יאללה, הוא הלך ! Yalla, He Went

Introduction to the New Zealand Parliament

ממשלה חדשה הושבעה הלילה בישראל ואנחנו רק מקוות לטוב.

A new government was sworn in Israel tonight, and we can but hope for the best.

זו לא הממשלה לה פיללתי, אך אולי זו הממשלה שהמדינה שלנו זקוקה לה? מצד אחד, אני שמחה על שהצליחו להעיף מעלינו לכל הרוחות את המושחת הנאשם בפלילים. מצד שני, מי שמיועד להיות ראש הממשלה, אדם בזוי אף הוא, דתי מטורלל, ילד קטן שלא התבגר עדיין, המתעתד לשחק על חשבוננו בראש ממשלה. אדם ללא שום בושה, העומד בראש מפלגה בת ששה חברי כנסת, לא חשב להראות ממלכתיות וערכיות ולא לדרוש את התפקיד הזה, אלא לתמוך במי שאמור לקבל אותו, אדם העומד בראש מפלגה בת יותר חברי כנסת, שבעה עשר. אין בו הגינות. מבחינתי, זה לא מי שראוי לעמוד בראש הממשלה שלנו, שאמורה להיות ממשלת שינוי לעומת הממשלה המושחתת היוצאת.

This is not the government I prayed for, but maybe this is the government our country needs? On the one hand, I am glad that they succeeded in throwing the corrupt accused of crimes away from us. On the other hand, whoever is destined to be prime minister, is also a despicable man, a religious lunatic, a little boy who has not yet matured, who is intending of playing as prime minister at our expense. A shameless person, who heads a party of six Knesset Members, did not think to show honesty and values ​​and not demand this position, but support whoever is supposed to get it, a person who heads a party of more Knesset Members, seventeen. There is no fairness in him. For me, this is not who deserves to head our government, which is supposed to be a government of change compared to the exiting corrupt one.

אין לי כוח לקונן על חלק לא קטן מהשרים המיועדים שאינם ראויים למשרתם. אני רק מקוה שהם ישכילו לעבוד למען העם ולא למען כיסיהם. ימים יגידו איך זה יתפתח ואם הממשלה המגוונת הזו (שמבחינתי זה דבר מבורך, הגיוון הזה) תְתַפְקֵד. אין טעם להכביר במלים במקום שאנו זקוקות לראות מעשים לטובת העם.

I do not have the strength to lament against a significant number of designated ministers who are unfit for office. I just hope they will be wise enough to work for the people and not for their pockets. Days will tell how it will develop and if this diverse government (which to me is a blessed thing, this diversity) will function. There is no point in wasting words where we need to see deeds for the good of the people.

במשפט אחד:

המושחת הנאשם בפלילים הועף מאיתנו הלילה בתקוה שזה לתמיד. אמנם כאן זה לא ניו זילנד, אך התקוה בת שנות אלפיים, נקוה לטוב.

In one sentence:

The corrupt criminal accused was thrown away from us tonight with the hope that it is forever. Indeed, here is not New Zealand, but The Hope is two thousand years old, let's hope for the best.

What if your country had this president?

סוזי Suzie

Secret Service — Oh Susie

סיפור קצר מאת שרון הר פז

נקישות עֲקֵבַי הולמות במוחי. תוק-תוק-תוק-תוק. המדרכה מתקרבת אלי ולפני שאני מספיקה לחשוב, ראשי נחבט בה. בום!!! תמונת דמותה המתרחקת של סוזי קופאת במבטי הַכָּלֶה.

עיני נפקחות. סחרחורת. מדרכה. עקב נעל שבור וקרסול שצועק מכאב. מגעה הרך של סוזי מסייע לי להתישב. בקושי. "הֵי, שכנה", היא אומרת לי, "לאן מיהרת, מי זו רצה עם נעלי עקב?"

ואני, פי מלא מים. איך אוכל לומר לה, שמאז עברה לגור בשכנותי שמתי עליה עין ורציתי להכיר אותה? איך את אומרת לאשה זרה, שרצת אחריה כדי להציג את עצמך בפניה? אולי זה הזמן לשקוע לתוך ערפל מבורך…

*******

שבוע לאחר מכן, אני פוקחת אט-אט את עיני לתוך עיניה הכחולות, הנבוכות. "ברוך השם יום-יום", היא ממלמלת, מנתקת את מבטה ממני לכיוון התקרה.

"הו, סוזי", נעות שפתי בלאט. ההיית או חלמתיך?

היא מניחה את ספר התפילות על הכסא ונוטלת את ידי בידה. רכּוּת מגעה…

ידך החמימה, אני ממלמלת,

ידך החמימה

חופנת את פני

מגעך כה רך,

המותר לומר – אוהב?

סוזי שולחת אלי ים של אהבה. רכּוּת מבטה. מבעד לַכְּבֵדוּת הפּוֹשָה באברי אני חשה מאושרת.

*******

Suzie

A short story by Sharon Har Paz

The knocks of my heels hit in my brain. Tuk-tuk-tuk-tuk. The sidewalk approaches me, and before I can think, my head hits it. Boom!!! The image of Susie moving away freezes in my fading eyes.

I open my eyes. Dizziness. Sidewalk. A broken heel shoe and an ankle screaming in pain. Susie's soft touch helps me sit up. Barely. "Hey, neighbour," she says to me, "where did you rush to, who runs with high heels?"

And I, I'm holding my peace. How can I tell her that since she moved into the neighbourhood she caught my eye and I wished to get to know her? How do you tell a strange woman that you ran after her to introduce yourself to her? Maybe it's time to sink into a blessed fog…

A week later, I slowly open my eyes into her blue, embarrassed eyes. "Blessed be God every day," she murmurs, looking away from me toward the ceiling.

"Oh, Susie," My lips are moving secretly. Are you for real or did I dream you?

She places the prayer book on the chair and takes my hand. Her soft touch…

Your warm hand, I mumble,

Your warm hand

cups my face,

your gaze so soft…

is it allowed to say – loving?

Susie sends me a sea of ​​love. The softness of her gaze. Through the heaviness spreading in my limbs I feel happy.

האחים אברלי – התעוררי סוזי הקטנה

The Everly Brothers Wake up Little Susie

קרן האור של חיי My Sunshine

קרן פלס ורוני אלטר – באת לי פתאום

Keren Peles & Roni Alter – You Came to me Suddenly

סיפור מאת שרון הר פז

A Story by Sharon Har Paz

ברגע שנכנסת אל החדר, החסיר לבי פעימה… או שתיים, שלוש, ארבע, חמש… לא ספרתי. את היית בדיוק מה שכל חיי חיפשתי. את היית בדיוק מה שכל חיי הייתי צריכה. את היית… אלוקימה אדירות, אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות! את לא אמיתית. זה סתם העיניים שלי מתעתעות בי וזו אינה בשר ודם, זו אינה ממשית.

The minute you came into the room, my heart skipped a beat… or two, three, four, five… I did not count. You were exactly the woman I was looking for my entire life. You were exactly what I needed all my life. You were… G-ddess all mighty, I said to myself, it can't be true. You're not real. It is just my eyes deceiving me and she is not truly flesh and blood, this woman is not real.

קראתי לך אור ולא משנה שזה לא היה השם האמיתי שלך, כי בשבילי היית אור. סקסית, מדהימה ביופיך והחום שקרן ממך – זה היה זה. תמיד אמרתי לעצמי שאהבה ממבט ראשון זה לא דבר אמיתי. הייתי בטוחה שזה לא יכול לקרות במציאות. ודאי לא לי. אבל מסתבר שהחיים הרבה יותר אמיתיים ונכונים ממה שאנחנו יכולות לדמיין לעצמנו.

I called you Sunshine, and it does not matter that it was not your real name, since for me you were like sunshine. Sexy, astonishing, beautiful, and the warmth that shone from you – was the real thing. I was always telling myself that love at first sight is not for real. I was sure that it can't be happening in real life. Certainly not to me. But it seems that life is much more real and correct, than we could ever imagine.

היתה לי תקופה קשה. אף אחת לא אהבה אותי, חייתי לבד וטיפסתי על הקירות. לא העזתי לחלום. חייתי בסוגריים, הימים עוברים עלי בכדִי, בשממה, משתמטים מבעד לאצבעותי הכמהות.

את קלטת אותי, את הבדידות הנוראה שבטח השתקפה בכל תנועה שעשיתי. לא האמנתי, אבל זה קרה. את ניגשת אלי והצגת את עצמך. והשם שלך לא היה אור, אבל המשכתי לקרוא לך אור, כי בשבילי היית קרן שמש, קרן של אור, שלהבת, ניצוץ שהדליק את חיי.

I had a bad time. Nobody loved me, I lived by myself and climbed on walls. I dared not dream. I lived in margins, the days passing over me in vain, in emptiness, evade through my longing fingers.

You "caught" me, the horrible loneliness that surely reflected from every move I made. I could not believe, but it happened. You approached and introduced yourself. And your name was not Sunshine, but I kept calling you that, as for me you were a sunbeam, a ray of light, a flame, spark that lit my life.

הייתי זקוקה נואשות לחום אִמהי. הכמיהה הנוראה ליד רכה, מלטפת, המרגיעה את פחדי, היתה ללא נשוא. רציתי לחוש שפתיים חמות מרחפות על מצחי העורג. לחוות שוב עונג של ילדוּת תמימה…

את היית מנוסה מאוד ולא טעית בשום דבר. בחושייך המפותחים קלטת אותי מיד וידעת מה אני צריכה בדיוק. עיסית את גבי הדווּי ברכות כזו, שאם היו לי דמעות של אושר, הן לבטח היו פורצות מעיני.

I desperately needed motherly warmth. The enormous craving for a caressing soft hand, to calm my fears, was unbearable. I wanted to feel warm lips hover over my yearning forehead. Again to experience the delight of innocent childhood…

You were very experienced and did not make any mistakes. You read me immediately with your sensitive senses and knew exactly what I needed. You massaged my aching back with such tenderness, that if I had tears of joy in me, they would surely burst from my eyes.

גרמת לי להרגיש נינוחה לגמרי. כשביקשת שאתהפך על גבי, הפקדתי בידייך האמונות את נשמתי. שכבתי פרקדן, מפורקת לשבבים זעירים, מוחי שט לו אי שם. ידייך נעו בקלילות, מלטפות בעדינות את מצחי ורקותי, לשות את שדי, שולחות זרמי חשמל באטומונים הזעירים שהיו גופי ואז… הלשון שלך, רכה כל-כך, מתוקה כל-כך… ואני לא ידעתי את נפשי. כל האטומים המרחפים שהייתי, הפרודות שרחשו במעגלים, מפוזרות להן בחלל החדר, החלו צוברות תאוצה, נעות לעבר מרכז בלתי נראה, עולות, יורדות, סובבות, זורמות, מתאחדות… ומבעד לנשימותי הקצרות, עולמי המבולבל, המתהפך לו, עננים רכים נתרקמו, מתלכדים למולקולה אחת מתוקה…

ואחר כך… ואחר כך… עִרסלת את זרועותייך, מניחה את ראשי בין שדייך הרכות, מזמזמת חרש כמרגיעה תינוק מתוח.

You made me feel completely comfortable. When you asked me to roll over on my back, I put my soul in your experienced hands. I laid supinely, disassembled into tiny pieces, my mind floating somewhere. Your hands moved lightly, stroking my brow and temples gently, kneading my breasts, sending electric currents into the tiny electrons that were my body, and then… your tongue, so soft, so sweet… and I was outside myself. All those flowing atoms that I was, the molecules spinning in circles, scattered around the room, began to accelerate, moving toward an unseen centre, ascending, descending, turning around, streaming, combining… and through my short breaths, my confused, turning upside world, soft clouds embroidered, uniting into one sweet molecule…

And afterwards… Afterwards… you cradled me in your arms, putting my head between your soft breasts, your lips humming silently as if to calm a restless baby.

את היית כבר נשואה ולתקוות שלי לא היה כל סיכוי להתממש. בשבילך הייתי עוד פרח, כמו שאר הפרחים בינותם ריחפת כפרפר ופיזרת מצופך ומדובשך. אך גם מעוקצך. למרות זאת, בכל זאת, ידעתי שהגעתי הביתה. הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי אותה חיפשתי כל חיי. כל אותו לילה פינטזתי איך נחיה ביחד באושר ובעושר עד קץ כל הימים. אותם קירות, עליהם נהגתי לטפס בתסכול, התמלאו כוכבים.

You were already married and my hopes had no chance to be fulfilled. For you, I was another flower, like the others, amongst whom you fluttered like a butterfly and scattered over them your nectar and honey. But also your stings. Despite this, nevertheless, I knew I came home. I felt that I found my soul mate whom I was searching for my entire life. During that night, I fantasized how we would live together in health and wealth happily ever after. Those walls, on which I used to climb with frustration, became filled with stars.

אבל אז הגיע הבוקר ואמרת שאת מוכרחה ללכת. לא יכולתי להתנתק ממך. הלב שלי אמר לי שלא תשובי אלי. אבל מה יכולתי לעשות? את היית נשואה והאשה שלך חיכתה לך בבית שלכן. הבטתי אחרייך בלב כבד, מחורר, איך את נוטשת אותי אחרי לילה של קסמים והייתי כולי פצע…

But then, morning has broken and you said that you must be off. I could not separate from you. My heart told me that you are not coming back. But what could I do? You were married and your wife was waiting for you at home. I gazed at your back with a pierced, heavy heart, how you desert me after such a night full of magic, and I was hurting all over…

היד שלך כבר היתה על ידית הדלת. ואז… לפני שהדם שלי איים לפרוץ ולהטביע אותי במערבולת של כאב, הסתובבת אלי, שלחת את מבטך החם, כמו קרן שמש והיתה בו אהבה.

Your hand was already on the doorknob and then… before my blood threatened to burst and drown me in an swirl of pain, you turned towards me, sent your warm gaze, like a sunbeam, and it was filled with love.

אני מנסה לא לחשוב על האשה שנטשת ומאחלת לה למצוא אהבה חדשה, נכונה לה יותר. את ואני קמות בכל בוקר, מתבוננות זו בעיני זו באהבה. מה את רואה בעיני? אינני יודעת, אבל את – קרן האור של חיי.

I'm trying not to think about the woman you deserted and wish her to find new love, a more suitable one. You and I rise every morning, gaze with love into each other's eyes. What do you see in mine? I don't know, but you are my sunshine, a beam that lights my life.

אסי לוי – לילה בפריז

Asi Levi – A Night in Paris

אור ואורלי Or and Orly

קיי די לאנג – Wash Me Clean

k.d. lang Wash Me Clean

סיפור מאת שרון הר פז

A Story by Sharon Har Paz

קיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליך. לא ידעתי מה את חושבת. האם גם את רוצה אותי כפי שאני רוצה אותך? מי יודעת לקרוא מחשבות? את היית בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. אשה מיוחדת.

I hoped. Expected. Yearned. Craved for you. I didn't know what your thoughts were. Do you want me too, as much as I want you? Who can read someone else’s mind? You were a whole world to me. A new world I did not know. I never imagined I would ever know. You were a special woman.

נפגשנו בבית קפה הומה אדם. ישבתי לי בפינה הקבועה שלי, מנסה למלא נייר חלק במלים עבור הטור בעיתון. ההמולה מסביב לא הפריעה לי כלל להתרכז. לזה כבר התרגלתי. היה זה משהו אחר. כרסמה בי תחושה שמשהו עומד להתרחש בחיי. מין כמיהה לא מוסברת עמדה באויר…

We met in a crowded coffee shop. I was sitting at my regular spot, trying to fill in a blank paper with words for my column. The hustle & bustle around me did not disturb my concentration at all. I was used to it. It was something else. A feeling that something is going to happen in my life had nibbled inside me. Some unexplained craving was in the air…

אולי בגלל העשן הסמיך, אולי בשל מאמצי הכבירים לאטום את אוזני לסביבה, לא שמעתי אותך בהתחלה. בהיתי בנייר, מנסה לאחות את דעתי המפוזרת. צריך להתרכז, אמרתי לעצמי, אחרת זה לא ילך. הגרון שלי היה יבש. הושטתי יד לכוס ו… אחזתי באויר. מה זה? לפני רגע הדבר הזה עמד פה בשקט. לאן הלכה ה…? הרמתי את מבטי ואת עמדת שם, אוחזת בכּוֹס שלי ומחייכת.

Perhaps because of the thick smoke, or maybe my efforts to seal my ears from the noise, I did not hear you at first. I was staring at my paper, trying to gather my scattered mind. 'Must concentrate', I said to myself, 'otherwise it's not going to work'. My throat was dry. I reached for the glass and… held the air. I was surprised. A minute ago it was still here. Where did it go? I raised my eyes and there you were standing, holding my glass in your hand, smiling.

"שלום!" אמרת ואני לא יכולתי להוציא הגה. הלשון נדבקה לי לחיך ולא רצתה לזוז. "נימוס זה לא הצד החזק שלך, הא?" המשכת בחביבות, מניחה יד רכה על כתפי. צמרמורת מתוקה עברה לי בכל הגוף וקיויתי בכל מאודי שבחסות האפלולית לא יכולת להבחין שהסמקתי.

"Hello," you said. I was speechless. My tongue was stuck to my palate and couldn't move. "Good manners is not your strongest point, ha?" You said kindly, putting your soft hand on my shoulder. A sweet shiver rushed over my body and I hoped that in the darkness you wouldn't notice my blush.

הכרחתי את עצמי להתעשת. זה לא זה, לחשתי ככל שיכולתי, "פשוט… הגרון שלי יבש."

התכופפת וקֵרַבת את הכוס אל שפתי. לגמתי ממנה, מנסה בכל כוחי ליצב את הרעד שאחז בי. לא כל כך ידעתי איך "לאכול" אותך. מעולם לא קרה לי שאשה זרה תיקח לי את הכוס ואחרי דקה תשקה אותי, שדיה גלויות מול פני, ידה מונחת בשלוה על עורפי. דמיינתי ליטוף? השתדלתי לשתות לאט, שלא יטפטף לי על החולצה. לא נעים.

I forced myself to come to my senses. "That's not so," I whispered the best I could, "it's just that my throat is dry…"

You leaned towards me and brought the glass to my lips. I sipped, trying hard to stabilize my tremble. I didn't know how to "digest" you. It never happened to me before that a strange woman took my glass and after a minute watered me, her breasts exposed in front of my face, her hand rests calmly on my neck. Did I imagine a stroke? I tried to drink slowly, so it won't drip on my blouse, to avoid an unpleasant incident.

"זהו?" שאלת, פנייך סמוכות אל שלי, "להביא לך עוד?"

"זה בסדר", עניתי, "אני בסדר עכשו, תודה." איזה בסדר! כל הגוף שלי השתולל. לא יכולתי להתיק את מבטי ממחשופך. "אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעשת. מה היא רוצה ממני?

"רציתי לדעת, אם לא יפריע לך שאשב ליד השולחן שלך. הכל דחוס פה. אכפת לך?"

אם היה לי אכפת? איך לא? מעולם לא חשתי כך בפגישה ראשונה עם אשה. מעולם, שום אשה לא גרמה לי לכזו תחושה בגוף. הצצתי בך בהחבא. התישבת בנחת על הכסא שלצדי, מתרווחת לך.

"Finished?" You asked, your face so close to mine. "Should I get you some more?"

"That's OK," I replied, "I'm OK now, thanks." Some OK… My whole body was running wild. I couldn't take my eyes off your exposed breasts. "May I help you?" I was trying to collect myself.

"I wanted to know, if it wouldn't bother you me sitting at your table. It's quite crowded here. Do you mind?"

Did I mind? How could I not? I have never felt like this when first meeting a woman. Never before, no woman caused me this sensation all over. Secretly, I gazed at you. You sat yourself down calmly on the chair beside me, making yourself comfortable.

"אכפת לך אם אעשן?" המלים הסתננו דרך שפתייך האוחזות בסיגריה, בעוד ידייך מקרבות אליה את הגפרור הדלוק.

היה אכפת לי, אז מה? הייתי בתקופת גמילה ודי הפריע לי לשאוף עשן של אחרים, אבל לא רציתי להבריח אותך. 'מעשנת,' אמרתי לעצמי, 'לא בריא.' הורדתי שוב את ראשי אל הנייר. יש תקוה שאגמור את הטור הזה עוד הלילה?

"אין צורך לשים לב אלי", אמרת, עינייך הכהות זוהרות אלי כשתי גחליליות, "אינני רוצה להפריע."

חייכתי. אולי אינך רוצה, אבל כבר עשית את זה. כל הצורה שלי משתוללת חופשי, הלב שלי פועם בקצב הטם-טם. אני בטראנס שלם. כל החושים שלי עומדים בהיכון לקלוט אותך. הנה, הבושם שלך אופף אותי. האף שלי לא שבע… העיניים שלי, במקום להיות צמודות אל הנייר, זזות כל הזמן לכיוון שלך ונדבקות אלייך כשאינך מסתכלת. הגוף שלי, כמו היה לו רצון משל עצמו, ער ורוצה אותך. המוח שלי מפוזר… להירגע. להירגע! אחרת, זה לא ילך!

"Do you mind if I smoke?" The words filtered through your lovely lips which held the cigarette, while your hands brought the burning match closer. Did I mind? So what? I was in an abstaining period and felt quite disturbed by smokers, but did not wish to drive you away. 'A smoker', I said to myself, 'it's not healthy'. Again I lowered my eyes to the paper. Is there any hope that I'll finish the column tonight?

"Don't pay any attention to me," you said, your dark eyes burning at me like two fireflies, "I don't wish to disturb." I smiled. Maybe you don't, but you already have. My whole being is running wildly, my heart is pounding in a rough Tam-Tam beat. I am in a trance. All my senses are alert and ready to absorb you. Your perfume surrounds me. My nose cannot be satiated enough… My eyes, instead of clinging to the paper, are constantly moving in your direction and stick to you when you are not looking. My body, as if it has a will of its own, is alert and wants you. My brain is scattered… 'Calm yourself. Calm down! Otherwise, it won't work!'

"אני הולכת להביא עוד שתיה, רוצה גם? אולי משהו לנשנש?"

הושטתי לך שטר של 50 ₪. "הייתי רוצה סנדוויץ' ומיץ תפוזים, תודה רבה!" אילצתי את המלים לצאת לי מהפה. את הרי לא יכולה לנחש מה אני רוצה. לוא יכולת לקרוא את המחשבות שלי… אלוקימה, זה לא קרה לי עם אף אשה!

"I'm going to bring more drinks. Would you like some? Maybe a snack?"

I held out a bill of 50 Shekels. "I would like a sandwich and some orange juice, thank you!" I forced the words out of my mouth. You could not possibly guess my wishes. If only you could read my thoughts… Goddess, it had never happened to me with a woman before!

"בבקשה!" את פותחת בעדינות את היד שלי ושמה בתוכה את העודף. מי חשב אי פעם, שאעז לסגור על אצבעות של אשה זרה… את משאירה את ידך בתוך ידי ואני, במבוכה, מנסה לסגת. "נעים להרגיש יד של אשה, אה?" אינך מרפה. במעלה זרועי העור הופך ברווזי. את מעבירה ליטוף על פני הגבשושיות, מחייכת אל עצמך. קלטת אותי? הכסא ואני הופכות ישות אחת. קוסמת זרה נוגעת בי ומחוללת בי פלאים. התחתונים שלי נרטבים. כדאי שארוץ לשירותים להתרענן.

"Here!" You open my hand gently and put the change in it. Who could imagine me daring to touch a strange woman's fingers? Your hand lingers in mine and I begin to withdraw, embarrassed. "It is lovely touching a woman's hand, isn't it?" You don't let go. The skin on my arm turns to gooseflesh. You caress the bumps, smiling to yourself. Did you get me? The chair and me become one entity. A strange fairy touches me and turns my being upside down. My underwear is wet. It is advisable for me to run away and freshen up in the bathroom.

את מניחה לי להימלט על נפשי. את יודעת שאחזור אלייך. הראי מחזיר לי מבט. הפנים שלי עגבניה. אם ארטיב אותן, זה יעבור לי? מעולם… טוב, הבנתי כבר – אף אשה לא עשתה לי את זה עד היום. אז מה אני עושה עם זה? להענות? ללכת עם זה? ללכת על זה? לזרום? מה? הראי לא מוכן לענות לי. הפה שלי מתעקל בחיוך מהוסס. האם אעז?

You allow me to flee. You know I'll come back to you. The mirror reflects my gaze. My face is like a tomato, if I wet them, will it go away? Never… OK, I got it – no woman has ever made me feel like that until now. So, what do I do with this? Should I accede? Should I go along with it? Should I go for it? Should I flow? What? The mirror refuses to reply. My mouth curves with a hesitant smile. Would I dare?

"מה קורה איתך? הכל בסדר?" עינייך הדואגות סמוכות לשלי. האם את יכולה לשמוע את הלב שלי? המבט שלי דבוק אל השפתיים שלך. הן כה קרובות… כה מזמינות… הייתי רוצה עכשו לרפרף עליהן בעדינות. לחוש אותן. אותך. את מביטה בי. כבלי כישופייך ממסמרים אותי אל מקומי. את מקרבת את הכסא שלך אלי. הברכיים שלך נוגעות בשלי. לזוז? אין סיכוי. אי אפשר. הגוף שלי משותק לגמרי.

"What is with you? Is everything all right?" Your worried eyes are attached to mine. Could you hear my heart beating? My gaze is stuck to your lips. They are so close. So inviting… I wish I could flutter gently on them. Sense them. Sense you… You look at me. The magic spell nails me to my seat. You bring your chair closer to mine. Your knees touch mine. Should I move? No chance. It is not possible. My body is utterly paralyzed.

"איך קוראים לך?" את שואלת. ואני, כמתוך חלום, עונה: "לי? אור."

"שם יפה", את אומרת, "רוצה לדעת איך קוראים לי?"

"כן", אני עונה בקושי. הצרידות בגרון מכאיבה לי.

"אני אורלי. אור ואורלי. נחמד, נכון?" כן, נחמד… המלים מתהרהרות לי בתוך הלב, אינן מסוגלות להתמצק במיתרי קולי. "השפתיים שלך יבשות כל כך", את מעירה ומקרבת את לשונך. פני נתונות בתוך ידייך. הנשימה שלי מתקצרת. השפתיים שלי רוטטות, נסגרות בתשוקה על הלשון שלך, אינן מסוגלות להרפות. הרכות הזאת… היתה נשיקה??? מזמן שכחתי מהעולם. אז לא יהיה טור למחר. העולם לא יתמוטט. גם לא העיתון.

"What's your name?" You ask, and I answer, as if in a dream: "Me? Or."

"Nice name," you say, "want to know mine?"

"Yes," I barely answer. The hoarseness in my throat hurts.

"I'm Orly. Or and Orly. Nice, isn't it?" Yes, it is… "Your lips are so dry," you observe and bring your tongue closer. My face is held in your hands. My breathing quickens. My lips are trembling, closed with passion on your tongue, unable to let go. That softness… Was it a kiss??? Long ago I forgot the world. So there won't be a column for tomorrow. The world wouldn't collapse. Neither will the newspaper.

"אני גרה קרוב לכאן", את לוחשת לי, "רוצה לבוא לראות את הדירה שלי?" בטח שרוצה! את יכולה להוביל אותי לכל מקום שרק תרצי. אני בידייך. וגם את בידי. רואה אותן אוחזות במותנייך, מלטפות, חשות אותך, אינן מסוגלות להתנתק…

"I live nearby," you whisper to me, "would you like to come and see my place?" Of course I would! You could lead me anywhere you like. I'm in your hands. As yours are in mine. I see them holding your hips, caressing, sensing you, unable to depart…

"בבקשה", את עומדת בצד הדלת ומזמינה אותי פנימה. נכנסת. צעדים קטנים, מהוססים. הרגליים בקושי נשמעות לי. את סוגרת את הדלת ופונה אלי. זרועותייך נכרכות סביבי. זרועותי סביבך. חיבוק. שפתי תרות אחר שפתייך. אני בתוך חלום…

"רוצה להתרחץ? חם, לא?" את שואלת.

"אוקיי", אני עונה. טוש קצר לא יזיק לי עכשו, אולי יקל…

"Please," you stand beside the door and invite me in. I go in. Small hesitant steps. My feet are heavy. You close the door and turn to me. Your arms interlace around me. My arms are around you. A hug. My lips are searching for yours. I am in a dream… "Want to take a shower? It's hot, isn't it?" You ask.

"OK," I reply. A short douche won't hurt me now, maybe it will ease…

המים במקלחת זורמים בנחת. את מעבירה את ידייך על גווי, מעסה בעדינות. נעים לי בגוף. את מסובבת אותי אלייך. ידי על שדייך, מלטפות, כפותיהן חשות איך הפטמות שלך מתקשות. גם שלי. ידי מחליקה לאט, שוקעת בגופך. "עוד", את לוחשת לי ונצמדת קרוב-קרוב. לשוני נעה על פטמותייך. טעים לי. ואז… האנחה שיוצאת לך מהגוף… כמו מתנה.

את לוקחת אותי למיטה. הגוף שלי כמה אלייך. מעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש תשוקה כזאת אל אשה. את זורמת אלי. אני אלייך. את לומדת את גופי. אני מפקידה נפשי בידייך, נעה לפי הקצב שאת מכתיבה.

מעולם, אף אשה לא עשתה לי כל כך טוב…

The water in the shower runs serenely. You move your hands on my back, massaging gently. It is pleasant. You turn me towards you. My hands on your breasts, caressing, my palms sense how your nipples harden. Mine too. My hand slides slowly, submerged in you. "More," you whisper to me and cling closer. My tongue moves on your nipples. It is tasty. And then… the groaning that your body releases… Like a present.

You take me to bed. My body craves for you. I never thought it is possible to feel such passion for a woman. You flow towards me. I flow towards you. You study my body. I entrust my soul in your hands, moving to the rhythm you dictate.

No woman has ever made me feel like this.

*******

Thank you greatly, Sara-Bella Rottenstein for editing my Heblish

קיי די לאנג – כמיהה תמידית

k.d. lang – Constant Craving

גאוה 2003 Pride Parade

גאוה   Pride

גאוה Pride

סיפור מאת שרון הר פז

A Story by Sharon Har Paz

אביב אמר: "בואי. מספיק התאבלת על הגר. הגיע הזמן שתנקי את הלב שלך מן הזכרון שלה. רדי מן ההר שלך. איך את רוצה למצוא בת זוג אם אינך מראה את עצמך בפומבי? בואי. נצעד יחד. אני בטוח שתמצאי אשה כלבבך ויהיה לך עם מי להפיג את בדידותך בשבת. בואי!"

אז באתי… ראיתי… לא בדיוק ניצחתי.

Aviv said: "Come on. You have mourned Hagar enough. It's time for you to clear her memory from your heart. Come down from your mountain. How do you expect to find a spouse if you don't show yourself in public? Come. Let's march together. I'm sure you will find a woman to your liking and have somebody to share your loneliness with on Shabbat. Come!"

So there I came… I saw… conquer I did not.

אשה קטנה נושאת על כתפיה תיק גב גדול. בתוכו ארזה ערב קודם את תקוותיה (מגבת, כלי רחצה, זוג לבנים צבעוני, חולצת טריקו, זוג מכנסיים מגוהצים למשעי וגרביים להחלפה), ציפיותיה (נייד דלוק ומוכן לקלוט, עט ופנקס כתובות), ייחוליה (או אלוקימה, בבקשה, בבקשה!!!!!!!!), כמיהותיה ("ארגמן" של שרון הר פז, "מרת דאלווי" של וירג'יניה וולף). כל כך היתה רוצה שמישהי תציע להקל מעט על משאה.

A little woman carries a big bag on her shoulders. The night before, she packed her hopes (a towel, toiletries, a pair of coloured underwear), her expectations (a cell phone turned on and ready to receive, a pen and a notebook), her anticipations (Oh, G-d, please, please!!!!!!!), her cravings ("Argaman" by Sharon Har Paz, Virginia Woolf's "Mrs Dalloway"). She so wanted for somebody to offer her a little relief from her burden.

"פקח עיניים", אומר אביב לבן זוגו, "וחפש שיער שיבה עם ציצים, משהו בסביבות גיל 50."

"צבוע לא הולך?" שואל הפרטנר הנאמן בתמימות.

ישנה כמיהה באויר, כזו הנכספת למלא את החלל הכבד שבלב. למה שלא תבוא כבר אהבה חדשה? מורידה לרגע את כובע הקש הרחב, מוחה את הזעה ממצחה. מישהי שולחת אליה מבט אומד, ממושך, בדל חיוך מבצבץ בזוית פיה. היא משיבה לה בחיוך מלוּוֶה במנוד ראש. הלה ממשיכה הלאה. לא נִקְלָק. לוגמת מבקבוק המים, מַגִירָה מעט על פניה הלוהבים לצננם.

"Keep your eyes open", says Aviv to his spouse, "and look for white hair and boobs, something around the age of 50."

"What about dyed hair?" The faithful partner asks sincerely.

There is a yearning in the air, such longing which craves to fulfil the heavy vacuum in the heart. Why a new love won't come already? She puts the wide straw hat down for a minute, wiping the sweat from her forehead. Somebody sends a long gaze towards her, measuring her up, a little smile sprouts from the corner of her mouth. She returns a grin accompanied with a slight nod. She moves on. It didn't click. She sips from the bottle, splashes some water on her burning face to cool it.

אביב אומר: "הביטי מאחורייך. יש שם שלט של משפחות לסביות. אולי כדאי שנצעד איתן? גם ככה אנחנו נראים כמו אם ובנה. בטח צועדות שם נשים בגילך."

אני מביטה בו. חתיך, צעיר, זרועו כרוכה באהבה סביב בן זוגו, הלה מחבק את מותניו. "חמודי", אני משיבה, "משפחות לסביות זה אומר – למיטב הבנתי – זוגות. חפש שלט שמכריז על לסביות גלמודות ובשלות בגילי. וכמובן שצריך שיהיה כתוב שם גם שהן כמוני, מחפשות זוגיות, לא סטוצים מזדמנים. לא באתי בשביל זה."

Aviv says: "Look behind you. There is a sign for lesbian families. Perhaps we could march with them? We do look like a mother and son. I'm sure there are women at your age."

I'm gazing at him. Hunk, young, his arm lovingly wrapped around his spouse, who embraces his waist. "Sweetie", I reply, "lesbian families mean – to the best of my knowledge – couples. Look for a sign that declares it's for lonely and mature lesbians of my age. And of course, it must also be written that they are like me, looking for coupling, not for one night stands. I didn't come for that."

חם. מפשילה שרווליה הקצרים מעל שִכְמוֹתֶיהָ. חבל שלא לבשה גופיה במקום ה-טי. הקעקועים על זרועה מסבים אליה מבטים, חלקם משועשעים, חלקם חולקים כבוד. איך אשה בגילה חרותה בקעקועים המעידים עליה: הלאבְריס של האמזונות ושתי נשים חבוקות בסגול, סמל הלסביוֹת. מגניבה מבט: עקרבים, לטאות ושאר שרצים וחיות. גם הן תהיינה פעם בגילה וגם הן עדיין תשארנה עם שלהן. זה אולי דוהה, אך לא עובר. כמו הזֵהות. האמיתית.

It's hot. She rolls up her short sleeves, wishing she would have worn a singlet instead of her T-shirt. The tattoos on her arms draw gazes towards her, some in amusement, some respectful. How a woman of her age is engraved with the tattoos that indicate who she is: the Amazons' Labrys and two embracing women in purple, the lesbians' icon. She smuggles a gaze: scorpions, lizards and other creatures, as well as animals, dancing to the pace of their owners' march. In time, they will rich her age and they will also remain with theirs. It might fade away, but does not go by. Like one's identity. The real one.

אביב אומר: "משעמם. אני הולך. מצטער שלא הלך לך. לא מבין איך זה. בכל שנה באות נשים בגילך בהמוניהן והיום… כמו להכעיס. כאילו בלעה אותן האדמה. מאוד מוזר."

"ככה נראים חיי", אני אומרת לו. "אינני יודעת יותר מה לעשות. לא מסוגלת להשיג מה שאני רוצה. כאילו קללה רובצת עלי. ומה כבר ביקשתי? אשה בגילי, שתהיה אשת שיחה, שתֵרָאֵה סביר, שתִשמח איתי, שתרצה אותי, ש…"

אביב ובן זוגו עזבו.

Aviv says: "It's boring. I'm leaving. I'm sorry that you didn't meet somebody. I can't comprehend how come. Women at your age come in their multitudes each year and today… as if deliberately. As if the earth swallowed them up. Very weird."

"This is how my life looks like", I tell him. "I don't know what else I should do. I can't reach what I want. As if a curse hangs on me. And what have I asked for already? A woman of my age, an interlocutor, who will have a reasonable appearance, who will be pleased with me, who will please me, who will want me, who…"

Aviv and his partner left.

אשה סבירה יושבת על ספסל בצד, מצפה. כובע הקש הגדול ממסגר את פניה. קוּוְצת שיער קצר, חלק, מבצבצת. אתמול כילתה שעתיים אצל הספרית שטרחה לגוון ולשוות לה מראה חדש, צעיר, שובבי. קיוותה שגם מזמין. כל כך היתה רוצה שמישהי תיגש אליה ותציג את עצמה. אולי תשאל מהיכן הכובע. לירן אמר שהיא נראית כמו אנגליה באיזו קולוניה טרופית. חמוד לירן. בן טוב, מפרגן לאמ'שלו.

אף אחת לא ניגשת.

A reasonable woman sits on a side bench, anticipating. The big straw hat frames her face. A hank of smooth short hair is sprouting. Yesterday, she spent two hours at the hairdresser, who made the effort to dyed her hair tips and create a young, playful, new look. She hoped it would be inviting. She craved so much for somebody to approach her and introduce herself. Perhaps she would ask where her hat is from. Liran said that she looks like an English woman in a tropical colony. Dear Liran. Such a good son. In favour of his mother.

No one comes near her.

תל-אביב, מצעד הגאוה, יום ששי, כ"ו בסיון ה'תשס"ג 27.6.2003

Tel Aviv, the Pride Parade, Friday, 27 June 2003

סבלנות ואורך נשימה Patience and Perseverance

Noa Kageyama and Pen-Pen Chen – How to stay calm under pressure

אנחנו נמצאות על הסף, השחר עוד מעט כאן והשאלה היא אם אכן יפציע. כל השפויות/ים, הטובות/ים, אוהבי/ות המדינה והרוצות/ים בטובתה, מקוות שזה יקרה ונקום כבר ליום חדש של ריפוי, איחוי הקרעים והשסעים הנוראיים בחברה שלנו ובעיקר – שקט ודממה, שקט של עשיה למען העם ושיושם קץ לרוע שמשל יותר מדי זמן בחיינו.

We are on the verge, dawn is soon here and the question is whether it will indeed break forth. All the sane, the good, those who love the state and wanting its best, hope that it will happen and we will rise already for a new day of healing, patching the terrible rifts and splits in our society, and most importantly – peace and quiet, peace of action for the people and putting an end to evil that ruled too long in our lives.

 

פעמים רבות במהלך השנים אני נזכרת בסדרה המופתית "הבית הלבן" בה הייתי צופה בשקיקה ובענין רב כשהיא שודרה. האמת, איני זוכרת סצנות ספציפיות ממנה, אך את האוירה הכללית, את הקו האופייני שלה: מישהו – לפעמים הנשיא עצמו, לפעמים עובדים במקום או מטעמו של הנשיא – עושה פשלה ואז צריך לתקן, אחרת תפרוץ שערוריה, אם פנימית ואם בינלאומית. כל פרק עוסק בתקלה אחרת ויש כאלה למכביר – תמיד מישהו מפשל ועושה או אומר משהו שאינו ראוי. עוד אני זוכרת שהרגיז אותי מאוד הצורך הזה לתקן במקום לודא שהדברים יתנהלו מלכתחילה בצורה הראויה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי לא פעם שמדובר בתסריט שנכתב בידי תסריטאי ולהפסיק להתרגז. לא היה קל, כי זה היה עשוי בצורה כל כך מעולה עד שהדברים נראו מוחשיים. וכמובן היו שתי הסדרות הבריטיות המעולות ביותר – "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה", שתקצר היריעה מלהפליג בשבחן. צפיה בסדרות הללו אמורה היתה לספק רגעי התרגעות, בידור ושחרור מתוך הרגשה שזה לא באמת קורה וכי העומדים בראשנו אמורים לפעול לטובתנו ולא לכבות שרפות לא ממש חשובות.

Many times over the years I remembered the exemplary series "The West Wing" which I would watch eagerly and with great interest when it was aired. The truth is, I don't remember specific scenes from it, but the general atmosphere, its characteristic line: someone – sometimes the president himself, sometimes workers in the place or on behalf of the president – makes a mistake (flop) and then it has to be fixed, otherwise a scandal will break out, whether domestic or international. Each episode deals with a different problem and there are plenty of them – always someone messes up and does or says something inappropriate. I still remember being very annoyed by this need to fix instead of making sure things were run properly in the first place. I had to remind myself more than once that this was a script written by a screenwriter and stop getting upset. It was not easy, because it was made so superbly that things seemed tangible. And of course there were the two best British series – "Yes, Minister" and "Yes, Prime Minister", which it is impossible to cover excessively the praise I have for them. Watching these series was supposed to provide moments of relaxation, entertainment and release out of a feeling that this is not really happening and that those who lead us are supposed to act in our favour and not put out fires that are not really important.

 

מקיאוולי אמר: "על הנסיך לעשות כל מה שמועיל לשלטונו ולארצו, גם במקרה של סתירה עם עקרונות דתיים ואתיים ולמעשה לעשות הפרדה בין המוסר לפוליטיקה. שליט נבון אינו יכול וגם אינו צריך להקפיד על שמירת אמונים כשהקפדה זו מזיקה לו ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו". היו לו עוד כמה "פנינים" כאלו שלא עשו כבוד לפוליטיקאים ועובדה היא (ולא רק בגללו, כמובן)  שרוב האנשים חושבים שכל הפוליטיקאים שקרנים, תחמנים ומרושעים, שרק רוצים כוח, כבוד וכסף, תוך שהם דופקים את כולנו. ויש את האמרה הידועה המיוחסת לראש הממשלה המנוח, לוי אשכול: "הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים את מה שהבטחתי".

Machiavelli said: "The prince must do everything that is beneficial to his government and his country, even in case of conflict with religious and ethical principles and in fact make a separation between morality and politics. A wise sovereign cannot and should not be careful to maintain fidelity when this strictness is detrimental to him, and when the reasons for which he gave his promise ceased to exist". He had a few more "pearls" like that that did not honoured politicians and the fact is (and not just because of him, of course) that most people think all politicians are liars, insidious and evil, who just want power, respect and money, while screwing us all. And there is the well-known saying attributed to the late Prime Minister, Levy Eshkol: "I promised, but I did not promise to keep what I promised."

 

אנחנו נמצאות בתקופה הזויה, שבה לערכים אין משקל, בה כל דאלים גבר, איש העקום בעיניו יעשה וכל אחד/ת לעצמו. אמי זצ"ל, ניצולת השואה, נהגה לומר לי (מה שלדבריה למדה מאמהּ וזו למדה מאמהּ היא): "יבואו ימים בהם נצטרך להצטייד בנרות כדי למצוא בחושך שיאפוף אותנו אנשים שהם בני אדם". הדברים נאמרו לפני השואה. היא לא אמרה מעבר לזה, אך אני מניחה שהיא חוותה זאת על בשרה בתקופה הקשה והנוראה שעברה עליה. כשהמדינה הוקמה, לא ציפינו להגיע להסתאבות כזו אותה אנו חוות מאז החל לכהן המושחת הנאשם בפלילים, שהוביל את המדינה מדחי אל דחי. קשה לי ולשכמותי להבין איך, לדוגמא, אנשים המצהירים על עצמם כדתיים (יעני, הם "מוסריים"), תומכים במושחת כזה. בלתי מובן מלבד המסקנה המתבקשת שהם בעצמם כאלה. ואלה המנהיגים אותנו. אבוי לנו!

We are in a hallucinatory period, in which values ​​have no weight, in which every man does as he pleases, and everyone on their own. My late mother, a Holocaust survivor, used to say to me (what she said she learned from her mother and her mother learned from her mother): "There will come days when we will have to equip ourselves with candles to find in the dark people who are human beings". This was said before the Holocaust. She did not say beyond that, but I suppose she experienced it personally during the difficult and terrible period she went through. When the state was established, we did not expect to reach such defilement that we have experienced since the corrupt accused in crimes got to office, and led the country to failure after another. It is difficult for me and my alike to understand how, for example, people who declare themselves religious (i.e., they are "moral"), support such a corrupt. Incomprehensible other than the obvious conclusion that they themselves are such. And those are our leaders. Woe to us!

 

מאז נשמט המנדט מידיו, לאחר שלא עלה בידו להרכיב ממשלה, עשה המושחת כל שלאל ידו כדי לחבל בהרכבת ממשלה שלא הוא יעמוד בראשה. איני צריכה לפרט, עברנו תקופה קשה מאוד, כולל מלחמה עם עזה, בנסיון לכבות את האש שהצית הנקלה במקומותינו כדי להשאיר אחריו אדמה חרוכה, ללא הצלחה, לשמחתי. אנחנו נמצאות בישורת האחרונה, אני מקוה. בחודשים האחרונים תרגלנו הרבה סבלנות ונשימות וכל מיני דברים מרגיעים כשאין אנו מורידות את עינינו מהמטרה והיא – להעיף את המושחת לכל הרוחות. אני מקוה שנצליח.

Since the mandate fell out of his hands, after he failed to form a government, the corrupt has done everything in his power to sabotage forming a government that he will not head. I need not to elaborate, we went through a very difficult period, including a war with the Gaza Strip, in an attempt to put out the fire that was ignited by that contemptible in order to leave behind him scorched earth, without success, to my delight. We're in the last line, I hope. In the last few months we have practiced a lot of patience and breathing and all sorts of soothing methods while keeping our eyes on the goal, and that is – to throw the corrupt to hell. I hope we succeed.

 

בדרך כלל, אין לי בעיה עם דעות מנוגדות לשלי. מבחינתי, כל עוד אף אחד אינו חושב שהצדק והאמת האבסולוטית שוכנת אצלו – שיבושם לו. אני חושבת שדעותי מתאימות בעיקר לי ואם ישנן עוד כאלה החושבות כמוני – מצוין. אין זה אומר שאני חושבת שהדעות שלי מתאימות לכל אחד. אני שמחה לשמוע דעות אחרות, גם אם אלו מנוגדות לגמרי לשלי; העיקר שהן מכבדות את הזולת ואינן קוראות למי שאינו מחזיק בהן בשמות שאינם ראויים. מי שסבור שאזרח ערבי או נוצרי במדינת היהודים ראוי לתנאים שוים, מכונה "בוגד" – זה בלתי מתקבל על הדעת! מי שסבור שכל בני האדם צריכים להיות שוים בכל – הן בפני החוק, הן בתנאים ובמשאבים שמגיעים לכולנו – אסור שיבולע לו. כל אחד/ת אמור/ה להרגיש בטוח/ה להביע את דעתו בלי שיתאנו לו. לא יכול להיות שלחברי כנסת שאינם תומכים במושחת הנאשם בפלילים תוצמד אבטחה מפני הביביסטים הבריונים המאיימים עליהם ועל משפחותיהם. זה הזוי!

Usually, I have no problem with opposite opinions to mine. For me, as long as no one thinks that justice and absolute truth reside in him – let him enjoy it. I think my opinions are mostly suitable for me, and if there are others who think like me – excellent. This is not to say that I think my opinions are appropriate for everyone. I am happy to hear other opinions, even if these are completely opposite to mine; the main thing is that they respect others and do not call those who do not hold them by names that are not appropriate. Anyone who thinks that an Arab or Christian citizen in the Jewish state deserves equal conditions is called a "traitor" – this is unacceptable! Those who believes that all human beings should be equal in everything – both before the law, and in the conditions and resources that we all deserve – should not be harmed. Everyone should feel safe expressing their opinion without being harassed. It cannot be that Knesset Members who do not support the corrupt defendant accused of crimes, will be provided with security from the bullying Bibisits who threaten them and their families. It's weird!

 

באשר לממשלה שמסתמנת, אני מאוד מקוה שתקום, למרות שלא לממשלה כזו פיללתי, ודאי לא למי שאמור לעמוד בראשה – אדם בזוי, ילדותי, טיפש, כנוע, שעד הרגע האחרון קשה להאמין למה שהוא אומר – תלמידו, זה שיצק מים על ידיו של המושחת הנאשם בפלילים שנדבק לכסאו בדבקות. קשה להבין איך הגענו למצב שבו אדם כזה מובא בכלל בחשבון כמי שאמור להנהיג אותנו. אדם בעל ערכים, הגון וישר, חכם ואמין, היה מאפשר למי שמאחוריו יותר חברי כנסת (יאיר לפיד ומפלגת "יש עתיד" 17, שגם הוא לא ראוי, מבחינתי, אך זה מה יש) מאשר לו עצמו (מפלגת "ימינה" 7) לעמוד בראש הממשלה. אם כבר מדובר במנהיג מפלגה זעירה, אז למה שלא תעמוד בראש הממשלה אשה ראויה הרבה יותר מן הבזוי הזה? אני בטוחה שמרב מיכאלי עם 7 חברי הכנסת של מפלגת "העבודה" היתה עושה עבודה הרבה יותר טובה מאשר הילדון הזה שרוצה לשחק בראש ממשלה. יחד עם זאת, זה מה יש וצריך לעבוד עם זה. אני בהחלט מברכת על הגיוון במפלגות שירכיבו את הממשלה הבאה (אמן, כן יהי רצון!). הרבה מטומטמים אינם חושבים שממשלה כזו תחזיק מעמד ואני אומרת להם שזה תלוי אך ורק באלו שיכהנו בה, ברצון הטוב שלהם לפעול לטובת העם והמדינה ולא למען עצמם. מקוה לטוב, אם כי איני אופטימית כל כך.

As for the government that is forming, I very much hope that it will be established, although I have not prayed for such a government, certainly not for the one who is supposed to head it – a despicable, childish, stupid, submissive man, who until the last minute it is hard to believe to what he says – his devotee, he who waited on the corrupt accused of crimes who clung to his chair with devotion. It is difficult to understand how we got to this situation where such a person is even considered as the one who is supposed to lead us. A person with values, decent and honest, wise and reliable, would allow to whom that has more Knesset members behind him (Yair Lapid, which is also unworthy, to me, but that's what it is, with his 17 MPs of Yesh Atid party) than himself (with the 7 "Yamina" party MPs) to be the Prime Minister. If we are talking of a tiny party leader, then why not have a much more deserving woman than this despicable? I'm sure that Merav Michaeli with 7 Knesset Members of the Israeli Labor Party would have done a much better job than this kid who wants to play prime minister. At the same time, this is what there is and needs to be worked with. I certainly welcome the diversity of the parties that will form the next government (amen, may it be so!). Many idiots do not think that such a government will last, and I tell them that it depends solely on those who will serve in it, on their good will to act for the benefit of the people and the state, and not for themselves. I'm hoping for the best, though I'm not so optimistic

לסיכום:

זה לא נגמר עד שזה נגמר. אנחנו עדיין מתרגלות סבלנות ואורך נשימה.

In conclusion:

It's not over until it's over. We are still practicing patience and perseverance.

 

אפשר ואפשר Possible and Possible

סלפי בגלריה בזמן הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie in the gallery during preparations for the solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

סלפי בגלריה בזמן הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie in the gallery during preparations for the solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

 

מישהי אמרה לי פעם שאין דבר כזה "אי אפשר", יש "לא רוצה". היא היתה מורה, לא מוצלחת במיוחד ומאוד ריחמתי על התלמידים שלה. חלקתי נמרצות על דעתה וגם היום אני חושבת שהיא פשוט לא חשבה בצורה נכונה. מנסיוני בחיים למדתי שיש לנו מגבלות והשטות הזו של "אין דבר העומד בפני הרצון" אולי טובה להנעת מוטיבציה, אך אינה רלבנטית לחיים האמיתיים.

Someone once told me that there is no such thing as "impossible", there is "do not want". She was a teacher, not a very successful one, and I felt very sorry for her students. I strongly disagreed with her opinion and even today I think she just did not think correctly. From my experience in life I learned that we have limitations, and this nonsense of "where there's a will, there's a way", perhaps is good for inspiring motivation, but is not irrelevant to real life.

 

"את יכולה לעשות זאת!" היא אמרה לי אז. זה לא היה בצורת עידוד, אלא במעין פקודה. זו אינה הדרך לגרום לי לעשות דברים. אני שונאת פקודות – הן לקבל והן לחלק. מאז השתחררתי מהצבא (ונשמתי מאוד לרווחה!!!), אני משתדלת לנהל את חיי בנועם וללא הכתבות, לא על ידי ולא על ידי אחרים. לא תמיד זה מצליח לי. עובדה, עד עצם היום הזה איני מוצאת את הנפש המתאימה לי. איני מתיאשת, טרם שמתי דאודורנט בנושא. תמיד ישנה תקוה שזה יקרה עם עוד דברים טובים. אני מזכירה ליקום את 22 מליון הפאונדים שלי שהייתי שמחה מאוד שיגיעו אלי במהרה. עכשו זה זמן מצוין.

"You can do it!" She told me then. It was not in the form of encouragement, but in a kind of command. This is not the way to get me to do things. I hate commands – both to accept and give. Since I was discharged from the army (and I was very relieved!!!) after serving more than others, I have been trying to manage my life pleasantly and without dictating, neither by me nor by others. It does not always work for me. Fact, to this day I do not find the right soul for me. I do not despair, I have not yet put the deodorant on the subject. There is always hope for this to happen, along with more good things. I remind the universe of my 22 million pounds that I would be very happy to get them soon. Now is an excellent time.

 

בדרכי מן הגלריה, בה נמשכות ההכנות לכבוד תערוכת היחיד של האמנית האוצרת חוה  גדיש במלאת 130 שנים לחדרה, לא יכולתי שלא להבחין במורה ההיא. התאמצתי כמיטב יכולתי להתחמק ממנה. יובלות חלפו מאז השטות שפלטה, אך אני לא שכחתי – לא אותה ולא את השטויות שלה. ישנם דברים שמסרבים להפרד מאיתנו והם הולכים איתנו לאורך חיינו. הסכנתי גם עם הזכרונות הלא נעימים. וכי איזו ברירה יש לי? הרי אין טעם להתנגד (וגם אי אפשר) לדברים שצצים ועולים כשאין שליטה עליהם. אם אינך יכולה להלחם בהם (אי אפשר), צרפי אותם לחייך וקבלי אותם כמות שהם, בלי להתרגז. זה אפשרי. עם הזמן העוקץ של הזכרונות הללו מתקהה וזה כבר לא דוקר כמו בהתחלה. אנחנו חיה סתגלנית.

On my way from the gallery, where preparations are underway for the solo exhibition of artist and curator Chava Gadish about the 130th anniversary of Hadera, I could not help but notice that teacher. I tried my best to avoid her. Ages have passed since the nonsense she uttered, but I did not forget both her and her nonsense. There are things that refuse to separate from us and they go with us throughout our lives. I got used to the unpleasant memories. What choice do I have? After all, there is no point in resisting (nor is it possible) to things that come and pop up when there is no control over them. If you can't fight them (impossible), adopt them to your life and accept them as they are, without getting annoyed. It is possible. With time the sting of these memories becomes blunted, and it no longer stabs like it did in the beginning. We are an adaptive animal.

 

חשבתי על הא/נשים בהן נתקלתי במהלך חיי. ישנם רבים מדי שאין לי מושג למה בכלל הגיעו. מישהו אחרת (גם היא אינה יותר חלק מחיי, מלבד הזכרונות לגביה שצצים מדי פעם) אמרה לי: יש סיבה לכך שא/נשים נכנסים אל חיינו. הם אמורים להעביר לנו שיעור". עניתי לה מה שאני חושבת עד היום: "אולי יש סיבה, אבל למה אני? אני רוצה לחיות את חיי בשקט, לא ללמוד שיעורים אותם אינני קולטת." ישנם רבים כל כך שעל נוכחותם בחיי הייתי מוותרת בשמחה. קודם כל, בגלל מה הרע שהם עשו לי ושנית, משום שאין לי מושג מה הייתי צריכה ללמוד מהם. אני הרי מאותגרת. חלק גדול ממי שהרע לי, חטף ובגדול. לא שזה עשה לי טוב לדעת שהם קיבלו את מה שהגיע להם. הייתי מעדיפה בלעדיהם ובלעדי מה שעשו לי.

I thought about the people I have encountered during my life. There are too many that I have no idea why they even got to me. Someone else (she too is not a part of my life anymore, other than the memories of her that occasionally pop up) said to me: "There's a reason why people come into our lives. They are supposed to teach us a lesson." I answered her what I think to this day: "Maybe there is a reason, but why me? I wish to live my life quietly, not learning lessons I don't get." There are so many that I would happily give up their presence in my life. First of all, because of the evil they did to me; and secondly, because I have no idea of ​​what I should have learned from them. I'm challenged. A big part of whoever did me wrong, got it back big time. Not that it did me any good to know that they got what they deserved. I would have preferred without them and what they did to me.

 

במהלך חיי, למדתי מנסיוני שישנם דברים שאפשר, כאלה שאי אפשר, אפשר להשיג דברים אם שואפות ומתאמצות, וגם שאי אפשר להשיג את מה שאנו שואפות אליו ולא משנה כמה נרצה וכמה מאמצים נשקיע. לחיים יש נתיב משלהם ומבחינתי, אני חושבת שהכל מקרי. אם משהו קורה – זה פשוט קורה ולנו אין לרוב השפעה על כך. מעולם לא לחצתי על אף אחד/ת למלא את משאלותי. אין לי את הרצון לריב עם אף אחד/ת, בעיקר לא עם מכרות מקריות באינטרנט, מטורללות שמנסות להכתיב לי איך לנהוג בהן. אני מדללת אותן בקלות בזו אחר זו ממצבת הרשימה שלי. הבעיה היא שהן ממשיכות לצוץ.

During my life, I have learned from my experience that there are things that are possible, such that are impossible, things can be achieved if we strive and make the effort, and also that it is impossible to achieve what we strive for no matter how much we want and how much effort we put into it. Life has its own route and for me, I think everything is coincidental. If something happens – it just happens, and we usually have no influence on it. I never pressured anyone to fulfil my wishes. I don't have the desire to quarrel with anyone, mostly not with random, online, crazy nutcases trying to dictate to me how to treat them. I dilute them easily one by one from my list. The problem is that they keep popping up.

סלפי בגלריה בזמן הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie in the gallery during preparations for the solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

סלפי בגלריה בזמן הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie in the gallery during preparations for the solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

לסיכום:

כשזה מתאפשר – זה אפשרי; כשזה לא מתאפשר – אז לא. חבל להתרגז מזה.

 

In conclusion:

When it becomes possible – then it is possible; when it's not possible – then no. It's a shame to get upset about it.

 

החיים נמשכים Life keeps moving on

ג'אניס ג'ופלין – בלוז קוזמי

Janis Joplin Kozmic Blues

החיים נמשכים. רק ביום חמישי האחרון, עד שתיים לפנות בוקר של יום ששי, ירו עלינו טילים במטחים מסיביים והנה, אמש, האירוויזיון. האם ההופעה חייבת להמשך? כנראה שכן.

Life keeps moving on. Just last Thursday, until two o'clock at Friday morning, missiles were fired at us in massive barrages and then, last night, the Eurovision Song Contest. Does the show have to go on? Probably so.

מן הסתם היו מאוכזבים לפנות בוקר. אני לא נמניתי עליהם. בזמן שאיטליה זכתה במקום הראשון ועדן אלנה דורגה במקום ה-17, הייתי שקועה בשינה עמוקה. התופעה הנקראת אירוויזיון אינה לטעמי – לא הפירוטכניקה ולא המוזיקה. אני מניחה שזה ענין של גיל ודור אחר.

They must have been disappointed late last night, towards morning. I was not one of them. While Italy won first place and Eden Elena was ranked 17th, I was sleeping deeply. The event called Eurovision is not to my taste – neither the pyrotechnics nor the music. I guess it's a matter of age and a different generation.

למען הנימוס והתמיכה בנציגתנו, ובעיקר משום שהיא הופיעה בהתחלה (שלישית), צפיתי בהופעתה של עדן אלנה. הקריינים באולפן אמרו שהיא נתנה הופעה מצוינת, "שואו", כפי שהתבטאו. שואו-שמואו, מבחינתי. אני מעדיפה לשמוע שירה ולא שדעתי תוסח עם השטויות שמסביב. לא שאני מצפה מזמר/ת לעמוד על מקומה כמו עמוד, אבל בשביל מה היא צריכה גם להחליף בגד באמצע השיר? אני מבינה שאנשים צריכים להתפרנס, שזה הפך להיות משהו אחר ממה שזה היה בהתחלה, אבל למה ככה? יחד עם זאת, נראה שזה מצליח למשוך קהל רב. לא שזה מנחם אותי.

For the sake of politeness and support for our representative, and especially because she performed at the beginning (third), I watched Eden Elena's act. The presenters in the studio said she gave a great "Show," as they put it. Show-shmow, for me. I prefer to hear the singing rather than my mind being distracted by the nonsense around. Not that I expect a singer/songster to stand on one place like a pillar, but why should she also change clothes in the middle of the song? I understand that people need to make a living, that it has become something different than it was in the beginning, but why is it so? At the same time, it seems to be able to attract a large audience. Not that it comforts me.

עדן אלנה – שחרר אותי

Eden Alena – Set Me Free (Israel 17th – Eurovision 2021)

הלכתי לישון אחרי ההופעה של עדן אלנה. ידעתי שהמופע ימשיך גם בלעדֵי הצפיה שלי בשטוטיאדה הזו. כמו שאחד הקריינים אמר אחרי שעדן ירדה מהבמה: "זהו, עכשו ישארו רק אלה שמכורים לאירוויזיון." לא ברור לי איך אפשר להיות מכורים למופע כל כך טפשי. ישנתי היטב, כרגיל.

I went to bed after Eden Elena's act. I knew the show would go on even without me watching this stupidity. As one presenter said after Eden stepped off the stage: "That's it, now only those who are addicted to the Eurovision will remain." It is not clear to me how one can be addicted to such a silly show. I slept well, as usual.

אני אוהבת מוזיקת רוק, גם כבד וגם מטאל, כולל את זה הפרוע ביותר, אבל לא את כל הקטעים. כמו בכל מוזיקה, יש יפים ויש פחות לטעמי. השיר של איטליה שייך מן הסתם לסגנון הרוק הפרוע, אבל הוא ממש לא לטעמי. זה מאותה מוזיקה רועשת שאינה מזיזה לי שום נים בלב, שאיני מתחברת אליה. ענין של טעם.

I love rock music, both heavy and metal, including the wildest, but not all the pieces. As with any music, there are beautiful parts and there are less to my taste. Italy's song probably belongs to the wild rock style, but it's really not to my taste. It's from that noisy music that does not move any thread in my heart, that I don't connect to. A matter of taste.

Måneskin  – (שתוק והתנהג יפה) Zitti e buoni

Måneskin Zitti E Buoni (Italy 1st Eurovision 2021)

לסיכום:

החיים נמשכים, היה אירוויזיון.

In conclusion:

Life keeps moving on, the Eurovision Song Contest was on.

הציפורים לא הפסיקו לריב The Birds did not Stop Fighting

רוול בולרו (פְלֶאש מוֹבּ)

Ravel Boléro (flashmob)

 

שבת. הפסקת האש נמשכת. איננו מאמינות לממשלה הכושלת שלנו, קל וחומר לחמאס, אך משתדלות לקוות לטוב, שיהיה שקט. אשרי המאמינה!

Shabbat. The ceasefire continues. We don't believe our failed government, let alone Hamas, but we try to hope for the best, that it will be quiet. We do have our doubts.

 

למזלי, לא נפלו עלי מטחי רקטות, אבל יש לי משפחה קרובה שסבלה, חברות שחוו ובכלל – אנחנו הרי ערֵבים זו בזו. גם אם לא נפלו טילים לידי (והלואי שכך זה ימשך!), אני בהחלט מודעת לסבל ולהרס שעברו על עמי וכואבת את שחוו. לא היה קל ועכשו לא קל להתאושש. אבל זה יקרה, אנחנו נתאושש. ניקח את הזמן שלנו ונשוב לאיתננו.

Luckily, no rocket barrage fell on me, but I have close family that suffered, friends who experienced, and overall – we are as one. Even if no missiles have fallen near me (and I wish it would continue to be so!), I am well aware of the suffering and destruction that my people have gone through, and hurt what they have experienced. It was not easy and now it is not easy to recover. But it will happen, we will recover. We will take our time and return to our strength.

 

התכוננתי לשבת של מנוחה. אצלי מנוחה זה לקרוא, לכתוב ולצפות בסרטים וגם סתם לבהות באויר לפרקי זמן בלתי מוגבלים. יש לי חברה שמבחינתה מנוחה, זה לקפוץ בנג'י וחתירה בקייאק. כל אחת ומנוחתה היא. התרווחתי לי על הכורסא הרכה במרפסת, סופגת אלי את קרני השמש החמימות והתחלתי לדפדף בטלפון הסלולרי כדי למצוא ספר שימשוך לי את העין. אתמול סיימתי אחד ועכשו עלי להחליט איזה להתחיל. הרוח העזה הקפיאה לי את העצמות והחלטתי לסגור את התריסים הזזים בצד בו ישבתי כדי להתגונן מפניה.

I prepared myself for a Shabbat of rest. For me, rest is reading, writing and watching movies, and also just staring into the air for unlimited periods of time. I have a friend that for her, rest is bungee jumping and kayaking. Each one and her idea for rest. I relaxed on the soft armchair on the balcony, absorbing the warm rays of the sun, and began flipping through my cell phone to find a book that would catch my eye. Yesterday I finished one, and now I have to decide which one to start. The strong wind froze my bones, so I decided to close the sliding shutters on the side where I was sitting to protect myself from it.

 

עודי אוחזת בידיות התריסים, הבחנתי בציפור שטסה במהירות רבה מצד שמאל של הבנין לעבר צדו הימני ואחריה דלקה ציפור אחרת. ניכר היה היטב (גם לי) שהן היו מסוגים שונים, אך איני יודעת את שמותיהן. למרות שאני אוהבת לעקוב אחריהן מדי פעם ולצפות בהן, בקיאות במינֵי ציפורים אינה המומחיות שלי. יש לי תחומי ענין אחרים. הן עפו בשקט זו אחרי זו וחלפו להן. על ענפי העץ ממול למרפסת שלי, צייצו כמה ציפורים בנעימות.

While still holding the shutter handles, I noticed a bird flying very fast from the left side of the building towards its right side followed by another bird. It was obvious (to me too) that they were of different types, but I don't know their names. Although I like to follow and watch them occasionally, proficiency in bird species is not my specialty. I have other interests. They flew quietly one after the other and went away. On the branches of the tree next to my balcony, some birds chirped pleasantly.

 

מוגנת מהרוח שנשבה בעוז על התריס המוגף בחלק המרפסת בו ישבתי, חזרתי לחפש ספר לקרוא. ואז, הופר השקט בבת אחת. ההתרגשות בציוציהן של הציפורים שעל העץ ממולי, היתה ניכרת ועזה. קמתי ממקומי והלכתי לעבר הצד בו התריס היה מוסט כדי לבדוק מה קורה. אני חושבת שיש לי אינסטינקטים חזקים, משום שזה קרה ממש בהרף עין, בחלק מאוד קטן של שבריר שניה, אבל הספקתי להבחין ולסגת: כמה ציפורים (לא הספקתי לספור) עפו במהירות רבה לכיוון שלי ולולא נָסוֹגְתִּי, איני יודעת מה היה קורה לגופי ובעיקר לגולגולתי. היה מדהים לראות כיצד הן צווחות זו לזו כדי להזהיר ועוצרות ממש מילימטרים מהקיר ומהדלת הסגורה שמובילה לסלון. בלי להביט בי וכנראה גם בלי לשים לב להערצתי הגלויה לאיך שהן הסתובבו במהירות תוך כדי מעוף ונמלטו לכיוון אחר. בזהירות, הוצאתי את ראשי, מוגנת מאחורי התריס, והצצתי כדי לבדוק לאן עפו.

Protected from the wind that blew firmly by the shutter closed in the part of the balcony where I sat, I went back to look for a book to read. Then, the silence was interrupted at once. The excitement in the chirping of the birds on the tree in front of me was noticeable and intense. I got up and walked towards the side where the shutter was shifted to check what was going on. I think I have strong instincts, because it happened in the blink of an eye, in a very small fraction of a second, but I managed to notice and retreat: some birds (I did not manage to count how many) flew very fast in my direction and had I not retreat, I don't know what would have happened to my body and especially my skull. It was amazing to see how they screamed to warn each other and stopped literally millimetres from the wall and the closed door leading to the living room. Without looking at me and probably also without noticing my overt admiration for how they quickly spun while flying and fled in another direction. Carefully, I moved my head out, protected behind the shutter, and peeped to check where they had flown.

 

הן לא הספיקו להגיע רחוק. שתי הציפורים מקודם, אלו שעפו משמאל לבנין אל צדו הימני, נראה שפטרלו כדי למצוא להן קרבנות לריב איתן, הופיעו מהצד הימני של הבנין והתנפלו בשצף-קצף על הציפורים שעפו מהמרפסת שלי ועל אלו שעל העץ. לא היה לי כח להכיל קרבות נוספים. אספתי את עצמי והלכתי לצד השני של הדירה, אל חדר העבודה, הרחק מהרעש. לא חזרתי להתעדכן בתוצאות הקרב.

They did not get far. The two birds from before, the ones that flew from the left of the building to its right side, seemed to be patrolling to find victims in order to fight with, appeared from the right side of the building and pounced on the birds flying from my balcony and those on the tree. I did not have the strength to face further battles. I gathered myself and walked to the other side of the apartment, to the study, away from the noise. I did not get back to be updated with the results of the battle.

 

אדל ודריוס ראקר – צריכה אותך עכשו

Adele and Darius Rucker Need You Now

 

לסיכום:

שאר השבת היתה שקטה.

 

In conclusion:

The rest of the Shabbat was quiet.

 

ששי של הפסקת אש Friday of Ceasefire

Wisława Szymborska End and Beginning (Koniec i początek)

בשירהּ 'סוף והתחלה', כותבת המשוררת ויסלבה שימבורסקה על המלחמה (תרגום מפולנית: רפי וייכרט):

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

 

חשבתי על המלים הללו עת ראיתי את חמשת השמוקים עולים בזה אחר זה ומשבחים את עצמם ואת פעולותיהם במהלך אחד-עשר הימים האחרונים. שמוקים, שאינם מתכוונים לסדר את הבלגן שיצר המושחת הנאשם בפלילים, שהעם מעניין אותם כקליפת השום.

In her poem 'End and Beginning', the poet Wislawa Szymborska writes about the war:

After every war

someone has to clean up.

Things won’t

straighten themselves up, after all.

[Translated by Joanna Trzeciak]

 

I thought of those words as I watched the five shmucks rise up one after the other and praise themselves and their actions over the past eleven days. Shmucks, who don't intend to fix the mess created by the corrupt criminal accused, and who refer to the people as to a garlic peel (of no value).

 

כרגיל, אין שקיפות. אין אנו יודעות מה קורה, רק שהחמאס החליט על הפסקת אש, וממשלת ישראל הנגררת אחר העומד בראשה, נכנעת לגחמותיו. שום דבר חדש לא היה פה, למרות השקרים המחוצפים שהפיצו חמשת השמוקים בהצהרותיהם אחר הצהריים ודברי הרהב שלהם. רוב העם הפסיק להאמין לדבריהם הריקים.

As usual, there is no transparency. We don't know what is happening, only that Hamas has decided on a ceasefire, and the Israeli government being dragged after its leader, succumbs to its whims. Nothing new here, despite the cheeky lies spread by the five shmucks, and their arrogant words at their statements this afternoon. Most of the people stopped believing their empty words.

 

אחד-עשר ימים קשים עברו עלינו. אחד-עשר ימים של חרדה, פחד, השתאות, קושי רב להבין מה עובר עלינו, מלחמת אזרחים זה בזה, התפרצויות שנאה שגעשו מתחת לפני השטח ובקיצור – כאוס, פשוט כאוס. לוא היה מישהו כותב תסריט כזה – היו רואים בו בעל דמיון עשיר. כמה אש, בערה וכאוס אפשר להכניס לתסריט אחד?

Eleven difficult days have passed on us. Eleven days of anxiety, fear, amazement, great difficulty in understanding what we are going through, civil war with each other, outbursts of hatred that fumed below the surface, and in short – chaos, simply chaos. Had someone written such a script – they would have been considered as with rich imagination. How much fire, burning and chaos can be included in one script?

 

אחרי סערה, יש בדרך כלל שקט. לא אצלנו. אצלנו אין נותנים מנוח. הברברת, שסערה בזמן המלחמה, נמשכה גם היום עם כל מיני ניתוחים וקשקושים על מה היינו צריכים לעשות ולא עשינו ומה כן עשינו שלא היינו צריכים לעשות. זאת אומרת, הקריים מיניסטר, זה שהצית את האש כדי לדחות את משפטו ואת המאמצים להקמת ממשלת השינוי כדי להעיף אותו מאיתו לעזאזל. החשש שלי ושל רבים כמוני הוא שהשוואנץ, שנכנע לו כבר מספר פעמים, יתפתה לו שוב בטמטומו ו"יכנס מתחת לאלונקה". אם זה יקרה (הלואי ולא!!!), לא תהיה תקומה למדינה שלנו.

After a storm, there is usually silence. Not with us. Here, there's no rest. The chatter, which raged during the war, continued even today with all sorts of analyses and gibberish about what we should have done and had not done, and what we did do that we shouldn't have done. I mean, the crime minister, the one who lit the fire to postpone his trial and the efforts to form a government of change in order to throw him to hell away from us. My fear and that of many like me is that the Schwanz, who has already submitted to him several times, will be stupidly tempted again and "enter under the stretcher" (join the team effort). If this happens (I wish not!!!), there will be no resurrection for our country.

 

כל עוד המושחת הנאשם בפלילים ימשיך לעמוד בראש הממשלה, לא יהיה פה שינוי. מה שהיה הוא שיהיה, לצערי הרב. כדי לשרוד, הוא ימשיך לעשות את שעשה עד כה – לשסות אותנו זה בזה, להפריד כדי למשול. שלא לדבר על טיפוח החמאס כדי לשמר את איום הטילים עלינו. זה משרת היטב את האינטרסים החולניים שלו להרוס כל חלקה טובה במדינה רק כדי להשאר על כסאו. כמה מהמברברים היום התיחסו למה שיכול היה להיות: במקום רצועת עזה של טרור, לולא החמאס, יכולנו לחיות בשלום ובשגשוג. לולא עודד המושחת הנאשם בפלילים את הזרמת הכספים מקטאר (מדינה התומכת בטרור לא פחות מאירן) ישירות לחמאס במקום לפרויקטים בינלאומיים שיכלו לעודד את כלכלת המקום ולהצעיד את עמי האזור לעידן אחר – לא היינו מגיעים להיכן שאנו נמצאים היום. הרי מאיפה היה לחמאס את כל הטילים ואיך יכול היה לבנות את רשת המנהרות מתחת לרצועה? זה לא הוקוס-פוקוס. זה הרי מצריך ממון. מהיכן זה בא?

As long as the corrupt criminal accused continues to be prime minister, there will be no change here. What has been will be again, unfortunately. In order to survive, he will continue to do what he has done so far – to incite us against each other, to separate in order to rule. Not to mention cultivating Hamas to preserve the missile threat on us. It serves well his morbid interests to destroy every good part of the country just to stay in his chair. Some of the babblers today related to what could have been: instead of a Gaza Strip of terror, had it not been for Hamas, we could have lived in peace and prosperity. Had the corrupt criminal not encouraged the flow of funds from Qatar (a country that supports terrorism no less than Iran) directly to Hamas instead of international projects that could have encouraged the local economy and marched the peoples of the area to a different era – we would not have gotten to where we are today. After all, where did Hamas get all the missiles from, and how could they build the network of tunnels under the Strip? This is not a hocus-pocus. After all, it requires money. Where did it come from?

 

לא היה שקט היום, למרות שלא עפו מעלינו טילים. כמו במהלך המלחמה, גם היום הביאו הכתבים כתבות על מה שקרה אצלנו ואילו נִסים ארעו ואיך ניצלו אנשים. וגם איך לא צלחו את הסבב הזה: אחד-עשר מתים לנו, שלושה מהם עובדים זרים. אמנם כל הסיפורים מעניינים, מרתקים, מותחים, אך אני הייתי מוותרת עליהם, כלומר – שלא היו קורים מלכתחילה. אני מעדיפה לחיות חיים שקטים, גם אם אלה משעממים וחסרי אדרנלין, ובלבד לא לחוות שוב את אימי המלחמה. מי שחסר לו אדרנלין וענין, שילך ויעשה קפיצות בנג'י או כל דבר מסוכן/מלהיב אחר שמתאים לו, מצדי.

It was not quiet today, although no missiles were fired at us. As during the war, even today the reporters brought reportages about what happened to us and what miracles occurred, and how people were saved. And how they did not make it in this round: we have eleven people dead, three of them foreign workers. All the stories were indeed interesting, fascinating, captivating, but I would waive them, meaning – that they should not have happened in the first place. I prefer to live a quiet life, even if it is boring and adrenaline-free, provided I don't experience the horrors of war again. Whoever lacks adrenaline and interest, should go and do bungee jumping, or anything else dangerous/exciting that suits them, as far as I'm concerned.

 

מישהו צריך לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר.

מישהו צריך להתקין זכוכית בחלון,

לקבע דלת על ציריה.

 

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות עזבו

למלחמה אחרת.

 

[ויסלבה שימבורסקה – סוף והתחלה, תרגום מפולנית: רפי וייכרט]

Someone has to drag in a girder

to prop up a wall.

Someone has to glaze a window,

rehang a door.

 

Photogenic it’s not,

and takes years.

All the cameras have left

for another war.

[Wisława Szymborska End and Beginning (Koniec i początek), translated by Joanna Trzeciak]

 

Pablo Alborán & Bebe Por Fin

 

 

לסיכום:

ששי של הפסקת אש, ברברת בלתי פוסקת. איני יכולה להפסיק לחשוב על הסבל של האזרחים המסכנים ברצועת עזה הנאנקים תחת עול החמאס.

 

In conclusion:

Friday of ceasefire, incessant babble. I can't stop thinking about the suffering of the poor citizens of the Gaza Strip who are suffering under the reign of Hamas.