מצעד החיים

שואה1

March of the Living

היא תכננה וכמעט אפילו קנתה כרטיסים. היא ידעה את דעתי הברורה והמוצקה על הנושא, אך חשבה שתוכל לשכנעני לחוות את העבר בצורה מציאותית. מבחינתי, המציאות היא הארץ שלי, הקיום שלי בה, ילדַי ונכדַי, שהם נצחונם של הורי ז"ל על החרפה הנאצית. איני שואפת כלל וכלל לפרנס את בני העם שעשו יד אחת עִם צורְרֵי עַמי להשמיד את אבותי. דמם עדיין טרי מדי, עדיין זועק ומהדהד מן האדמה הארורה ההיא.

She planned and almost even bought the tickets. She knew my clear and firm opinion about the issue, but thought that she could persuade me to experience the past in real time. As far as I'm concerned, reality is my country, my existence in it, my children and grandchildren, who are my parents' victory over the Nazi disgrace. I have no aspiration to support any members of the people who collaborated with my people's enemy in purpose of destroying my ancestors. Their blood is still too fresh, still cries out echoing from that bloody soil.   

תהיתי באוזניה הכיצד לא מצאה עצמה עושה זאת בכל השנים הרבות בהן חיתה בצרפת, בה נולדה וגדלה. לא היתה לה תשובה, אך היא הבטיחה לי להרהר בדבר ולחזור אלי. איני עוצרת את נשימתי. אני רואה עצמי כאלופת החפרניות, אך מבטיחה לכן שביאטריס עולה עלי בהרבה. הבה נעצור כאן ולא נתיחס לתרתי המשמע…

I expressed my wonder to her, how come she never found herself doing it all those many years living in France, where she was born and raised. She didn't have an answer at that moment, but promised to look into the matter and get back to me. I'm not holding my breath. I see myself as the diggers' champion, but I promise you that Béatrice does top me many times over. Let's stop right here and let's not relate to the double meaning…

הצפירות צופרות ברמה. אנו עומדות בחצר בית הספר המקומי, דומעות עם הרעש החודר ללב ההומה. דומיניק, אמהּ של ביאטריס, עומדת דומם, מורכנת ראש. אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר לה בראש, איך זכרונות מרים מימי ילדותה בטריפולי של מלחמת העולם השניה, בוערים בלבה. השואה לא פסחה על החלק המזרחי של בני עמנו, למרבה הפליאה של יוצאי פולין היושבין לבד בחושך. ההסטוריה מצביאה על שהם אינם לבד בזה, על אף חתרנותו הבלתי נלאית והבזויה של האפסיהו להפריד בין חלקי העם.

The sirens are screaming out loud. We stand in the local schoolyard, tearing along with the noise penetrating into the flooded heart. Dominick, Béatrice's mother, is standing in silence, her head down. I can imagine what is going in her head, how these bitter memories of her childhood days in World War II Tripoli, burning in her heart. To the great surprise of the Polish Jews who sit alone in ze dark, the holocaust didn't skip the eastern part of our people. History shoes that they are not alone in this, despite the despicable indefatigable acts of the zeroyau Bibi to sabotage and depart our people.

את התקוה אני שרה בקול שבור. כרגיל, איני מסוגלת להוציא את המלים מפי ללא ליווי הדמעות הזולגות. ביאטריס ודומיניק שרות בעוז במבטא הצרפתי הרך, יחד עם שאר הנקהלים לכבד את זכר הנספים. תם הטקס, הקהל מתחיל להתפזר. לבנו כבד, ואנחנו צועדות לאט הביתה, נתונות אשה בתוך שרעפיה. אחר הצהריים יתחיל מצעד החיים על האדמה הארורה ההיא ואני שמחה על שעמדתי על שלי בסרובי לדרוך עליה.

I sing the Hatikvah in a broken voice. As usual, I am unable to utter the words without tears accompany them. Béatrice and Dominick sing with all their might in that soft French accent, along with the other gathered to honour the memory of the murdered. The ceremony is done. The crowd starts to scatter. Our heart is heavy, and we slowly march home, each in her own thoughts. The March of the Living will start this afternoon on that bloody soil, and I am happy I held my ground by refusing to lay my foot on it.

זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג – אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

פאַרטיזאַנער הימן – המנון הפרטיזנים

מלים: הירש גליק

מנגינה: דימיטרי פוקראס

תרגום לעברית: אברהם שלונסקי

Chava Alberstein – Zog nit kein mol

עם ישראל חי

טלאי צהוב

טלאי צהוב

The People of Israel is Alive

בכל שנה מחדש. ככל שהשנים נוקפות, ככל שהדור ההוא הולך ומתמעט, הדור שלנו, השני לשואה, הולך ומתפכח, יחד עם הגעגועים לאלה שעזבו אותנו. דברים שלא השכלנו להבין כשהורינו חיו איתנו, מתחילים לזוז לנו בתודעה. פתאום נוחתת עלינו ההכרה המחרידה שהתופת הנוראה אותה עברו, מי יודעת אם היינו מסוגלות לשרוד כמותם.

העדויות שעולות מהסרטים שמראים לנו בטלויזיה, פתאום מכות בנו, ופני הורינו עומדות מולנו באלם, אלו ששתקו, שלא היה להם כוח לדבר ולספר, מעידות שגם הם היו שם.

Each year anew. As the years pass, as much as that generation decreases, our generation, the second to the holocaust, becomes closer to reality, along with our longing to those who left us. Things we could not understand while our parents where still with us, start to move in our consciousness. Suddenly, the horrible acknowledge lends upon us, that the horrific hell they went through, who knows if we would be able to survive like they did.

The evidence from the films the television shows us, suddenly hit us, and the faces of our parents stand silently in front of us, those who were silent, that didn't have the strength to talk and tell, evident that they also were there.

yankele by Gebirtig

Sang by Yanky Jack Goldenberg

דבר אחד הוא לחיות עם הורים שותקים, קשי נפש, שמאחורי הצחוק שהשמיעו לעתים נדירות ביותר, הסתתר המוות, כל אותם רוחות רפאים שהקיפו אותם כל הזמן. דבר אחר הוא להבין, לאחר לכתם, שגם עליהם עברו ארועים נוראיים, אולי זהים לאלה שאנו צופים בהם בסרטים הדוקומנטריים. לעולם לא נדע כבר את האמת. חוויותיהם לעולם ישארו איתם.

הלואי וימצאו מנוחה שלמה ונכונה, אמן!

One thing is to live with silent parents, their soul hard, that behind the laughter they very rarely let out, death was hiding, all those ghosts which surrounded them all the time. Another thing is to understand, after they have gone, that they also experienced these awful events, perhaps the same as these we see in the documentaries. We will never know the truth. Their experience will stay with them forever.

 

May they find peace, Amen!

ובזכותן

שפיות והגינות אלה מרצ

שמאל זה מרצ

הבוקר בא להצבעה. רק לפני 5 דקות היו לנו בחירות שתוצאותיהן לא היו לרוחי לגמרי, והאפסיהו החליט שמתחשק לו להיות הדיקטטור הגדול ובמקום לעבוד עם השרים שהוא בחר לקואליציה שלו, עליו לבזבז את כספנו ולקיים בחירות נוספות ומיותרות.

היו לי ויכוחים לא מעטים עם הסביבה הפחות אישית על הדרך, על מה שהיינו רוצות לראות במדינה. חלק קשקש לי על שאין לנו מנהיג אחר מהביב. על זה אי אפשר להתגבר, כי עם טפשים זה חסר כל סיכוי. מי שאין לו תאים אפורים מינימליים, מה את יכולה לומר לו כדי להכניס בינה לקודקודו? קודקוד יש אמנם, אך בינה יוק. כמו שמדי פעם אנחנו מרעננות את מצאי החברים שלנו בפייסבוק, אני ממליצה לעשות כן גם בחיים. טפשים לא בד' אמותי.

הפופיק רעד לנו הבוקר, לביאטריס ולי, ביתר שאת, אחרי שבזמן האחרון פתאום הבנו שמרצ עלולה לא לעבור את אחוז החסימה. אינני חסידתה ואינני נוהגת להצביע עבורה משום שאינני מרוצה כל כך מהמצע המדיני שלה, אך הפעם היה צורך להתגייס כדי שיהיה מי שילחמו על זכויותינו האזרחיות אחרי שאלו נרמסו ברגל גסה בידי הימין.

התלבטות קשה היתה לנו בין הצבעה למרצ לבין המפלגה החדשה עליה שמענו רק ביום ששי, ביומן של איילה חסון. נז אותיותיה, לאמר (מן הסתם): "נגד זכרים". דא עקא, שמלבד הרצון להשמיע את קולן ולהיות שותפות לפוליטיקה, לא היה לנו מושג מה סדר היום שלהן, האם מתנחלות, האם לטובת הלהט"ב, האם… עם כל הרצון שלנו לסייע לנשים, תמיכה במרצ נראתה לנו חשובה יותר כרגע. חבל שהן לא חשבו להשתלב במפלגת העבודה או במרצ, היו חוסכות לנו התלבטויות.

"חגיגת" הדמוקרטיה

"חגיגת" הדמוקרטיה

עכשו נראה מה יקרה ואיזו קואליציה תהיה לנו. מקוה לטוב, חבל שכל כך הרבה מליוני ₪ ירדו לטמיון.

ובזכותן אולי יהיה לנו שינוי

ובזכותן אולי יהיה לנו שינוי

פורים שמח!

Happy Purim!

שירנה, שמחנה והיינה מאושרות

Sing, dance and be happy

יציאת צרפת

Exodus from France

האינסטינקט הראשון היה לארוז את עצמם ולנוס על נפשם. אינסטינקט השרדות של יהודים בגולה. אצלנו, הישראלים החיים במדינתנו (גם אם המשוסעת ועם אויבינו מסביבנו), האינסטינקט הראשון כתגובה לאיום הוא להתגייס ולהשיב מלחמה השערה. זה ההבדל בין מי שחש אזרח בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו לבין מי שאמנם חושב שהוא אזרח, אך מאוים תמיד. גם אנחנו הרי מאוימים בידי אויבינו ימח שמם וזכרם, אך אנו חיים במדינה שבאמת שלנו, היהודים הישראלים, ולא בנכר.

Their first instinct was to pack themselves and flee for their lives. An instinct of survival of diaspora Jews. Us, the Israelis who live in our country (even if it's torn and with our enemies surrounding us), our first instinct as a respond to a threat, is to recruit and fight back. That is the difference between people who feel entirely as citizens and between those who perhaps think they are citizens, but are always threatened. We, Israeli Jews, also are threatened by our enemies (may they rotten in hell), but we live in our real country, not in the diaspora.

Dar Williams – February

Lyrics

ביאטריס, החיה מזה מספר חודשים בישראל ומנהלת את הקריירה שלה מרחוק, די התלבטה אם להמשיך ולגור פה, בעיקר לטובת הזוגיות שלנו, או לקפוץ מארץ לארץ ולרחף בקופסת פח בשמיים כל שני וחמישי או ליתר דיוק – כל ראשון וששי. ואני… גם לי לא קל להטלטל ממקומי. יש א/נשים אחוזי תזזית, שישיבה במקום אחד לא רק שמקצרת את חייהן, אלא מוציאה אותן מדעתן. אני מסתפקת במה שטוב לי וזה – לשבת מול המחשב, לכתוב, לעבוד קשה בחוות שלי ולהנות מחיי.

Béatrice, who lives for a few months now in Israel and manages her career from remoteness, had quite a indecision if to continue living here, mainly in favour of our relations, or jumping from country to country and float inside a tin box in the sky every Sunday and Friday. And me… it's not easy for me to be tossed from my place. There are frantic people who can't sit in one place; not only it shorten their life, it also drives them crazy. I am satisfied with what is good for me – sitting in front of the computer, writing, working hard on my farms and enjoy my life.

Je suis moi-même

Je suis moi-même

 

איך אורזין חיים שלמים? מה לוקחין? מה משאירין מאחור? מה מוכרין? והמצב לוחץ. אין הרבה זמן לחשוב, לארגן, לקבץ, לשחרר. בעיקר להרפות. ישנם דברים רבים שאי אפשר לקחת, להעביר למקום החדש, כמו הבית, המקום בו חיית את מירב חייך. הקירות, התקרות, הרצפות, הרהיטים, הכלים… כל מה שהיה בית בשבילך… שום דבר לא יכול להוות תחליף למה שאהבת, גם אם עכשו את במקום אחר, לכאורה בטוח יותר, גם אם זה ארמון. כרגע, זה בגדר מקלט, עדיין לא בית. אולי עם הזמן…

How does one pack a whole life? What does one take? What should one leave behind? What to sell? The pressure is very intense. There's not much time to think, to organize, assemble, to release. Mainly to let go. There are many things you can't take, transfer to the new place, like home, where you lived most of your life. The walls, the ceilings, the floors, the furniture, belongings… Everything that meant home for you… Nothing can be substitute to what you loved, even if now you are in another place, theoretically safer, even if it’s a palace. At the moment it's a kind of shelter, not a home yet. Perhaps in due time.

רצון לעוף

Desire to Fly

יש לפעמים רצון לעוף

יש לפעמים רצון לעוף

לפעמים יש רצון לעוף מכאן, לעוף, לעוף ולא לחזור עד שייטב. ביאטריס חושבת שלעוף זה טוב. אני, שראשי מסתחרר רק מלחשוב על להכנס לקופסת פח ולהטלטל בתוכה ללא יכולת שליטה על גורלי, מעדיפה קרקע מוצקה תחת רגלי. למרות זאת, אני שוקלת לעוף ולא רק אל מחוזות הדמיון.

Sometimes there's this desire to fly away from here, to fly, fly and stay away until it gets better. Béatrice thinks that flying is good. Me, who's head gets dizzy and starts spinning just from thinking of getting into a tin box and shake in it without being able to control my destiny, prefer a solid ground under my feet. Even though, I am considering to fly away and not only to imaginary destinations.

שלישית קצה השדה – יש לפעמים רצון לעוף

The Edge of the Field Trio – Sometimes there is a desire to fly

הכל מדברים על המצב שהוא כזה רע ולא תקין. הטרדות מיניות מצד מפקדים בכירים במשטרה, זה רק קצה הקרחון. משום שנהיה פופולרי לרדת על כל מיני מגזרים, היום זו המשטרה. שלשום היו אלה עובדי הרכבת, עובדי חברת החשמל, מועסקי נמל אשדוד ועוד. מי ישורנו מחר? במקום לפתור את שורש הבעיה, שזה החינוך הקלוקל והמצ'ואיסטי, נטפלים לסקטורים שלמים, אף שרוב חבריהם טרם פשעו.

Everybody is talking about the current situation, that is so bed and not in order. Sexual harassment by senior police officers is only the tip of the iceberg. Since it's popular to pick onto various sectors, currently it's the police. Before, it was the train workers, the Electric Corporation workers, the Ashdod port employees etc. Who knows who's next? Instead of solving the problem, which is the bad and macho education, they pick onto whole sectors, even if most of their members didn't do any harm yet.

בנוסף, הבחירות בפתח עם הטמטום של העומד בראש ממשלתנו להתעקש על האדרת שמו. מה לא יעשה הלה להזיק לעם, העיקר שהוא ירגיש חשוב. תמהתני הכיצד אין איש בקרבתו לגלות לו את האמת, שהוא ממש לא חשוב וגם הוא ילך בסופו של דבר לעולמו כמו כל בן תמותה אחר. מי האמיץ שיחליט ליטול קורה מבין עיניו ולהסביר לו שהוא ממש לא רם ולא נישא מעל החיים, גם אם יש לו את הפריבילגיה לרופאים פרטיים על חשבוננו ואינו נצרך לחדרי מיון כמו העם. עד כמה יכול הוא להיות מנותק מהעם הנמק בשל הרפואה הציבורית הקורסת?

In addition, the elections are soon to come with the stupidity of our prime minister who insists on glorifying his name. What won't this idiot do in order to harm the nation, as long as he feels important. I can but wander how there's no one near him to reveal the true, that he's not so important as he thinks, and he also will pass away in the end like any other mortal. Who is the brave that will decide to bring this arrogant person that he's not at all important and not above the living and/or life, even if he has the privilege of private doctors on our expanse and doesn't need to attend to emergency rooms like the common people. How much can he be disconnected from the people rotting due to the collapsing public healthcare?

Aerosmith – Fly Away From Here

אכן, יש רצון עז לעוף מכאן ולא להביט לאחור עד שייטב.

Indeed, there's a strong urge to fly away from here and not look back until it gets better.

הנה מוטלים מתינו

הי"ד

Here our dead are lying in front of us

May God avenge their blood

הנה מוטלים מתינו לפנינו והלב בוכה על המוות המיותר בידי בן-עוולה.

Here our dead are lying in front of us, and the heart weeps on the needless death by a villain.

התזמורת האנדלוסית הישראלית עם ליאור אלמליח

The Israeli Andalusian Orchestra

הנה מוטלים מתינו לפנינו והפוליטיקה מקשקשת ברמה. אני תוהה מדוע אי אפשר היה להסתפק בנאומו של הנשיא (המסמל ממלכתיות) ולהמנע מהקשקושים הפוליטיים של השאר. לא ברור לי מדוע ביבי הנבוב לא יכול היה להסתפק בנוכחותו (המיותרת, מבחינתי) בלי לקשקש את הקשקושים שלו שממש אף אחד לא התעניין לשמוע. השתיקה שלו, לוא מסוגל היה להתאפק מלדחוף את עצמו לכל חור, היתה מזכה אותו בנקודות רבות יותר מאשר ההבלים הלעוסים שהשמיע. מישהו זוכר מה שקשקש? מישהו מבין למה היה ראש האופוזיציה מוכרח, אבל ממש מוכרח, להזכיר את סבו ששימש בבית הכנסת בפאריז, מלבד האימפולס המיותר של לתופף על חזהו כדי להראות שגם לו שורשים צרפתיים? האם מאמין הלפלף באמת ובתמים שבשל כך יבחרו בו הצרפתים? שורה מסכמת: כותב הנאומים של הנשיא לקח בגדול את אלה של הפוליטיקאים.

Here our dead are lying in front of us, and politicians are drying our kopp (babbling to us till death). I wonder why they couldn't be satisfied with the president's speech (who symbolizes the state) and avoid the political nonsense by the others. I can't understand why the hollow Bibi couldn't be satisfied with just to be present (that's unnecessary too, as far as I'm concerned) without babbling his rubbish which nobody was interested to hear. His silence, should he practice it, if he could restrain himself of shtupping (sticking) himself into every whole, would grant him many more points than the insignificance words he voiced. Does anybody remember what he babbled? Does anybody understand why was the head of the opposition compelled, really had to mention his grandfather who served as a Rabbi in a synagogue in Paris, other than the needless impulse of tapping on his chest to show that he has French roots? Does the nerd really believe that the French will vote for him because of it? A summing line: the president's speech writer won bigtime against the politicians" writers.

הנה מוטלים מתינו לפנינו והשרה הצרפתית לאיכות הסביבה מעניקה לבני משפחותיהם אותות של כבוד. נו, שוין. אי אפשר שלא לכאוב על שעדיף היה לולא נצרכנו להתאסף לשם כך בנסיבות טרגיות כל כך. בנוסף, היה הרבה יותר מכובד מצד הצרפתים לוא שלחו את ראש הממשלה שלהם או אפילו את הנשיא כדי להראות עד כמה חשובים היהודים לצרפת. ביאטריס מוסיפה שיכלו לשנות את מועד הלוויית השוטרים ולאו דוקא לערכה בה בעת, יחד עם מתינו. מה שמוכיח שוב: אלה מתינו, אלה אחינו, לא שלהם בכלל.

Here our dead are lying in front of us, and the French ministeress for the environment awards their families with honour decorations. Nu, well. One can but hurt for the tragic circumstances which brought us together. We could do without it. Furthermore, it would be much more honourable if the French would send their prime minister of even the president to show how much are the Jews important to La France. Béatrice adds that the French could change the time of the policemen's funeral and not necessarily to do it at the same time with our dead. This proves again: these are our dead, our brothers, not theirs at all.

השרה, בנאומה הקצר, הבטיחה להגן על היהודים, אבל אי אפשר להמנע מן המחשבה שכל ישראלי ודאי חושב אינסטינקטיבית: עדיף שהיהודים יגנו על עצמם! ביאטריס הבריקה באמרה שאולי אפשר לעשות עסקים פורחים עם הצרפתים וליצא לוחמים משלנו כדי שהללו יגנו על יהודי צרפת, אם יבחרו הללו להשאר שם. כמי שחוותה אנטישמיות על בשרה, היא מבטיחה לי שהרגשת הבטחון תהיה הרבה יותר חזקה מאשר נוכחותם של חיילי הגויים. בכל זאת, גויים. אני לא מקנאה בהרגשת חוסר האונים הזו, כשאת אזרחית המדינה, אך מדרגה אחרת, לא שוה לצרפתים. תמיד זה יהיה "יהודי צרפת", לא פשוט "התושבים הצרפתים". האם אומרים "נוצרי צרפת"? אין גם מושג של "מוסלמי צרפת", אלא "המוסלמים הגרים בצרפת" או "המוסלמים ילידי צרפת". הצרפתים הרי אנטישמיים מלידה ואת שנאת הזרים יונקים עם חלב אמם.

The ministeress, in her short speech, promised to protect the Jews, but one can't avoid of the thought that instinctively passes in every Israeli's mind: the Jews better defend themselves! Béatrice shined by saying that perhaps we, the Israelis, should do flourishing business with the French and export our fighters to defend the Jews in France, should they decide to stay there. As someone who personally experienced anti-Semitism, she promises that then the Jews would feel much safer than with the presence of the goyem (non-Jews) soldiers. After all goyem. I don't envy this helplessness feeling, when you are a citizen, but another degree, not equal to the French. It will always be "The Jews of France", not just "the French citizens". Do people say "the Christians of France"? There is not a concept of "The Muslims of France", but the "Muslims who live in France" or the "Muslims born in France". In any case, the French are anti-Semitic, as they absorb xenophobia with their mother's milk.

התזמורת האנדלוסית הישראלית – "שיר למעלות"

עם ליאור אלמליח ויהודה סעדו

The Israeli Andalusian Orchestra – "Shir Lama'alot" (Song of Ascents)

with Lior Elmalich and Yehuda Sa'ado

תהלים פרק קכ"א

אשא עיני אל-ההרים, מאין יבא עזרי
עזרי, מעם ה', עושה שמים וארץ

אל יתן למוט רגלך; אל ינום שומרך

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל

ה' שומרך ה' צלך על-יד ימינך

יומם השמש לא יככה וירח בלילה

ה' ישמרך מכל-רע ישמור את-נפשך

ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם

אמן!

Psalm 121 Complete Jewish Bible (CJB)

(1) A song of ascents:

If I raise my eyes to the hills,
from where will my help come?
My help comes from Adonai,
the maker of heaven and earth.
He will not let your foot slip —
your guardian is not asleep.
No, the guardian of Isra’el
never slumbers or sleeps.

Adonai is your guardian; at your right hand
Adonai provides you with shade —
the sun can’t strike you during the day
or even the moon at night.

Adonai will guard you against all harm;
he will guard your life.
Adonai will guard your coming and going
from now on and forever.

 

Amen!

דממה דקה

 

Deathly Silence

 

העולם שותק.

אלפים נטבחים בניגריה והעולם שותק. למי אכפת ששחורים נרצחים באפריקה?

העולם שתק כשהטורקים הארורים רצחו את העם הארמני בשיטתיות מכוונת. האינטרסים לא להרגיז את הטורקים גוברים על כל חמלה אנושית.

העולם שתק כשששה מליון יהודים נרצחו בידי הנאצים הארורים ומשתפי הפעולה שלהם. קראו לזה "טיהור הגזע". למי אכפת שיהודים נמחים מעל פני האדמה?

העולם שתק כשבביאפרה רצחו עם שלם. שוב השחורים נלחמים זה בזה, למי אכפת?

העולם שתק בעת רצח העם ברואנדה. כנ"ל.

העולם שותק כשיהודים נרצחים בצרפת. כולם הרי "שרלי הבדו" כי עיתונאים קדושים כמובן והדם שלהם אדום יותר מבני תמותה רגילים. ועוד מגדילים הבלים ומכנים את ההתנכלויות ליהודים ורציחתם, בָּשֵׁם "טרור נקודתי".

אנשים נרצחים מדי יום בשם דת ארורה, בשם תאוות בצע, בשם כלשהו, לא משנה מה.

והעולם שותק.

שום צעדה של מנהיגים פחדנים צמודי שומרי ראש לא תמחה את השתיקה הזו.

The world holds its peace.

 

Thousands are being slaughtered in Nigeria, and the world holds its peace. Who cares about blacks being murdered?

 

The world held its peace when the damn Turkish methodically murdered the Armenian people. The interests not to anger the Turks defeat any human compassion.

 

The world held its peace when six million Jews were murdered by the cursed Nazis and their collaborators. It was called "ethnic cleansing". Who cares when Jews are being destroyed from the world?

 

The world held its peace when in Biafra a whole nation was murdered. Again, the blacks fight with each other, who cares?

 

The world held its peace watching the Rwandan genocide. Ditto, who gives a ____.

 

The world holds its peace when Jews are murdered in France. Everyone is "Charlie Hebdo" because journalists are holy and their blood is much redder than ours, the ordinary mortals. And to add an insult to injury, they call harassing and murdering Jews by the name "pointed terror".

 

People are murdered every day in the name of a condemned religion, in the name of greediness, any name, no matter what.

 

And the world holds its peace.

 

No march of coward leaders secured by their body guards can erase this silent.

חופש הביטוי

Freedom of Expression

כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.

As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.

על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.

About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists. 

ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.

Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.

אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.

No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.

חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.

Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.

בתמצית:

מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.

In summary:

Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.

היום שאחרי נשיקת החצות

The Day after the Midnight Kiss

מסיבת ראש השנה

לילה של שתיה

אצלנו – יום עבודה רגיל. אצלם, לפי המלים שאני מחלצת בקושי מביאטריס, נדיר למצוא משהו פתוח, משום שהכל משככים בשינה עמוקה את ראשם ההומה מיין. מתי המספר, המתנודדים בהליכתם הבלתי יציבה, שולחים מבט בוהה באור הבוקר ותוהים אנה נשאום רגליהם ולהיכן אמורים הם להגיע.

הפעם היחידה בחיי בה הייתי קרובה לשיכור, ארעה מוקדם בבוקר שבת, כשעשיתי את דרכי למצוא טרמפ הביתה אחרי לילה הזוי של שינה טרופה בחוף הים של נתניה. הייתי בת 15 ופגישה לא מוצלחת שיבשה לי את התוכניות שהיו לי לישון אצל חברה שהבריזה לי.

הלומה מחוסר שינה, עליתי לאט אל ראש גבעת החול שהפגישה את המטפסים עם הכביש. היום יש במקום טיילת מרוצפת, אך אז הכל היה רק חול וחול. וחול נוסף. צעדתי מספר צעדים ואז, במרחק-מה ממני, ראיתי אדם שהולך בצורה מוזרה. הרגליים שלו בקושי נושאות אותו והגוף שלו מתנדנד ימינה ושמאלה ומשמאל לימין במין ריקוד בלתי מוגדר. ואלס זה לא היה. גם לא פאסדובלה. ניסיתי לאגפו כדי לא להתקרב אליו יותר מדי, אך מזוית עיני יכולתי עדיין לראות אותו. לסובב את ראשי לא העזתי. מה שכן, בשקט הרך של השחר, ניתן היה לשומעו ממלמל מלמולים שלא יכולתי להבין מהם דבר. חויה לא הכי נעימה. מזלי שהלה לא ניסה להתקרב אלי. מה יכולה ילדה בגיל הזה לעשות להגנתה?

In Israel, it's a regular working day. Abroad, according the words I barely release from Béatrice, it's rarely to find something open, since everybody is sleeping out their full of wine head. The few people, who stagger while walking unstably, send a blank gaze in the morning light and wonder where to did their feet carry them, and where are they supposed to get to.

The only time I was close to a drunk, occur early on a Saturday morning, when I was heading to find a lift home after a hallucinatory night of broken sleep on the beach of Natanya. I was 15 years young, and an unsuccessful date disrupts my plans to sleepover at a friend who stood me up.

My head not in its place due to lack of sleep, I went up the sandy hill which connected its climbers with the road. Today, there is a paved promenade, but then all was just sand and sand. And more sand. I made a few steps and then, from a distance, I noticed a person walking weirdly. His legs barely carry him and his body swings from right to left and vice versa in an undefined dance. It wasn't a waltz, or pasodoble. I tried to go around him in order not to get too near. I didn't dare to turn my head, but still could see him from the corner of my eye. In the soft silence of the early morning, I could hear him mumble from which I couldn't understand a word. Not the most pleasant experience. I was lucky that he didn't try to get near to me. What can a girl at this age do to defend herself?

שיר השיכור – ג'ו עמאר

Jo Amar – The song of the drunk

בעקרון, איני אוהבת לשתות. מבחינתי, טיפה אחת של אלכוהול ואני כבר רואה כוכבים והראש מסתובב לי כאילו היה פורפרה. הפעם היחידה הזכורה לי שיצאתי מגדרי היתה בפורים. להגנתי אומר, שאין לי מושג איך זה קרה, אם כי מצוה היא לשתות עדלאידע

לעומת זאת, להתנשק אני בהחלט אוהבת, אבל לא עם כל אחת (אפשר לפזר את התור…), אלא עם האשה שלי בלבד. לפיכך, למרות שאינני חוגגת את השנה הלועזית החדשה, אני בהחלט משתדלת למלא אחר המנהג להתנשק בחצות כשיש לי עם מי.

In principle, I don't like to drink. For me, one drop of alcohol and immediately I see stars while my head spins as if it was a dreidle. The only time that I can remember I went out of my skin, was in Purim. For my defence, I'll say that I have no idea how this happened, and also that it's a Mitzvah to drink Adloyada.

On the other hand, I certainly love kissing, but not with everybody (the queue can be scattered…), but only with my woman. Therefore, even if I don't usually celebrate the New Year, I definitely try to fulfil the habit of kissing at midnight when I have a special woman in my life.

K.D. Lang – Miss Chatelaine

למזלי, אינני צריכה לקום מוקדם, כך שהבוקר שאחרי הנשיקה בחצות נפתח בנחת, נמשך לאט ולפעמים יש עימו גם בונוסים, תלוי באשה שאיתי.

Lucky me, I don't have to get up early, so the morning after the midnight kiss opens relaxedly, continues slowly, and sometimes it has some bonuses too, depending on the woman I am with.

Shirley Bassey – Kiss Me Honey Honey Kiss Me