איך זה יכול להיות ? How Can it Be

Lauren Daigle – How Can It Be

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה? מליון בערך? אולי יותר? ועדיין אני נדהמת בכל פעם מחדש. בלתי נגמר.

How many times have I heard this sentence? About a million? Maybe more? And I'm still amazed every time anew. Never-ending.

השמיים איימו להמטיר גשם זלעפות, אך זה היה איום סרק. חבל שלא תליתי כביסה. שמש לא היתה בגלל העננים שכיסו את השמיים עד קצה האופק, אך הכביסה יכולה היתה בהחלט להתיבש למרות הקור העז. לא תמיד דברים הולכים בהתאם לרצוני. חבל. זה מאותם הימים שרומזים לך להשאר מתחת לשמיכת הפוך ולא לצאת לשום מקום, אך עם כל הרצון העז שלי לעשות כן, לא היה פרור בבית ונאלצתי לצאת לקניות וגם לסידורים שלא סבלו דיחוי.

The sky was threatening to pour torrential rain of not only cats and dogs, but probably mice too; but it was a futile threat. Too bad I didn't hang the laundry. No sun was seen because of the clouds that covered the sky to the edge of the horizon, but the laundry could certainly dry out despite the intense cold. Things don't always go according to my wishes. Too bad. It is one of those days that implies you to stay under a duvet and not go anywhere, but with all my strong desire to do so, there was no crumb in the house and I had to go shopping and also run some errands that could not be postponed.

תחנה ראשונה היתה בבית קפה, משום שאין זה מומלץ לערוך קניות על בטן ריקה, מה עוד שזו נדבקה לי לגב. מי שרעבה, תמיד תקנה יותר ממה שהיא צריכה וזה הרי מיותר ולא יעיל. המקום לא היה הומה מדי ויכולתי למצוא מקום ישיבה. בעודי צועדת לעבר המקום בו התכוונתי להתישב, חשתי טפיחה על כתפי. הסתובבתי. מישהו זר חייך אלי מאוזן לאוזן. לא היה ברור לי למה, משום שלא הכרתי אותו. "היי", קרא, "זוכרת אותי?" למראה פני המשתוממות, הוא טפח לי שוב על כתפי, הפעם על השניה, והכריז: "מתערוכת אישה מוזה! את בטח זוכרת!"

התערוכה היתה לפני כשנה. אותה אני זוכרת, כמובן, משום שהשתתפתי בה, אבל אותו ממש לא. הנדתי בראשי לאות שאין אני זוכרת אותו והתכוונתי לגשת למקום מושבי. זה היה תפוס, כך שהייתי צריכה לחפש שוב. "בואי, שבי איתי", פקד ותפס את זרועי כדי להוליכני לאן שרצה. אם יש משהו שאני שונאת, זה גבר שחושב שעליו לפקד על אישה. שמטתי את זרועי ממנו והתרחקתי לעבר מושב ריק אותו צדה עיני.

My first stop was in a café, because shopping on an empty stomach is not recommended, not to mention that it stuck to my back. Whoever starved, will always buy more than she needs and that is unnecessary and ineffective. The place was not too busy so I could find a seat. As I walked toward where I intended to sit, I felt a pat on my shoulder. I turned. A stranger smiled at me from ear to ear. It wasn't clear to me why, because I didn't know him. "Hi," he called, "remember me?" At the sight of my surprized face, he patted my shoulder again, this time on the other, and stated: "From the Muse Woman exhibition! You surely remember!"

The exhibition was about a year ago. I do remember it, of course, because I participated in it, but him I didn't at all. I shook my head to sign that I don't remember him and intended to go to my seat. It was taken, so I had to look again. "Come, sit with me," he commanded, grabbing my arm to lead me to where he wanted. If there's anything I hate, it's a man who thinks he should command a woman. I dropped my arm away from him and walked toward an empty seat that my eyes caught.

The Common Linnets – Calm After the Storm

"את עקשנית!" הכריז הנודניק והתישב בכסא מולי. "איך את לא זוכרת? היה לנו ויכוח מאוד חריף אז."

הבטתי בו, מנסה להזכר. שתי אפשרויות עלו על דעתי: או שהלה מטורלל ועוקב אחרי כל אישה שמגיעה לקפה בגפה או שהוא מחליף אותי עם מישהי שהוא אולי הכיר אך כנראה לא מספיק, משום שלא זיהה כראוי. אפשרות נוספת לפיה אכן נפגשנו בתערוכה, כלל לא עלתה על דעתי. אני מאמינה שהייתי זוכרת לוא היה לי איתו ויכוח ועוד 'מאוד חריף' כדבריו.

"You are stubborn!" Declared the nudnik and sat down in the chair next to me. "How don't you remember? We had a very sharp argument then."

I looked at him, trying to remember. Two choices came to my mind: either he was nuts who follows every woman who comes to the café on her own, or he was replacing me with someone he may have known but probably not enough, because he didn't identify properly. Another possibility, that we did meet in the show, hadn't come to my mind at all. I believe I would remember if I had an argument with him, let alone 'very sharp' as he put it.

המשך יבוא…

To be continue…

יש לנו שידוך We Have a Match

Danielle McClelland – What Goes 'round

למה זה נראה מובן מאליו שמישהי פנויה מחפשת תמיד גבר?

Why does it seem obvious that a single woman is always looking for a man?

אני עומדת בתור כדי לקנות כרטיס לסרט אחר הצהרים. אף אחת מהחבורה שלנו לא הגיעה. הסרט הזה היה צריך להיות מוקרן לפני שבועיים, אך יום לפני הקרנתו הודיעו לנו על דחיה בגלל כנס בהשתתפות הנאשם בשחיתות החוגג על חשבוננו כראש הממשלה הזמני. מלבד הכעס על החוצפה להזיז אותנו, האזרחים, מהבילוי שלנו בגלל גחמה של האפס הזה (הרי התכוננו לצפות בסרט!), היה את הענין הזה שהיו לרבים מאיתנו תוכניות אחרות לתאריך החדש של ההקרנה. למזלי, הזמן שלי גמיש, אך אף אחת מהחברות שלי לא היתה פנויה לבוא איתי לסרט, אז הלכתי לבדי.

I stand in line to buy a ticket for the afternoon movie. None of the members in our group came. This movie should have been screened two weeks ago, but the day before its screening we were notified of a deferment due to a conference attended by the accused of corruption who celebrates at our expense as the interim prime minister. Apart from the anger at the impertinence to move us, the citizens, from our pastime because of the whim of this zero (we intended to watch a movie!), there was this issue that many of us had other plans for the new screening date. Fortunately, my time is flexible, but none of my girlfriends were available to come to the movie with me, so I went by myself.

Dr. Lisa Diamond – Why the "born this way" argument doesn't advance LGBT equality

בצד הדוכן של מכירת הכרטיסים לסרט, ניסתה מישהי בדוכן ליד לשדל אנשים להרשם לנופש באילת. חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב להצטרף לדבר הזה, לא כל כך בשביל הנופש, אלא בשביל התמונות שאני יכולה לצלם – הן בדרך לשם ובחזרה והן במקום עצמו. שנים רבות לא הייתי שם.

On the side of the movie ticket sale stand, someone in the near stand was trying to encourage people into enrolling for a vacation in Eilat. I thought it might be a good idea to join this thing, not so much for the vacation, but for the photos I can take – both on the way there and back and in the place itself. I haven't been there for many years.

האיש שישב ליד מוכרת הנופשון, הביט בי בחיוך ואמר: "אני נרשמתי ואשמח אם תרשמי גם את. זה ממש בזול."

"בזול או לא", עניתי לו, מחייכת גם אני, "אבל רצוי שקודם כל אדע במה מדובר, לא?"

"את נראית לי פולניה אסלית לגמרי", השיב האיש, חיוכו מתרחב, "נראה לי שנסתדר מצוין."

"אני מסתדרת עם כל אחת, אין לי בעיה עם זה", עניתי.

"יופי!" אמר האלמוני בסיפוק.

The man sitting next to the resort saleswoman looked at me with a smile and said: "I signed up and would be happy if you signed up too. It's really cheap."

"Cheap or not," I answered, smiling as well, "but it is advisable that I first know what this is about, right?"

"You seem to be a completely genuine Pole," replied the man, his smile widening, "I think we will get along very well."

"I get along with everyone, I have no problem with that," I replied.

"Brilliant!" The anonymous said with satisfaction.

האישה בדוכן מחליפה מבטים עם מישהי שעומדת לצדה. "יש לנו שידוך", היא אומרת לה, קורצת אלי ומושיטה לי את העלון המתאר את נפלאות הנופש.

חייכתי לעצמי והתרכזתי בעלון. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי, שהנסיעה היא באוטובוס. אני תוהה למה אי אפשר היה לסדר טיסה לשם. יוצאים ב-8:30, לא נורא, אם כי לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי ערה בשעה הזו, שלא לדבר על רגלי. לא יכולתי שלא לתהות איך זה שלא תכננו לצאת ב-6 בבוקר. עברתי בתשומת לב על תוכנית הבילוי ודבר יותר משעמם מזה כנראה לא היה. אני לא מדברת רק על התוכנית האמנותיות, שהביאו מישהו שתנצח על שירה בציבור, אלא שלא הציעו שום אטרקציה מעניינת שאילת דוקא משופעת בהן. לדוגמא: ריף הדולפינים, המצפה התת-מימי.

The woman in the stand exchanges gazes with someone standing beside her. "We have a match," she says to her, winking at me and handing me the flyer describing the wonders of the resort.

I smiled to myself and concentrated on the newsletter. The first thing that caught my attention was that the trip was on a bus. I wonder why it was impossible to arrange a flight there. Leaving here at 8:30, not terrible, though I couldn't see myself up at this hour, let alone on my feet. I couldn't help but wonder how they didn't plan to leave at 6am. I went through the entertainment program with attention and it seemed that there wasn't more boring plan than that. I'm not just talking about the artistic program, where they brought someone to lead a sing-along, but they offered no interesting attraction that Eilat is full of. For example: The Dolphin Reef, the Underwater Observatory Park.

k.d. lang – Hallelujah (Fire Fight Australia Concert)

החזרתי את העלון. "תודה, אבל זה לא נראה לי מעניין."

האישה הביטה בי מאוכזבת, אך לא אמרה דבר. האיש, לעומת זאת, החליט לשכנע אותי לשנות את דעתי. שמוק מצוי, אין מה להתפלא. הם תמיד חושבים שהם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, בעיקר מכל אישה וכי על הזולת לקבל את דעתם. "למה?" שאל, "איך לא מעניין? זה כיף שם. חוץ מזה, נהיה יחד בחדר, זה בטוח יהיה מעניין." חשק עז לדקור לו את העין שקרצה אלי התעורר בי.

"יחד בחדר? למה?" תמהתי.

"אדם בחדר לבד משלם תוספת של 750 ₪ וחשבתי שבתור פולניה תרצי לחסוך. גם אני פולני לצורך הענין הזה." הוא שוב קרץ אלי. הוא ממש לא נראה פולני.

I returned the flier. "Thanks, but it doesn't seem interesting to me."

The woman looked at me disappointed, but said nothing. The man, however, decided to persuade me to change my mind. A typical shmuck, no surprise. They always think they know better than anyone else, especially that any woman, and that all should accept their opinions. "Why?" He asked, "How not interesting? It's fun over there. Besides, we'll be together in the room, it sure will be interesting." I had a strong urge to stab him in the eye that wished at me.

"Together in the room? Why?" I wondered.

"A person in a room alone is paying an extra 750 shekels and I thought that as a Pole you would like to save the extra fee. I am also a Pole for that matter." He winked at me again. He didn't really look a Pole.

התעלמתי ממנו והלכתי משם כדי לשבת במקומי הקבוע ולצפות בסרט. זה לא היה כל כך מעניין, כך שהחשבתי את אחר הצהריים הזה כבזבוז זמן גמור. לפעמים ישנם גם ימים כאלה. אין מה לעשות, לא כל הימים מעניינים, אם כי רובם בהחלט כן.

I ignored him and went from there to sit in my usual place to watch the movie. It wasn't that interesting, so I considered this afternoon as a completely waste of time. Sometimes there are days like that too. There's nothing to do about it, not all days are interesting, although most of them are.

Katie Cattermole – The over-sexualisation of lesbians, a personal perspective

במשפט אחד:

זה לא נראה לי הרגע המתאים לומר: "הרגע, אני לסבית", או שמא כן?

In one sentence:

It didn't seem to me as the proper moment to say: "Calm down, I'm a lesbian," or perhaps it was?

ביקורת בונה Constructive Criticism

Sheila Heen – How to use others' feedback to learn and grow

ביקורת, מבחינתי, צריכה להיות בונה, אחרת מה הטעם?

Criticism, for me, should be constructive, otherwise what's the point?

"למה לא כתבת על הסרט בו צפינו לפני שבועיים?" שאלה אותי מכרה במספרה אתמול.

"באיזה סרט מדובר?" שאלתי אותה בחזרה, כי ממש לא זכרתי. היתה לזה סיבה.

"הסרט על הסטודנטים לרפואה", היא מרעננת את זכרוני. אחרי שאני מרימה את גבותי בתמיהה, משום שלא הצלחתי להזכר בסרט, היא ממשיכה: "סרט צרפתי, השנה הראשונה באוניברסיטה בפקולטה לימודי רפואה." היא מביטה בי בציפיה.

הדרך הכי טובה שלי להזכר היא לראות בווטסאפ את הפרסומת לסרטים שמקרינים לנו. כרזת הסרט הצליחה לרענן את זכרוני. "מה היה לי לכתוב עליו? זה הסרט הכי משעמם ומעורר הבחילה בו צפיתי מזה כמה שנים", עניתי לה.

"Why didn't you write about the movie we watched two weeks ago?" Asked me an acquaintance me at the hairdressing salon yesterday.

"Which movie was this?" I asked her back because I couldn't remember. There was a reason for that.

"The film about the medical students," she refreshes my memory. After raising my eyebrows in wonder, because I couldn't remember the movie, she continues: "A French film, the first year in university at the medical studies faculty." She looks at me expectantly.

My best way to remember is to see on WhatsApp the advertisement of the movies that they play for us. The movie poster managed to refresh my memory. "What could I have to write about? It's the most boring and nauseating movie I've watched in a few years," I answered.

"מה?" שואלת האישה בתדהמה. "לא אהבת את הסרט? אני ובעלי מאוד אהבנו אותו. מה לא היה לאהוב בו?"

"מה כן היה לאהוב בו?" אני מחזירה לה שאלה על שאלתה.

היא מביטה בי במבט ממושך. אני מדמיינת את גלגלי מוחה מתגלגלים ואת התאים האפורים העובדים במרץ רב. היא כנראה לא חיכתה לתשובה כזו ממני. "הסרט היה נחמד", היא עונה לי, "שעה וחצי של הסחת דעת מההווה. זה מה שאני מצפה מסרט."

"אז זהו, שבשבילי היה הסרט משעמם מאוד", אני מסבירה לה. "אני לא מדברת רק על השטויות שלו, על הסצנות הממש לא מעניינות, התסריט המטופש ועל שלא מצאתי בו שום דבר מעניין. אני מדברת גם על שזה היה ממש בזבוז זמן, שלא לדבר על בזבוז כל המשאבים שנצרכים לעשיית הסרט. מיותר לגמרי."

"What?" The woman asks in amazement. "Didn't you like the movie? Me and my husband really loved it. What was not to like about it?"

"What was to like about it?" I return a question to her question.

She looks at me for a long time. I imagine her brain wheels rolling and the grey cells working vigorously. She probably didn't expect such an answer from me. "The movie was nice," she replies, "an hour and a half of distraction from the present. That's what I expect from a movie."

"It ain’t so for me, I found the movie very boring," I explain to her. "I'm not just talking about its nonsense, the really uninteresting scenes, the stupid script and that I didn't find anything interesting in it. I'm also talking about it being really a waste of time, not to mention wasting all the resources needed to make the movie. It's totally needless."

 

Joy Mayer – When faced with feedback

 

"וואו!" הפליאה בקולה ניכרת. "איזו שלילה גורפת! לא שחשבנו שזה סרט הדור, אבל היה נחמד. מזל שלא כתבת עליו."

"זה ענין של טעם", אני מנמקת לה, "אין מה לעשות. אתם אהבתם, אני לא. בזה זה מסתכם. חוץ מלעתים ממש-ממש נדירות, לעולם לא אכתוב ביקורת רעה. זה חסר טעם. אם אני צופה במשהו וזה גרוע, הרי שאין מה לעשות עם זה. זה יכול להיות סרט, קונצרט או כל יצירה שהיא. אם היצירה בסדר בכללי ואני יכולה לתרום משהו לזכותה בביקורת בונה, הרי שאני עושה זאת. איני נוהגת לכתוב ביקורת לשם הביקורת, אלא אם יש לי מה לתרום. כאן, כפי שאת יכולה להבין, לא היה לי מה לתרום."

"Wow!" The wonder in her voice is evident. "What a sweeping dismissal! Not that we thought it was the best movie, but it was nice. It's good that you didn't write about it."

"It's a matter of taste," I reason for her, "there's nothing we can do about it. You both loved it, I didn't. It comes down to it. Except for really-really rarely, I'll never write bad reviews. It's pointless. If I watch something and it's bad, there's nothing to do with it. It can be a movie, a concert, or any piece of work. If the piece is okay in general and I can contribute something to it with constructive criticism, then I do. I don't usually write a review for the purpose of the review, unless I have something to contribute. As you can understand, I had nothing to contribute here."

השנה הראשונה שלי – טריילר

Première Année – Trailer

בקצרה:

על טעם ועל ריח מיותר לחלוטין להתווכח.

In short:

It's completely pointless to argue about each other's taste.

ימים טובים Good Days

The Fab Four – Good Day Sunshine

ישנם ימים טובים, ישנם פחות. אני שמה לב לשני הסוגים.

There are good days, there are less. I notice both.

Caro Emerald – Perfect Day

 

במשפט אחד:

מה אפשר לעשות שיהיו רק ימים טובים?

 

In one sentence:

How can we just have good days?

החול היה חמים The Sand was Warm

Canadian Cancer Society – Here Comes the Sun

השבת היתה נפלאה. אחרי ימים סוערים וגשומים, זכינו לראות את השמש בחלק מהדרה. בכל זאת, חורף.

The Shabbat was wonderful. After stormy and rainy days, we got to see the sun in a part of its glory. After all, winter.

כבר אתמול התחיל להיות נעים, אך עדיין היה קר, בניגוד להיום. אמש, יצאתי לבלות עם חברות. זה לא היה דוקא לכבוד הולנטיין, אלא לכבוד יום ששי וכדי לא לשבת לבד בחושך. נסענו לתל אביב, שם אפשר היה למצוא מסעדות פתוחות ואנשים חוגגים, בניגוד לעיירה (המכונה בישראל 'עיר') הרדומה בה רובנו גרות. פה אין עסקים פתוחים בשבת בגלל הדתיים שיושבים בעיריה וכופים על החילונים את מנהגיהם. אבל לכל דבר אפשר למצוא פתרון. אם אי אפשר לבלות במקום מגורייך, את נודדת לעיר נורמלית ותורמת שם לכלכלתה.

It started to get nice yesterday, but it was still cold, unlike today. Last night, I went out with friends. It wasn't just for Valentin, but to for Friday and also not to sit alone in the dark. We went to Tel Aviv, where we could find open restaurants and people celebrating, as opposed to the dormant town (known in Israel as 'city') where most of us live. There are no businesses open on Saturday because of the religious who sit in the municipality and impose their customs on the secular. But you can find a solution for everything. If you can't have a good time the place you live, you migrate to a normal city and contribute there to its economy.

יש מקום נחמד לקהילה שלנו, אליו מורשות להכנס רק נשים בגילנו. לקח לנו זמן רב למצוא אותו, אך בסופו של דבר הצלחנו. לא היה קל, משום שהעולם כנראה שייך לצעירות ולנו אין ענין בהתעסקות עם תינוקות, אלא מעדיפות לבלות עם נשים בנות גילנו. המוזיקה מצוינת, בהתאם לטעמנו ובלי הרעש הנורא של הקקופוניה העכשווית, יש רחבת ריקודים עליה אפשר לרקוד בכיף, האוכל טעים ולא יקר והעיקר – אפשר לדבר ולשמוע זו עם זו בנחת. איני מבלה שם פעמים רבות, אך בכל הפעמים שהגעתי לשם, תמיד הכרתי מישהי חדשה, אפילו יותר מאחת. אומרים שבגילנו איננו נוהגות ליצור חברויות חדשות – אלה שטויות. עובדה שאנחנו כן. דוקא בגיל הזה יש לי יותר חברות מאשר היו לי אי פעם בחיי. מעניין, לא?

There is a nice place for our community where only women our age are allowed to hang at. It took us a long time to find it, but eventually we succeeded. It was not easy, because the world probably belongs to young people, and we have no interest in cradle snatching, but prefer to spend time with women of our age. The music is great, to our taste and without the terrible noise of contemporary cacophony, there is a dance floor on which we can joyfully dance, the food is delicious and inexpensive, and the main thing – you can leisurely talk and hear each other. I don't come there often, but every time I got there, I always got to meet someone new, even more than one. Rumour has it that at our age we don't make new friendships – these are nonsense. It's a fact that we do. Actually, at this age I have more friends than I ever had in my life. Interesting, isn't it?

על רקע המוזיקה הרכה, שקענו בדיון מעמיק בנושא יעילותו של ולנטיין ושאר 'חגים' שבדורות האחרונים נוטרלו ממשמעותם והפכו למסחטות כסף לסוחרים. "כשאני אוהבת מישהי, אני אומרת לה את זה כל הזמן ולא רק ב'ימים מיוחדים' כביכול. לא יכול להיות שכל השנה או ברובהּ, כי יש ימי הולדת וכדומה, לא אגיד דבר ורק בימים מסוימים אזכר לומר לה את זה רק משום שכך נהוג."

בנות שיחי הסכימו איתי. בגילנו, יש לנו דברים משותפים רבים. בגילנו, אנחנו כבר לא עולות על בריקדות. אני גם משתדלת להקיף את עצמי בנשים בעלות השקפת עולם ליברלית, מכילה ומקבלת כמו שאני מיחסת לעצמי. אני כבר לא בנויה לויכוחי סרק על נושאים שלדעתי צריכים להתקיים במדינה מתוקנת.

With the soft music in the background, we delved into an in-depth discussion of the efficacy of Valentine and other 'holidays' that in recent generations have been neutralized from their meaning and turned into money squeezers for merchants. "When I love someone, I tell her all the time and not just on supposedly 'special days.' It can't be that all year or most of it, because there are birthdays and the like, I won't say anything and only on certain days I will mention it to her just because it's customary."

My interlocutors agreed with me. At our age, we have many things in common. At our age, we no longer go to the barricades. I also try to surround myself with women who have a liberal worldview, contain and accept as I relate to myself. I'm no longer have patience for useless arguments about issues that I believe should exist in a well-managed country.

לגמתי בסיפוק ממיץ התפוזים, סוקרת במבטי את הנוכחות במקום. היו ביניהן כמה דמויות נחמדות שהייתי שמחה להכיר. כולנו הרי יודעות שמראה חיצוני אינו מעיד כלל על יופי פנימי. יחד עם זאת, יש בנו משיכה לנשים מסוימות ולא לאחרות. זה דבר שמעולם לא יכולתי להסביר לעצמי. אני פוגשת נשים, הן נראות נחמדות במבט חיצוני, אך כשאנחנו מתחילות לנהל שיחה, אני רואה את הנפילה, את הקיטוב בין איך שהן נראות כלפי חוץ לבין מה שהן באמת בתוכן פנימה. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. מעולם לא יכולתי לנחש מראש מה אגלה בפנימיותן, מה הן באמת. אולי אני נמשכת לכאלה במבט ראשון? אין לי מושג.

I sipped with satisfaction from the orange juice, exploring the presents in the place. There were some nice figures among them that I would love to meet. We all know that external appearance does not at all indicate inner beauty. At the same time, we are attracted to some women and not to others. This is something I could never explain to myself. I meet women, they look nice in an external glance, but as we start a conversation, I see the fall, the polarization between what they look like and what they really are inside. It amazes me every time anew. I could never guess in advance what I would discover in their internal, what they really are. Maybe I'm drawn to these at first glance? I have no idea.

מישהי התקרבה אל שולחננו. "שלום, נשים", אמרה בקול מתוק, "אולי מישהי רוצה לרקוד איתי?" היה בה משהו מושך שכרגיל לא יכולתי להסביר. שמחתי שהיא פנתה אלינו בתואר 'נשים' ולא כמו אלו שמתעקשות לקרוא לנשים בגילנו 'בנות', דבר שמעצבן אותי מאוד. 'חבל שהיא לא פנתה אלי באופן אישי', חשבתי לעצמי. אני מעדיפה הזמנה אישית ולא כללית. כמה מאיתנו קמו והלכו איתה. ליוויתי אותן במבטי. שיערתי שהיא כבר תבחר את זו שהיא תרצה לרקוד איתה והשאר מן הסתם תרקודנה זו עם זו.

Someone approached to our table. "Hello, women," she said sweetly, "perhaps someone wants to dance with me?" There was something attractive about her that as usual I couldn't explain. I was glad she addressed us with the title 'women' and not like those who insist on calling women our age 'girls', which annoys me very much. 'Too bad she didn't address me personally', I thought to myself. I prefer a personal invitation rather than a general one. Some of us got up and went with her. I followed them with my eyes. I figured she would choose on the dancefloor the one she wanted to dance with, and the rest would probably dance with each other.

ריקי גל – יש לי חולשה לרקדנים

Riki Gal – I Have a Weakness for Dancers

"אינך רוקדת?" שאלה מישהי מאחורי. הסתובבתי לעבר הקול. היא ישבה בשולחן לידינו, מחייכת אלי.

"אני רוקדת, בהחלט. אני אוהבת לרקוד", השבתי, מחייכת גם אני.

"אז למה לא הלכת איתן?" זו ישראל, כולנו סקרניות ומחטטות, אני רגילה.

"למה את לא הלכת איתן?" שלחתי לה הנחתה.

"היא באה לשולחן שלכן, לא אל שלי", קרצה אלי.

לפי איך שהשולחן שלה נראה, היא לא היתה לבד. "איפה החברות שלך?" שאלתי.

"תפסת אותי!" הכריזה. "הן הלכו לרקוד."

"איתה, מן הסתם", העליתי ניחוש מושכל.

"ראית אותה, אפשר לעמוד בקסמהּ?" שוב קרצה וחייכה.

"אכן, היא נראית נחמדה", הודיתי, "אבל לא עד כדי שגם אני אנהה אחרי העדר."

"Don't you dance?" Someone asked behind me. I turned toward the voice. She sat at the table next to us, smiling at me.

"I dance, definitely. I love to dance," I replied, smiling too.

"So why didn't you go with them?" This is Israel, we're all curious and nosey, I'm used to.

"Why didn't you go with them?" I sent her a spike.

"She came to your table, not to mine," she winked at me.

By the way her table looked, she wasn't sitting alone. "Where are your friends?" I asked.

"You got me!" She announced. "They went dancing."

"With her, probably," I made an educated guess.

"You saw her, can one resist her charm?" She winked again and smiled.

"Indeed, she seems nice," I admitted, "but not to the point that I will follow after the herd."

A Day in The Life – (by The Beatles; arr. Sam Haug, with orchestra)

במשפט אחד:

בבוקר, הלכנו לספוג את קסם הים, השמש והגלים. החול, תחת רגלינו היחפות, היה חמים.

In one sentence:

In the morning, we went to absorb the magic of the sea, the sun and the waves. The sand, under our bare feet, was warm.

ולנטיין 2020 Valentine's

Super Simple Songs – Skidamarink (Valentine's Day song)

האמת, שכחתי מזה. אני ישראלית, אז מה לי ולמסחטת הכספים הזו?

Honestly, I forgot about that. I'm Israeli, so what does this money extortion have to do with me?

עמוסת מצרכים מהקניות לשבת, פסעתי כמיטב יכולתי לעבר דירתי. לא היה קל, אך זה טוב לאימון הגופני ולחיזוק העצמות. כשמילאתי את הסלים במרכול, השתדלתי לאזן את משקל המצרכים כדי ששני הסלים המלאים כל טוב שהעמסתי על כתפי יהיו פחות או יותר שוים ולא יכאיבו לכתף אחת יותר מאשר לחברתה. אני תמיד למען שוויון בנטל. בדרך, התחשק לי פיצה, אז קניתי לי מגש אותו אוכל במשך שלושת הימים הקרובים, כלומר: במהלך סוף השבוע. אין לי יכולת לזלול מגש שלם בבת אחת. מעולם לא יכולתי. אמי זצ"ל נהגה לומר עלי שאני אוכלת כמו ציפור והיתה רודפת אחרי להלעיטני בכל מיני מאכלים. אני זוכרת שבתור ילדה לא היה לי תאבון רב וזה תמיד היה לי עינוי לעמוד כנגד נסיונות ההלעטה שלה.

Loaded with groceries from shopping for Shabbat, I walked as best I could toward my appartment. It was not easy, but it is good for physical training and for strengthening the bones. When I was filling the baskets at the supermarket, I tried to balance the weight of the groceries so that the two baskets full of all good things I loaded on my shoulders would be more or less equal and would not hurt one shoulder more than the other. I am always for equality in carrying of burden. On the way, I craved for pizza, so I bought me a tray which I'll eat for the next three days, which means: over the weekend. I can't fress (gobble up) a whole tray in one go. I never could. My mother bless her soul used to say about me that I'm eating like a bird and would chase me to stuff me with all kinds of foods. I remember that as a child I didn't have much appetite and it was always a torture for me to stand up to her stuffing trying attempts.

Snoopy – Be My Valentine

החזקתי את הקרטון לפני, מאזנת גם אותו כדי שחתיכות הפיצה לא יתבלגנו בתוכו. רק מאוחר יותר, בבית, גיליתי שמגש הפיצה לא נחתך עד תומו, כך שהחתיכות היו עדיין צמודות זו לזו ולא יכולות היו להתערבב זו בזו. למעשה, יכולתי להחזיק את המגש גם במאונך ולא היה קורה לזה כלום.

I held the cardboard in front of me, balancing it too so that the pizza slices wouldn't get messed in it. Only later, at home, I discover that the pizza tray had not been sliced deeply, so the pieces were still linked together and could not been mixed with each other. In fact, I could hold the tray vertically too and nothing would happen.

שתי נשים מבוגרות, בגילי, הלכו לפני ודיברו על ענייני דיומא, כך נראה היה לי. לפעמים, שיחות של זרות תופסות לי את האוזן. הפעם, הייתי עסוקה בנשיאת כובד הסלים והתרכזתי במשימה. כשהתקרבתי אל תחנת האוטובוס, היא היתה ריקה כמעט. אישה מבוגרת עמדה שם, ממתינה לאוטובוס. רק כשעברתי את התחנה, הבחנתי מאחוריה בשתי נשים צעירות, בסביבות שנות העשרים המאוחרות שלהן. המראה שלהן היה מלבב. הן היו צמודות זו לזו. מאוד. יכולתי להבחין איך הן מביטות זו בעיני זו. אי אפשר היה לפספס את האהבה הגדולה שהיתה ביניהן. המבוגרות שהלכו לפני כמעט ועברו אותן, אך אז הצמידו הצעירות את שפתותיהן זו לזו. הייתי כה שקועה במראה, עד כי לא שמתי לב שהנשים המבוגרות עצרו בפתאומיות. בנס לא נתקלתי בהן, ממש בנס. כנראה שהאינסטינקטים שלי עדיין בכושר, כך שהצלחתי לעקוף אותן ממש ברגע האחרון.

Two older women, my age, walked in front of me talking about current affairs, so it seemed to me. Sometimes, strangers' chats catch my ear. This time, I was busy carrying the heavy baskets so I concentrated on the task. As I approached the bus stop, it was almost empty. An elderly woman was standing there, waiting for her bus. It wasn't until I passed the station that I noticed two young women in their late twenties. Their sight was lovely. They were close to each other. Very. I could notice how they looked at each other. You couldn't miss the great love they had between them. The older women almost passed them, but then the young women pressed their lips together. I was so engrossed in that sight, that I didn't notice that the older women stopped abruptly. It was a miracle that I didn't bump into them, really a miracle. It seems that my instincts are still working well, so I managed to avoid bumping into them at the very last minute.

Chris Botti and Sting – My Funny Valentine

השארתי מאחור את המבוגרות בוהות בצעירות המתנשקות. לא נשארתי לראות מה קרה שם, אם המבוגרות יעירו לצעירות או תתעלמנה מהן. כשהגעתי לפינה ופניתי שמאלה לכיוון הדירה שלי, הגנבתי מבט לאחור. המבוגרות היו כמה מטרים מאחורי. זה אומר שהם המשיכו בדרכן. עצרתי לרגע לבדוק מה קורה בתחנת האוטובוס. הנשים הצעירות עדיין היו קרובות זו לזו, כך גם שפתיהן.

I left behind the elder women staring at the kissing young women. I didn't stay to see what happened there, if the elderly women said something or ignored them. When I reached the corner and turned left toward my apartment, I sneaked a gaze backward. The elderly women were a few meters behind me. That means they kept walking. I stopped for a moment to check what was happening at the bus stop. The young women were still close together, so were their lips.

הגעתי בשלום הביתה, פרקתי את המצרכים וסידרתי אותם במקום. שמתי סיר מרק טעים לכבוד השבת והלכתי לחדר העבודה. כשהדלקתי את המחשב, צצו לי כמה כתבות בפייסבוק על שהיום זה הולנטיין. לא זכרתי כלל. ידעתי שביאטריס מצפה להתיחסות ממנו בנושא, אחרי שהיא טרחה להזכיר לי את זה במשך השנים. מצדי, לא ציפיתי שהיא תשלח לי דבר. זה הרי לא טבוע בתרבות שלי. שלחתי לה כרטיס ברכה מצויר, מקוה לשמח אותה. אין זה אומר שהיא לא תצא לבלות בערב עם מישהי שהיא ודאי תמצא לה שם, בפאריז. איננו מחויבות זו לזו.

I arrived home safely, unpacked the groceries and put them in their place. I put a delicious soup pot in honour of Shabbat and went to the study. When I turned on the computer, a few Facebook articles popped up about Valentine's Day. I didn't remember at all. I knew that Béatrice was expecting me to address the matter after she had bothered to remind me of it over the years. For my part, I didn't expect her to send me anything. After all, it's not inherent in my culture. I sent her a painted greeting card, hoping to make her happy. This doesn't mean that she won't go out in the evening with someone she will surely find there, in Paris. We are not committed to each other.

Chris Botti – When I Fall in Love

במשפט אחד:

ולנטיין לא הקטע שלי.

In one sentence:

Valentine is not my thing.

את עדיין שם You're Still There

Gillian Dunn – Change Your Closet, Change Your Life

"ישן מפני חדש תוציאו", אומר הפסוק (ויקרא כ"ו י'). אולי יש בזה משהו נכון. לי קשה להפרד מהישן.

"You shall clear out the old to make way for the new," says the verse (Leviticus 26:10). Maybe there's something right about that. As for me, I find it hard to leave the old.

הנסיכה ניסתה להסביר לי שדברים לא תמיד קורים לפי איך שאנו רוצים שהם יקרו, כלומר: בהתאם לרצוננו. "את עדיין שם, למה? עבר כל כך הרבה זמן! צאי מזה!" היא חוזרת ומשננת לי ואוכלת לי את המוח. קל לה להגיד, קשה לי לבצע.

The princess tried to explain to me that things don't always happen as we want them to happen, that is: according to our wishes. "You're still there, why? It's been so long! Snap out of it!" She repeats to me and eats my brain. It's easy for her to say, it's hard for me to do.

מאריה קארי – אהיה שם

Mariah Carey – I'll Be There

במשפט אחד:

לא קל לשחרר, ממש לא קל.

In one sentence:

It's not easy to let go, not easy at all.

 

כבר לא בועטת No Longer Kicking

דיקלה – מסקרה שחורה

Dikla – Black mascara

מאז שאני זוכרת, תמיד הייתי מוצאת את עצמי במצבים בהם הלכתי נגד המוסכמות. אלה בדרך כלל היו לטובת מי שלא הייתי אני, כלומר – בנים.

Since I can remember, I had always found myself in situations where I went against the conventions. These were usually for the benefit of those who were not me, that is – boys.

אנחנו נולדות לתוך מציאות מסוימת שהיא לרוב נגדנו. משהו דפוק בחברה שמשחר היותה אין היא מסוגלת להכיל את האחר. חברה בריאה נבחנת ביכולתה להכיל את כל חבריה ובלי להפלות אף אחת. למה זה לא קורה?

We are born into a particular reality that is usually against us. Something is fucked up in a society that since its beginning it wasn't unable to accept the other. A healthy society is tested by its ability to accept all its members and not discriminate against anyone. Why is this not happening?

מרגע שעמדתי על דעתי, הבנתי שאני שוה פחות בעיני החברה. לא הייתי בן. כילדה, ציפו ממני להתנהגות מסוימת, לשחק במשחקים מסוימים וכוּוָנתי להיות מישהי שלא רציתי להיות. רציתי לשחק כדורגל עם הבנים, כי זה עניין אותי הרבה יותר מאשר לשחק בבובות או להכין עוגות מחול. כמה שנאתי לגעת בחול! זה היה מלכלך, נכנס לי לעיניים ועצבן אותי. היה מעניין יותר להתרוצץ עם הכדור. בבית הספר היה מעניין יותר ללמוד איך להכין דברים מעץ וממתכת מאשר להשתעמם בשיעורי הבישול או התפירה.

From the moment I started to understand things, I realized that I was less equal in the eyes of society. I was not a boy. As a child, I was expected to behave in a certain way, play certain games, and even to be someone I didn't want to be. I wanted to play football with the boys, because it interested me a lot more than playing with dolls or making cakes from sand. How I hated to touch the sand! It was dirty, got in my eyes and annoyed me. It was more interesting to run around with the ball. At school it was more interesting to learn how to make things from wood and metal than to get bored with cooking or sewing lessons.

הייתי צריכה להלחם בכל דבר כדי להשיג את מה שרציתי. שום דבר לא בא לי בקלות, שום דבר לא היה מובן מאליו. הייתי צריכה לעמוד על שלי עד שההורים נכנעו והרשו לי לשחק בכדורגל. נאלצתי להתעקש ולסרב להכנס לשיעורים המשעממים עם הבנות עד שהמנהל הבין שחבל להלחם בי וקיבלתי רשות מיוחדת ללמוד עם הבנים. כשאני חושבת על זה היום, אני אומרת לעצמי שמפליא שזה קרה. תמיד היה מכשול, תמיד תקרת זכוכית שעצרה בעדי רק משום שהייתי בת ולא בן. סרבתי להכנע. בעטתי, התעקשתי, עמדתי על שלי, נלחמתי ולא ויתרתי. כך היה במשך כל חיי. לא יכולתי להניח את נשקי אף פעם. לא הייתי היחידה. כל בנות הדור שלי סבלו מכך וכולנו נאלצנו להלחם קשה מאוד על מקומנו השוויוני בחברה ועל הזכות להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו ולהגשים את חלומותינו.

I had to fight everything in order to get what I wanted. Nothing came easy to me, nothing was obvious. I had to stand strong until my parents surrendered and let me play football. I had to insist and refuse to go to boring classes with the girls until the principal realized it was futile to fight me, so I got special permission to study with the boys. When I think about it today, I tell myself it's amazing that this happened. There was always an obstacle, always a glass ceiling that stopped me just because I was a girl, not a boy. I refused to surrender. I kicked, insisted, stood on mine, fought and never gave up. That was the case throughout my life. I could never lay down my arms. I wasn't the only one. The females of my whole generation suffered from this and we all had to fight very hard for our equal place in society and to achieve our goals and fulfil our dreams.

דיקלה – אין עוד אהבה כזאת

Dikla – There's no more Such a Love

"אבל בסופו של דבר השגת את המטרות שלך", התחכם איזה שמוק שהתווכח איתי על שטויות. "לא רבים מאיתנו יכולים לומר את זה."

"תגיד, אתה נורמלי?" התרגזתי עליו. "כמה היית צריך להלחם על הדבר הבסיסי ביותר? אילו דברים רצית בחיים ושמו לך מכשולים בדרכך?"

זה לא היה משופע ביותר בתאים אפורים ולכן הוא הביט בי בתמהון. "מה זה הדבר הבסיסי שאת מדברת עליו?"

מעולם לא היה לי כוח לסתומים. זה לא שהוא לא היה מסוגל להבין, הוא פשוט לא רצה. למה שירצה? ממתי מי שהכוח בידיו ירצה לשמוט אותו ממנו? "האם היה משהו בחיים שלך שרצית לעשות וזה נמנע ממך?" גיליתי הרבה מאוד סבלנות, מעבר למקובל אצלי.

"לא יודע", ענה מיד, בלי להקדיש לזה מחשבה כמעט. "לא היו לי שאיפות מיוחדות. זרמתי."

"But in the end you achieved your goals," some smart aleck shmuck argued with me about nonsense. "Not many of us can say that."

"Tell me, are you normal?" I got mad at him. "How much did you have to fight for the most basic thing? What things did you want in life and got obstacles on your way?"

He was not very abundance of grey cells, so he looked at me in amazement. "What's the basic thing you're talking about?"

I never had the strength to thick-headed people. It wasn't that he couldn't understand, he just didn't want to. Why would he want to? Since when does whoever has the power in his hands want to drop it? "Was there anything in your life that you wanted to do and that was prevented from you?" I showed a lot of patience, beyond my usual ability.

"I don't know," he replied immediately, without giving much thought to it. "I had no special aspirations. I flowed."

הקלות בה אמר את זה ובלי לחשוב על איך זה נשמע וכמה מטומטם זה, שלא לדבר על לא מתחשב בזולת, הרתיחה את דמי. רגלי הנכונה תמיד לפעולה השתוללה מתחת לשולחן ודרשה שאניח לה לבצע את זממה. אזרתי את כל כוחי – הן הפיזי והן הנפשי – וריסנתי אותה. לא היה קל, אך הצלחתי. יש אנשים שאינם ראויים להתיחסות. את אלה אי אפשר כבר לחנך. דעתם לא תשתנה ולא משנה כמה הוכחות תביאי בפניהם. מי שהדברים בחיים באים לו בקלות, יתקשה להבין את אלו שנתקלו בקירות אטומים. זה מאותם מקרים בהם אני שמה דאודורנט.

The ease with which he said it and without thinking about what it sounded like and how dumb it was, not to mention inconsiderate, made my blood boil. My right foot that is constantly ready for action raged under the table and demanded that I let it fulfil its nefarious intentions. I gathered all my strength – both physical and mental – and restrained it. It wasn't easy, but I succeeded. Some people don't deserve any attention. These cannot be educated. Their opinion will not change no matter how much proof you bring to them. Those who has it easy in life will find it difficult to understand those who encountered in opaque walls. It's from those occasions when I put deodorant.

Mikki Hebl – Modern Discrimination: Subtle but Significant

במשפט אחד:

היה לי חשק עז לבעוט בו וללמד אותו לקח ממשי, לא בתאוריה, אבל בגילי אני כבר לא בועטת, מיותר לי.

In one sentence:

I had a strong urge to kick him and teach him a real lesson, not in theory, but at my age I no longer kick, it's pointless now.

לחיות בבדידות Lonely Lives

Cornelia Geppert – A video game that helps us understand loneliness

פעם היינו חלק מהמשפחות שלנו. היום מה?

In the past we used to be part of our families. Today what?

בילדותי לא היו בתי אבות לאלה שהיו להם משפחות. בילדותי, סבא או סבתא (לי לא היו בגלל השואה) גרו עם המשפחות שלהם. למרות שהזמנים היו קשים והבתים לא היו מרווחים, תמיד היה מקום לקשישים. עם הזמן, אנשים בנו את עצמם, עברו לבתים מרווחים ואת הזקנים הכניסו לבתי אבות. לאנשים כבר לא היה זמן וכנראה גם לא סבלנות לטפל בהוריהם.

In my childhood there were no nursing homes for those who had families. In my childhood, grandparents (I had none because of the Holocaust) lived with their families. Although times were tough and houses were not spacious, there was always room for the elderly. Over time, people built themselves, moved into spacious homes and they sent the elderly to nursing homes. People no longer had the time and probably not the patience either to care for their parents.

אנחנו חיים בחברה מנוכרת. אנחנו חיים בחברה שאינה מאפשרת לחיות חיים ראויים, שמעבירה את הדור העובד במרוץ עכברים בלתי אפשרי, ללא יכולת להתפרנס בכבוד וללא אפשרות לדאוג כראוי לדור ההורים. איני מתיחסת לענין הכלכלי, אלא לבדידות ולהזנחה של הקשישים. מרגע שאנו מגיעים לגיל מסוים, אנו נידונים לבידוד מהמשפחה. לרבים מילדינו אין זמן להרים אלינו טלפון, לשאול לשלומנו, לדבר איתנו, גם אם הם גרים במרחק קצר מאיתנו. קל וחומר כשמדובר במרחקים גדולים. אנחנו חיים בחברה מפוררת.

We live in an alienated society. We live in a society that does not allow a proper life, which puts the working generation in an impossible rat race, without the ability to earn a living with dignity, and not being able to properly care for the parents. I don't refer to the economic issue, but to the loneliness and neglect of the elderly. Once we reach a certain age, we are doomed to isolation from the family. Many of our children don't have time to pick up the phone, ask how we are doing, talk to us, even if they live in a short distance from us. all the more so when it comes to great distances. We live in a disintegrated society.

הניסוי המעניין שנערך בכמה בתי אבות בעולם, במהלכו שילבו גני ילדים של בני ארבע עם בני שמונים ומעלה, העלה כמה תובנות מעניינות וגם מתסכלות. התובנות המעניינות הצביעו על שיפור במצבם הבריאותי של הזקנים ושיפור בכישוריהם החברתיים והשפתיים של בני הארבע, כמו גם ביכולותיהם ההתפתחותיים. שני הצדדים הרויחו כתוצאה מהאינטראקציה ביניהם. התובנות המתסכלות הן שאין עושים זאת בכל מקום בעולם כדבר רגיל, כחלק מהחברה. כמו כן, למה זה נפסק אחרי התקופה המסוימת של הניסוי ואין זה ממשיך הלאה? למה בני הארבע אינם ממשיכים בקשריהם עם הזקנים לנצח?

The interesting experiment in several nursing homes around the world, during which four-year-old pre-schoolers were integrated with people of eighty-year-olds and elder, yielded some interesting insights and frustrating as well. The interesting insights pointed out an improvement in the health of the elderly and an improvement in the social and linguistic skills of the four-year-olds as well as their developmental abilities. Both parties benefited as a result of their interaction. The frustrating insights are that it is not done anywhere in the world as a normal thing, as part of society. Also, why did it stop after the particular period of the experiment and it doesn't go on? Why don't the four-year-olds continue their relationship with the elders forever?

Old People's Home For 4 Year Olds

Kids and Seniors Celebrate 103rd Birthday

יש גיל שבו אנחנו נזנחים ומשאירים אותנו לחיות לבד, בלי שום יכולת לעשות דבר מלבד לשבת כל היום במקומנו ולחכות עד שהמוות יגאל אותנו מהשממון והבדידות. הממשלה זנחה את חובותיה לאזרחים. לפוליטיקאים אין רצון להקצות את הכסף הדרוש לרווחתנו. הקצבאות המשולמות לנו אינן מכסות דבר ואינן ממלאות את צרכינו כלל. במקום להחזיר לנו את המסים ששילמנו כל חיינו, עלינו להסתמך על מתנדבים שיעשו את העבודה. לשרותים הסוציאליים אין מספיק כח אדם ואין מספיק כסף שיוקצה לטובת הצרכים שלנו. זה יכול להיות אחרת.

There is an age when we are abandoned and left to live alone, with no capacity to do anything except sit all day in our place and wait for death to redeem us from desolation and loneliness. The government has abandoned its obligations to citizens. Politicians have no desire to allocate the money needed for our welfare. The allowances paid to us do not cover anything and do not meet our needs at all. Instead of paying back the taxes we have paid all our lives, we must rely on volunteers to do the work. Social services do not have enough manpower and not enough money to be allocated to our needs. It could be different.

Kelly Burns – Elder Care: Sharing our Last Milestones

במשפט אחד:

שילוב הזקנים בתוך החברה במקום לזנוח אותם לנפשם, עשוי להיות לתועלת לכולם, גם לפוליטיקאים.

In one sentence:

Incorporating the elderly into society rather than abandoning them and leave them alone, may be of benefit to everyone, even to politicians.

Lonely Lives: Alarming Number of Seniors Go Entire Week Without Talking to Anyone (Study Finds site)

Donate your words (Age UK site)

רק טפטף, לא נורא Just Drizzled, wasn't so Bad

שמיים מעוננים אחר הצהריים   Cloudy skies in the afternoon

מישהי חלמה איתי פעם לחוות רק אביב וקיץ, כלומר: את העונות החמות. רעיון טוב מאוד, אפילו מצוין.

Somebody once dreamed with me of experiencing only spring and summer, that is: the warm seasons. A very good idea, even excellent.

הרעיון הגאוני היה לחיות מחצית השנה בארץ שבה שורר קיץ וכשמגיע הסתו – לעבור לארץ שבה מתחיל האביב. זאת, כדי לא לחוות את העונות הקרות. הסתו עוד מילא, את זה אני עוד מסוגלת לסבול, בעיקר כשזה סתו ישראלי – חמים ונעים, אבל חורף וקור – על זה אני מוותרת בשמחה.

The ingenious idea was to live half the year in a country where summer reigns, and when autumn comes – to move to a country where spring begins. This, so as not to experience the cold seasons. Autumn isn't too bad, this I can still endure, especially when it is the Israeli autumn – warm and pleasant, but winter and cold – I happily give it up.

חשבתי על הרעיון המצוין הזה בדרכי לבלות אחר הצהריים עם הנכדים המתוקים שלי. היה קררררררר. אמנם לא ירד גשם, רוח לא נשבה והאויר עמד על עומדו, אך הקור היה עז. 10⁰ (צלסיוס) זה מבחינתי קררררררר. התעטפתי היטב בשלוש שכבות לבוש מתחת למעיל המחמם, עטיתי כפפות לידי, כרכתי צעיף סביב צווארי וחבשתי לראשי כובע צמר לטובת האוזניים, כדי שאלה לא יקפאו לי. הגנתי היטב על עצמי.

I thought of this great idea on my way to spend the afternoon with my sweet grandchildren. It was collllddd. Although it didn't rain, no wind was blowing and the air stood still, but the cold was intense. 10⁰ (Celsius) for me is collllddd. I wrapped myself well in three layers of clothing under the warming coat, I put on gloves, wrapped a scarf around my neck and put on a woollen cap in favour of my ears, so they wouldn't freeze. I defended myself well.

"איך היה לך?" שאלה ביאטריס כשנפגשנו בסקייפ. "ודאי נהנית איתם."

"ברור! אני תמיד נהנית איתם. הם כאלה נהדרים. כיף לי לבלות איתם. הבכור התחיל ללמוד לקרוא וזה תענוג גדול לשמוע אותו קורא באוזנינו, שלא לדבר על להביט בהבעות פניו כשהוא מגלה שהוא יכול להתמודד עם המלים. ממש כיף לי!"

"אני יודעת", היא מחייכת אלי, "את אוהבת כשקוראים באוזנייך."

"אכן כן", אני מחייכת אליה בחזרה. "אני ממש נהנית מזה."

"How was it?" Béatrice asked me when we met on Skype. "You must have had fun with them."

"Obviously! I always enjoy being with them. They are great. I have fun spending time with them. The elder started learning to read and it's a great pleasure to hear him read to us, not to mention looking at his expression when he finds out he can handle the words. It's really fun for me!"

"I know," she smiles at me, "you love when people read to you."

"Yes indeed," I smile back at her. "I really enjoy it."

"איך היתה הדרך חזרה, גם היה קר?" ביאטריס דואגת לי.

"לא ממש, האמת. באמצע הדרך התחיל לטפטף. לא ציפיתי לזה."

"היקום ראה שאינך בקניות", הקניטה, "ודאי נרטבת." פניה מתעננות בהשתתפות בחויה שלי.

"לא ממש. רק טפטף, לא נורא." אכן, לא היה נורא.

"How was the way back, was cold too?" Béatrice worries about me.

"Not really, to be honest. When I was halfway, it started to dribble. I wasn't expecting that."

"The universe saw that you were not shopping," she teased, "you probably got wet." Her face gets clouded with sympathy to my experience.

"Not really. It just drizzled, wasn't so bad." Indeed, it wasn't so bad.

Hīria Te Rangi – The Power of a Grandmother

במשפט אחד:

אחר צהריים כייפי עם הנכדים, כן ירבו.

In one sentence:

A fun afternoon with the grandchildren, may there be more like that.