אני אומרת קדיש בשדרת האנדרטאות שהוקמה בבית הקברות בחולון לזכר הקהילות היהודיות שניספו בשואה I say Kaddish on the boulevard of monuments that was built at the Holon cemetery in memory of the Jewish communities that were murdered in the Holocaust
אני בת של ניצול וניצולת שואה. אחרי שאמי זצ"ל הלכה לעולמה, הבנתי פתאום שמה שלא הספקתי לדלות ממנה על מה שעברה במהלך חייה (לא רק בשואה), נעלם יחד איתה. מאז אני עוסקת רבות בהנצחת השואה כדי לדעת את שעבר על הורי. להבין, אי אפשר.
I am the daughter of a Holocaust survivors. After my late mother passed away, I suddenly realized that what I did not managed to glean from her about what she went through during her life (not only in the Holocaust), disappeared with her. Since then, I have been very involved in commemorating the Holocaust in order to know what my parents went through. To understand, is impossible.
הרבה לא סיפרו לי. ההורים שלי לא דיברו על מה שעברו ומה שידעתי על השואה, נבע מלימוד אודותיה בבית הספר. הפעם הראשונה בה שמעתי שהיתה שואה, בעיקר על יהודי פולין, היתה במשפט אייכמן ימח שמו וזכרו. הייתי בכיתה א' והמשפט שודר ברדיו. אני זוכרת את תלמידי הכיתות הגבוהות – ז' וח' – מתגודדים בחצר בית הספר סביב טרנזיסטור ששידר את שהתרחש באולם בית המשפט. אני ושאר התלמידות/ים לא נצמדנו אליהם. בגיל שבע את פחות מודעת למה שקורה בעולם המבוגרים. עובדת היות השואה לא ממש חילחלה לי לראש. לא קישרתי בין הורַי הפולנים לבין מה שארע בארץ מוצאם. בתקופתי, טרם החלה תעשיית הנסיעות למחנות ההשמדה, כך שהֲבָנָתִי שגם הורי הם ניצולי שואה הגיעה מאוחר מאוד.
I was not told much. My parents did not talk about what they went through, so what I knew about the Holocaust, stemmed from learning about it in school. The first time I heard that there was a Holocaust, specifically of the Jews of Poland, was at the Eichmann trial may his name and memory be erased. I was in first grade and the trial was broadcast on the radio. I remember the pupils in the high classes – 7th and 8th – gathering in the schoolyard around a transistor that broadcast what happened in the courtroom. I and the other students did not cling to them. At age seven you are less aware of what is happening in the adult world. The fact of there was a Holocaust did not really seep into my head. I did not link my Polish parents to what happened in their country of origin. In my time, the travel industry to the extermination camps had not yet begun, so I realized that my parents are also Holocaust survivors, arrived very late.
כשבני הבכור היה אמור להגיש עבודת שורשים בכיתה ז', ישבתי עם אמי (אבי ז"ל כבר לא היה בין החיים) וביקשתי ממנה לסייע לי. זה היה לה (וגם לי) קשה מאוד, משום שלקַלֵף שכבות של הגנה שנִבנו במשך שנים כה רבות, הצריך ממנה כוחות נפש עצומים. עד היום, כשאני משחזרת לאחור את התהליך שעברתי עם אמי וקוראת בעבודות השורשים של הילדים (עם השנים, הוסיפה אמי עוד זכרונות), אני מתפעלת מהחוזק שלה ומהכוחות שמצאה בתוכה לספר את שעברה – היא ומשפחתה. עדיין, דברים רבים נשארו עלומים, אותם לקחה איתה אל קברהּ.
When my eldest son was due to submit his Roots Project (a family tree assignment) in seventh grade, I sat with my mother (my late father was no longer alive then) and asked her to help me. It was very difficult for her (and for me) because peeling off layers of protection built over so many years, took enormous mental strength from her. To this day, as I recount the process I went through with my mother and read in the children's Roots Projects (over the years, my mother added more memories), I marvel at her strength and the powers she found in her to tell what she went through – she and her family. Still, many things remained unknown, which she took with her to her grave.
מסקנה:
לצערי הרב, השואה של העם שלנו לא סיימה את סכסוכי הדמים בעולם ולאחריה המשיכו העמים לטבוח ולרצוח. הנה, בימינו ממש, מתחוללת מלחמה באוקראינה והמראות של השואה חוזרים שוב, כפי שהיה ב-2015 עם נהירת הפליטים הסוריים לאירופה. איני יכולה שלא לחשוב על האומללים הללו, על שבעוד מספר שנים גם הם יתחילו להנציח את השואות שלהם. הצמאון הזה לשליטה על אחרים אינו נגמר ובכל דור ודור, יחד עם אלו שקמים עלינו לכלותינו (ואף אחד אינו מצילנו מידם), כך גם זה אצל שאר הגויים. יחד עם זאת, אני גם רואה איך הניצולים קמים מאפר, בונים חיים ומקימים משפחות, וזה מפיח בי תקוה שיכול גם להיות טוב. אני אשה אופטימית.
Conclusion:
Unfortunately, the Holocaust of our people did not end the bloody conflicts in the world, and nations continued to slaughter and murder after that. Here, right now, a war is raging in Ukraine, and the sights of the Holocaust are returning again, as it was in 2015 with the influx of Syrian refugees to Europe. I can't help but think of these unfortunates, that in a few years they too will begin to commemorate their holocausts. This thirst for control over others is not over, and in every generation, along with those who rise up against us to exterminate us (and no one saves us from them), so it is with the rest of the nations. At the same time, I also see how the survivors get up from ashes, build lives and start families, and it instils hope in me that it can also be good. I am an optimistic woman.
שולחן ששי, הוצג בתערוכת, "ובחרת בחיים" אוצרת: חוה גדיש, רעיון והשראה: שרון הר פז, ציור ועריכה: אורטל הילה חייט, ציור המגן דוד והטלאי הצהוב: נטע גנור, צילום הדמות: מושית גרינבאום ביטון Friday Table, exhibited at the exhibition "Chose Life", Curator: Chava Gadish, Idea and inspiration: Sharon Har Paz, Painting and editing: Ortal Hila Hayat, Painting of the Star of David and the yellow badge: Neta Ganor, Photo of me sitting: Moshit Greenbaum Bitton
מקרא לתמונה:
חוץ ממני, שאר המסובין אינם כבר בין החיים. המגן דוד מסמל את ניצולי השואה. הטלאי הצהוב מסמל את אלו שנרצחו במהלכה. השמות על הכסאות הם של אלו שאני זוכרת. אני יודעת שאת שמות השאר, אחיו וּשְׁתֵי אחיותיו של אבי, זכרתי בעבר, אך הם נשכחו ממני. ניסיתי לבדוק באתר "יד ושם", אך לא מצאתי את שמותיהם. החלטתי להשאיר את היצירה כפי שהיא כדי להמחיש שהיו מליונים שנרצחו בלי להשאיר שם וזכר. אני מקוה בכל זאת לאתר את שמותיהם כדי להוסיפם. התמונות על הקירות ריקות בכוונה, כדי לסמל את העובדה שלא נותרו לנו צילומים של הנִספּים.
Legend for the picture:
Except for me, the rest of the images are no longer among the living. The Star of David symbolizes the Holocaust survivors. The yellow badge symbolizes those who were murdered during the Holocaust. The names on the chairs are those I remember. I know that the names of the rest, my father's brother and two sisters, I remembered before, but they were forgotten by me. I tried to check on the Yad Vashem website, but did not find their names. I decided to leave the piece as it is to illustrate that there were millions who were murdered without leaving a name and memory. I still hope to locate their names in order to add them. The pictures on the walls are intentionally empty, to symbolize the fact that we have no phots left of those the murdered.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.