חמימות Warmth

 

מרפסת מול מרפסת זו עיר עם מרפסות משנות החמישים Balcony facing balcony, it's a city with balconies from the 1950's

ערב קיץ חמים. היום הלוהט מאחורינו ואנחנו מקבלות בברכה את הבריזה הנעימה הנושבת מן המערב. אנו יושבות על המרפסת בדירתנו שבקומה השניה וצופות בשכנים מסביב, היושבים אף הם על מרפסותיהם וצופים בשכניהם.

A warm summer evening. The hot day is behind us, and we welcome the pleasant breeze blowing from west. We are sitting on the balcony in our apartment which is on the second and last floor in the building. We watch the neighbours around us, who also are sitting on their balconies and watching their neighbours.

מבט אל השכנים מבעד לתריסים   View to the neighbours through the shutters

איננו מכירות אישית את רובם, אלא ממבטים הדדיים מן המרפסות או בפגישה מקרית בחצר וברחוב. אנו מכירות רק את אלה שבכניסה שלנו, שלוש משפחות נוספות מלבדנו. יחסי השכנות בימינו שונים מאוד מאלה שבשנות החמישים, התקופה בה נבנו הבניינים שברחובנו. פעם זה היה אחרת. "מרפסת מול מרפסת" לא היה רק ביטוי, אלא גם אורח חיים. הכל הכירו היטב זה את זה וזו את זו וידעו מה קורה בבתי השכנים.

We don't know most of them, only from mutual gazes from the balconies or by an unintended meeting in the yard or in the street. We know only those who live in our entrance, three families apart from us. The neighbourliness in our days is different to how it was in the fifties, the time the buildings in our street were built. It was different in those days. "Balcony facing balcony" wasn't just an expression, but a way of life. Everybody knew each other pretty well and knew what's going on at the neighbours' homes.

שקיעה בקיסריה sunset in Caesarea

ממרפסתנו אין רואים לאופק ולכן אי אפשר לחזות בשקיעה. משום שאין מקום טוב יותר לחזות בפרישת השמש מאשר הים, אנחנו שמות פעמינו אל החוף האהוב עלינו, הוא חוף הים של קיסריה. כה מקסים לחזות בעתיקות שצבעיהן משתנים עם השמש השוקעת; עבר והווה בגווני שקיעה.

We can't see the horizon from our balcony; therefore, we can't watch the sunset from here. Since there is not a better place than the sea to watch the sun retiring, we take our paces to our favoured beach of Caesarea. So magnificent it is to watch the antiques, how their colours change with the sinking sun; past and present in sunset shades.

יוני רכטר וחברים – ערב עירוני (מתוך המופע "העיקר זה הרומנטיקה")

Yoni Rechter & friends – Urban Evening (from the show " The Main Thing is the Romance ")

בקצרה:

אני אוהבת ערבים חמימים, אפילו בעיר. אני אוהבת לראות איך התכלת העזה הופכת לגווני שקיעה עזים ואלה מתעדנים לצבעי פסטל עדינים המלווים את השמש הטובלת במים ופורשת למיטתה שבים.

In short:

I love warm evenings, even in the city. I like to see how the intense blue turns into deep sunset shades, and how they soften into delicate pastel shades which escort the sun dipping in the water and retires to her marine bed.

הגרובטרון – "ערב עירוני" (מתוך פסטיבל הפסנתר 2010)

The Gruvatron – Urban Evening (from the piano festival 2010)

גרסא יפה נוספת לשיר היפה הזה: אניה בוקשטיין ושי זלמן – ערב עירוני

Another beautiful version for this great song: Anya Buckstein & Shay Zalman

 

ארכיטקטורה

Architecture

אולם ספורט תיכון חדרה Sports Hall, Hadera high school, Israel

אני אוהבת בניינים, גם גורדי שחקים, אם כי סביר להניח שבאלה אין סיכוי שאמָצֵא. הפעם היחידה בה חֵרָפתי את נפשי לבקר מישהי שגרה בקומה הששית, הספיקה לי בהחלט בגלל הסחרחורת הנוראה שחטפתי ושהבהירה לי כי אם חפצת חיים אנוכי – עדיף שאשאר בגובה הקרקע, מקסימום קומה שניה.

I like buildings, skyscrapers too, although it's unlikely that I'd be found in those. The only time I dared to risk my life by visiting somebody who lived on the sixth floor, was more than enough for me, due to the awful dizziness I got and made it clear that if I wish to live long – I'd better stay on ground level, or maximum on the second floor.

אולם ספורט תיכון חדרה (ש/ל)   Sports Hall (B & W), Hadera high school, Israel 

פעם היו בונים בניינים ייחודיים, אחר כך התחילו לבנות כלאחר-יד, העיקר לאכלס כמה שיותר ולהרויח במקסימום. גם בתים פרטיים נבנים בימינו ללא כוונות מיוחדות, העיקר לבנות ולא משנה שאין הבית משרת את דייריו ואין הוא הולם את אורח חייהם וטעמם.

In the past, buildings were unique, later on they were built offhandedly, mainly to inhabit tenants as much as possible and maximize the profit of their contractors. Private houses are also being built these days without too much inspiration; just for the sake of building, and it doesn't matter that the house doesn't serve its occupants and it doesn't suit their lifestyle or their taste.

אולם רנה שני, בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אני אוהבת בניינים הבנויים בקוים נקיים ורכים, כאלה שאינם תזזיתיים או חדים, אלא משרים נועם על העין המביטה. אני מקוה שהם גם נוחים לדייריהם, כי המטרה העיקרית של בנין היא להתאים למטרתו – אם זה בית למגורים או אכסניה למטרה אחרת, כמו בית ספר, בית תפילה, משרד וכיוצא באלה.

I love buildings that are built with clean and soft lines, such that are not restless or sharp, but induces pleasantness on the looking eyes. I hope that they are also comfortable for their dwellers, because the main cause of a building is to suit its purpose – weather it’s a dwelling house or a lodgings for another purpose such as a school, house of worship, an office etc.

אולם רנה שני (ש/ל), בית למופעי תרבות וספריה, חדרה  Rina Shani Hall (B & W) for culture performances and a library, Hadera, Israel

לעומת חוסר הדמיון והחידוש בבניינים למגורים, אפשר לראות מדי פעם (אם כי במשורה) בנייני ציבור מעניינים בצורתם, נעימים לעין ולמבלים בהם.

As opposed to the lack of imagination and innovation in residential buildings, it is possible to see occasionally (however frugally) interesting shaped public-buildings, pleasant for the eye and to the people who visit them. 

אולם רנה שני (ש/ל), בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani (B & W) Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אולם רנה שני, בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אולם ספורט תיכון חדרה (ש/ל) Sports Hall, Hadera high school, Israel (B & W)

אולם ספורט תיכון חדרה Sports Hall, Hadera high school, Israel

במשפט אחד:

הלואי והיו בניינים מעניינים רבים יותר.

In one sentence:

I wish there were more interesting buildings.

להלחם במחלה

Fighting the Big C

Kathy Clark needs your help, please donate!

ידידתי הקרובה התעוררה בוקר אחד למציאות אכזרית ומצאה כי חברתה הטובה אובחנה בסרטן שלב IV, לא עלינו. שלא כמו בישראל, הביטוח הרפואי בארצות הברית עולה ביוקר ואם אינך עתירת ממון – עלייך לפנות לצדקה כדי לממן את עלות הטיפולים וההוצאות הנלוות.

אני מעלה רשומה זו כדי לסייע במימון הוצאות הטיפולים של האשה הנזקקת, במטרה להפיץ את הנושא ברבים ובתקוה כי תִמָצֵאנָה הנפשות הטובות שתתרומנה ותעזורנה. כל דולר יעזור, אנא פתחנה את לבכן ותרומנה, תודה רבה-רבה מראש!

My close friend woke up one morning to a cruel reality to find her good friend was diagnosed with Cancer stage IV, G-d forbid. In the USA medical insurance costs a lot, and if one is not mega rich – one needs to ask for assistance in order to finance the cost of their treatments and related expenses.

I'm posting this for the purpose of helping with financing the cost of the treatments for this lovely woman in need, in order to spread the word far and wide, in the hope that many good souls will donate and help. Every dollar helps, so please open your heart and donate, thank you very-very much in advance!

מה ש- Kathy Clark כתבה במלותיה הנוגעות בלב.

Here is what Kathy wrote in her heartfelt words:

The day someone receives a cancer diagnosis remains indelibly etched in their mind. My stomach dropped to the floor and I suddenly found it difficult to breathe. That was immediately following my doctor's pronouncement that I had advanced cancer of my female organs w/ a very poor prognosis.

If I am to have any hope of survival I must seek treatment from a comprehensive cancer center that specializes in the latest clinical trials. Siteman Cancer Center at Barnes Jewish Hospital in St. Louis is one such place. Affiliated with Washington University, they are supported by both NIH and the Nat'l Cancer Institute.

Unfortunately, that is approx 300 mi each way from my home in NW MO. My only vehicle is 16 years old and I'm hoping it will bear up under the constant wear and tear of driving back and forth to St. Louis for frequent treatments.

I want to fight the good fight, be brave and maintain a positive attitude, but it's difficult. I'm still in shock after learning how quickly this silent stalker invaded my body and spread without my knowledge. Time is now of the essence and the clock is ticking. Every day that passes is potentially one less I have to live.

My daughter and I have no other relatives or close friends we can turn to for help. Quite literally, we are all each other has. She has chosen to postpone her plans to begin graduate school. Instead, she has been thrust into the role of full time caregiver.

As a single parent, I've had to live on a budget most of my life. But, when unforeseen emergencies arise, particularly something that could mean the difference between life and death, our little dinghy can easily be swamped and submerged. This unexpected crisis threatens to capsize us both since we have now thrown our lot in together.

Right now I'm terrified, feeling completely alone and very anxious. There is no life insurance, savings, or rainy day fund. My daughter will essentially become an orphan when I'm gone, without kith or kin, utterly alone in the world since her father succumbed to lung cancer less than two years ago and there are no sibs.

Being forced to grovel and bare my soul like some cheap melodrama in a public forum is reprehensible to me, but ravening wolves are at my door. The landlord has been more than patient since this is the first time in over five years I've been late w/ my rent. The light bill is overdue, but have not rec'd a shut-off notice–yet. Of course, most pressing of all are the mounting medical bills which necessitate sparring w/ Medicare and Medicaid. The State demands a $200 "spend down" every month before Medicaid will "kick in" toward those expenses not covered by Medicare.

Since having to divert my usual SSA resources to cover new and unforeseen expenses, I'm starting to enter panic mode, praying for a miracle. At night I lie awake, wondering whether I can quite literally afford to wage this battle even were I somehow able to summon the courage to carry on in the face of adversity.

אנא פתחנה את לבכן ותרומנה, תודה רבה-רבה מראש!

Please open your heart and donate, thank you very-very much in advance!

צבע

A Pop of Colour

גרניום: פרחים אדומים, עלים ירוקים Geranium: red flowers, green leaves

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי אדום וסגול. גם ירוק, כחול וצהוב. כולם בגוונים עזים, אף פעם לא בפסטל. צבע, מבחינתי, צריך להיות עז, נוכח, בולט, כדי ליפות את החיים. אני יכולה לזכור שהצבעים העזים בחפיסה היו בשימוש מתמיד, הולכים וקטנים, בעוד שהבהירים נשארו כמעט כפי שהגיעו – שלמים. מדי פעם, כשמבטי היה נתקל בצבע בהיר, נראה היה לי שזה מחזיר לי מבט מבויש קמעא, אולי אף נעלב.

Ever since I remember myself, I always loved red and purple. Also green, blue and yellow. All in vivid strong shades, never in pastel. Colour, from my point of view, should be intense, present, prominent, in order to make our life beautiful. I can remember how the deep strong colours in the pack were constantly in use, lessening, while the light colours remained almost the same as they arrived – intact. From time to time, when my gaze fell on a light colour, it seemed to return a gaze, a bit embarrassed, perhaps even offended in a way.

גג ירוק למלונה של לאסי   Green roof for the dog's house

אין אצלנו יותר מדי צבע בארץ. נדירים העצים בערים עם פרחים עזי מבע. אנחנו נוטים לבחור בצבעים נייטרליים, כאלה שאינם מעוררים שום תחושה אצל המתבוננת. מעניין למה.

We don’t have too much colour in Israel. The trees in the cities with flowers in bright strong colours are rare. We tend to choose neutral colours, such that don’t arouse any sense at the viewer. One has to wonder why.

מסגד עם כיפה זהובה בכפר קרע Mosque with a golden dome at Kfar Kara, Israel

בתמצית:

צבע מוסיף ענין לסביבה בה אנו חיים. לכל צבע ההשפעה המיוחדת לו עלינו. קשה לדמיין את העולם בלי צבעים, למרות שאנו חולמים בשחור-לבן.

In essence:

Colour adds flavour to the environment we live in. Each colour has its unique effect on us. It's hard to imagine the world without colours, even though we dream in black and white.

מסגרת אדומה לחלון נגד עין הרע ושאר מרעין בישין   Red frame for the window against evil eye and other tzures and dire straits

אוצר

Treasure

תליון מגן דוד מעוצב Designed Magen David pendant

אין אוצר גדול יותר מאשר ילדייך ונכדייך. כשאת עושה חשבון נפש ומסכמת את השגייך בחייך, המסקנה היחידה שאת מגיעה אליה לגבי ההשג הכי גדול שלך היא צאצאייך וצאצאיהם. לא ממון, לא חפצים, אלא בשר מבשרך.

There's no greater treasure than one's children and grandchildren. When one does self-examination and sums his/her life achievements, the only conclusion one can draw about their biggest achievement is one's offspring. Not money, not objects, but one's own flesh and blood.

 

תליון מגן דוד מעוצב Designed Magen David pendant

יחד עם זאת, ישנם כמה חפצים שאת אוספת במהלך חייך, אליהם את נקשרת ואפשר לומר שאת אפילו אוהבת. אם זה תליון יפהפה, טבעת מיוחדת או עט פארקר מעוצב בשיא היופי והפשטות. אומרים שהיופי בעיני המתבונן ואין להתווכח על טעם ועל ריח, כך שלכל אחת מאיתנו טעמה האישי והגדרתה היא למה זה אוצר מבחינתה.

Nonetheless, there are some things one collects during one's life, to which one gets attached, and even grows to love; weather it is a beautiful pendant, a special ring, or a Parker pen beautifully designed with its simplicity. There's a saying that the beauty is in the eye of the beholder, and there's no point to argue about one's taste; therefore, each of us have our personal taste, and our personal definition to what is a treasure from our point view.

טבעת מעוצבת Designed ring

תמיד היה לי כבוד רב לידיה המוכשרות של האמנית המעצבת והמבצעת. כמה כשרון צריך כדי להגות, לעצב ולממש רעיון לשכיית חמדה – אם זה חפץ קטן, גדול או בנין מדהים ביופיו, כמו אלה של פראנק לויד רייט שהאהוב עלי הוא הבית על האשד. מדהים הכשרון האנושי!

I had always a lot of respect to the talented artist who designs and implements with her qualified hands. How much talent one needs to plan, design and formulate an idea into a precious object – weather it is a small thing, big, or a breath taking building, like those of Frank Lloyd Wright, which my favoured is Fallingwater. Human's talent is amazing!

עט פארקר Parker pen

גדול

Big

עגורן וירח A crane and a moon

ב-1986 יצא לאור ספרו של דייויד לויט הלשון האבודה של העגורנים. לי לא היה מושג כלשהו אז מה זו הומוסקסואליות; גם לא על לסביות, למרות סרטה של מיכל בת-אדם בו צפיתי ב-1980. הבמאית הסבירה בראיונות איתה כי נושא הסרט אינו קשור בכלל בלסביות, אלא בחברות עמוקה בין נשים. אין מה להתווכח עם היוצרת, אף שהסרט הפך להיות אייקון לסבי בארץ.

In 1986 the The Lost Language of Cranes, a novel by David Leavitt was released. I didn't have any idea what so ever then what is homosexuality; also, not about lesbianism, despite of Michal Bat-Adam's movie which I watched in 1980. In her interviews, the director explained that the movie doesn't deal with lesbianism at all, but the issue is about deep friendship between women. No point in arguing with the creator, but the movie became a lesbian icon in Israel.

זוג דקלים ירח ועגורן   A couple of palm tree, a moon and a crane

בספר, כתת-עלילה, מתאר דייויד לויט מקרה רפואי פסיכולוגי שהדמות הראשית קרא במאמר על ילד, שהוריו הזניחוהו כתינוק ומחקה עגורנים. משום שגר בקרבת אתר בניה, היו העגורנים בעבודתם הנוף היחיד שראה מחלון חדרו ואלה היוו לו מודל לחיקוי. הילד-עגורן נע כמו עגורן, הפיק קולות כמותם ולמרות שהפסיכולוגים הראו לו תמונות שונות וצעצועים אחרים, הוא הגיב רק לתמונות של עגורנים ושיחק רק בצעצועי עגורנים. מבקרים ראו בתאור הזה מטפורה לתת הלשון שהומוסקסואלים נאלצו לפתח כדי שאנשים מבחוץ לא יבינו את הנאמר ולא יזהו מי הם באמת.

In the book, as a subplot, the author describes a psychological case history in an article read by the main character about a boy who was neglected as a baby, and emulates cranes, since this was the only thing he would see out of his window from his cot, as his parents weren't about. The crane-child moved like a crane, made their noises, and although the doctors showed him many pictures and toys, he only responded to the pictures of cranes, and played only with the toy cranes. Critics saw this as a metaphor to the sub-language gay people had to develop so people from the outside won't understand what has been said and won't recognize who they really are.

עגורנים ורמזורים Cranes & traffic lights

האמת, למרות שהספר כתוב מצוין והעלילה לא רעה בכלל, אני זוכרת ממנו לאורך השנים רק את הקטע עם הילד-עגורן, אולי משום שחיי הומוסקסואלים מעניינים אותי פחות מאשר חייהן של לסביות. מאז הקריאה בספר, התחלתי לראות עגורנים בעין אחרת ומצאתי שהם מרתקים אותי. אולי הייתי עגורנית בגלגול קודם, מי יודעת…

To be honest, although the book is well written and the plot is not too bad, I remember from it during the years only the part with the crane-child, perhaps because life of homosexuals interest me less than the life of lesbians. Since reading this book, I started to see cranes through different eyes, and I found that they fascinate me. Perhaps I was a crane in past life, who knows…

עמוד חשמל; לא עגורן, אך גם זה גדול Electric pole; not a crane, but also big

לבד

Solitude

ציפור דואה בדד A bird glides solitude

אני מתהלכת בעיר ההומה, מתעלמת מהקהל הנחפז. עוברי אורח באים מולי, אחרים עוקפים אותי מאחור. אני הולכת לאט, עיתותי בידי, מביטה סביב בכיף. תמיד ישנם דברים נחמדים שאני יכולה לצלם.

I am walking through the hectic city, ignoring the hasty crowd. Pedestrians rushing towards me, others passing me from behind. I walk slowly; I have time, gazing around pleasantly. There are always nice objects I can take pictures of.

אנשים ברחוב אינם מעניינים אותי, אותם אינני מצלמת. ישנם צלמים המתמקדים בזרים – בפרצופיהם, בקמטיהם, בהבעותים; כל אלה אינם מדברים אלי. אני רואה נופים, צמחיה, בעלי חיים, בעלי כנף – את היופי שבטבע סביבנו.

People on the street don't draw my attention, I don't take their photos. There are photographers who focus on strangers – at their faces, their wrinkles, their expressions; all of these don't attract me. I see views, flora, animals, fauna – the beauty of nature around us.

חתול רחוב מחפש מזון A street cat searching for food

נהגנו לצאת מדי פעם לעיר כדי לנשום אויר אחר. אמנם זה לא היה (ועדיין) צלול במיוחד, לא נעים כמו במקום הכפרי בו גרנו, אך לבלות בכל שבוע קצת באויר הדחוס של העיר, לא היה יותר מדי נורא, אם בבתי קפה או במסעדות. מבחינתי, הייתי שמחה לשתות את הקפה או לסעוד את לבי רק איתה, בלי חברת אחרים, אבל לה היה צורך לשבור את השגרה לעתים. כל עוד היה זה רק אחת לשבוע, לא הפריע לי. לפעמים נחמד לשבת בקרב אנשים נוספים, גם אם אלה זרים גמורים.

We used to go out from time to time to the city in order to breathe a different air. Indeed, it wasn’t (and still isn't) very much clear, not pleasant like in the rural place we lived, but spending time each week a little in the stifling air of the city wasn’t too awful, weather in coffee shops or restaurants. As far as I was concerned, I was happy to have coffee or meals just with her, without the company of others, but she had the need to break the routine occasionally. As long as it was only once a week, it didn't bother me. Sometimes it can be nice to sit among other people, even if they are complete strangers.

ציפור תרה אחר מזון A bird is looking for food

אחרי שהיא עזבה, הייתי מחפשת את דמותה בכל פינה בבית. מעבר לגעגועים הגדולים אליה, ליחד שלנו, למה שהיינו זו לזו, קשה היה פתאום להיות לבד. החלל שהותירה אחריה לא התמלא. מעולם לא הבנתי איך אפשר לישון באלכסון. בהתחלה, המשכתי לישון בצד שלי. עם הזמן, זזתי קצת לכיוון האמצע. אני עדיין מוצאת את עצמי מתעוררת בלי להבין איך זה שהיא אינה לצדי.

After she left, I was looking for her, searching every corner in the house. Beyond the huge yearnings for her, missing our togetherness, what we were to each other, it was hard to suddenly be left alone. The hole she left behind didn't fill up. I never understood how people sleep diagonally. In the beginning, I kept sleeping at my side. As time went on, I moved a bit towards the middle of the bed. I still find myself waking up failing to comprehend how come she's not at my side.

טיסת סולו Solo

שנים לאחר לכתה, אני עדיין נוהגת להכין שני ספלי קפה בבוקר. זה היה המנהג שלנו – לשתות יחד את הקפה, בנחת, אחרי ארוחת הבוקר המלאה עליה מעולם לא ויתרנו.

בערב, אני זוכרת למזוג את המשקה רק לספל אחד.

Years after she had gone, I am still used to make two cups of coffee in the morning. This was our custom – to drink our coffee together, unhurriedly, after our full breakfast we never skipped.

In the evening, I remember to pour the coffee only into one cup.

M83 – Solitude

קשר, חיבור

Connect

פרות רועות בכפר קרע Cows in the meadow at Kafr Kara

מה מחבר בני אדם זה לזה? האם זו תרבות משותפת, שפה, שורשים, זכרון קולקטיבי? האם רגש, סימפטיה לזולת, משיכה? מה מקשר בינינו? כמה זמן יכול קשר להמשך? למה הוא נפסק?

What connects people to each other? Is it their mutual culture, language, roots, collective memory? Is it an emotion, sympathy to your fellow wuman, attraction? What links us? How much time can a contact linger? Why does it stop?

יד לשילוב, פסל בפרדס חנה, ישראל Connecting, a statue in Pardes Hana, israel

"אז מה", היא נועצת בי מבט חקרני, "את לא אוהבת את זה?" היא עומדת מעלי, קרובה מדי לטעמי, ממתינה.

איני יכולה לעמוד בפני מבטה ואני משפילה את עיני. אני שותקת, מנסה למצוא מלים. מלים מתאימות, כאלה שלא יפגעו בה. פעמים מעטות בחיי לא היו לי מלים מוכנות להאמר. זו אחת מהן. איך את מסבירה למוח האטום שמולך שהמתנה שלה אינה מתאימה? ודאי לא למצב של פרידה זו מזו. אני מנסה לסדר את המחשבות המתרוצצות במוחי כדי להפכן למלל. אבל אמרת שאת רוצה להפרד, שאינך יכולה יותר עם הקשר הזה, אני אומרת לה בלבי, במלים שמסרבות לצאת את דל שפתי.

"So", she stares at me inquisitively, "don't you like it?" She is standing almost on top of me,  waiting, anticipating. I find it uncomfortable, awkward, she is too close.

I can't face her gaze, so I lower my eyes. I am speechless, trying to find words. Proper words, such that won't hurt her. Very few times in my life I didn't have words ready to be said. This is one of them. How do you explain to the sealed mind in front of you that her gift is inappropriate? Certainly not in a situation of separating from each other. I'm trying to organize the thoughts running in my head in order to turn them into words. But you said that you want us to separate, that you can't cope with this relationship anymore, I tell her in my heart, with words that refuse to leave my lips.

"תראי כמה שזה מקסים." היא מתיישבת לצדי, גופה מתחכך בשלי, מחלצת את הצמיד מקופסתו המהודרת ומורה לי להושיט אליה את ידי. היא עונדת לי אותו על פרק היד, סוגרת את הסוגר ומביטה בסיפוק על התוצאה.

אני מביטה על החוליות המרכיבות את הצמיד וחשה אזוקה. למעלה מבינתי לתפוש למה הביאה לי זו אזיק אם גמרה אומר להפרד ממני.

"Look how charming it is." She sets herself at my side, her body rubs against mine. She releases the bracelet out of its adorned box and motions me to stretch my hand out towards her. She puts it on my wrist, locks it and looks at the result with satisfaction.

I gaze at the links that the bracelet is made of, and feel as I was handcuffed. It is beyond my comprehension to understand why she brought me this handcuff when she decided to break up with me.

יד לשילוב, פסל בפרדס חנה, ישראל Connecting, a statue in Pardes Hana, israel

אני בוחנת את ידי בספקנות, המלים עדיין מסרבות להתגבש לכדי אמירה. היא, מן הסתם רואה שתיקה כהודיה על המתנה וכורכת את זרועותיה סביבי, מאמצת אותי אליה. אני מקלפת את בגדיה מעליה כדי לבדוק היכן אנו עומדות. התלהבות לא היתה שם. פרידה היא הרי פרידה. אנחנו הולכות לישון כל אחת בפינתה, פרומות.

I'm examining my hand doubtfully; the words still refuse to materialize into a saying. She probably sees my silence as thanking her for the gift, so she wraps her arms around me, embracing. I peel her clothes off of her in order to check were we are standing. No enthusiasm was there. After all, breaking up is breaking up. We go to sleep, each in her corner, torn.

אושר עילאי

Bliss

נכדים הם אושר עילאי Grand kids are a bliss

כיהודיה וכבת להורים ניצולי שואה נמלטי פולניה, יהיה זה מוגזם לחשוב שאחת כמוני מסוגלת לחוש אושר, שלא לדבר על עילאי. ליחס לי ולשכמותי יכולת לשמוח בלב שלם בלי שבמקביל יעיב משהו על השמחה, זו טעות גדולה ממש. נראה שהזהירות והחשש בנויות עמוק בתוך הדי אן איי שלנו, כתוצאה מדורות על גבי דורות של רדיפות את בני ובנות עמנו, עינויָם והשמדתן. הרי בכל דור ודור עומדים עלינו צוררנו לכלותנו.

As a Jew, and a daughter of holocaust survivors, refugees from Poland, it would be exaggerating to think that somebody like me could sense happiness, not to mention bliss. Relating me and alike the ability to rejoice wholeheartedly without something simultaneously shading the joy, is a really big mistake. It seems to me that caution and concern is deeply built into our DNA, as a result of countless generations of persecution my people, torturing and destroying us. Indeed, in every generation they are trying to destroy us.

אני רואה את עצמי כאשה שמחה בדרך כלל, המברכת כל בוקר את היום הנפלא והפורה העומד בפתח, אך יחד עם זאת, איני נסחפת יותר מדי. מישהי אמרה לי פעם שעלי להניח לעצמי להתפרע יותר, להשתחרר. הצחיקה אותי, משום שבמשך שלושת החודשים איתה מעולם לא ראיתיה צוחקת מכל הלב, גם לא מהבדיחות הכי מצחיקות והמוטו שלה בחיים היה: "כשרע לי – טוב לי וכשטוב לי – רע לי מאוד". מה ששעשע אותי עוד יותר, שמישהו לפניה אמרה לי שאני פרועה וחופשיה לה מדי. נו, שוין, מעולם לא היתה לי יותר מדי סבלנות למטורללות.

I see myself as a happy woman usually, who welcomes each morning the wonderful and fruitful coming day, but at the same time, I'm not being carried away too much. Somebody said to me once that I have to let myself to go wild more, to be more relaxed. She was such a lame joke, since during the three months with her I never saw her laughing with all her heart, not even from the funniest joke, and her motto in life was: "when I feel bad – I'm happy, and when I'm happy – I feel bad". What amused me more, was that somebody before her told me that I was too wild and too a free spirit for her. Well, I never had too much tolerance for nut cases.

נכדים משחקים Grandchildren playing

אני חושבת על הפעמים בהם הייתי קרובה לתחושה של אושר, על הרגעים (הספורים!) של סיפוק ומה גרם לי לחוש מאושרת. כשילדַי באו לעולם, היו אלה בהחלט רגעים של סיפוק ואושר, משום שהם היו רצויים ואהובים. שלא יהיה ספק – יחד עם האושר, היתה גם דאגה גדולה, אי אפשר היה להפריד ביניהם.

רגעים נוספים של אושר היו כשהנכדים נולדו. גם פה, כמובן, היתה דאגה גדולה, אך גם תחושת הקלה פתאומית וקצת בלתי מובנת (שלא לדבר על בלתי מוכרת…), שיש להם הורים ואיני אחראית להם כפי שהייתי לילדַי.

I'm thinking about the times I was near to a sense of happiness, about the (few!) moments of satisfaction and what caused me to feel happy. When my children came into the world, there were certainly moments of satisfaction and happiness, since they were wanted and beloved. Not to be doubtful – along with the sense of happiness, there was also a big concern – both came together, inseparable.

More moments of happiness were when my grandchildren were born. Here, also, was a big concern, of course, but similarly a sudden and a bit incomprehensibly sense of relief (not to mention unfamiliar…), that they have parents and I'm not responsible to them as I was to my children.

נראה לי שהפעם היחידה בחיי בה חויתי תחושת אושר בלי דאגה, היתה כשהוצאתי לאור את ספרי הראשון "סגול" (הרומן הלסבי הראשון בעברית) והכתבת שראיינה אותי היתה אוהדת. כמי שמתכתבת עם עצמה כל חייה, לא דאגתי כמה ימכור ואם יאהבו את הספר; מה שהיה לי חשוב שזה יצא לאור והגשמתי חלום.

I think that the only time in my life I experienced a sense of happiness without being worried, was when I published my first novel "Sagol" (Purple, the first lesbian novel in Hebrew), and the reporter who interview me was sympathetic. As a person who correspondent with herself all her life, I wasn’t worried how many copies the book will sell and will the readers like it; what was important to me was that the book was released and I fulfilled a dream.

סגול הרומן הלסבי הראשון בעברית Sagol (Purple) the first lesbian novel in Hebrew

במשפט אחד:

פולניה אף פעם לא יכולה להיות ממש מאושרת, ודאי לא לחוש אושר עילאי.

In one sentence:

No Polish-Jew can ever be really happy, let alone to know what bliss is like.

מים

Water

החול הרך מזמין להלך עליו   The soft sand invites to walk on it

א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ  ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

¹ In the beginning God created the heaven and the earth.

² And the earth was without form, and void; and darkness was upon the face of the deep. And the Spirit of God moved upon the face of the waters.

הגלים באים אל החוף The waves approaching the beach

כל חיי רציתי לחיות על שפת מים; אם זה חוף ים, שפת אגם, גדת נחל, נהר… בבית הורי היתה תלויה בסלון תמונה של בקתת עץ בתוך יער עבות, נחל מתפתל עובר ליד הבקתה ונשפך לתוך אגם. תמונה עזת מבע בצבעים חיים של ירוק וכחול וקצת חום בגוונים שנוצרו על ידי משיכות מכחול בולטות. תמיד אמרתי לעצמי שזה בית חלומותי והייתי שמחה להגשימו. לא יצא עדיין.

My whole life I wished to live at the edge of water; weather on a beach, by a lake, by a stream, or at a river bank… At my parents' home, a painting was hanging on the wall in the lounge. It showed a log cabin among a tangled forest, with a winding stream flowing near the cabin, and rolling into a lake. It was an intense expression with vivid colours of green and blue and a little brown, in shades that were created by prominent paintbrush strokes. I always said to myself that this is my dream house and I'd be happy to live there. It didn't happen yet.

חוף בגבעת אולגה Giv'at Olga Beach

עם הזמן, הלך והתגבש אצלי החלום לגור על שפת הים. מכל מקומות המים, משכו אותי הגלים אליהם והחול הרך הזמין להלך עליו. אני רואה את עצמי גרה בתוך בית עץ אקולוגי אותו בניתי על גבעה קטנה, במרחק מטרים ספורים מן המים. אמנם טרם חויתי, אך נראה לי שאין כמו להשקיף על הגלים בזמן שאני יוצרת וכותבת, לחזות בציפורים המרחפות ולספוג את הכחול הנפלא. אני מדמיינת את עצמי הולכת לישון לקול רחש הגלים ומתעוררת למוזיקה שהם יוצרים.

With time, the dream of living on the beach grew into me. From all the water places, the waves drew me to them, and the soft sand invited me to walk on it. I see myself dwelling in an ecological log cabin which I built on a small hill, a few meters distance from the water. Indeed, I haven't experienced yet, but it seems to me that nothing compares to observing the waves while creating and writing, watching the floating birds, and observing the wonderful blue. I imagine myself going to sleep to the sound of the waves, and waking up to the music they make.

סלעים, מים וחוף  Rocks, water and the beach

ועד שזה יתגשם לי, אני אוהבת להגיע לעתים תכופות אל חוף הים ולהנות מטובו.

Until this dream will come true, I like to come often to the beach and enjoy it.