונות. זה היופי באמנות – שצילום עומד בפני עצמו. זאת אומרת: יש את הרקע, המקום והזמן בו זה צולם והרגע הונצח בהתאם לנסיבות המסוימות, אך בה בעת אפשר להתעלם מכל זה ולהתבונן בצילום מתוך התחושות שזה מעורר. כשאני מביטה באמנות, אני מעדיפה קודם כל לבדוק מהן התחושות שלי לגבי זה ואחר כך ללמוד ממה זה נבע ומה רצתה האמנית להביע כשיצרה את זה.

Towards the end of the documentary, it tells about the period in which she shot during the Great Depression and how one of her shots, "Migrant Mother" (1936), became an icon around the world. There was in it also the photo of that woman standing near a windmill and her hand gestures reminded me of the photo I took of my daughter-in-law and grandchildren. There are also similarities in that contemplative look, though the circumstances of their lives are so different. Here, too, in Dorothea Lang's photograph, I saw motherhood. At the same time, without the explanation for the background of the photo in the documentary, the expression of the photographed woman can also be interpreted in different ways. This is the beauty of art – that a photograph stands on its own. I mean: there is the background, place and time in which it was taken, and the moment was immortalized according to the particular circumstances, but at the same time one can ignore all of this and observe the photograph out of the feelings it evokes. When I look at art, I prefer to first check what are my feelings towards it, and then learn what it stemmed from, and what the artist wanted to express when she created it.

לסיכום:

שתי תמונות דומות, שתי תקופות שונות, שתי מצולמות שונות זו מזו, שתי אמניות שונות. אתן מוזמנות לעשות את ההשוואה.

In conclusion:

Two similar pictures, two different periods, two different photographs from each other, two different artists. You are welcome to make the comparison.

חפירות:

אלן סי. קולדוול – סיפורה של האם הנודדת, אתר אלכסון

תמר שנקר – השפל הגדול: סיפורה של אם נודדת, בלוג הסחות דעת

חדוה שפרעם – דורותיאה לאנג – חלוצת הצילום החברתי, בלוג נשים מצלמות