הוזה מִלִים Hallucinating words
אני אוהבת שגרה. מעדיפה לחיות בשקט ולדעת שלא תהיינה הפתעות מיותרות. שגרה, מבחינתי, עדיפה על תזזיתיות.
I love routine. I Prefer living in peace and know that there won't be needless surprises. Routine, for me, is better than franticness.
זה התחיל בכך שקיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליה. לא ידעתי מה היא חושבת. האם גם היא רצתה אותי כפי שרציתי אותה אני? מי יודעת לקרוא מחשבות? היא היתה בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. חשבתי שהיא אשה מיוחדת.
It started with me hoping. Expecting. Craving. I longed for her. I didn't know what she was thinking. Did she want me too, as I wanted her? Who knows how to read someone else's mind? She was a whole world to me. A new world I didn't know. A world I didn't think I'd ever know. I thought she was a special woman.
השתיקה הלכה והתגבהה בינינו. זה התחיל עם סדק צר של "יקירתי, את יכולה לבוא רגע?"
"זה דחוף?"
"כן, קצת."
"אפשר עוד כמה דקות?"
"אוקיי."
עוברות מספר דקות.
"מה קורה, את יכולה לבוא?"
"תכף."
"אמרת כמה דקות."
"עוד קצת."
שתיקה.
The silence grew stronger between us. It started with a narrow crack of "My dear, can you come here for a minute?"
"Is it urgent?"
"Yes, a little."
"Can it wait a few more minutes?"
"Okay."
A few minutes pass.
"What's up, can you come?"
"In a jiffy."
"You said a few minutes."
"Give me little bit more."
Silence.
זה המשיך עם "אני צריכה שתעזרי לי פה."
"אני באמצע משהו."
"את לא יכולה להפסיק לרגע?"
"לא ממש."
It continued with "I need you to help me here."
"I'm in the middle of something."
"Can't you stop for a moment?"
"Not really."
ואז זה נגמר. סגרתי בלאט את הדלת מאחורי, מאוד מאוד לאט. לא רציתי שהיא תבחין בעזיבתי. התכוונתי שזה יהיה הפעם לתמיד. היתה זו הפעם הרביעית בה עזבתי את ביתה. בכל פעם התכוונתי לעזוב גם אותה, אך יצא שחזרתי אליה שוב ושוב. לא אהבתי אותה, אפילו לא חיבבתי. היא לא היתה האחת. היא לא יכולה היתה להיות. מבחינתי, היא היתה אך אפיזודה חולפת ותו לא.
Then, it was over. I closed the door behind me, very-very slowly and quietly. I didn't want her to notice that I was leaving. I meant it for good this time. It was the fourth time that I was leaving her house. Each time I meant to leave her as well, but it turned to be that I was coming back to her again and again. I didn't love her, nor did I like her. She wasn't the one. She couldn't be. A far as I was concerned, she was just a hiccup, nothing more.
אין השתיקה מיטיבה איתנו.
Silence does not benefit us.
אישה נוספת נמצאה ללא רוח חיים היום. מי רצח אותה? גם דו"ח העוני התפרסם היום. מי דואג לאנשים במצוקה?
Another woman was found lifeless today. Who murdered her? The poverty report was also published today. Who cares about people in need?
די כבר! צריך לעצור את זה ולעקור מן השורש את האלימות הזו כלפי נשים וילדים!
Enough is enough! This should be stopped and root out violence against women and children!
מישהי שלחה לי כתב יד כדי שאערוך לה אותו. היה תענוג לקרוא ולהיווכח שיש כותבות מעולות בעולמנו. הסכמתי לקבל עלי את העבודה איתה.
Someone sent me a manuscript to have it edited. It was a pleasure to read and realize that there are great writers in our world. I agreed to take the job and work with her.
ככל שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא קינאתי במישהי אחרת, גם לא במישהו בשל כשרונה המדהים או יופיה או כל דבר אחר. להפך – שימח אותי להתקל נשים מעניינות, כשרוניות, יפות, מקסימות, כמו פנינים. תמיד שמחתי בחלקי. גם כיום זה כך. בילדותי, קינאתי בבנים רק משום שהיו להם פריבילגיות שלנו, הבנות, לא היו. מעולם לא רציתי להיות בן, רק רציתי שיהיו לי זכויות והזדמנויות שוות בחיי, כפי שהיו ויש להם עד עצם היום הזה. להזכיר שנשים בימינו, במאה ה-21, עדיין מרויחות 30% פחות מגברים עבור אותה עבודה בדיוק? אז הנה, הזכרתי.
As far as I can remember, I was never jealous of anyone else because of their incredible talent or beauty or whatever. On the contrary – I was delighted to come across interesting, talented, beautiful, charming women, like pearls. I was always happy with who I was. This is the case today too. As a child, I was jealous of boys just because they had privileges that we, girls had not. I never wanted to be a boy, I just wanted to have equal rights and opportunities in my life, as they had and have to this day. Should I mention that women in our 21st century still earn 30% less than men for the exact same job? So here I did.
אני משתדלת לנהוג ביושר ולא לרמות אף אחת. כשמגיע אלי כתב יד לא טוב (בעיני, כי זה גם ענין של טעם), אני מסבירה לכותבת את החולשות של זה ללא כחל וסרק כי איני רוצה להשלות אף אחת. בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה, אני בוחרת רק את אלה שאני מוצאת בהן כשרון כתיבה וביטוי ומסבירה שלא כל אחת יכולה ללמוד לכתוב. כתיבה, כמו ציור, כמו כל אמנות אחרת, היא ענין של כשרון. אפשר ללמד טכניקות, אך אי אפשר ללמד השראה. או שיש לך את זה או שלא. אם אני מוצאת שלמאן דהיא אין – אני משחררת אותה. בכל זאת, היא אמורה לשלם לי כדי שאנחה אותה, אלמד אותה טכניקות כתיבה, אתן לה כלים מתאימים ואקדם אותה בכתיבתה.
I try to be honest and not fool anyone. When I get a bad manuscript me (bad in my eyes, because it is also a matter of taste), I explain to the writer the weaknesses of it as it is, without going around the bush, because I don't want to fool anyone. In the writing workshops I give, I only choose the ones I find have writing and articulation skills and explain that not everyone can learn to write. Writing, like painting, like any other art, is a matter of talent. Techniques can be taught, but not inspiration. Either you have it or not. If I find that somebody doesn't have it – I release them. Still, they are supposed to pay me to guide them, teach them writing techniques, give them appropriate tools, and promote them with their writing.
הטקסט הפעם היה יוצא מן הכלל, כזה שלא נתקלתי בו מזה עידן ועידנים, טקסט מהמם, יהלום ממש. הרבה לא היה לי מה לתרום לכותבת, מלבד אי אילו הערות פה ושם, שאני בטוחה שלוא היתה לוקחת את הזמן – היא היתה מגיעה לראותן בעצמה. הבעיה שלה היתה כיצד להמשיך את העלילה ואיך לפתח את הדמויות. מאחר ולא אני אמורה לכתוב לה את הדברים, אלא היא זו שצריכה לעבוד על הסיפור שלה, מה שאני יכולה לעשות זה להדריך אותה ולתת לה כיוונים בצורה של שאלות מנחות. לדוגמא, להכנס יותר לראש של הדמויות ולדמיין איך הן אמורות להתנהג, מה הן חושבות, מה הן רוצות לעשות וכיו"ב. אני מתפרנסת גם מדברים כאלה.
This time the text was outstanding, one that I had not encountered for ages, a stunning text, a real diamond. I had nothing much to contribute to the writer, except for some comments here and there, which I was sure had she taken the time – she would have seen them herself. Her problem was how to continue the plot and how to develop the characters. Since I'm not supposed to write instead of her, but rather she's the one needs to work on her story, what I can do is guide her and give her directions in the form of guiding questions. For example, getting more into the head of the characters and imagine how they should behave, what do they think, what they want to do, and so on. I make a living from things like that too.
"איזה יופי של טקסט!" אני מתפעלת באוזניה עת אנו נפגשות בסקייפ לשיחה וירטואלית פנים אל פנים. "רואים היטב את הכשרון שלך, ממש נפלא!" אני גומרת עליה את ההלל.
בצד השני של המסך אני יכולה לראות את פניה מאדימות במבוכה, אך גם סיפוק משתקף מהן. מסתבר, שגם בגילנו אנחנו מסמיקות בנסיבות מסוימות וגם בגילנו אנו רוות נחת כשמישהי מחמיאה לנו בכנות. "תודה רבה!" היא מודה לי, משפילה את עיניה. "לא ידעתי אם זה מספיק טוב", היא אומרת בקול חלש.
אני נתקלת בכאלה די הרבה, בנשים שאינן חושבות שמה שהן יוצרות 'מספיק טוב'. "מספיק טוב למי?" אני תוהה באוזניה. "את לא חושבת שאת בגיל שאמור לדעת מה טוב ומה עוד יותר טוב? אין לך אמות מידה משלך?" היא שותקת ממושכות וגם אני, מניחה לה למצוא בנחת את המלים שלה.
"What a beautiful text!" I express my admiration in her ears when we meet on Skype for a face-to-face virtual conversation. "Your talent is very well shown, really wonderful!" I praise her.
On the other side of the screen I can see her face reddened with embarrassment, but satisfaction is also reflected from it. It turns out that even at our age we blush in certain circumstances and we also derive pleasure at our age when someone honestly compliments us. "Thank you!" She thanks me, lowering her eyes. "I didn't know if it was good enough," she says in a weak voice.
I come across this quite often, in women who don't think that what they create is "good enough." "Good enough for whom?" I wonder in her ears. "Don't you think you're at an age where you should know what's good and what's even better? Don't you have your own standards?" She is silent for a long time and so am I, letting her comfortably find her words.
"איני יכולה לשפוט את מה שאני עושה", היא אומרת לבסוף, אחרי שהספקתי ללגום את כל כוס הקפה ולנגוס חצי מהעוגה שהכנתי לי לכבוד שיחתנו. אני אוכלת בהפסקות ועוגות לאט במכוון. היא לא נגעה בקפה שלה.
"ובכן", אני עונה אחרי שאני מנגבת את פי במפית, מקוה שלא נשארו לי עקבות גלויים לעין של העוגה בין השיניים. "יש לי הרצאה שלמה מוכנה למשפט הזה שאמרת, אבל זו תהיה בפעם אחרת ובתוספת תשלום, כי זה שיעור נפרד." לעבוד לטובת הבטחון העצמי של מאן דהיא לא קל ואיני עובדת בחינם. אני מחכה עד שהיא מהנהנת בהסכמה וממשיכה: "בנוגע לטקסט שלך, באמת אין לי מה לומר מלבד שזה נפלא ונהדר והיה לי תענוג לעבור עליו. יש לך את הכשרון לכתוב, שזה הבסיס לעבודה שלי עם אנשים. איני מבזבזת את הזמן שלי ושל אחרים על מקרים אבודים", אני מבטיחה לה.
"I can't judge what I'm doing," she says finally, after I have had the chance to sip my entire cup of coffee and bite half of the cake I prepared in honour of our conversation. I eat at breaks and cakes deliberately slow. She didn't touch her coffee.
"Well," I answer after wiping my mouth with a napkin, hoping I haven't left any visible traces of the cake between my teeth. "I have a whole lecture ready for this sentence that you said, but it will be another time and extra charge, because it's a separate lesson." Working for a person's self-confidence is not easy and I don't work for free. I wait until she nods in agreement and continue: "Regarding your text, I really have nothing to say except it's brilliant and wonderful, and I had the pleasure of going over it. You have the talent to write, which is the basis for my work with people. I don't waste my time and others on lost cases." I assure her.
היא מחייכת חיוך קטן, נבוך. "תודה רבה!" היא אומרת באותו קול נמוך, מהסס. "חבל שכבר אין לי הורים כדי להשויץ בפניהם…"
הילדה שבי חשה את הילדה הקטנה שבה המבקשת אישור. "אני ממליצה לך בכל פה להשויץ קודם כל בפני עצמך", אני מיעצת, "אחר כך את יכולה להשויץ בפני הילדים שלך ואפילו בפני הנכדים, אם הם בגיל בו הם יכולים להבין ולהעריך את מה שאת כותבת. זה לא ספר ילדים, זה רומן למבוגרים", אני מחייכת אליה בעידוד, מקוה שהדברים יחלחלו אליה והיא תפנים אותם.
She smiles, a little, embarrassed smile. "Thank you!" She says in that low, hesitant voice. "It's a shame I don't have my parents anymore to boast to and show them…"
The child in me felt the little girl in her who was seeking approval. "I strongly and wholeheartedly recommend that you boast to yourself first," I advise. "Then, you can boast to your children and even to your grandchildren, if they are the age at which they can understand and appreciate what you write. It's not a children's book, it's an adult novel," I smile at her encouragingly, hoping that my words would permeate her and she will assimilate them.
איזה תענוג צרוף זה להתקל בכשרון!
What a pure pleasure it is to encounter talent!
אני משתדלת לא לשנוא וזה שותל בי אהבה I try not to hate and it's planting love in me
אחרי החדשות המדכאות והמעצבנות של הזמן בו אנו חיות, נעים להלך ברחובה של עיר ולהתקל בדברים יפים ומשמחי לב.
After the depressing and annoying news of this time we live at, it's enjoying to walk in the streets of a city and encountering beautiful and joyous things that warms the heart.
הכיתוב המקושט על הקיר אמר: "אני משתדלת לא לשנוא וזה שותל בי אהבה". מעבר לצבעים החיים שמשכו את תשומת לבי, היו אלה המלים בכיתוב שעשו לי כיף בלב והעלו לי חיוך גדול על הפנים. חשבתי על מי שהגתה את זה, הן את הרעיון לקשט כך את הקיר והן את המלים המרנינות. היא צריכה להיות מישהי עם לב טוב ועם כשרון גדול להגות ולבצע את פיסת האמנות הזו. אני מקוה ששילמו לה ביד רחבה תמורת יצירתה.
The ornate inscription on the wall said: "I try not to hate and it's planting love in me". Beyond the vivid colours that caught my attention, these were the words in the caption that made me warm in my heart and put a big smile on my face. I thought of whoever conceived it, both the idea of decorating the wall and the uplifting words. She/he has to be someone with a good heart and a great talent for conceiving and performing this piece of art. I hope they were paid generously for their work.
חשבתי על משמעותן של המלים הללו שכתבה המשוררת הישראלית אסתר ראב. כמה קשה בימינו לא לשנוא אחרים בגלל השיסוי של המנהיגים המנוולים של חלקי העם אלה באלה. הטיפשים קונים את השקרים הללו וגורמים נזקים. במקום להתאחד – אנחנו שונאים זה את זה ללא כל סיבה הגיונית. איני זוכרת את עצמי שונאת מישהי, אם כי אני מתארת לעצמי שזה קרה לי בחיי. בכל זאת, איני מלאכית ומן הסתם גם היו לכך סיבות. היו אנשים שפגעו בי, היו אנשים שהתגרו בגורלם ועשו לי דברים רעים. היקום דאג לכך שהם ישלמו על כך וחסך לי להתיחס אליהם. מבחינתי, הם הפכו לאויר. איני מבזבזת עליהם מחשבות שליליות ו/או רגשות שליליים. אני משתדלת לחיות בטוב ולשתול אהבה סביבי.
I thought about the meaning of those words written by the Israeli poet Esther Raab. How hard it is nowadays not to hate others due to the incitement by our evil leaders the parts of the population against each other. The fools buy these lies and cause damages. Instead of uniting – we hate each other for no logical reason. I don't remember hating anyone, though I guess it happened to me in my life. Still, I am not an angel and probably had reasons for that. There were people who hurt me, others provoked their fate and did bad things to me. The universe made sure they paid for it and spared me to relate to them. For me, they became air. I do not waste negative thoughts and/or feelings on them. I try to live well and plant love around me.
אני משתדלת לא לשנוא וזה שותל בי אהבה.
I try not to hate and it's planting love in me.
אני ואמת המים Me and the aqueduct
השבת היתה חמימה ונעימה. התחזית אמרה שלא ירד גשם. אכן, לא ירד.
The Shabbat was warm and pleasant. The forecast did not expect rain. Indeed, it did not rain.
נסענו לִנְמל קיסריה להנות מזיוה של השבת ולסעוד את לבנו בנחת. הגלים ליחכו את החוף באיטיות, הרוח היתה חרישית מאוד, לא מורגשת כמעט. בתוך המסעדה המשקיפה על הנמל פעל המיזוג כדי לחמם. התישבנו ליד חלון גדול, נהנות ממראה הים. ים תמיד משרה בי נעימות, גם כשזה סוער. היום זה היה מתון למדי.
We went to the port of Caesarea to enjoy the Shabbat and dine out comfortably. The waves slowly washed down the shore, the wind was very quiet, almost unnoticeable. Inside the restaurant overlooking the harbour, the air conditioning worked to warm. We sat down by a large window, enjoying the sea view. A sea always induces a nice atmosphere in me, even when it's stormy. Today it was quite mild.
אמת המים בקיסריה Caesarea Aqueduct
אני אוהבת לבלות על חוף הים, לא ממש להכנס למים, אלא לעתים נדירות ובודאי לא בחורף. גם אם גלי הים מלטפים ברכות, הם קרים מאוד. זו אינה חויה שאני אוהבת לחוות. יחד עם זאת, להביט בהם קרבים ונסוגים, עושה הרגשה נעימה בלב, אפילו חמימה. לוא היה זה תלוי בי, הייתי מסתפקת בלשבת בתוך המסעדה, להנות מהארוחה הטעימה ולהביט בגלים בלי להתקרב אליהם.
I love spending time at the beach, not really getting into the water, only rarely, and certainly not in the winter. Even if the sea waves stroke gently, they are very cold. This is not an experience I like to have. At the same time, looking at them getting close and then retreating, makes a pleasant feeling in my heart, even a warm one. If it was up to me, I'd settle for sitting inside the restaurant enjoying the delicious meal and watching the waves without approaching them.
נמל קיסריה, מבט מהמסעדה Caesaria port, view from the restaurant
הנסיכה, כהרגלה, הופיעה משום מקום וישר הסתערה עלי. "מה את עושה פה?" העמידה פני תמימה. כאילו לא ידעה שביאטריס ואני נוהגות לבלות מדי פעם זו עם זו כשיוצא לנו להפגש. הנחנתי שזו דרכה לפתוח בשיחה. לא יכולתי שלא לתהות למה 'מה נשמע?' רגיל לא עובד אצלה.
"מה את רוצה?" אני שואלת אותה בתוך ראשי. אין שום סיבה שאדבר איתה בקול רם, היא יודעת לקרוא מחשבות. אני משתדלת לשמור על ארשת פנים רגילה כדי שביאטריס לא תבחין שאני מאותגרת בשיחה עם מישהי בתוך הראש שלי, שאין לי דרך לגרש אותה ואני תלויה בגחמותיה.
"זוכרת את מאיר?" מזכירה לי הנסיכה מישהו/י מהעבר. אני מהנהנת לה בתוך ראשי בלי לעשות את התנועה הזו כלפי חוץ. בכל זאת, מסעדה מלאה אנשים, ביאטריס מולי. אין לי כוונה להסגיר את סודותי. פעם, ניסיתי להסביר לביאטריס את ענין הנסיכה, אך המבט שנתנה בי הבהיר לי שעדיף שאשמור את זה לעצמי. "מאיר עכשו הוא מאירה", מחייכת הנסיכה. "היא עברה את השלב האחרון של התהליך שלה ועכשו היא אישה."
The princess, as usual, appeared out of nowhere and stormed on me right away. "what are you doing here?" She pretended to be innocent. As if she didn't know that Béatrice and I like to spend time with each other when we get to meet. I assumed that it was her way to start a conversation. I couldn't help but wonder why a normal 'what's up?' doesn't work for her.
"What do you want?" I ask her inside my head. There's no reason for me to talk to her out loud, she knows how to read people's thoughts. I try to maintain a normal expression so that Béatrice wouldn't notice that I am challenged having a conversation with someone in my head, that I have no way to expel her and I depend on her whims.
"Remember Meir?" The Princess reminds me of someone from the past. I nod at her in my head without doing this outward movement. Still, a restaurant full of people, Béatrice across the table facing me. I have no intention of revealing my secrets. Once, I tried to explain to Béatrice the princess issue, but the look she gave me made it clear that I had better keep this to myself. "Meir is now Meira," the princess smiles. "She went through the last phase of her process and now she's a woman."
"היא אינה יכולה להיות אישה", אני עונה לה. "היא טראנס, לא אישה!" אני קובעת בפסקנות, עדיין מנסה לשמור על ארשת פנים סבירה כדי לא להסגיר את שמתרחש אצלי בראש.
"איך את יכולה לומר דבר כזה?" מתפלאת הנסיכה. "היא אישה לכל דבר עכשו, אחרי שעברה את הניתוח האחרון."
"כל המחלקה להסתדר בשלשות!" אני פוקדת על הנסיכה. "אני קוראת אותך לסדר! מאיפה הבאת את ענין היותה אישה? היא לא אישה, היא התחילה בתור גבר! היא לעולם אינה יכולה להיות אישה כמוני או כמו ביאטריס פה, שעדיף שאתחיל להתיחס אליה ולהקשיב למה שהיא אומרת במקום לשמוע את השטויות שלך. יאלה, עופי מפה!" מאירה היא חברה מאוד קרובה לנסיכה וקיויתי שלא פגעתי בזכרה בדברים שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע, אלא להסביר לנסיכה שדעתי היא שאנחנו, בנות ובני האנוש, מגוונים ואיננו עשויים מקשה אחת.
"She can't be a woman," I reply. "She's a trance, not a woman!" I state conclusively, still trying to maintain a reasonable countenance so as not to reveal what's going on in my head.
"How can you say such a thing?" The Princess is astonished. "She is a woman in all senses now, having undergone the last surgery."
"The whole platoon get set in groups of three!" I command the princess. "I call you to order! Where did you get the thing of her being a woman from? She's not a woman, she started as a man! She can never be a woman like me or Béatrice here, which is better if I start to pay attention to her and listen to what she says instead of hearing your nonsense. Yalla, get out of here!" Meira is a very close friend of the princess and I didn't intend to insult her memory with the things I said. I did not mean to offend, but to explain to the princess that I think we, human and wuman beings, are diverse and not made of one piece.
היא, כמובן, אינה נוהגת להשמע לפקודותי. אין לי מושג איך היא נוהגת עם אחרות, אבל היא מתעלמת מכל מה שאני מבקשת ממנה או מורה לה לעשות. רציתי שתלך ולא תפריע לנו, אבל איתה זה כמו לדבר אל הקיר. יש לה רצון ודרך משלה ולי אין כל שליטה עליה. לא נותר לי אלא לחכות עד שימאס לה והיא תעזוב. לפי איך שהיא קיפלה את רגליה בישיבה מזרחית, מרחפת באמצע השולחן ומסתירה לי את ביאטריס, הבנתי שזה לא יהיה במהרה. ריכזתי את כל כח הריכוז שלי בביאטריס, למרות שהנסיכה חסמה לי אותה והתעלמתי לגמרי מן הנסיכה. זה עזר. כמו פקק שמשתחרר מבקבוק, היא שחררה אותי בפתאומיות ונעלמה. הוקל לי.
She, of course, does not obey my orders. I have no idea how she conducts with others, but she ignores everything I ask of her or instruct her to do. I wanted her to go and not disturb us, but with her it's like talking to the wall. She has her own will and way, and I have no control over her. I couldn't do anything but wait until she gets tired and leaves. By the way she folded her feet in a cross-legged sitting, hovering in the middle of the table and hiding Béatrice, I realized it wouldn't be soon. I focussed all my concentration power on Béatrice, even though the princess blocked it and completely ignored the princess. It helped. Like a cork pulled out from a bottle, she suddenly released me and disappeared. I was relieved.
הארוחה היתה טעימה מאוד The meal was very tasty
*******
כשעתיים לאחר מכן, הציעה ביאטריס שנטייל קצת על החול הרך כדי להתענג על קרני השמש. תמיד טוב לספוג ויטמין די טבעי, בעיקר בחורף. ירדנו אל שפת המים, מתהלכות בנחת, נזהרות לבל יגיעו הגלים אל רגלינו. אני הייתי עם נעלי ההליכה החדשות שלי, כך שלא היתה סכנה למים לחדור מבעדן ולהרטיב לי את הגרביים, אך ביאטריס נעלה נעליים פחות קשוחות והעדיפה לצעוד בצד הרחוק מהגלים.
About two hours later, Béatrice suggested that we take a little stroll on the soft sand to savour the sun's rays. It's always good to absorb a natural vitamin D, especially in winter. We went down to the water's edge, strolling leisurely, being careful not to let the waves reach our feet. I was with my new hiking boots, so there was no danger of the water getting through them and wetting my socks, but Béatrice wore less tough shoes and preferred to walk on the far side of the waves.
לא יכולתי להבחין בנסיכה, אלא רק כשהיה מאוחר מדי וכך לא יכולתי להגן על עצמי. היא הגיעה אלי כרוח סערה ודחפה אותי אל המים, מפילה אותי אל תוכם. הגלים היו קרים. קרים מאוד.
I couldn't notice the princess until it was too late and I couldn't protect myself. She came to me like a storm, quickly and strongly, and pushed me into the water, causing me to fall into them. The waves were cold. Very cold.
קיסריה, חוף הים Caesarea, the seaside
לא נעים ליפול אל הים עם גליו הקרים ביום חורפי, גם אם שמשי.
It's uncomfortable to fall into the sea with its cold waves on a wintry day, even if it's a sunny one.
עם הקניות שלי על ספסל ציבורי With my shopping on a public bench
היתה הפוגה בסערה. הן הגשם והן הרוח שככו כדי לאפשר לי לצאת לבוקר של כיף – לסעוד ארוחה טעימה בקפה והשלמות של מצרכים שהייתי זקוקה להם לשבת.
There was a respite in the storm. Both the rain and the wind have subsided to allow me to go out for a fun morning – to have a delicious meal in a café and topping up of needed groceries for Shabbat.
אני יכולה להבטיח לכן שלוא הייתי נשארת בבית כדי לכבס ולתלות כביסה – זו היתה קוראת לסערה לא להרגע, אלא להמטיר עוד. ככה זה: האגדה האורבנית מספרת שאם אני תולה כביסה בימי החורף – הגשם כבר מוצא את דרכו אליה. אלא אם זה יום שמש ללא ענני גשם, אני נמנעת מלכבס ולתלות. אין טעם להתגרות בחוקי היקום. זה נוגע אך ורק לכביסה שלי, כי כשאני מכבסת ותולה עבור חברה – שם זה בסדר, הכביסה מתיבשת לה בחדוה. אולי אני צריכה לעבור לגור באוסטרליה לזמן-מה ולכבס שם את הכביסה. זה כבר יביא את הגשם ליבשת מוכת השריפות הזו.
I can promise you that if I had stayed home to wash and hang my laundry – it would have called for the storm not to calm down, but to shower us further more. This is how it goes: the urban legend says that if I hang my laundry during the winter, the rain will find its way to it. Unless it's a sunny day with no rain clouds, I avoid washing and hanging. There is no point in provoking the laws of the universe. It only concerns to my laundry, because when I wash and hang for a friend – that's fine, the laundry dries joyfully. Maybe I should move to Australia for a while and do my laundry there. It will surely bring rain to this fire-stricken continent.
שמיים מעוננים קצת ובלי גשם Partly cloudy skies, no rain
קניות זה דבר אחר לגמרי: גם אם זה יום סוער ביותר, הרי שאם עלי לצאת לקניות – תמיד ישנה הפוגה שמאפשרת לי לערוך את קניותי בנחת ולחזור הביתה בלי להרטב כלל וגם לא להצטרך להאבק עם הרוח. הדבר המופלא הזה קרה לי גם בביקורי בסטונהנג': בדרך אל האתר וגם בדרך חזרה ממנו ירד גשם שוטף. ברגע שהמכונית הגיעה לאתר, פסק הגשם כבמטה קסם ולא ירד במשך כל השעתיים בהן בילינו שם. אם זה לא נס, אז מה כן? היקום טוב אלי. תודה, יקום!
Shopping is something else entirely: even if it's a very stormy day, if I have to go shopping – there is always a respite that allows me to do my shopping leisurely and come home without getting wet at all and not having to struggle with the wind. This wonderful thing happened to me also during my visit to Stonehenge: on the way to the site and on the way back from it, pouring rain went down. Once the car arrived at the site, the rain magically stopped and did not go down for the entire two hours we spent there. If that's not a miracle, then what is? The universe is good to me. Thank you, universe!
השמש החמימה חפנה את פני כל הדרך אל בית הקפה ועשתה לי נעים. הגשם שירד בלילה הציע לעובדי בית הקפה לא להוציא את הכסאות והשולחנות החוצה, כי התחזית היתה שיהיה גשם לפרקים. הם לא ידעו על הסידור שלי עם היקום. בית הקפה היה מלא, אך החלטתי להשאר ולהזמין, משום שהבטן נדבקה לי לגב ואין זה מומלץ לערוך קניות על בטן ריקה. קראתי מספר מחקרים שהראו שאנשים רעבים קונים יותר מהשבעים ובעיקר דברים שאין הם זקוקים להם. זו התנהגות פסיכולוגית ששכחתי את הנימוקים לה. הנימוקים אינם חשובים כמו העובדה שאני זוכרת לא לקנות כשאני רעבה.
The warm sun caressed pleasantly my face all the way to the café. The rain that fell down in the night offered the café staff not to take the chairs and tables out, as the forecast was that it would rain occasionally. They didn't know about my arrangement with the universe. The café was full, but I decided to stay and order, because my stomach stuck to my back and it was not recommended to go shopping on an empty stomach. I have read a number of studies that showed that hungry people buy more than satisfied ones, especially things that they don't need. It's a psychological behaviour I forgot its reasons. The reasons are not as important as the fact that I remember not to buy when I'm hungry.
ארוחת בוקר בארומה Breakfast at Aroma
סיימתי להזמין והלכתי לכיוון המושב עליו בניתי שישאר ריק עד שאגיע אליו. זה היה מאחורי קיר, כך שלא ראיתי מה קורה שם בזמן שעמדתי בתור להזמין. בהתקרבי, ראיתי מישהי שישבה ליד שם. לא הפריע לי לחלוק שולחן עם מישהי זרה. לפעמים נחמד לפגוש אנשים חדשים ולא לסעוד בגפי. "את לבד?" שאלתי. אם זו היתה עונה בחיוב, התכוננתי לבקש ממנה לשבת בספסל מולה.
"לא", ענתה, "החבר שלי הלך להזמין ואני מחכה לו."
"אין בעיה, שיהיה לכם בתאבון", איחלתי לה והלכתי לחפש שולחן פנוי.
I finished ordering and walked towards the seat on which I counted to remain empty until I reached it. It was behind a wall, so I didn't see what was going on there while I was queuing to order. As I approached, I saw someone sitting there. I didn't mind sharing a table with a stranger. Sometimes it's nice to meet new people and not dine on my own. "Are you alone?" I asked. If it was a positive answer, I was going to ask her to sit on the bench next to her.
"No," she replied, "my friend went to order and I am waiting for him."
"No problem, bon appetite," I wished her and went looking for a free table.
היקום לטובתי, כבר אמרתי? סקרתי את המקום והבחנתי בפינה, בצד השני של בית הקפה, אנשים עוזבים שולחן. שמתי פעמי לשם בנחת, ידעתי שזה נועד לי. שולחן קטן לזוג או מקסימום לשלושה אנשים, כמו שאני אוהבת. הנחתי את תיקי על הכסא, פרמתי את מעילי, הורדתי אותו ושמתי על גב הכסא, הורדתי את כובעי והכנסתי לתיק והתישבתי לי בנחת, מחכה לשמוע את שמי ברמקול שיבשר שההזמנה שלי מוכנה.
The universe is in my favour, did I say already? I scanned the place and noticed in the corner, on the other side of the café, people leaving a table. I headed there leisurely, knowing it was for me. A small table for a couple or for three people maximum, as I like. I put my bag on the chair, unzipped my jacket, took it off and put it on the back of my chair, took off my hat and put it in my bag, then sat down comfortably, waiting to hear my name on the speaker announcing my order was ready.
ארוחת בוקר בארומה Breakfast at Aroma
מישהי בגילי עברה לידי וראיתי במבטה שהיא מחפשת מקום ישיבה. נופפתי אליה כדי להסב את תשומת לבה אלי. היא מיקדה בי את עיניה הסורקות וחייכה אלי חיוך מקסים מהול במבט שואל. "רוצה לשבת איתי?" שאלתי, מחוה לעבר הכסא שלידי. "אני לבד פה."
חיוכה התרחב במאור פנים והיא אמרה: "תודה רבה, אבל אני עם הבת שלי." נראה היה שהיא מתכוונת להמשיך בחיפושיה, אבל אז היא עצרה לרגע ואמרה: "אולי לא יהיה לך אכפת ששתינו נשב איתך?"
"למה שיהיה לי אכפת?" עניתי בשאלה משלי. "להפך – כמה שיותר, ככה עדיף. שתיכן מוזמנות בכיף לחלוק איתי את השולחן."
Somebody my age passed near me and I could see that she was looking for a seat. I waved to her to draw her attention to me. She focused her scanned eyes on me and gave me a lovely smile with a quizzical look. "Want to sit with me?" I asked, gesturing toward the chair next to me. "I'm alone here."
Her smile brightened and she said: "Thank you very much, but I am with my daughter." She seemed to continue searching, but then she paused for a moment and said: "Maybe you don't mind us both sitting with you?"
"Why would I mind?" I answered with a question of my own. "On the contrary – the more, the merrier. You both are invited to share the table with me."
האם יש הסבר לסכום המוגזם של 6 ש"ח (!!!) עבור תוספת של כמה חתיכות פטריות בתוך הטוסט? Is there an explanation for the excessive ILS 6 (!!!) extra for a few pieces of mushrooms within the toast
שמחתי להכיר חברה חדשה.
I was happy to get to know a new friend.
יש גיל בו הזכרון כבר לא משהו. מומלץ להערך לזה.
There is an age when memory is not so good. It is recommended to prepare for that.
אנחנו איננו יכולות לזכור איך בילדותנו הלכנו למקום מסוים, נניח לחדר שלנו כדי לעשות שם משהו ובדרך ראינו משהו שהסיח את דעתנו ולא הגענו לעשות את מה שהתכוונו אליו, אלא נשארנו עם הסח הדעת. אנחנו כן יכולות לזכור את ילדינו עושים את זה. היינו שולחות אותם להביא משהו מהחדר השני ופעמים רבות הם נשארו שם, משום שמצאו משהו לשחק איתו ושכחו את שביקשנו מהם.
We can't remember how in our childhood we went somewhere, let say to our room to do something there, and on the way we saw something that distracted us and caused us not to do what we intended, but we stayed with the distraction. We can remember our children doing it. We would send them to bring something from the other room and many times they stayed there because they found something to play with and forgot what we asked them to do.
אנחנו גם זוכרות איך בגיל מסוים הלכנו לכיוון המקרר כדי להוציא משם מצרך כלשהו וכשהגענו אליו שכחנו כליל מה רצינו. אני זוכרת איך ראיתי את אמי עושה זאת, איך היא ממלמלת לעצמה באידיש שמוזר שאין לה מושג למה היא עומדת מול מקרר פתוח ובוהה בתכולתו. היא היתה מביטה בי במבט מבויש וחוזרת על עקבותיה. דקות אחדות לאחר מכן היא היתה חוזרת ומוציאה מהמקרר את שהתכוונה להוציא. קורה לכולנו, נראה לי.
We also remember how, at a certain age, we went in the direction of the fridge to get some groceries out and when we got to it, we completely forgot what we wanted. I remember watching my mother doing this, how she murmured to herself in Yiddish that it is strange she had no idea why she was standing in front of an open fridge staring at its contents. She would look at me with a shy look and went back. Minutes later, she would come back and take out from the fridge the things she intended to take out. It seems to me that it happens to all of us.
עם הגיל, הזכרון הולך ומתדרדר אם אין מתחזקים אותו. כפי שעלינו לתחזק את שרירי גופנו, גם המוח הוא מעין שריר שזקוק לתחזוק. לא מספיק לשבת ולפתור תשבצי הגיון, אלא מומלץ ללמוד דברים חדשים כדי לגרום למוח לעבוד ולהיות פעיל. לימוד שפות זה דבר מועיל מאוד. בנוסף, לא מספיק להאזין להרצאות, אלא מומלץ לדון על מה ששמענו ולשמוע דעות של אחרות. זו הסיבה שאני מעדיפה לצפות בסרטים עם נשים שמעוניינות לשבת יחד אחריהם ולדבר על מה שראינו. כך התגבשה חבורת הצופות שלנו. התובנות שאנחנו מעבירות זו לזו, ממש מעניינות.
With age, memory deteriorates if it is not maintained. As we need to maintain our body muscles, the brain is also a type of muscle that needs maintenance. It is not enough to sit and solve cryptic crosswords, but it is advisable to learn new things to get the brain working and active. Learning languages is a very helpful thing. Also, it is not enough to listen lectures, but it is advisable to discuss what we have heard and hear the opinions of others. This is why I prefer to watch movies with women who are willing to sit together afterwards and talk about what we've seen. That's how our watching group formed. The insights we pass on to each other are really interesting.
הכי מעצבן זה לשכוח דברים שידעת אותם היטב, כגון שמות של מפורסמים שהיו שגורים על לשונך, פתאום נעלמים לך כשאת רוצה לספר למישהי עליהם. שמעתי הרצאה של מומחה למוח שחוקר את נושא הדמנציה. הוא הסביר שצורה בה אנו לומדים וזוכרים דברים היא בהתאם להקשר שלהם. מה שקורה לנו כשהמוח מתחיל להתנוון, זה שההקשרים מתנתקים זה מזה וכך אין אנו יכולים לשלוף את הדברים שאנו רוצים לדבר עליהם או להזכר בהם. לטענתו, מה שאפשר לעשות זה לתרגל את המוח כפי שאנו מתרגלים את הגוף והשרירים, ללמוד בכל יום דברים חדשים ובעיקר לקוות לטוב. נו, אני הרי כל הזמן אופטימית ומקוה לטוב.
Most annoying is forgetting things you knew them well, such as names of famous people, suddenly disappear when you want to tell someone about them. I heard a lecture by a brain expert who explores dementia. He explained that the way we learn and remember things is in accordance with their context. What happens to us when the brain starts to degenerate is that the contexts are disconnected and so we cannot pull out the things we want to talk about or remember. He argues that what can be done is to exercise the mind as we exercise the body and muscles, to learn new things every day and mainly hope for the best. Well, I'm always optimistic and hope for the best.
צריכות להערך לכל דבר בחיים כדי שחיינו יהיו טובים, מאושרים ומספקים.
Must be prepared for everything in life so that our lives will be good, happy and satisfying.
50 מפגינות ישראליות יצאו אתמול לקפריסין כדי לעמוד לצד הצעירה בשעתה הקשה. אני גאה מאוד בנשים האלה!
50 Israeli protesters went to Cyprus yesterday to stand by the young teenager during her difficult time. I am very proud of these women!
לפתוח את הבוקר בחדשות לפיהן הנערה שנאנסה חטפה עונש על תלונתה ושבית המשפט הקפריסאי לא קיבל אף אחת מהראיות שלה, אלא בחר לאמץ את השקרים של התביעה – ממש לא היה לי קל, כמו לרבות מהישראליות ההגונות שאני מכירה. היה מזעזע לשמוע את גזר הדין, כפי שהיה מחריד לשמוע לפני שבוע שבית המשפט מאמין לתביעה, כלומר לאנסים ושזה בחר להתעלם מן הראיות החותכות שהובאו לפניו בידי ההגנה. ככה זה, פשוט מתעלמים מעובדות ובוחרים לקבל שקרים. הסיבה לכך ודאי תתגלה בסופו של דבר ואז נראה איזה עונש יושת על מי שראוי לכך.
Starting this morning with news that the raped girl had been punished for her complaint and that the Cypriot court did not accept any of her evidence, but chose to embrace the prosecution's lies – it was not easy for me, like to the many of the decent Israelis I know. It was shocking to hear the sentence, as it was appalling to hear a week ago that the court believes the prosecution, namely the rapists, and that it chose to ignore the conclusive evidence brought before it by the defence. That's how it is, simply ignoring facts and choosing to accept lies. The reason for this will eventually be revealed and then we will see what kind of punishment will be imposed on those who deserve it.
לפני חצי שנה, יצאה צעירה בריטית בשן ועין מאונס קבוצתי ומאז חייה אינם חיים. היא הואשמה ששיקרה, לא הורשתה לצאת מקפריסין ואף הוכנסה לכלא! האנסים, לעומת זאת, חזרו מיד לבתיהם ויצאו בקולות צהלה וגיבורים גדולים על שנחלצו מהצרה אליה הכניסו את עצמם. שום כתם לא דבק בהם – להפך, שמוקים רבים כמותם רואים במה שעשו מעשה גבורה. לא אתפלא אם הללו ינהרו בהמוניהם לקפריסין כי הרי לא יעמידו אותם לדין כאשר יחזרו על המעשה המחריד והמביש הזה. בצדק קראו המפגינות להחרים את קפריסין ואני בהחלט מצפה מכל נערה, בחורה ואשה באשר הן לא להגיע לשם. אולי זה יכניס בינה כלשהי לקודקודיהם של אלה שהורו לבית המשפט לנהוג כפי שנהג.
Six months ago, a British young girl barely survived a group rape, and her life has not been the same as before. She was charged with lying, was not allowed to leave Cyprus and was even put in jail! The rapists, on the other hand, immediately returned to their homes, and came out joyfully and as great heroes for being rescued from the trouble they had put themselves in. No stain stuck to them – on the contrary, many shmucks like them see what they did as a heroic act. I would not be surprised if these people would flock to Cyprus because they will not be prosecuted when they repeat this horrifying and disgraceful act. The protesters rightly called for the boycott of Cyprus and I certainly expect every girl and woman not to go there. Perhaps that would put some sense into the heads of those who instructed the court to act as it did.
פרט למעטות, שמנסות לחזק את הצעירה ואת משפחתה, לרוב האטום לא אכפת מהסבל שלה ושל משפחתה, מהפוסט טראומה שהיא ודאי חווה, ממה שעבר עליה. הכל יודעים שהיה שם אונס קבוצתי, ישנו תעוד, ישנם סרטי וידאו שצולמו בשעת מעשה בטלפונים של הצופים, ישנן עדויות. להגיד שלכאורה עסקת הגז של הקפריסאים עם ישראל חשובה להם יותר מאשר חייה ועתידה של נערה צעירה בת 19? שלכאורה מישהו בממשלת ישראל איים על מי שאיים ולכן קרתה כל הפארסה המבישה הזו? שחייהם ועתידם של השמוקים הישראלים המגעילים חשובים יותר לכאורה?
Except for a few, who try to strengthen the young girl and her family, the heartless majority doesn't care about her suffering and her family's, from the post-trauma she must have experiencing, from what she has been through. Everyone knows there was group rape there, there is documentation, there are videos taken in action on viewers' phones, there is evidence. What should one say, that allegedly the gas deal between Cyprus and Israel is more important to them than the life and future of a 19-year-old young girl? That allegedly someone in the Israeli government has threatened someone and that is why all this shameful farce happened? Is the life and future of the disgusting Israeli shmucks allegedly more important?
אני מתביישת מאוד בפירות הבאושים שעשו את המעשה והפכו את הקערה על פיה. במקום לקבור את עצמם הכי עמוק שאפשר, להתבייש במעשיהם, להודות ולקחת אחריות על האסון שהמיטו על נפש חיה – הם נמלטו מאשמה מוצדקת ויצא שהנאנסת אשמה. מדהים!
I am very ashamed of the spoilt fruits that did the deed and turned the tables. Instead of burying themselves as deep as possible and being ashamed of their actions, admit and take responsibility for the disaster they inflicted on a living soul – they escaped from justified charges and what happened was that the girl who was raped became guilty. Stunning!
אנחנו חיים בעולם שבו לנשים עדיין אין מספיק כוח כדי לגבור על השמוקים המתענים להן. כל ההורס נפש חיה הן בישראל והן בעולם – שיהרס בעצמו עד סוף כל דורותיו. וביערנו את כל הרע מקרבנו!
We live in a world where women still do not have enough power to overcome the shmucks who oppress them. He who destroys a soul alive both in Israel and in the world – may he be destroyed himself to the end of all his generations. And we shall mop up all evil from among us!
מעבדת מלים, גם מאבדת... בעיקר, מתכתבת עם עצמי
