זמן בריקדות Barricade Time

עולם עמום An obscure world

עולם עמום ללא המחצית המוצלחת יותר של האוכלוסיה An obscure world without the better half of the population

 

מה? איך? מאיפה זה הגיע? איך זה בכלל עבר? מי נרדמה בשמירה על עצמנו ועצמאותנו?

What? How? Where did it come from? How has it even passed? Who fell asleep on guarding and protecting ourselves and our independence?

 

הגרסא המנומסת:

קהלת פרק ג'

א   לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

ב    עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;

     עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

ג    עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,

     עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.

     דעֵת לִבְכּוֹת     וְעֵת לִשְׂחוֹק,

     עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד.

ה   עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים,   וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;

     עֵת לַחֲבוֹק,      וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.

ו    עֵת לְבַקֵּשׁ        וְעֵת לְאַבֵּד,

     עֵת לִשְׁמוֹר       וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.

ז    עֵת לִקְרוֹעַ        וְעֵת לִתְפּוֹר,

     עֵת לַחֲשׁוֹת       וְעֵת לְדַבֵּר.

ח   עֵת לֶאֱהֹב         וְעֵת לִשְׂנֹא,

     עֵת מִלְחָמָה      וְעֵת שָׁלוֹם.

 

The polite version:

Ecclesiastes 3

1  There is a time for everything; and a season for every activity under the heavens:

2  a time to be born and a time to die;

    a time to plant and a time to uproot.

3  a time to kill and a time to heal,

    a time to tear down and a time to build.

4  a time to weep and a time to laugh,

    a time to mourn and a time to dance.

5  a time to scatter stones and a time to gather stones;

    a time to embrace and a time to refrain from embracing.

6  a time to quest and a time to lose,

    a time to keep and a time to throw away.

7  a time to tear and a time to mend,

    a time to be silent and a time to speak.

8  a time to love and a time to hate,

   a time for war and a time for peace.

 

הגרסא הנכונה לעת הזו:

אם לא ניקח את גורלנו בידינו, אם לא נעלה על בריקדות במחאה נגד הביטול המטומטם, החצוף, המזעזע, בידי בית המשפט העליון של ארצות הברית של פסק הדין החשוב למען הזכות לפרטיות (רו נגד וייד), כולל זכותנו להחליט על גופנו, אם לא נתנגד להחזרתנו עשרות בשנים אחורה ולביטול מאמצינו לזכות בשוויון – מה יהיה השלב הבא ברצון השמוקים לשלוט על נשים? לאיזה עולם נורא אנחנו הולכים?

עכשו הזמן לעלות על בריקדות ולדרוש את החופש שלנו להחליט על עצמנו!

 

The right version for this time:

If we won't take our fate into our own hands, if we won't go up in barricades in protest against the stupid, cheeky, shocking, repeal by the United States Supreme Court of the important ruling for the right to privacy (Roe v. Wade), including our right to decide on our bodies, if we won't object to taking us back decades and cancel out our efforts to gain equality – what will be the next step in the shmocks' desire to control women? Which terrible world are we going to?

Now is the time to step on the barricades and demand our freedom to decide for ourselves!

 

 

לקיחת העבודות מתערוכת זאתרבות2022 Taking my Works from "This is Culture 2022" Exhibition

תערוכת זאתרבות2022

דמותי משתקפת בחלון האוטובוס. היצירות שלי בעגלה My reflection in the bus window. My creations in the cart

הבוקר, שוב סחבתי את עצמי לתל אביב. הפעם, כדי לקחת את עבודותי מתערוכת זאתרבות2022 בספריית בית אריאלה שהסתיימה אמש.

This morning, I schlepped (dragged) myself again to Tel Aviv. This time, to take my works from the exhibition "This is Culture 2022" at the Beit Ariella Library which ended last night.

פתיחת ארועי חודש הגאוה בתל אביב Opening of Pride Month events in Tel Aviv

ארועי חודש הגאוה נפתחו הערב ברחבת ספריית בית אריאלה.

Pride Month events opened tonight at the Beit Ariella Library square.

סיום ההכנות לתערוכת "ארץ זבת חלב ודבש" Completion of preparations for the "Land of Milk and Honey" exhibition

IMG20220525105526

האוצרת, חוה גדיש, סיימה בצהריים את העמדת התערוכה בגלריית בית האמנים בחדרה. זו תפתח ביום ראשון הקרוב. פתיחה חגיגית ביום שני 30.5.22.

The curator, Chava Gadish, finished to set up the exhibition at the Artists' House Gallery in Hadera. It will open on the coming Sunday. Festive opening on Monday 30.5.22.

 

הבאת העבודות לתערוכת זאתרבות2022 Bringing my works to the exhibition "This is Culture 2022"

הבוקר, סחבתי את עצמי לתל אביב כדי להביא את עבודותי לתערוכת זאתרבות2022 בספריית בית אריאלה.

This morning, I schlepped (dragged) myself to Tel Aviv to bring my works to the exhibition "This is Culture 2022" at the Beit Ariella Library.

הבאת העבודות לתערוכת "ארץ זבת חלב ודבש" Bringing our Works to the "Land of Milk and Honey" Exhibition

היום הבאנו את עבודותינו לתערוכת "ארץ זבת חלב ודבש" שתפתח בשבוע הבא בבית האמנים בחדרה.

Today we brought our works to the exhibition "Land of Milk and Honey" which will open next week at the Artists' House in Hadera.

בכניסה לגלריה At the entrance to the gallery

בכניסה לגלריה עם העבודות   At the entrance to the gallery with the works

יום השואה ה'תשפ"ב Holocaust Remembrance Day 2022

אמש בתערוכת ובחרת בחיים Last night, at the Chose Life" exhibition"

אמש, בגלריית בית האמנים בחדרה, בתערוכת "ובחרת בחיים", חוה גדיש אוצרת Last night, at the Artists' House Gallery in Hadera, at the Choose Life" exhibition"

יום קשה. יום כואב. יום של רגשות מוצפים.

A hard day. A painful day. A day of flooded emotions.

ערב יום השואה ה'תשפ"ב Evening of Holocaust Remembrance Day 2022

קדיש בשדרת האנדרטאות בבית הקברות בחולון לזכר הקהילות היהודיות שניספו בשואהKaddish on the boulevard of monuments at the Holon cemetery in memory of the Jewish communities that were murdered in the Holocaust

אני אומרת קדיש בשדרת האנדרטאות שהוקמה בבית הקברות בחולון לזכר הקהילות היהודיות שניספו בשואה   I say Kaddish on the boulevard of monuments that was built at the Holon cemetery in memory of the Jewish communities that were murdered in the Holocaust

אני בת של ניצול וניצולת שואה. אחרי שאמי זצ"ל הלכה לעולמה, הבנתי פתאום שמה שלא הספקתי לדלות ממנה על מה שעברה במהלך חייה (לא רק בשואה), נעלם יחד איתה. מאז אני עוסקת רבות בהנצחת השואה כדי לדעת את שעבר על הורי. להבין, אי אפשר.

I am the daughter of a Holocaust survivors. After my late mother passed away, I suddenly realized that what I did not managed to glean from her about what she went through during her life (not only in the Holocaust), disappeared with her. Since then, I have been very involved in commemorating the Holocaust in order to know what my parents went through. To understand, is impossible.

הרבה לא סיפרו לי. ההורים שלי לא דיברו על מה שעברו ומה שידעתי על השואה, נבע מלימוד אודותיה בבית הספר. הפעם הראשונה בה שמעתי שהיתה שואה, בעיקר על יהודי פולין, היתה במשפט אייכמן ימח שמו וזכרו. הייתי בכיתה א' והמשפט שודר ברדיו. אני זוכרת את תלמידי הכיתות הגבוהות – ז' וח' – מתגודדים בחצר בית הספר סביב טרנזיסטור ששידר את שהתרחש באולם בית המשפט. אני ושאר התלמידות/ים לא נצמדנו אליהם. בגיל שבע את פחות מודעת למה שקורה בעולם המבוגרים. עובדת היות השואה לא ממש חילחלה לי לראש. לא קישרתי בין הורַי הפולנים לבין מה שארע בארץ מוצאם. בתקופתי, טרם החלה תעשיית הנסיעות למחנות ההשמדה, כך שהֲבָנָתִי שגם הורי הם ניצולי שואה הגיעה מאוחר מאוד.

I was not told much. My parents did not talk about what they went through, so what I knew about the Holocaust, stemmed from learning about it in school. The first time I heard that there was a Holocaust, specifically of the Jews of Poland, was at the Eichmann trial may his name and memory be erased. I was in first grade and the trial was broadcast on the radio. I remember the pupils in the high classes – 7th and 8th – gathering in the schoolyard around a transistor that broadcast what happened in the courtroom. I and the other students did not cling to them. At age seven you are less aware of what is happening in the adult world. The fact of there was a Holocaust did not really seep into my head. I did not link my Polish parents to what happened in their country of origin. In my time, the travel industry to the extermination camps had not yet begun, so I realized that my parents are also Holocaust survivors, arrived very late.

כשבני הבכור היה אמור להגיש עבודת שורשים בכיתה ז', ישבתי עם אמי (אבי ז"ל כבר לא היה בין החיים) וביקשתי ממנה לסייע לי. זה היה לה (וגם לי) קשה מאוד, משום שלקַלֵף שכבות של הגנה שנִבנו במשך שנים כה רבות, הצריך ממנה כוחות נפש עצומים. עד היום, כשאני משחזרת לאחור את התהליך שעברתי עם אמי וקוראת בעבודות השורשים של הילדים (עם השנים, הוסיפה אמי עוד זכרונות), אני מתפעלת מהחוזק שלה ומהכוחות שמצאה בתוכה לספר את שעברה – היא ומשפחתה. עדיין, דברים רבים נשארו עלומים, אותם לקחה איתה אל קברהּ.

When my eldest son was due to submit his Roots Project (a family tree assignment) in seventh grade, I sat with my mother (my late father was no longer alive then) and asked her to help me. It was very difficult for her (and for me) because peeling off layers of protection built over so many years, took enormous mental strength from her. To this day, as I recount the process I went through with my mother and read in the children's Roots Projects (over the years, my mother added more memories), I marvel at her strength and the powers she found in her to tell what she went through – she and her family. Still, many things remained unknown, which she took with her to her grave.

מסקנה:

לצערי הרב, השואה של העם שלנו לא סיימה את סכסוכי הדמים בעולם ולאחריה המשיכו העמים לטבוח ולרצוח. הנה, בימינו ממש, מתחוללת מלחמה באוקראינה והמראות של השואה חוזרים שוב, כפי שהיה ב-2015 עם נהירת הפליטים הסוריים לאירופה. איני יכולה שלא לחשוב על האומללים הללו, על שבעוד מספר שנים גם הם יתחילו להנציח את השואות שלהם. הצמאון הזה לשליטה על אחרים אינו נגמר ובכל דור ודור, יחד עם אלו שקמים עלינו לכלותינו (ואף אחד אינו מצילנו מידם), כך גם זה אצל שאר הגויים. יחד עם זאת, אני גם רואה איך הניצולים קמים מאפר, בונים חיים ומקימים משפחות, וזה מפיח בי תקוה שיכול גם להיות טוב. אני אשה אופטימית.

Conclusion:

Unfortunately, the Holocaust of our people did not end the bloody conflicts in the world, and nations continued to slaughter and murder after that. Here, right now, a war is raging in Ukraine, and the sights of the Holocaust are returning again, as it was in 2015 with the influx of Syrian refugees to Europe. I can't help but think of these unfortunates, that in a few years they too will begin to commemorate their holocausts. This thirst for control over others is not over, and in every generation, along with those who rise up against us to exterminate us (and no one saves us from them), so it is with the rest of the nations. At the same time, I also see how the survivors get up from ashes, build lives and start families, and it instils hope in me that it can also be good. I am an optimistic woman.

שולחן ששי Friday Table

שולחן ששי, הוצג בתערוכת, "ובחרת בחיים" אוצרת: חוה גדיש, רעיון והשראה: שרון הר פז, ציור ועריכה: אורטל הילה חייט, ציור המגן דוד והטלאי הצהוב: נטע גנור, צילום הדמות: מושית גרינבאום ביטון Friday Table, exhibited at the exhibition "Chose Life", Curator: Chava Gadish, Idea and inspiration: Sharon Har Paz, Painting and editing: Ortal Hila Hayat, Painting of the Star of David and the yellow badge: Neta Ganor, Photo of me sitting: Moshit Greenbaum Bitton

מקרא לתמונה:

חוץ ממני, שאר המסובין אינם כבר בין החיים. המגן דוד מסמל את ניצולי השואה. הטלאי הצהוב מסמל את אלו שנרצחו במהלכה. השמות על הכסאות הם של אלו שאני זוכרת. אני יודעת שאת שמות השאר, אחיו וּשְׁתֵי אחיותיו של אבי, זכרתי בעבר, אך הם נשכחו ממני. ניסיתי לבדוק באתר "יד ושם", אך לא מצאתי את שמותיהם. החלטתי להשאיר את היצירה כפי שהיא כדי להמחיש שהיו מליונים שנרצחו בלי להשאיר שם וזכר. אני מקוה בכל זאת לאתר את שמותיהם כדי להוסיפם. התמונות על הקירות ריקות בכוונה, כדי לסמל את העובדה שלא נותרו לנו צילומים של הנִספּים.

Legend for the picture:

Except for me, the rest of the images are no longer among the living. The Star of David symbolizes the Holocaust survivors. The yellow badge symbolizes those who were murdered during the Holocaust. The names on the chairs are those I remember. I know that the names of the rest, my father's brother and two sisters, I remembered before, but they were forgotten by me. I tried to check on the Yad Vashem website, but did not find their names. I decided to leave the piece as it is to illustrate that there were millions who were murdered without leaving a name and memory. I still hope to locate their names in order to add them. The pictures on the walls are intentionally empty, to symbolize the fact that we have no phots left of those the murdered.

סיום הכנת תערוכת ובחרת בחיים Completion of preparation Choose Life exhibition

תמונות מהכנת תערוכת ובחרת בחיים Photos from the preparation of the Choose Life exhibition

תמונות מהכנת התערוכה   Photos from the preparation of the exhibition

היום סיימנו את הכנת התערוכה. הקהל צפוי להגיע החל מיום ראשון הקרוב, ה-17.4.22. הכל מוזמנות.

Today we finished the preparation of the exhibition. The audience is expected to arrive starting this coming Sunday, 17.4.22. Everyone is welcome.

תליית היצירות לתערוכת ובחרת בחיים Hanging the works for the Choose Life exhibition

האוצרת מעניקה נגיעה מתקנת לתמונה תלויה The curator gives a corrective touch to a hanging picture

האוצרת מעניקה נגיעה מתקנת לתמונה תלויה   The curator gives a corrective touch to a hanging picture

אני מעריצה את האוצרת על כשרונה להעמיד תערוכה. זה יותר מאשר נסיון. פלא בעיני איך ערמות של יצירות הופכות ליצירה הרמונית ונעימה לעין בזכות האוצרוּת המדהימה. גם אם הייתי מתאמצת מאוד – לא הייתי יודעת כלל מהיכן להתחיל.

I admire the curator for her talent of putting on an exhibition. It's more than experience. I wonder how piles of works become a harmonious and pleasing to the eye thanks to the amazing curatorship. Even if I'd put in a lot of effort – I would not know at all where to start.

האוצרת שקועה בעבודתה, אני מצלמת The curator is immersed in her work, I'm taking photos

האוצרת שקועה בעבודתה, אני מצלמת   The curator is immersed in her work, I'm taking photos

גיבוש תערוכה זו יצירה בפני עצמה. זה מתחיל בסידור היצירות לפי תתי נושאים (כי את נושא התערוכה אנחנו הרי יודעות) כדי לגבש משהו מאחד. לפני כן, יש לחשוב על תתי הנושאים, דבר שגם אם הייתי מאמצת בכל כוחי את תָאַי האפורים – לא נראה לי שהייתי מצליחה להעלות במוחי משהו. זו הסיבה שבכל פעם שאני מגיעה לגלריה כדי לצלם את תהליך הקמת התערוכה – אני מברכת בלבי על שלא יצאתי אוצרת. יותר מדי כאב ראש שאינו מתאים לי.

Formulating an exhibition is a work in itself. It starts with arranging the works according to sub-themes (because we already know the theme of the exhibition) in order to formulate something unifying. Before that, one has to think about the sub- themes, which even if I had put supreme effort on my grey cells with all my might – it does not seem to me that I would have been able to think of anything. This is why every time I come to the gallery to photograph the process of setting up the exhibition – I congratulate myself for not being a curator. It's too much of a headache that does not suit me.

מה נעשה עד כה What has been done so far

האוצרת בוחנת את האולם כדי לבדוק מה נעשה עד כה   The curator examines the place to see what has been done so far