מזה כשבועיים שהחזאים מבשרים לנו שיש סיכוי לגשם. ההתחממות הגלובלית גורמת לבלבול ולמזג אויר בלתי צפוי, שלא לדבר על קיצוני. בתנאים בלתי אפשריים כאלה, לא קל לדייק בחיזוי.
For the past two weeks, forecasters have been telling us that there is a chance of rain. Global warming causes confusion and unpredictable weather, not to mention extreme. In such impossible conditions, it is not easy to be accurate in forecasting.
רוח תקיפה למדי נשפה על פני עת יצאתי מאולם הקולנוע. לא ציפיתי לה משום שכשנכנסתי לאולם היה חמים בחוץ. זה אומר שהסתו כבר פה.
A rather firm wind blew in my face as I left the cinema. I did not expect it because when I entered the hall it was warm outside. That means that autumn is already here.
חיוך מהורהר היה נסוך על פני, כמו על פניהם של הצופים האחרים. הסוף היה מפתיע ולא מפתיע, משאיר הרבה מקום למחשבות ותהיות. ישנם סרטים המשאירים בך את חותמם גם אחרי ימים רבים. נראה לי שזה אחד מהם.
There was a thoughtful smile on my face, as on the faces of the other spectators. The end was surprising and not surprising, leaving plenty of space for thoughts and wondering. There are films that leave their mark in you even after many days. It seems to be one of these.
הביקורות שקראתי על הסרט היו די מבלבלות ונעו משיר הלל לגאונות של התסריט ובחירת אתרי הצילום ועד לקטילה על השימוש במראות של ימינו במקום "להשקיע בתפאורה שתיצג את התקופה בה הוא עוסק", כפי שכתב מאן דהוא. הסרט מדהים, לדעתי – נוגע, גורם לתאים האפורים במוח (למי שיש, כמובן) לעבוד שעות נוספות ולעסוק בשאלות הקיום שהוא מעורר ולאחר צפייתו את יוצאת עם חידות שנשארו אצלך להרהר בהן ולדמיין את פתרונן בהתאם להבנתך.
The reviews I read were rather confusing and ranged from a song of praise to the genius of the script and the choice of the photography sites, to the slap on the use of today's sights instead of "investing in the scenery that will represent the period in which it deals", as someone wrote. The film is amazing, in my opinion. It touches, causes the grey cells in the brain (for those who have them, of course) to work overtime and deal with the questions of existence that it evokes, and after watching it you come out with puzzles that you have left to think about and imagine their solution according to your understanding.
הסרט עוסק במצב של פליטות, כשהצופה אינה יכולה להמנע מלהשוות בין אירופה של מלחמת העולם השניה לזו של היום. לדעתי, הגאונות של השימוש בצרפת של היום במקום לשחזר את התקופה בה הוא עוסק, תורם משמעותית לסרט, בחיבור בין התקופה הנאצית ובין מה שקורה לאירופה היום עם המהגרים המציפים אותה. אז, ניסו רבים להמלט מאירופה ואילו היום – התנועה הפוכה.
The film deals with the situation of refugees, when the viewer can't avoid comparing the Europe of World War II to that of today. In my opinion, the genius of using today's France instead of reconstructing the period it describes, is a significant contributor to the film, with the linking between the Nazi period and what is happening to Europe today with the immigrants who flood it. At that time, many tried to escape from Europe, while today the movement is reversed.
מישהי שלחה לי בקשת חברות בפייסבוק. כרגיל, אין לי מושג מי זו ולכן אני חוקרת ביסודיות בקיר שלה את מה שהיא כותבת ומה כותבים חבריה, כדי ללמוד עליה. אין לי צורך או רצון להרחיב סתם את מעגל הנמנים על הרשימה שלי.
Someone sent me a friend request on Facebook. As usual, I have no idea who it is and so I thoroughly investigate her wall of what she writes and what her friends write, in order to learn about her. I have no need or desire to expand the circle of people on my list in vain.
ישנן כל מיני מוזרות ברשת, היריעה תקצר מלתאר אפילו שמינית מהמקרים בהם אני נתקלת. אוותר פה על התיאור של אלה עם התמונות הפורנוגרפיות, שאין לי מושג למה בפייסבוק אין מוחקים את החשבונות שלהם. מה שמפליא אותי בכל פעם מחדש זה איך הדתיות הנוצריות, הדפוקות בראש ובנפש, רואות חובה לעצמן לפנות אלי, יהודיה ישראלית. האם הן חושבות שתוכלנה להמיר את דתי החילונית לזו המטופשת שלהן?
There are all kinds of weirdos on the net, it is impossible to cover it all and describe even one-eighth of the cases I encounter. I will save your here the description of those with pornographic images, that I have no idea why Facebook does not delete their accounts. What surprises me every time anew is how these Christian religiosities, who are sick in their mind and soul, see their duty to approach me, an Israeli Jew. Do they think they can convert me from my secular religion to their stupid believe?
אני מוצאת מלא כאלה הכותבות בתיאור של עצמן: "אלוהים הוא הכל וישו הנוצרי הוא מושיענו. אני אוהבת את ישו! אין כמו אהבת אדוננו! הוא עולם ומלואו!"
I find many who write and describe themselves as follows: "God is everything and Jesus Christ is our savour! I love Jesus! There is no better love than the love of our Lord! He is everything!"
פעם, הייתי טורחת להתווכח איתן ולהזכיר להן שישו הרי היה יהודי ומי שרצה להמנות על מאמיניו, היה צריך קודם כל להתייהד. להתווכח עם ראשים סתומים, זה כמו לדפוק את הראש בקיר, מה שכמובן אינו רצוי למען בריאותי. מצאתי, כי הטמטום של להאמין באיזושהי אגדה שרקח מאן דהוא בימי קדם, לפיה יש אלוהים בשמיים וישו הוא בנו, אינו ניתן לפיצוח, ודאי שלא על ידי, מישהי זרה להן. שמתי דאודורנט.
Before, I would have bothered to argue with them and remind them that Jesus was a Jew and if those who wanted to be counted on his followers, would have to become Jewish first. Arguing with clogged heads is like knocking your head against the wall, which of course is not desirable for my health. I found that the stupidity of believing in some myth that someone had made up in ancient times, that there is a God in Heaven and Jesus is His Son, can't be cracked, certainly not by me, who is a stranger. I put deodorant.
הפעם הראשונה בה שמעתי את המלה 'עיתוי' היתה לפני כעשרים שנים וזה היה באיזה סרט אמריקאי שגם אם חיי היו תלויים בי מנגד עכשו –לא הייתי יכולה להזכר בו או בשמו. זה השריד היחיד שנותר לי מהענין הזה – שזה היה בסרט אמריקאי. לא שזה חשוב, אבל היה נחמד לוא הייתי זוכרת לפחות את שם הסרט ועוד יותר נחמד – אם הייתי זוכרת גם משהו מהעלילה העלומה.
The first time I heard the word 'timing' was about twenty years ago and it was in some American film that even if my life would be hanging by a thread now, I wouldn't be able to remember it or its name. It's the only remnant I have left of this – that it was in an American film. Not that it's of any importance, but it would be nice if I'd remember at least the name of the film and even nicer – if I'd remember something from the concealed plot.
הדבר היחיד שאני זוכרת, זה את המשפט שאמר: "עיתוי זה הכל." האמת, לקח לי זמן רב להבין את המשפט הזה ולהיווכח בנכונותו. ישנם דברים בחיים שזורמים בקלות, שאין בהם מכשולים ואת מצליחה להשיג את מה ששמת לך למטרה בלי כל קושי, בשל העיתוי המתאים. וגם ישנם ארועים שקורים בצורה ממש מופלאה והכל בשל העיתוי ההולם והמדויק.
The only thing I remember is the sentence that says: "Timing is everything." The truth is, it took me a long time to understand this sentence and find out its verity. There are things in life that flow easily, without obstacles, and you manage to achieve the goals you have set for yourself without any difficulty, because of the right timing. And there are events that happen in a really amazing way and all because of the correct and adequate timing.
עדיין אני בספק די גדול לגבי המלה 'הכל'. איני בטוחה שעיתוי זה 'הכל', משום שזה אומר שאין גורמים נוספים היכולים לסייע, מה שמבחינתי זה לא הגיוני. אני מעדיפה לחשוב שעיתוי חשוב, אך לא ממש הכל. ענין של עיתוי.
I am still quite doubtful about the word 'everything'. I'm not sure that timing is 'everything', because that means there are no other factors that can help, which for me makes no sense. I prefer to think that timing is important, but not really everything. A matter of timing.
ישנן נקודות בחיים בהן את נתקלת במבוי סתום ותוהה לאן מכאן, אם יש בכלל לאן ללכת הלאה, אולי בכלל לא כדאי.
There are stations in life where you encounter a dead end and wonder where should you go from here, if there is anywhere else to go, maybe not worthwhile at all.
ישנם אנשים ממוקדי מטרה, היודעים את אשר הם רוצים; לפעמים, אפילו שנים מראש. וישנם אנשים, נינוחים יותר, שאין להם מושג מה רצונם מהחיים והם מתנהלים מיום אחד למשנהו.
There are focused people who know what they want; Sometimes, even years in advance. And there are people, more relaxed, who have no idea what they want from life, and they run from day to day.
"איני רוצה להיות פה!" היא אומרת לי פתאום. התקיפות בקולה מפתיעה אותי.
"אינך רוצה?" אני תוהה.
"לא!"
"להיות פה?" אני ממשיכה לתהות.
"לא! לא רוצה להיות פה!"
"I don't want to be here!" She suddenly says to me. I am surprised by the firmness in her voice.
"You don't want?" I wonder.
"No!"
"To be here?" I keep wondering.
"No! I don't want to be here!"
"אז היכן כן?" אני מנסה להבין את דרכה.
היא מנידה בראשה מצד לצד. "אין לי מושג", היא אומרת לאחר מספר דקות מעיקות של שתיקה.
"So where do you want to be?" I try to understand her way.
She shakes her head. "I have no idea," she says after a few onerous minutes of silence.
אחזתי בידית ופתחתי את דלת האמבטיה. הדירה היתה אפופת עשן ואש אדירה השתוללה בה. לא היה לי סיכוי. לא שרדתי. לוא הייתי שורדת, לא הייתי משאירה יותר סיר על הכיריים ללא השגחה.
I held the handle and opened the bathroom door. The apartment was smoke-filled and a huge fire raged through it. I had no chance. I did not survive. Had I survived, I would never leave a pot on the stove unattended.
אף אחת לא סיפרה את שהיה שם. אף אחת לא ההינה לומר בקול את שהדחיקו. הן שתקו. מבושה. מהלם. מאי יכולת לבטא במלים את שארע שם. אף אחת לא יכלה לאסוף את עצמה ולשתף.
No one told what was there. No one dared to say aloud what they had repressed. They were silent. Out of shame. Of shock. They could not express in words what had happened there. No one could gather herself and share.
"אבל שרדת", אמרה הכתבת למרואיינת שניסתה בכל כוחה להמלט ממנה, בעיקר מהמצלמה שזו התעקשה לתקוע בפניה.
מבטה המבוהל של המרואיינת היה כשל חיה נרדפת שנלכדה ללא יכולת לברוח. האמנם שרדתי? חלפה המחשבה במוחה. היא הביטה במראיינת ללא אומר. מה אפשר לומר למישהי אטומה שרק השידור הישיר חשוב לה ולא מי שעומדת מולה? היא לא יכלה אלא להמשיך ולשתוק.
"But you survived," the reporter said to the interviewee, who tried with all her might to run away from her, especially from the camera the reporter insisted to stick in her face.
The interviewee's frightened gaze was like that of a persecuted animal trapped without any ability to escape. Did I survive? The thought crossed her mind. She looked at the interviewer without a word. What can you say to someone who is so heartless, that only the direct broadcast is important to her and not who is standing in front of her? All she could do was keep quiet.
ישנה חשיבות רבה למה שאנו מוציאות מפינו. חבל שלא כולנו מודעות לכך. רגישות לזולת היתה יכולה לסייע לשיח בינינו, שלא לדבר על ההתנהלות הכללית שבין אדם לחברו.
There is great importance to what we utter from our mouths. it's a shame that not all of us are aware of this. Being sensitive to others could help us with conversing between us, not to mention the general conduct between people.
ישנה חשיבות רבה לצלילים שאנו שומעים, בעיקר בילדותנו, היות ואלה קובעים רבות מה נפלוט מפינו במהלך חיינו. חויתי א/נשים הצועקים במלוא גרונם, אך נוהגים במתינות ובעדינות בזולתם, שתנועותיהם אומרות כולן אהבה וקבלת הזולת. חויתי כאלה המדברים במתינות ובעדינות, לשונם נוטפת דבש וצוף, אך מנהגיהם גסים וברוטליים.
The sounds we hear, especially in our childhood, are of great importance, since they determine much of what we would utter from our mouth during our lives. I have experienced people who shout at the top of their lungs, but behave in moderation and tenderness towards others, whose movements all express love and acceptance of others. I experienced those who spoke mildly and gently, their tongues dripping with honey and nectar, but their conducts were crude and brutal.
מה עושות ואיך פועלות כדי לשנות את פני העולם לטובה? איך אפשר לכונן עולם של אהבה ושל קבלת הזולת?
What can we do and how do we act in order to change the world for the better? How can we establish a world of love and acceptance of others?
היא עמדה ליד הספסל, ידה האחת מתנופפת באויר בעוד השניה אוחזת בנייד צמוד לאוזנה ופיה מפיק מרגליות בקולי- קולות ללא כל התחשבות בסביבה.
She was standing at the bench, one hand flapping in the air while the other held the mobile phone to her ear and her silver-tongued mouth was speaking, making loud noises.
התבוננתי בה, מנסה לעכל את שעיני רואות ומקשיבה ברוב קשב. אין לי מושג, אך אני חושבת שהיא לא הבחינה בי. עובדה שהמשיכה לצרוח במלוא גרונה, מתארת לצד השני של הקו מה היתה עושה במקומה. דברים מרשימים למדי, עלי לציין.
I watched her, trying to digest what my eyes have seen and listening with most attention. I have no idea, but I think she didn't notice me. In fact, she continued to scream at the top of her throat, describing to the other side of the line what she would do instead. Quite impressive things, I must say.
בדיוק כשבאתי להוציא את המצלמה מן התיק כדי לנסות ולצלם את הסצנה, היא השתתקה והתישבה על הספסל, מביטה סביב. בטרם תיפגשנה עינינו, הפניתי את מבטי לכיוון הנגדי. ביאטריס הלכה והתקרבה עם שתי מנות ענקיות של גלידה. קמתי כדי לאחוז בגביע שהושיטה לי וללקק את מה שהתחיל לטפטף. העפתי מבט מזוית עיני לכיוון הספסל, אך האישה לא נראתה כבר.
Just as I was about to take my camera out of my bag to try and photograph the scene, she piped down and sat down on the bench, looking around. Before our eyes met, I turned my gaze to the other way. Béatrice was coming near with two huge ice creams. I got up to take the cone that she handed me and lick what had begun to trickle. I glanced from the corner of my eye toward the bench, but the woman had not been seen.
