גאוה 2016 בירושלים

2016 Pride in Jerusalem

דגל גאוה ישראלי

דגל גאוה ישראלי

והעיקר לא לפחד כלל!

המצעד עבר בשלום, למרות המכשולים. בניגוד להרמת הידיים בבאר שבע, בניגוד לפחדנותם הבזויה של פרנסי בירת הנגב ובראשם ראש העיריה שלה, נרתמו בעיר הקודש כוחות רבים במטרה להעביר בשלום את מצעד הגאוה ולשים לאל את מאמציהם של חורשי הרעה לשים לנו רגליים. זה מוכיח שאם יש רצון – אפשר למנוע אסון.

And the main thing is not to fear at all!

The pride parade went peacefully, despite the hitches. Unlike the surrender in Beer Sheva, unlike the despised cowardice of the community leaders of the Negev's capital, with their mayor at their head, in the holy city many forces were recruited in purpose of making the pride parade passing peacefully, and cancel out the efforts of the evil schemers to trip us up. It shows that if there is a will – there is a way.

יש הזדמנות בחיי מנהיגים, בה יכולים הם לקנות את עולמם ולהפוך את הבוז והתעוב שחש העם כלפיהם. לא שתהיה אהבה, אבל לפחות יתכן ויסתכלו עליהם אחרת. ועוד לא דיברתי על האפשרות להפוך כמה קערות על פיהן ולהתחיל להנהיג ביושר ובתבונה במקום לנגן כל הזמן על הפחד מהאחר ולהפריד בין חלקי העם.

In the lives of leaders an opportunity comes, where they can achieve respect and turn over the disgust and contempt the people feels towards them. Love won't be there (not even in the air…), but perhaps at least people will look at them differently. And I didn't yet talk about the opportunity to turn some tables and start leading with honestly and wisdom, instead of playing all the time the tune of fear from the other and separate between the parts of the population.

ציפיתי, בהחלט ציפיתי שראש הממשלה יראה מנהיגות ויצעד בראש המצעד. בניגוד להדחפותו המיותרת לצעוד אחרי פרעות הטרור בפאריז, יכול היה לשנות פה דברים ופעם אחת ולתמיד להנהיג את כל חלקי העם בצורה דמוקרטית וחופשית מכפיה כלשהי. זה לא קרה. כמו שלא קרה שראש העיריה הפחדן, שנמנע מלעשות את המעשה המתבקש ולהראות שהוא תומך בכולם, לא רק בכופים עלינו הרים כגיגיות, יצעד בראש ויוביל את הנאורות והקבלה.

ציפיתי, אז מה? האם יש לנו מנהיגות הגונה וחכמה?

I expected; indeed, I expected of the prime minister to show leadership by marching at the head of the parade. Unlike his pointless pushy way to march after the terror attacks in Paris, he could change things here and once and for all he could lead all parts of the population in a democratic way, free of any coercion. It didn't happen. Like with the coward mayor, who avoided doing the required deed and show that he supports everybody, not only those who force us to obey without any option, should march at the head of the parade and lead the enlightenment and accepting, didn't happen.

I expected, so what? Do we have a decent and wise leadership?

הגרסא המקוצרת:

המצעד עבר בשלום, ברוכה השמה, אלוקימתינו האדירות, למרות הכלבים החשוכים שסבוּנו, נובחים עלינו את שנאתם.

The short version:

The parade passed peacefully, blessed our almighty G-ddess, despite of the ignorant dreks surrounding us and barking their hatred at us.

אוי, פאריז!

Oy Paris!

vive la france

שבת בבוקר, יום קשה: אבא מזיל דמעות הרבה, אמא בוכה המון דמעות, המון דמעות; ולי יאמרו המון שטויות.

Shabbat morning, a tough day: father sheds lots of tears, mum is crying tears a lot, a lot of tears; and I will be told plenty of nonsense.

סגרתי הכל אתמול אחרי היומן והלכתי לישון. התעוררתי למציאות הכמעט יומיומית של המדינה שלי, אך בבירה של ארץ אחרת. המחשבה הראשונה שלי היתה דאגה לפצועים ששרדו ולבני משפחות החללים. מפה, מהמקום המוכר לנו כל כך במשך דורות, לדאבוננו, אני מבקשת לשלוח להם את תנחומי.

I closed everything yesterday, after watching the weekend report, and went to sleep. I woke up to the almost daily reality of my country, but in a capital of another state. My first thought was about the injured who survived the attack and concern for the family members of the murdered. From here, the unfortunate so familiar place we are going through over generations, I would like to send them my condolences.

בשעת צער והזדהות זו, אולי לא תקין להשוות, אך אין מתבקש מזה. העולם סרב להתיחס לטרור אצלנו לפני שנים רבות וקיבל את פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק. למרות אימת הטרור שם, למרות שנראה היה שמנהיגי העולם יתאחדו ויפעלו בנחישות נגד הטרור, המשיך העולם להתנהל כמקודם. אל קעידא לא הושמד, אלא להפך – ארגוני טרור נוספים קמו והם מאיימים על שלום העולם.

In this hour of grief and empathy, perhaps it's not politically correct to compare, but one can't escape of doing it. Many years ago, the world refused to take actions against terrorism aimed towards us, Israelis, and got September Eleven Attacks in New York. Despite of the terror and fear there, despite of it seemed that the leaders of the world to unite and take firm steps against terror, the world continued to behave as before. Al-Qaeda was not destroyed, on the contrary – more terror organizations were established, and they are threatened the world's peace.

Sapho – Avec le temps

השתלטות הבוקו חראם על שטחים נרחבים באפריקה, התקפת הטרור בצרפת בתחילת השנה על מערכת השבועון שרלי הבדו ועל ההיפר הכשר היהודי, השתלטות האיסלם על אירופה ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט פה את הכל – לא שינתה דבר. העולם ממשיך בשלו, העולם שותק. העולם עדיין מסרב להבין שטרור במקום מסוים ונגד מישהו מסוים אינו מסתיים באותו מישהו, אלא מתרחב הלאה.

Boko Haram gaining control over wide lands in Africa, the terror attack in France at the beginning of the year at the satirical weekly magazine Charlie Hebdo and the Hypercacher kosher superette, Islam overtaking Europe and more (there is much more, but I can't mention everything) – didn't change a thing. The world continues as usual, the world is silent. The world still refuses to understand that terror in a certain place and against a certain someone doesn't end with that certain someone, but spreads further on.

רק אתמול חוינו התקפת טרור נוספת של מוסלמים ארורים על אזרחים יהודים תמימים שנסעו לעשות את השבת. אף אחד בעולם לא טרח לגנות את זה. נו, אלה רק יהודים. גל טרור שוטף את ישראל כבר למעלה מחודש והעולם שותק. אף אחד אינו מגנה את הטרור נגדנו, כי זה נגד יהודים. אבל מה שהיה חשוב עד מאוד לאיחוד האירופי וכל כך בער לו – זה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. זה מתחיל עם סימון מוצרים ונגמר בעליהום עלינו כיהודים. אנחנו יודעים שמה שהתחיל בשריפת ספרים, הסתיים בשואה, ברצח העם היהודי. והעולם כמנהגו נוהג, העולם שותק.

אולי הפעם תהיה זו קריאת השכמה לעולם להבין שטרור הוא טרור הוא טרור ויש להכחידו בעודנו באיבו, כי זה אורב לפתחי הכל.

Only yesterday we experienced another terror attack in Israel by cursed Muslims against innocent Jewish citizens who drove to do the Shabbat. Nobody in the world bothered to condemn this. Nu, it's only Jews. A terror wave floods Israel for more than a month, and the world is silent. Nobody condemns the terror against us, because it's against Jews. But what was so much important to the European Union, and so urgent to deal with – is marking products made in the Israeli settlements beyond the Green Line. It starts with marking products and ends with attacking us as Jews. We all know that what started with burning books, ended with the Shoah (The Holocaust), the genocide against the Jewish people. And the world behaves as usual, the world is silent.

Perhaps this time will be a wakeup call for the world to understand that terror is terror is terror, and it must be destroyed when it's young, since it lies in waits on everybody's threshold and nobody can escape from its ambush.

Lara Fabian – Je suis Malade

יום בחיים

A Day in the Life

Oy vey!!!

Oy vey!!!

יום בחיים, כ"ח בתשרי ה'תשע"ו (11.10.15).

הבוקר בא אחרי לילה שקט יחסית אצלנו. היו לי כמה דברים דחופים לעשות, כמו לשמור על היבולים בפארם טאון שלא ירדו לטמיון, כך שלא יצא לי להתעדכן בחדשות, לא על פיצוץ המכונית על הבוקר וגם לא מה עשתה נבחרת ישראל אתמול נגד נבחרתה של קפריסין. אינני מחוברת לשום עדכונים, משום שאינני אוהבת את ההפרעות הללו כל כמה שניות ואת המידע הזורם ללא הרף. אם אני רוצה להתעדכן, אני עושה זאת בזמני החופשי ולא באילוץ. כמה שזה היה חשוב לגאוה הלאומית שלנו, ממש לא התעניינתי. כשהייתי צעירה, אהבתי לצפות בכדורגל (וגם לשחק), אך עם השנים הפך המשחק להיות משעמם כל כך, שסבלנותי כבר אינה יכולה להכיל. היה די הזוי אמש: כל היום טרור ודקירות בבירה, ואילו בלילה – משחק כדורגל בין ארצי עם אבטחה חסרת תקדים, כפי שהצהירו הכותרות. הזוי, אך החיים נמשכים למרות גל הטרור העובר עלינו. אנו נתגבר!

A Day in the Life, 28 Tishrey 5776 (11.10.15).

The morning comes after a relatively quiet night in our area. I had some urgent tasks to attend to, like watching the crops in FarmTown to prevent them to go to waste; therefore, I didn't have the chance to update with the news. Not about the car explosion earlier, and not even what was the score in the football game between the Israeli and the Cyprian teams. I'm not connected to any updates, because I don't like being interrupted every second, or the information streaming continuously. If I wish to be updated, I do it in my free time and not by being pushed. Despite the importance to the national Israeli pride, I wasn't interested. When I was young, I loved watching football (as well as playing), but as the years went by the game became so boring, that my tolerance can't stand in this torture anymore. It was quite hallucinatory yesterday: all day long terror attacks and stabbings in our capital, but in the evening – a football match with unprecedented security, as the headlines declared. Hallucinatory, but life goes on despite this terror wave we are going through. We shall overcome!

Vey oy!! אוי ואבוי

Vey oy!! אוי ואבוי

נדברתי עם השכנה לצאת לקניות, אך היא הבריזה לי, החצופה. בעקבות כך, התערער קשות מקומה בצוואתי. למרות זאת, החלטתי לרדת לחדרה באוטובוס, משום שכמעט ולא נשאר לי כלום ומה אני יודעת איזה מצור עלול ליפול עלינו ולא נוכל לנסוע בדרכים כלל.

I planned to go shopping with one of my neighbours, but she stood me up, the cheeky. Consequently, she can be assured that her share in my will had severely undermined. However, I decided to go to Hadera by bus, because I have almost nothing left, and I can't be sure what kind of a siege might fall upon us and we won't be able to drive in the roads at all.

בעודי מכינה עצמי לצאת, מתקשרת אלי כלתי לדרוש בשלומי בימים טרופים אלו. בשל כך, מקומה בצוואתי מובטח מאוד! אני מרגיעה אותה שהתקרית הבטחונית בקציר (שלא קיבלנו עליה פרטים ואין לנו מושג מה ארע בה), לא נשנתה, לפחות לא בצורה גלויה, כי לא קיבלנו מאז שום עדכון על בעיות חדשות. היא מספרת לי על מה שקרה הבוקר, על הפיצוץ, מביעה את דאגתה ושואלת אם לא אוכל לדחות את נסיעתי. בכל זאת, אוטובוס, לא משהו בטוח כעת. גם מכונית אינה דבר בטוח, אני עונה לה, ואולי אפילו אופציה עוד יותר גרועה, אבל אין ברירה, אני צריכה לאכול לפעמים ולכן עלי לחדש את המלאי. למרות געגועי העזים לנכדי ורצוני העז לבלות איתם, לא היא ולא אני מציעות שאגיע אליהם היום. בדרך כלל, אני מבקרת אצלם בשעות אחר הצהריים, כשהנכדים חוזרים מהגנים, ומתנחלת לארבע שעות שלמות, עד שהאוטובוס האחרון לקציר, היוצא בשמונה בלילה, מגיע לאסוף אותי. במצב הנוכחי, עדיף להמנע מלהסתובב בואדי ערה בשעות הערב. לא ששעות היום בטוחות יותר…

While preparing myself to go out, my daughter-in-law calls to ask how I am doing in these chaotic days. Her share in my will is very certain! I assure her that the security incident (on which we didn't get any details, and we have not a clue what happened there), didn't repeat, at least not publically, because we haven't got any update about new incidents ever since. She tells me about the car explosion this morning, expresses her concern and asks if I can't postpone my trip. After all, it's a bus, not something safe currently. A car is not a safe thing either, I reply, and perhaps even a worse option, but I have no choice, I need to eat sometimes, therefore I must renew my inventory. Despite that I miss my grandchildren very much and despite my strong craving to see them, neither she nor me suggests that I'd come to see them today. Usually, I visit them in the afternoon, when my grandchildren are back from kindergarten, and then I settle there for four whole hours, until night time, when the last bus from Kazir comes at eight o'clock to collect me. In the current situation, it's best to avoid wandering around Vadi Ara in the evening. Mind you, it's not safe during the day either…

Such a great solution איזה פתרון מצוין

Such a great solution
איזה פתרון מצוין

הנהג הלוקח אותנו חדרתה רציני מאוד. שלא כהרגלו, הוא מקבל את פני בפנים חתומות ואינו מחייך אלי, בקושי מניד בראשו לברכת השלום שלי. אני מתארת לעצמי שלא קל להיות ערבי במצב הנוכחי. הרדיו כבוי. הנסיעה עוברת בשתיקה גמורה. הנוסעים, עיניהם תקועות במסכי הטלפונים הסלולריים, עסוקים בהתעדכנות ובהעברת מסרים. הכל בהיכון. אני מביטה מבעד לחלון, מקבלת בנחת את השמש הלוטפת את פני ונהנית מהנוף. זוהי חבל ארץ יפהפיה. הלואי והיתה גם שלוה. הנסיעה עוברת.

The driver who takes us to Hadera is very solemn. Not as usual, he welcomes me with no smile, his face sealed. He barely nods after I greet him. I imagine that it's not easy to be an Arab in the current situation. The radio is turned off. The trip passes in a total silence. The passengers, their eyes stuck in their cellular screens, are occupied with updating and text messaging. Everybody is alert. I look through the window, pleasantly receiving the caressing sun and enjoy the view. It's a beautiful land. If only it was peaceful too. The trip passes.

אני נכנסת לחנות הנשק בחדרה במטרה לקנות לעצמי אקדח גז מדמיע. בעל המקום הגנב מנצל את המצב כדי לעשות עלינו קופה. לא עלי! אין לי כוונה להוציא על זה 300 ₪ (!!!), כשהמחיר נמוך בהרבה. על מיכל הגז הוא רצה 150 ₪, בעוד שזה אמור להיות המחיר של האקדח עם 2 מיכלים. גנב! הוא מנצל את העובדה שהוא היחיד באזורנו, ממש גועל נפש! אני יוצאת בפחי נפש, אך נחושה לחפש באינטרנט. אם אצטרך, אסע לתל אביב כדי לרכוש את זה. הנסיעה באוטובוס לא תעלה לי 150 ₪.

I'm going to the weapon shop in order to buy myself a tear gas gun. The owner exploits the situation to rip us of. Not me! I have no intention to spend 300 ILS (!!!) on this, when the price is much lower. He wanted 150 ILS on the gas container, when this should be the price of the gun with 2 gas containers. What a thief! He exploits the situation because he's the only gun seller in our region. Really disgusting! Disappointment, I leave the shop, but decisive to search on the internet. If I'll have to, I'd go to Tel Aviv to purchase this. The bus fee won't cost me 150 ILS.

אני סועדת את לבי במסעדה מצוינת. ארוחת הצהרים טעימה לי מאוד, גם אם זה בגפי. סביבי, המולת הסועדים האחרים. גם הם, לא כולם סועדים עם מישהו/י. אני אוהבת להביט באנשים, לראות את שפת הגוף שלהם, איך הם מתקשרים זה עם זה או עם זו או כיצד אינם מתקשרים. יש המנהלים שיחה ערה ביניהם ויש השותקים, אחרים מחליפים פה ושם הברות זה או זו לעבר זה או זו (ושאר הקומבינציות האפשריות), כאלה הנועצים עיניהם במסכי הטלפונים הסלולריים שלהם במקום בעיני חבריהם לסעודה. יש כל מיני. לפעמים אני מחברת לעצמי דיאלוגים דמיוניים של מה הם עשויים לומר זה לזה או מה הם נמנעים מלומר. אותי זה מרתק.

I'm having lunch in a nice restaurant. The meal is very delicious, even if I'm having it by myself. Around me, the turmoil of the other diners. They too, not all of them have partners. I like to watch people, see their body language, how they communicate with each other, or how they don't communicate. Some conduct a vivid conversation with each other and some are silent, others exchange a few syllables with each other here and there, some stare at their cellular screens instead of looking at their dinner partners. There are all kinds of dinners. Sometimes I make up imaginary dialogues of what they might say to each other, or what they avoid of saying. I find it fascinating.

בדרכי אל הסופרמרקט וממנו, אני סוקרת את הרחוב בקפידה ומביטה תכופות מעבר לכתפי, מוכנה להדוף כל מתקפה של איזשהו מטורף ערבי שנפשו המסוכסכת תחשק להזיק לי. גם בקבוק מיץ תפוזים של שני ליטר עשוי לשמש כנשק בעת מצוקה. לא שיש לי עבר קרבי, אך שלם לא יצא המופרע מעימות עימי.

הרחוב שקט ואני עוברת את המסע הקצר בשלום.

On my way to the supermarket and later to the bus stop, I keep a close watch on the street and look frequently over my shoulders, ready to push back any attack of any lunatic Arab whose embroiled confused soul wishes to harm me. A two litter orange juice bottle might also be a weapon in time of need. Even though I'm lack of a Combat experience, such a disturbed drek won't come out complete of a confrontation with me.

The street is quiet and I pass my short journey peacefully.

עמוסת מצרכים, אני עולה על האוטובוס של 14:40. הנהג היהודי פטפטן, כהרגלו, מביע את דעתו על המצב ומעיר את הערותיו הבלתי מחמיאות נגד הערבושים הטרוריסטים. הוא אינו מבייש שום סטראוטיפ של נהג מונית, למרות שהוא נוהג באוטובוס. אני מכירה כמה נהגי אוטובוס מאוד אינטליגנטים, הוא אינו נמנע עליהם. סוג כזה של אנשים אינו עושה לי טוב. אני נמנעת מלהכנס איתו לויכוח, כי אין בזה שום טעם. כפי שהלה מנסח זאת – הוא היה מפטר את כל הערבים משום שהוא מאמין בכל לבו שלא מגיע להם להתפרנס מאיתנו, ושולח אותם לְסֶגֶר בָּחוֹרים שלהם.

Loaded with necessary groceries, I'm catching the 14:40 bus. The Jewish driver is chatterbox as usual. He expresses his opinion regarding the situation and comments non-flattering comments against the Arabushes terrorists. He doesn't shame the stereotype of any taxi driver, even though he drives a bus. I do know some intelligent bus drivers, he is not one of them. This kind of people does not do me good. I avoid of entering into any discussion with his, since there's no point doing so. As he put it – he would fire all the Arabushes from their jobs, because he strongly thinks they shouldn't make any living from us Jews, and would send them to be locked in their holes.

Paul McCartney – A Day in the Life

אני חוזרת הביתה בשלום. מארגנת את המצרכים במקומם, מתקלחת וממהרת להתחבר לפארם טאון כדי להציל את היבולים בטרם יבלו. לצערי, חלק לא חיכה לי ונבל כפי שאפשר לראות בתמונות למעלה. אני עסוקה במרוץ נגד השעון כדי להציל כמה שיותר ומתרכזת בהקלקות.

I get home peacefully. I'm putting away the groceries, take a shower and hurry to connect to FarmTown in order to save the crops before they would go to waste. Sadly, some didn't wait for me and wasted, as you can see in the pictures above. I'm busy racing against the clock in order to save as much as I can, and am concentrating in the clicking.

הטלפונים מתחילים לטרטר. כלתי החַדֵרָתית, זו מהבוקר, מתקשרת לבדוק אם הגעתי הביתה בשלום. בני הצעיר מתעניין גם הוא בשלומי. אף אחד מהם אינו מרחיב מעבר לכך, רק מביע את דאגתו לשלומי. גם השכנה שהוצאתי מצוואתי הבוקר מתקשרת לברר אם אני עדיין בחיים. מן הסתם דואגת זו לחלקה בצוואה. אני מתפלאת על ההתעניינות המסיבית הזו והיא מסבה את תשומת לבי לארוע שבחדשות. הייתי עסוקה בחווֹת ולכן לא שמעתי שהיה פיגוע דריסה ודקירה בתחנה של גן שמואל. אני מניחה ליבולים לנפשם ונצמדת לחדשות. התחנה בגן שמואל היא אחת מהתחנות של האוטובוס לקציר וממנה ואני מוצאת את עצמי לא אחת עולה עליו משם.

The telephones start to rattle. My daughter-in-law from Hadera, the one from the morning, calls to check if I made it home safely. My younger son is also interesting in my wellbeing. Neither elaborates beyond that, both just express their concern about me. The neighbour I took out from my will this morning calls too to find if I'm still alive. She probably cares about her share in my will. I am surprised from this massive attention, and she draws my attention to the incident on the news. I was too busy with the farms, therefore I hadn't heard that there was a running over and stabbing incident at the Gan Shmuel bus stop, near the Kibbutz. I leave the crops to themselves and cling to the news. The bus stop near Gan Shmuel is one of the bus stops on the way to and from Kazir, and I frequently use it to go home.

סלפי בתחנת גן שמואל  Selfie at Gan Shmuel bus stop

סלפי בתחנת גן שמואל
Selfie at Gan Shmuel bus stop

אני חושבת על העובדים הערביים האדיבים והנחמדים שהכרתי במתחם הקניות שמעבר לכביש, כמו אלה בטויס אר אס. אולי הם חוששים לצאת הביתה מפחד ההמון. הקרין המפגר שואל מישהו מהקיבוץ לתחושות התושבים ונראה מאוכזב מהתשובות המתונות. מה הוא רצה לשמוע, שאנשי הקיבוץ הנורמליים ישתגעו כמו אנשי הימין ויצאו לנקום בערבים שידם לא היתה במעל? הייתי שמחה לשמוע רק דיווחים ופירושים, אך לא הסתה. למזלנו, כאן הרוב שפוי ושוחר שלום ואין לצפות שיקום מאן דהוא לכלות את תסכולו באנשים חפים מפשע. ערבים הם בני אדם, גם הדבר אם מפריע למאן דהוא.

I'm thinking about the nice polite Arabs workers I knew at the shopping complex across the road, like the ones at Toys R Us. Perhaps they are scared to go home, fearing the crowd. The imbecile TV presenter asks somebody from the Kibbutz about the feelings of the members, and seems disappointed from the moderate answers. What did he want to hear, the normal Kibbutz members will go nuts and attack innocent Arabs? I'd be happier to hear only reports and interpretations, but not inciting. Luckily, here the majority is sane and peace seeking, therefore it's not expected for somebody to vent their frustration on innocent people. Arabs are human being, even though it might bother some people.

בתמצית:

יום בחיי ישראלית. אני עדיין אופטימית. יהיה שלום בין עמינו על אף ולמרות הפוליטיקאים הבוחשים.

In essence

A day in an Israeli woman's life. I'm still optimistic. Peace will be between our nations despite and in spite of the shitty politicians stirring up troubles.

ערבים – שלישית מה קשור

אלה הם חיינו

This is Our Life

שבת שלום ומבורכת

שבת שלום ומבורכת Gut Shabbes

קציר, כ"ה-כ"ו בתשרי ה'תשע"ו (8-9 באוקטובר 2015)

8.10.15  10:30 (סמס)

אירוע בטחוני שארע היום בקציר טופל על ידי כוחות הבטחון. בכל מקרה של חשד לאירוע יש להתקשר מיד למוקד 100 ולרב"ש

♀♀

8.10.15  19:09 (דוא"ל, משולחן הועד)

תושבים יקרים

היום היה ארוע בטחוני ברחוב ההרדוף, לשמחתינו ללא נפגעים בנפש וברכוש
הארוע טופל על ידי כוחות הביטחון שהוזעקו למקום.
על פי הנחיות גורמי הביטחון המעודכנות, הציבור מתבקש להמשיך ולגלות ערנות, לצמצם  תנועה בכביש 65 ובישובי הואדי בדגש על שעות הערב והלילה ולהימנע מנסיעה בטרמפים.

בכל מקרה של חשד או ארוע בטחוני אתם נדרשים להתקשר מיידית למוקד 100 ומיד לאחר מכן לרב"ש הישוב

בברכה
הועד המקומי

 ♀♀

9.10.15  12:17 (סמס)

תושבים יקרים לתשומת ליבכם היום בשעה 13 מתוכננת הפגנה בצומת אום אל פחם ובשעה 16 בצומת ערערה, סעו בזהירות ושבת שקטה

♀♀

Kazir, 25-26 Tishrey 5776 (8-9 October 2015)

8.10.15  10:30 (text massage)

A security incident which occurred today in Kazir was handled by the security forces. In any case of suspicion of an event call immediately 100 and the community's security coordinator

 ♀♀

8.10.15  10:09 (email)

Dear residents

Today was a security incident at the Harduf Street, happily without any casualties or damage

The incident was handled by the security forces that were called to the place.

According the updated instructions, the public is being asked to continue and be alert, narrow moving on road 65 and the Vadi settlements with emphasis on evening and night hours and avoid of taking lifts.

In any case of suspicion or a security incident you are required to immediately 100 and then immediately the community's security coordinator

Kind regards

The local committee

♀♀

9.10.15  12:17 (text massage)

Dear residents for your attention today at 13 hours a demonstration is planned at Um El Fahm junction and at 16 hours at Arara junction, drive carefully and a peaceful Shabbat

נינה

כל הארץ כמרקחה. כבר עברנו תקופות קשות של טרור. החארות לא יפחידו אותנו, להפך! אלה השעות היפות של עמישראל המתלכד להלחם באויב. הוריתי לפטר את כל הערבים שעבדו אצלנו במפעל. התפלאתי לראות את הרשימה. כל כך הרבה מהם! וכל אחד מן הסתם פוטנציאל לטרור. למה לי פצצות מתקתקות אצלי? נזפתי במנהל כוח האדם והזהרתי אותו שאם משרתו יקרה לו, שיותר לא יביא לי מהם. שיחנקו בחורים שלהם. יש מספיק פועלים מסין או מתאילנד או מכל מקום אחר. לא צריך לתת פרנסה למי שרוצה להרוג אותנו. נראה אותם מתקוממים נגד ההנהגה הטרוריסטית שלהם, שזו תיתן להם פרנסה. נראה אותם עכשו!

Nina

The entire country is in turmoil. We had already times of terror. The dreks won't scare us, on the contrary! These are the beautiful hours of the Israelis who unite in order to fight the enemy. I ordered to fire all the Arabs who worked in our factory. I was surprised to see the list. So many of them! And each one is a potential terrorist. Why would I have ticking bombs in my factory? I rebuked the personnel manager and warned him that if he cares about his job, than he should never hire any of them again. May they suffocate in their holes. There are enough workers from China or Thailand or any other place. We should not give any work to those who wish to kill us. Let see them rebel against their terrorist leadership, let the damned Abu Mazen give them livelihood. Let's see them now!

פינה בעמק – בדרך אל האור

ג'ינה

איזה גל טרור עובר על הארץ! אנחנו מתפללות בבית הכנסת לשלום ולבטחון בני עמנו ומקוות לטוב. חויתי על בשרי את הטרור בשנת אלפיים. היה מפחיד, כי טרור הרי מפחיד, אבל התגברנו על הקמים עלינו לרוצחנו. תמיד נתגבר! הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אך עם ישראל חי לעולם ועד!

Gina

What a terror wave flows in Israel! We pray in the synagogue and plead for peace and safety on our people, and hope for the best. I myself experienced the terror in 2000. It was scary, since terror is frightening, but we succeeded to overcome those who came to murder us. We will always overcome! We will always overcome! In each and every generation they rise up against us to destroy us, but the people of Israel will live forever and ever!

עפרה חזה – חי, עם ישראל חי

מינה

לא מעט נקלעתי לזירות טרור בימי חיי וגם אתמול לא היה שונה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של עזריאלי ושמתי פעמי לקניון כדי להפגש שם עם מישהי שהכרתי באתר ההכרויות, אחרי שדיברנו בטלפון והשיחה היתה נחמדה. לא שזו ערובה למשהו. מפגש פנים אל פנים עלול לטפוח לנו על הפנים, חלילה.

אל הפגישה לא הגעתי, משום שברגע שירדתי מהאוטובוס, התחילה מהומת אלוהים ברחוב, בני אדם ומכוניות שעטו במהירות והיו צעקות ויריות ובלגן שלם. התרחקתי משם כל עוד רוחי בי ונסתי על נפשי לכיוון תחנת האוטובוס הביתה. לקח שעתיים עד שהאוטובוס הגיע כדי לאסוף אותנו.

כשהגעתי סוף-סוף הביתה, ראיתי בטלויזיה את מה שהתרחש. הודיתי לאלוקימתינו האדירות על ששמרה עלי. לא ברור לי למה הייתי צריכה להקלע שוב לארוע כזה, אבל כנראה אלה החיים שלי. אני לא ממש יודעת אם בא לי לנסות ולהפגש שוב עם ההיא. אני מאמינה בגורל ואולי היה זה אות אזהרה בשבילי מפניה?

Mina

I had my not fair share of encountering into terror events in my life, and yesterday was not different. I went off the bus at the Azrieli bus stop, and made my way to the shopping centre in order to meet with somebody I met at the dating site, after speaking with her on the phone. The conversation was nice, but it's no guarantee for anything. A meeting face to face might not end nicely.

I didn't make it, because the minute I went off the bus, a turmoil started, people and cars were running rapidly, and there was shouting and gun shooting and a whole balagan, total mess. I fled away as fast as I could toward the bus stop home. It took two hours until the bus came to collect us.

When I finally arrived home, I saw on TV what happened. I thanked our mighty Goddess for guarding me. I don't know why I had to encounter again into such an event, but it seems that this is my life. I'm not so sure if I feel like trying to meet again that person. I do believe in fate, so perhaps it was a sign of warning for me from her?

נאדיה

הטרוריסטים אינם מפסיקים. בכל יום עוד דקירות ועוד התקפות עלינו לרוצחנו. נראה שהם יצאו מדעתם בעקבות ההסתה ושטיפת המוח שמנחיתים עליהם מנהיגיהם הארורים. אבל הם לא יצליחו. אנחנו איתנים ונעמוד לנצח. כבר עברתי כברת חיים כדי לחוות ולדעת שאין דור שבו אין הם עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך יהיה גם הפעם.

אני מקוה שכל מי שינסה להרים עלינו את ידו – יושמד מיידית. למה רק פוצעים אותם? בשביל מה לוקחים אותם אחר כך לבית החולים? הטיפול בהם עולה לנו כסף. מי משלם את זה, משרד הבריאות? משרד הבטחון? משרד ראש הממשלה? והכל הרי מהמסים שלנו! עדיף שיחסלו אותם במקום וזהו.

Nadia

The terrorists do not stop. Each day more and more stabbings and attacking us with the purpose to murder us. It seems that they have gone out of their minds due to the inciting and the brainwash they are having from their damned leaders. But they won't succeed. We are standing firmly for ever and ever. I have went through a significant part of a life and experienced enough to know that there is not a generation when they don't rise up against us to destroy us, and the Holy One, blessed be He, rescues us from their hands. So will be this time too.

I do hope that anyone who tries to raise his hand against us – will be destroyed immediately. Why just injure them? Why are they taken to the hospital after the event ends? Treating them cost us money. Who pays for this, the Ministry of Health? The Ministry of Defence? Prime Minister's Office? And it's from our taxes! It's better that these terrorists will be destroyed on the spot, there and then, and that it.

♀♀

בתמצית:

החארות לא ינצחו אותנו!

In essence:

The dreks won't defeat us!

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי

ושמחת בחגיך והיית אך שמח

You shall rejoice in your feast so that you will be altogether joyful

(Deuteronomy 16:14-15)

שלוה כפרית rural peace

שלוה כפרית rural peace

נינה

איזה כיף זה לשבת יחד בסוכה שבנו צעירי המשפחה בכזו חדוה בפיקוח דור ההמשך. בורכתי. הנכדים הכינו מסכת נחמדה ועשו לכולנו נחת רוח. הצד הדתי תיבל את האוירה בדברי תורה מאירים, מה שתרם רבות לחגיגיות ולתחושת השייכות היהודית.

אינני דתית, אך תמיד הקפדתי על שמירת המסורת והנחלתה לילדי. אני רואה שעכשו הם מעבירים את השרביט הלאה. הדגש הוא על שמירת המסורת, לא על פנטיות דתית. גם זו שהתחתנה עם דתי עבדקן, שומרת עליו לבל יקצין. מזלנו שהוא בחור פיקח ויודע להבדיל בין אמונה אישית לבין כפייתה על סביבתו. בורכתי.

Nina

Such a great joy sitting together in the sukkah which was built by the youngsters in our family with such delight, under the supervision of the next generation. I was blessed. The grandchildren prepared a nice performance, and gave us a lot of pleasure. The religious side of the family spiced the atmosphere with enlightening biblical discourse, which contribute to the festivity and the sense of belonging to the Jewish people.

I'm not religious, but always insisted on keeping the tradition and pass it on to my children. I can see how they pass it on now to their children. The emphasis is on keeping the tradition, not on religious fanaticism. My daughter who married a thick-bearded religious, keeps a close eye on him, supervises that he won't become radical. It's our luck that her husband is a wise chap and knows how to distinguish between a personal belief and forcing it on his surroundings. I am blessed.

פטיש מסמר

<>

ג'ינה

החדשות הרעות מהארץ מגיעות ממש בשלהי ההכנות שלנו לחג. התחושות קשות. אין אדם מהקהילה שאין לו קרובים בארץ, כולל נציגות נכבדה ביהודה ושומרון.

למרות הכל, אנו מצוּוִים לשמוח. קשה, אך אנחנו נחושים להמשיך. אף טרוריסט לא ישבש לנו את רוח החג. אנחנו נושכים שפתיים ומחליטים לשמוח ביתר שאת, גם בשביל הנרצחים.

Gina

The bad news from Israel came exactly while we were at the end of our preparations for the holy day. The feeling is almost unbearable. We all have relatives in Israel, including a considerable representation in Judea and Samaria.

Despite everything, we are ordered to rejoice. It is difficult, but we are steadfast to continue. No terrorist will disrupt the holy day spirit. We bite our lips and decide to celebrate and rejoice with greater vigour, also on behalf of the murdered.

מינה

אומרים שהחגים מדגישים את הלבד ביתר שאת. האמת היא שאף פעם לא היה לי רע לבד. למעשה, מצאתי שלהיות לבד עדיף ונחמד, מאחר ואין אף אחת לבלבל לי את המוח ולהטרידני בדברים שאין לי ענין בהם. מצד שני, לוא הייתי מוצאת בת זוג כלבבי, כזו שהלב שמח אליה, שהאהבה הדדית ופורחת – אין יותר כיף מזה בחיים.

לפעמים אני חושבת שכל העכבה הזו במציאת בת זוג, אולי היא לטובתי, אף שאינני רואה זאת כרגע. בהתחלה, אחרי שהתגרשתי, חשתי מין צורך דחוף למצוא מישהי לשים עליה את ראשי, להתנחם, להיות נאהבת. אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים, דוקא מצאתי את שאהבה נפשי, אך החיים רצו אחרת ולקחו אותה ממני. היתה תקופה קשה של אבל, אך לאט-לאט התאוששתי. הילדים, שפרו ורבו והביאו לי את הנכדים המתוקים, עזרו לי. לא שהתנחמתי, כי קשה להתגבר על אובדן טרגי של אהובה, אך למדתי להשלים עם הגורל. לא לקבל, להשלים. לפעמים יש דבש ולפעמים יש לא דבש. צריך לדעת להעריך את הטוב שבחיים ולתת לפחות טוב להתנדף. אני רואה עצמי כאשה אופטימית. אני מאמינה שזה ענין של מזל ומקוה שיתמזל מזלי ואמצא לי את האחת הראויה.

החדשה האחרונה מאתר ההכרויות: עוד מטורללת פונה אלי בהא לישנא: "היי מעוניינת להכיר?? ממתינה לתשובתך…" איך שאני שונאת שאומרים "היי". עבריה, דברי עברית! מה ה"היי" הזה עלייך? גם אי אפשר לדעת אם הכוונה היא ל"הַיי" או ל"הֵיי". לא שזה הרה גורל, אבל כשאומרים לי "הַיי" זה שונה מ"הֵיי". אני והדמיון המזרחי שלי רואים ב"הַיי" סתם מלה שאינה שייכת לעברית, אבל "הֵיי" זה דבר אחר, כי זה זורק אותי ישר לשיר הנפלא "היי ליידי" של שארלין שאני מתה עליו.

אם נחזור לענייננו… בכל זאת אני מנומסת ועדיין אופטימית, ולכן אני משיבה לה בשאלה: "למה לא? תמיד נחמד להכיר". מה הייתי צריכה לענות? אם הדבילית לא הבינה שהיא צריכה ליצור הנעה לפעולה, כמו לשלוח לי את כתובת דוא"לה או את מספר הטלפון שלה, אז אני שמה דאודורנט (כהרגלי) ומרימה ידיים. למותר לציין שתשובה לא קיבלתי ממנה, נכון?

אני מתחילה להתרגל לחיות בגפי. מדי פעם ישנם רגעים של שמחה, כמו לבלות בסוכה עם הילדים, כשכולם מתכנסים על טפם ובאים לחגוג איתי. רגעים נפלאים של נחת.

Mina

They say that the holy days emphasis one's loneliness with greater vigour. The truth is that I never cared about being alone. It wasn't too bad for me. Actually, I feel fine by myself, since there's nobody to dray me the copp and bother me with things I have no interest in.  on the other hand, if only I would find a spouse to my liking, such person that my heart would be rejoiced to the sight of her, that love would be mutual and flourishing – there is no more fun in life than that.

Sometimes I think that all this delay with finding a spouse perhaps is in my favour, even if I don't see it at the moment. In the beginning, after my divorce, I felt this urge need to find somebody to put my head on, to be comforted, to be loved. After a few unsuccessful attempts, I had the luck to find the one that connected to my soul, but life wanted differently and took her away from me. There was a difficult time of mourning, but slowly I recovered. My children were fruitful and multiply, and brought me my sweet grandchildren. It helped. Not that I am consoled, since it's hard to get over a tragic loss of a beloved soulmate, but I learned to reconcile with my fate. Not to accept, but reconcile. Sometimes life hands you honey, and sometimes not honey. One should know how to appreciate the good in life and let go of the less good. I see myself as an optimistic woman. I believe that it is a matter of luck and hope to be lucky to find the right one.

The latest news from the dating site: another nutcase flags me with the following words: "Hey/hi interested to get to know?? Waiting for your answer…" in Hebrew, if one does not punctuate, you never know if they mean "hey" or "hi". I don't mind them in English, as these are English words, but I hate using them in Hebrew, as we have a very nice word in our holy language: "Shalom". A beautiful word, isn't it? Anyway, the word "hey" always reminds me Charlene's wonderful song "Hey Lady", which I'm crazy about.

If we go back to the issue… Nevertheless, I'm polite and still optimistic; therefore, I answer her with a question: "Why not? It is always nice to get to know". Should I answer differently? If the imbecile didn't understand that she has to create a moving to action, such as sending me her email address or her telephone number, than I put my deodorant (as usual) and lift my hands high up in surrender. Needless to say that I didn't get any answer.

I'm starting to get used to live alone. From time to time there are some moments of joy, like celebrating the holy day with the children in the Sukkah, when all get together with their children and come to be with me. Precious moments of pleasure.

Charlene – I've Never Been to Me

נאדיה

הרדיו מטרטר את החדשות הרעות והטלויזיה מחרה-מחזיקה אחריו. עכשו אפשר לראות את התמונות והמראות שהרדיו תאר קודם לכן. אין רגע דל. כבר היו לנו ימים של טרור ואינתיפאדה ושאר מרעין בישין, אך אנחנו ממשיכים הלאה. הטרור הזה לא חדש, כי לחיות בארץ הזו, פירושו להאכל על ידי יושביה. מתי לא היה טרור בארץ הקשה הזו? למה שזו לא תשקוט כבר?

אני מקוה להתבדות, אך נראה לי שאנחנו חוזרים לתקופת הסכינאות של השנים בה הייתי הרבה יותר צעירה, כשרבין איים לשבור להם את הידיים והרגליים. אני מקוה בכל לבי שגל הטרור הנוכחי לא יגלוש לפיצוצים באוטובוסים, כפי שגם חוינו. לא שאני נוסעת לאנשהו מפה, כי אין לי את מי לבקר, אבל כואב הלב לשמוע על אנשים שנפגעים, גם אם אלה זרים.

חשבתי על מה הייתי עושה לוא אתרע מזלי והייתי נתקלת בטרוריסט הבא מולי לדקרני. היום, מן הסתם לא הייתי מסוגלת לעשות דבר, משום שיש גיל בו התנועתיות אינה קלה כבר. אבל אם הייתי צעירה, לפני עשרים שנה, נאמר, אני חושבת שהייתי מסוגלת לעשות משהו כדי להתגונן. קודם כל, הייתי הולכת ללמוד התגוננות כדי להקדים רפואה למכה. אני מניחה שזה היה מקנה לי את המיומנות לנטרל את הבא עלי להרגני. אבל לא הייתי מסתפקת בזאת, אלא מנסה ללמדנו לקח, בתקוה שבני עמו יִראו ויֵראו. איני רואה עצמי כסדיסטית, אבל בהחלט רואה חובה לעצמי לגרום לו ולחבר מרעיו להפיק לקחים כדי להמנע מטרור. איני יודעת אם אכן הייתי מסוגלת לכך, אבל לדמיין אפשר. אני מדמיינת איך הייתי מנטרלת ממנו את הסכין ואז דוקרת אותו בכל כוחי, כדי שידע את הטעם. לא הייתי הורגת ישר, אלא מנתחת את אבריו בצורה מבוקרת: חותכת לו את כפות הידיים, כדי שלעולם לא יוכל החרא לאחוז דבר, בעיקר לא סכין; אחר כך מורידה לו את האף ואת האוזניים, זה בשביל שיתיסר מרה. לא הייתי מדלגת על העיניים כדי שלא יוכל עוד לראות לעולם ומקנחת בחיתוך כפות רגליו, כדי שלא יוכל עוד להניח אותן על האדמה הזו.

אולי, אם כולנו היינו עושים זאת, הם היו חושבים לפני המעשה, למרות שטיפת המוח שמן הסתם הם עוברים בטרם השלחם לרצוח יהודים, ונמנעים. אני משערת, שמילא למות על קידוש שבעים ושתיים הבתולות שלהם, אבל מי ירצה לחיות כנכה קשה ונסמך על הזולת?

טוב, אפשר לחלום… הלואי ויבואו עלינו ימים שקטים, אמן!

Nadia

The radio rattles the bad news and the television joins it accordingly. Now we can see the pictures and videos that the radio described before. There's never a dull moment. We already had days of terror and intifada and other deep troubles, but we overcome and move on. This terror isn't new, because living in this country means to be eaten by its inhabitants. When was a time without terrorism in this hard piece of land? Why can't we have peace?

I hope to be proven false, but it seems that we are going back to the period where we suffered from knifing. I was much younger then, when Rabin (our late prime minister) threatened to break their hand and feet. I hope with all my heart that the current wave of terror won't increase to exploding buses, as we experienced also. Since I don't have whom to visit, I don't go anywhere. Nevertheless, the heart is bleeding to hear about the victims, even if they are strangers.

I thought about what I would do if unfortunately I would bump into a terrorist charging upon me to stab me. Currently, probably I wouldn't be able to do a thing, since there is an age when mobility is not so easy. But had I been younger, let say twenty years ago, I think that I would be able to do something to defend myself. First of all, I would hurry to learn a kind of martial art in order to take preventive steps. I assume that it would provide me the skills to neutralize any terrorist who wishes to kill me. Furthermore, I wouldn't be satisfied with this, but try to teach him a lesson, with hope that his people will see and fear. I don't see myself as a sadist, but certainly feel obligated to cause him and his cohorts to draw conclusions from the event in order to avoid terror. I don't know if I could actually do it, but one can imagine. I imagine how I would neutralize the knife of him and then stab him hard, so he will know how it tastes. I wouldn't kill him straight away, but operate on his organs in a controlled manner: chop his palms, so the drek would never be able to hold a thing, especially a knife; then, I would take his nose and ears off, that is for the shit will bitterly suffer. I wouldn't skip the eyes, so he wouldn't be able to ever see again; and wrap it up with cutting his foot, so he wouldn't be able to ever set them on this land.

Perhaps, if all of us would do this, these damned terrorists would think before they act, despite being brainwashed they probably have before being sent to murder Jews, and avoid doing this. I guess that dying for the sake of their seventy two virgins is one thing, but who would aspire to live as a severely crippled and never be able to anything on his own, without help from others?

Well, one can but hope… I wish for peaceful days, Amen!

הזמן הוא זמן

Time is time

גויאבות בזמן

גויאבות בזמן

הזמן הוא זמן,

הוא לא שום דבר אחר,

רק זמן.

הזמן נושק את כל הקרב אליו,

בולע אותו אל קרבו

ולא נודע כי בא לשם.

כי מה אנחנו על פני האדמה הזו,

מה אנחנו לעומת היקום האינסופי?

הזמן חותר אל האינסוף,

כי אין זמן,

אין הרבה מאוד זמן.

הוא חומק בין האצבעות,

כמו זיקית נמהרת החשה אל מקום מקלט.

לזמן אין מקלט,

לזמן יש את עצמו.

יש לו זמן, לזמן.

ורק אנחנו, בני החלוף,

חולפים עם הזמן,

כל הזמן,

ולא נודע כי באנו אליו.

Time is time,

it is nothing else,

just time.

Time kisses everything approaching,

swallows it

and no one knows it happened.

For wat are we on this planet,

what are we compare the endless universe?

 

Time strives to infinity,

as there is no time,

there is not much time.

It slips through the fingers,

like a hasty chameleon that rushes to find shelter.

Time hasn't got shelter,

time has itself.

time has time.

And only us, the ephemerals,

are passing with the time

all the time,

and it's never known that time came for us.

משה אוחיון – ארכה

ארכה / משה אוחיון

בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת

סָךְ הַצְּפִיפֻיּוֹת גּוֹבֵר

עַל דִּמְיוֹנוֹת הָאָדָם

לֹא נִתֶּנֶת אַרְכָּה לָאִטִּיִים

מִלִּים נְמוֹגוֹת בַּצְּעָדָה הַגּוֹבֶרֶת

אַף אֶחָד אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ

עַצְמוֹ מִן הַזְּמַן

הַנִּמְהָרוּת גְּלוּיָה

מְתַמְרֶנֶת בֵּין גִּדְרוֹת
הַבִּטָּחוֹן הַחֲבוּטוֹת

לַצְּפִירָה הַנִּסְעֶרֶת

גַּם מִי שֶׁהָיָה כַּמֵהַּ לְמִלָּה טוֹבָה
נִדְרָךְ לְפֶתַע

וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְפּוֹת

מִמָּה שֶּׁנֶּאֱחַז בּוֹ

וְכִסָּה אֶת מָה שֶׁהָיָה
וּמָה שֶׁרָצָה

וּמָה שֶׁבִּקֵּשׁ לוֹ

מִן הַמָּקוֹם

הַזֶּה.

מתוך "ארבעים על האדמה", הוצאת קשב לשירה.

רימון אדום מבצבץ מבין העלים

רימון אדום מבצבץ מבין העלים

בתמצית:

לזמן יש זמן, לנו אין.

In essence

Time has time, we don't have it.

♀♀♀

קישורים מעניינים:

♀ מטרוסופיה / דוד קישיק

♀ אלכסון מחשבות מתחילות כאן / כתב עת דיגיטלי

♀ משה אוחיון שירים

Patricia Kaas – Avec Le Temps

להתדפק על שערי מחסה

Knocking on Shelter Doors

beach1e

בזכרון הקולקטיבי שלנו, כישראלים, חרותות הרכבות חזק, כמו המספר הכחול שנצרב על אמות ידיהם של בני עמנו בשואה. הסיפורים של הורינו, שהחלו לזרום מהם טיפין-טיפין ממש בטרם השמטם מאיתנו לעולמם, קמים ועומדים עכשו לנגד עינינו הנדהמות. והעולם שותק. כמו אז, כששתק עת נרצחו בני עמנו בדם קר.

In our collective memory, as Israelis, the trains are strongly engraved, like the blue number which was burnt into the forearms of our people in the holocaust. Our parents' stories, which started to flow from them little by little just before they dropped away from us to their world, arise now before our shocked eyes. And the world is silent. Like then, when nobody interfered while our people were murdered in cold blood.

אנשים נסים על נפשם. אנשים נדחקים לתוך רכבות, אנשים חוצים את אירופה לאורכה בנסיון להגיע למקום מבטחים, עולים על חופים זרים, טובעים בים האכזר, נהרגים בדרכים, מתים ברעב, גוועים בכל מיני דרכים.

People are running for their lives. People are forcing in to trains, people are crossing throughout Europe in attempt to find a safe place, reaching foreign beaches, drowning in the cruel sea, being killed on the roads, starving to death, dying in many ways.

Nits – Adieu, Sweet Bahnhof (Lyrics)

אנשים נסים על נפשם. עוזבים מולדת, עוזבים משפחות, עוזבים את היקר להם ובורחים מהתופת, מחפשים מקום לבנות בו את חייהם. אך השערים נעולים מפניהם. האירופאים מקשים את לבם. מה אכפת להם שמליוני אנשים חסרי בית? למה שיפריע להם שמאות אלפים נהרגים בנסיון להאחז בחיים? למה שידאגו למי שאינו משלהם?

People are running for their lives. They leave their countries, they leave their families, leave behind the most precious and flee from hell, searching for a place where they could rebuild their life. But the doors are locked. The Europeans harden their heart. Why would they care that millions of people are homeless? Why would they be bothered by hundred millions people that are being killed while trying to cling onto life? Why would they care about somebody who isn't them?

 Nits – Sketches of Spain (Lyrics)

הסוריאליזם מדהים! על חופים ביוון שהיו פעם שְׁלֵוִים, נופשים תיירים וחוזים בעיניים נדהמות איך גופות צפות על פני הים, סירות קרבות לחוף ופולטות אליו פליטים סחופים. היוונים, עם מכניס אורחים המה, גם אם הם בצרות כלכליות צרורות, עדיין הם בני אדם ומנסים לעזור. מיד מארגנים לפליטים מקום, מזון, מים ומקיימים את נפשם עד לעזיבתם בדרכם לארצות פחות מאותגרות כלכלית. יש עדיין נפשות טובות בעולם הזה.

This surrealism is amazing! On Greek beaches, that were peaceful once, tourists are vacating, and get to see with their eyes astonished, floating bodies on the sea, boats approaching to the shore spitting up swept away refugees. The Greeks, are a hospitable nation, despite that they are financially in deep trouble, they are still humans and try to help. Immediately, they organize a place, food, water for the refugees, and keep them alive until they leave to less financial challenged countries. There are still good souls in this world.

Guns N' Roses – Knocking on Heaven's Door (Lyrics)

בהתעטף עלינו נפשותינו

Soul Searching

שופרe

תקע יבשופר גדול ומלאינו בשפע של כל טוב

בילדותי, השעות האלה, של אחר הצהרים בטרם הכנסו של היום הקדוש, היו מוקדשות להכנות האחרונות לקראת הסעודה המפסקת. ברחוב השקט בשכונה בה גרנו, לא היתה תנועה רבה של תחבורה בימי חול, אך בימי חג ומועד, היא פחתה כמעט לגמרי. כבר מתחילת היום אפשר היה לחוש את הקדושה המתקרבת. בבוקר עוד היתה המולה של התרוצצויות, בעיקר העסק הזה של הנפת התרנגולים המבוהלים ושליחתם לכפרות. אצלנו, נהגה אמי לנופף מעל לראשנו במטפחת בה טמנה מטבעות עוברות לסוחר שיועדו לצדקה, משום שהעדיפה לא להתעלל בבעלי חיים מסכנים.

In my childhood, these hours in the afternoon, before the holy day is entering, were dedicated to last minute preparations towards the final meal before the fast). On the quiet street we lived, there was not much traffic on week days, but on Shabbat and the holidays it was nearly nothing. From the beginning of the day one could sense the holiness approaching towards us. In the morning there was still the tumult and running around to complete last minute errands, mainly this business of lifting scared to death cocks and sending them to Kappurs. My mother used to wave a handkerchief with coins wrapped in it above our head, since she preferred not to abuse the poor fowls. The money, which was supposed to contain our sins, was given to charity.

אט-אט החל השקט להשתרר ברחוב, הגיע אל הכביש הראשי ומשם לעבר כל העיר. הכל שבתו מנסיעה והרוב נהר לבית הכנסת. זמן של קדושה, של יחד, של יהדות.

Slowly, silence took over and mastered our street, then made its way to the main road, and from there towards the whole city. Everybody stopped using their cars and most of us flew to the synagogue. Time of sacredness, of togetherness, of Judaism.

בקצרה, כי עוד מעט מדליקין הנרות:

גמר חתימה טובה לכולנו. מי יתן ונכתב בספר הבריאות, העושר, האושר והחיים הטובים!

In short, since candles are being light shortly

May we all be written in the book of health, wealth, happiness and good life!

ירח מעל

Moon Above

ירח מעל

ירח מעל Moon above

יום ששי, יום של שִׂיש. אנחנו חוגגות יומולדת שנה לנכדי הצעיר, בנו של צְעיר בָּנַי. השמחה מתכנסת אחר הצהרים בפארק, תחת כיפת השמיים.

Friday night. A day of joy. We are celebrating a year to my youngest grandson, the son of my youngest. The bliss is gathering in the park, under the afternoon sky.

הפעוט אינו מבין מן הסתם את פשר ההמולה סביבו, אך הוא סופג את האוירה, את החמימות המשפחתית האופפת אותו, את המפגש עם בני דודיו ועם הסבתות והסבים, את האהבה המורעפת עליו מכל צדדיו.

Probably, the toddler doesn't understand the meaning of the tumult around him, but he absorbs the atmosphere, the family warmth wrapping him, the assembly with his cousins and grandparents, the love that is being heaped upon him all over.

צעצועים לרוב Toys and more

צעצועים לרוב Toys and more

שנה עברה והנה הילד התחיל ללכת, בוחן את גבולותיו, נע וסב בינינו, מתרפק על הסובבים אותו, מחבק את כל הנקרה בדרכו. כשהוא מגיע אלי, אני לוקחת אותו בזרועותי, מאמצת אותו אל לבי. הפספוס מביט בי בחקרנות רבה, מושיט יד אל משקפי ו-הופפפפפ – אלה כבר בידיו לבדוק איך הן בנויות ומה יקרה להן אם ישליכן ארצה. אני מורידה אותו בעדינות על רגליו ומגששת אחריהן לפני שמאן דהוא ימחצם בתום לב. הילדון אינו מתמהמה וכבר מושיט ידיו לבדוק את שערי, אם אפשר למשוך ואיזה כוח כדאי להשקיע במהלך הזה. המשקפיים ניצלו ועכשו עלי לשחרר את האחיזה האיתנה המאיימת לתלוש את שארית הפלומה שנותרה לי על הראש. הנה מגיעה הישועה בדמות בן דודו הגדול, בכור נכדי, המסית את תשומת לבו לענין אחר. בגיל הזה, העולם עדיין אינו משעמם, תמיד ישנם צעצועים נוספים לענות בם.

A year went by and the child started to walk, investigating his borders, moving amongst us, clinging to the people surrounding him, hugging everybody. When he reaches to me, I'm taking him in my arms, embracing lovingly. The infant gazes at me inquisitively, reaches for my glasses and… immediately they are in his hands so he can check how they are built and what might happen to them if he would throw them down to the ground. I put him gently down on his feet, and start searching for my glasses before somebody might accidentally crush them. The child doesn't waste any time and reaches his hands to examine my hair, if it can be pulled and how much strength is recommended to put in this move. My glasses are saved, and now I need to release the firm grip which threatens to tear off the remains of the hair on my head. Here comes salvation! His oldest cousin, my first grandson came to my rescue, and he takes the little one to take an interest in something else. At this age, the world is not boring yet, and there are always new toys to be interested in.

עילאי ויואב4e

הליל יורד. אני בטוחה שנכדי הקט ספג אל קרבו את אוירת השבת, את הקידוש שערכנו בליווי השמש היורדת. אפשר היה לראות על פניו המתוקות, החוקרות, איך הוא מפנים את שהוא רואה ושומע. הזמירות כבר מוטמעות בו ועם הזמן והיכולת, הוא יצטרף אלינו בקולו שלו. כמה נעים לקבל את פני השבת בקרב המשפחה המורחבת!

The night falls. I'm sure that my little grandson absorbed the special ambience of Shabbat, the Kiddush we had escorted by the sunset. One could see on his sweet enquiring face how he is assimilating everything he sees and hears. The Shabbat odes adapted by him, and with time and his ability he will join us with his own voice. How peasant it is to welcome Shabbat among the extended family!

עוגת יומולדת שמחה

עוגת יומולדת שמחה Happy birthday cake

בחניה למטה, במהלך הפיזור, מרים הנכד הראשי את ידו אל על ואומר: "הביטו אל חרמשו של ירח, כמה שהוא יפה!" אנחנו נושאות את עינינו מעלה, מתפעלות מהמראה המרהיב. סיום נפלא לחגיגה מענגת. רק בשמחות!

Down at the parking lot, during scattering, the main grandson lifts his hand up and says: "Look at the crescent moon, how beautiful it is!" We raise our eyes up, impressed by the spectacular sight. It is a wonderful ending to this delightful birthday celebration. May we always meet at happy events, Amen!

Sting – Moon over Bourbon Street

א' דראש השנה התשע"ו

רימון לשנה טובה

Happy Rosh Hashanah

בסופו של דבר, במה מסתכמים חיינו אם לא בהיכן בילינו את סעודת החג, נכון?

At the end of the day, how is our life sums, if not with where we enjoyed Rosh Hashanah feast, right?

נינה

עוד שנה ברוכה עברה. מבחינתי, לא היו לי קללות ברוך השם יום-יום, שנה-שנה וכל זמן שהוא. בורכתי. המשפחה כולה התיצבה אצלי, אף אחד לא נעדר, והיה שמח. אני אוהבת את המנהגים שאנחנו מקיימים, אין אנו מדלגים על שום דבר. מי שאינו אוהב דגים וחיות אחרות, סועד את לבו בפשטידה הצמחונית בצורה של ראש דג ובשאר המטעמים הצמחוניים שהכינה הטבחית הפיליפינית הכשרונית. כך סופג הדור הצעיר את מסורת אבותיו ויגדל יהודי, כמו שצריך.

הלואי שהשנה הבאה עלינו לטובה תביא בכנפיה את הטוב שהיה לנו בזו שחלפה ועוד יותר.

Nina

Another blessed year past. As far as I'm concerned, I hadn't have curses bless God every day, every hour and any time. I'm blessed. The whole family was present, nobody was missing, and it was very joyful. I like the costumes we keep, we don't skip a thin. Those who don't like fish and other animals, enjoys the vegetarian dish with the shape of a fish's head, and with the rest of the vegetarian delicacies the talented Filipino cook has made. This is how the young generation absorbs their ancestors' tradition and will grow up Jewish, as it should be.

I wish that the next year which comes upon us for the good will bring us the good we had last year and more.

שנה טובה  Shanah Tova

ג'ינה

אנחנו עדיין בנכר ואשתי הרבא התקדמה ועתה היא אחראית על טיפוח הדת בכל האזור הנרחב שלנו. בנוסף, היא ממלאת את תפקידיה הרגילים כרבא בבית הכנסת המקומי ובקהילה הגדולה המשויכת אליו. העבודה רבה, אך גם רבת ענין וידינו המלאות מוצאות את הזמן והמקום גם לדברים אחרים. החיים יפים!

היתה לנו שנה מוצלחת מאוד: היא עם הקידום שלה ואני עם הקידום בעבודה שלי. הילדים של שתינו הגיעו עם בני ובנות הזוג והטף לעשות איתנו את החגים וזו הזדמנות נפלאה להתחבר ממשית ולא רק וירטואלית. בורכנו. אין כיף יותר גדול מאשר לחגוג עם המשפחה.

מי יתן והשנה הבאה תהיה מצוינת כמו זו שחלפה ואפילו יותר, אמן!

Gina

We are still in the diaspora. My wife the Rabba was promoted to be in charge of the religious matters all over our vast region. In addition, she fills her traditional duties as the Rabba of our local synagogue and the large congregation attached. There is much work to do, but it's very interesting. Even if we are swamped with work, we do find the time and place for other occupations as well. Life is beautiful!

We had a very successful year: she with her promotion and me with my promotion at my work. Our kids came over with their spouses and children to celebrate the holidays with us. It was a wonderful opportunity to get together in real, and not only virtual. We are blessed. There is not more fun than celebrate with the family.

May the coming year be great as the last one and more, Amen!

מתנה לראש השנה A Gift for Rosh Hashanah

מינה

מאז הלכה מאיתי אהובתי היחידה והבלתי ניתנת להחלפה, אני נתקלת שוב ושוב בלסביות מטורללות ושרוטות בצורה שאין לה כפרה. אני מבינה שכולנו חוינו לא אחת חוויות שמוטב היה לנו בלעדיהן, אבל בחייאת ממבו!!! יש גיל שאת צריכה לקחת את עצמך בידיים ולהפסיק להיות מפגרת! יש לך בעיות? אין לי בעיה עם זה, שיבושם לך, אבל למה להנחית את הטמטום שלך על אחרות על לא עוול בכפן, שלא עשו לך רע?

מוכרחה לשתף: אני רשומה באתר הכרויות ללסביות, משום שעוד לא אבדה תקוותי למצוא מישהי נורמלית, כלבבי, איתה אוכל לחלוק את ימי ואת לילותי. הדגש על המלה נורמלית! מישהי שלחה לי את מס' הטלפון שלה כדי שאתקשר. כרגיל עם המטורללות הללו, לקח כמה ימים של הסתמסויות עד שהגענו לתאריך המיועד בו היתה המאותגרת שכלית חופשיות לשוחח איתי. מנסיוני, תקלות בתחילת קשר אינן מבשרות טובות. כל מקרה ולִקחו הוא. אם ניקח את המקרה דנן, הרי שלא ברור לי איך מישהי שרוצה קשר (לדבריה) ועוד פונה אלי בצרוף מספר הטלפון שלה, אינה מוצאת את הזמן לדבר. לשם מה שלחה לי את מספרה? למטורללת הפתרונים.

השיחה התחילה נחמד ודיברנו כשעה. יש לה קול חלש ומתנצל, מה שאני מתעבת. אני מעדיפה קול נעים, חזק (אך לא קולני), בטוח בעצמו, המעיד על האשה שמשמיעה אותו. חשבתי שאתן לה הזדמנות נוספת, כי השיחה קלחה ומקסימום זו יכלה להיות ידידה לבלות איתה מדי פעם אם הקשר לא יתקדם.

מבחינתי, היינו לקראת סוף השיחה ולא נותר אלא לנסות לקבוע לשוחח שוב בתקוה שהלה תמצא לנכון להיות זמינה בקרוב. ואז באה המכה. יש דברים שלא עושים בחיים, בטח לא בשיחה עם אלמונית שאינך מכירה ולא פגשת מימייך. פתאום היא ביקשה סליחה ממני כדי שאאפשר לה להוריד את המים אחרי שעשתה פיפי (לדבריה) במהלך השיחה איתי. מעולם לא הייתי צבועה ותמיד נהגתי להביע את דעתי ובעיקר עכשו, בגילי הבשל. העובדה שהיא עשתה את צרכיה בפומבי, כך אני רואה את זה, הגעילה אותי מאוד ולא התכוונתי לשתוק לה על זה. אמרתי לה בתוקף רב שזה לא בסדר. המטורללת התפלאה על דברי ושאלה אם היה טוב יותר לוא היתה אומרת לי שהיא הולכת לשירותים. עניתי לה שעדיף היה לוא היתה מבקשת סליחה בלי לעדכן אותי בנושא השרותים, היינו סוגרות לכמה דקות וחוזרות לדבר לאחר מכן. נימוס אלמנטרי! יש דברים שמוטב לא לפרטם, מה כל כך קשה לקבל? אמרתי לה שלום בצורה מנומסת והנחתי את השפופרת בעריסתה בלי לחכות לשמוע את המים הקולחים.

אוי, ריבונו של עולם, זה שיושב בכיף למעלה ונהנה להתעלל בחפות מפשע, במה פשעתי שאתה מביא לפני את המטורללות הללו? עשרה קבין של מטורללות רפות שֵׂכֶל הורדת על העולם, למה מצאת לנכון להנחית תשעה מהם דוקא עלי? אם היית אשה, היית מבין לנהל את עולמך בצורה נכונה יותר, שלא לומר נבונה יותר!

בכוסית שהרמתי לכבוד השנה החדשה אצל הילדים, פיללתי וביקשתי בכוונה גדולה לנשוא חן מלפניו כדי שישלח לי את האחת הנכונה. תכלה שנה ומטורללותיה, תחל שנה וברכותיה, אמן!

Mina

Since my late one of a kind that can't be replaced beloved sweetheart passed away, I repeatedly bump into those nut lesbians which are scratched in their mind in an unforgiven way. I can understand that more than once we all have experienced such experiences we could do without, but for really!!! There is an age where you need to take yourself into your own hands and stop being an imbecile (I was advised that moron is not politically correct…)! Do you have problems? I don't any problem with this; may you enjoy it, but why hit your stupidity on innocent people, who never harmed you?

Need to share: I'm registered at a lesbian dating site, since I haven't given hop yet to find somebody normal, to my liking, with whom I would be able to share my days and nights. The emphasis is on the word NORMAL! Somebody there sent me her phone number to call her. As usual with these crazy nuts, it took a few days of sending each other text messages until (Halleluiah!!!) we managed to establish the date and time where this mentally challenged person was free to chat with me. From my experience, mishaps at the beginning of a potential relationship do not foretell good news. Any circumstance and its lesson. If we take the one in question, it is not clear to me how somebody who wants a relationship (according to what she said) and even flags me her phone number attached, doesn't find the time to chat. Why did she send her number? Only this nutcase has the answer.

The conversation started nicely, and we talked for an hour. She has a weak apologetic voice, something I detest. I prefer a nice strong voice (but not loud), confident, which indicates of the woman who speaks. I thought I might give her another chance, because our conversation was flowing. Maximum, she could be a friend to handout with from time to time if the relationship won't go further.

As far as I was concerned, we were going toward wrapping up the chat, and we were left with trying to decide when we're going to chat again. I was hoping that she will find it right to be available in the near future. Then, the knockout came. There are things nobody should do them what so ever, not on your life, surely not when chatting to an anonymous person you haven't met before. Suddenly, she asked my permission to flush the toilet after peeing (so she said in her own words!) during our chat. I was never been no hypocrite, and always spoke my mind clearly, especially now, in my ripe age. I was very much disgust by the fact that she did her business publically (this is how I see it), and I didn't have any intention to let her get away with it. I told her very firmly that it's not OK. The imbecile was surprised and asked if had she told me she is going to the toilet, it would be better. I answered that it would be best if she would excuse herself without inform me about the toilet, we then would hang up the phones for a while and get back afterwards. Elementary‏‏‏‏ manners! There are things which are better unspecified, how hard is it to accept? I said goodbye politely and put the phone in its cradle without any intention to wait and hear the flashing water.

Oy, Master of the Universe, you who enjoy sitting up there and take much pleasure in abusing innocent women, what crime have I commit that you bring me these imbeciles? Ten portions of soft headed imbeciles you created, why did you find it right to direct nine of them deliberately to me? Had you been a woman, you would certainly understand how to run your world in a more right way, not to mention wiser!

When I raised the traditional glass of sweet wine with the kids in honour of the New Jewish Year, I prayed and asked with all my heart to be found pleasing by Him in order that He will send me the right woman. May the old year be gone along with its imbeciles, and may a new blessed year come, Amen! Perhaps I should say Awomen…

נאדיה

שום דבר לא השתנה ממש מן השנה שעברה, למעט העובדה שהזדקנתי בשנה ואחת מדיירות החדר שלי הלכה לבלי שוב אל עולם שאני מקוה שהוא טוב יותר מזה הנוכחי. אני מקוה מאוד ששם אין מלחמות ולא דאע"ש ושמאעש וטרור.

היתה לנו סעודה נחמדה לכבוד ראש השנה. אני אוהבת שאין מחפפים ועורכים את הכל לפי המסורת: השולחן, הכיבוד, הסעודה הטעימה, הברכות. התמזל מזלי שאני נמצאת במקום בו מכבדים את הקשישים ומטפלים בנו בצורה יפה והוגנת. כשיש לך כסף, את יכולה לבחור בטוב ביותר שזה יכול לקנות לך. אני לא רוצה לחשוב מה היה גורלי לולא היתה הפרוטה מצויה בכיסי לדאוג לעצמי לעת זקנה. ראיתי יותר מדי מקרים מזעזעים בטלויזיה על מקומות בהם עובדים חסרי לב ומצפון ומה הם מעוללים לחלשים. למזלי, אני מסודרת. העיקר הבריאות, באמת!

Nadia

Nothing has really changed since last year, except the fact I got a year older, and one of my room mates went away without coming back to a world I hope is better than our current. I so hope that there are no wars there, no ISIS or SHMISIS, and no terror as well.

We had a nice dinner in honour of Rosh Hashanah. I like it when it's done properly according tradition: the table, the delicacies, the delicious meal, and the blessings. I was blessed to be in this place, where they respect the elderly, so we get to be treated in a nice honourably way. When you have money, you can chose the best it can buy. I don't want to think what would have happened if I hadn't have enough money to take care of myself in my old days. I have seen on TV too many shocking incidents about nursing homes where heartless carers do cause much harm to the weak people. I am blessed to be sorted out. Abi gezund (Yiddish: health is the main thing in life), really! 

♀♀

איך אפשר בלי קונצרט לחג? אחד מהביצועים הכי מרשימים שראיתי!

How can we do without a concert in honour of the holiday? This is one of the most impressive performances I've ever seen!

Rachmaninoff – Piano Concerto in No.2

The Ramat Gan Symphony Orchestra

Dorel Golan – pianist