עוד יום Another Day

פול מקרטניעוד יום

Paul McCartneyAnother Day

 

נחמד לפקוח עיניים אל בוקר מאיר במדינה שלי, במיטה שלי, גם אם היא אינה לצדי.

It's nice to open my eyes to a bright morning in my country, in my bed, even if she is not beside me.

 

הביטלסכל אהבתי

The BeatlesAll My Loving

 

 

 

 

ארצה Back

דוד ד'אור ותזמורת ירושלים מזרח ומערב – אהבה בת עשרים [מלים]

David D'or & Jerusalem Orchestra E&W – La Chanson des Vieux Amants

היא מביטה בי ברוך, מחייכת. אני אוהבת את החיוך שלה. חבל שזה לפרידה. עוד פרידה.

She looks at me tenderly, smiling. I love her smile. Too bad it's parting. Another farewell.

אין לי מושג למה, אבל אני די אוהבת את נמלי התעופה בהם עברתי. לא שהיו רבים, אך בהחלט נעימים. ההמולה של ערב-רב אנשים ממקומות שונים בעולם, השפות השונות הנשמעות מכל עבר ומעל כולן שולטת העברית ביד רמה, זאת אומרת בקולות רמים.

I have no idea why, but I kind of like the airports I went through. Not that there were many, but certainly pleasant ones. The hustle and bustle of a multitude of people from different parts of the world, the different languages ​​that are heard from all sides, and above all, the Hebrew controls aggressively, meaning with loud voices.

אני זוכרת שכאשר נפגשנו לפני שנים, בשיחות הראשונות שלנו בסקייפ, היא נהגה לומר לי שאני נשמעת לה קצת אגרסיבית. "שומעים שאת ישראלית", היתה חוזרת ואומרת כדי לרמוז לי להנמיך את קולי ולמתן את הטון. אני מניחה שעם השנים היא התרגלה כי היא כבר לא אומרת לי את זה יותר. אולי אני שיניתי את צורת התבטאותי?

I remember when we met years ago, in our first chats on Skype, she used to tell me that I sounded a bit aggressive. "One can hear that you are an Israeli," she would repeat, in order to suggest that I lower my voice and tone down. I guess she got used to it over the years because she no longer tells me that anymore. Maybe I have changed the way I express myself?

שתינו איננו אוהבות להתנשק בפומבי, לכן אנחנו מסתפקות בלהחזיק זו את ידה של זו, ללטף, לספוג עוד קצת זו את זו, מתרכזות ברגע המתוק-מריר הזה של פרידה נוספת.

We both don't like to kiss in public, so we settle for just holding each other's hands, caressing, soaking each other a bit more, concentrating on this bitter-sweet moment of another farewell.

אורזת את מזוודתי Packing My Suitcase

ורדינה כהן – נוסעת בעקבות האהבה

Vardina Cohen – Following Love

זהו. תם עוד סיבוב. נתראה בסקייפ.

That's it. Another round is over. We'll see each other on Skype.

אוספת את הדברים שפיזרתי ואורזת אותם במזוודתי, פלוס המתנות שקניתי לנכדים. לא שיש מה לקנות להם בפאריז, אבל בשיטוטינו הנדירים בכל זאת מצאתי בשבילם כמה דברים שאין בארץ.

Collecting the things I had scattered and packing them in my suitcase, plus the presents I had bought for my grandchildren. Not that there is anything to buyfor them in Paris, but in our rare wandering I managed to find some things that can't be found in Israel.

נסעתי בעקבות האהבה, חזרתי ושוב נסעתי. עכשו תמו החגים, החופָשים וההזדמנויות שאפשרו לנו להפגש. אין אנו צופות אפשרות קרובה לנכוח פיזית באותו החדר. שבות אשה-אשה לעיסוקיה ונראה לאן יובילו אותנו החיים.

I followed love, came back and went again. Now the holidays and the opportunities that allowed us to meet were over. We don't expect close proximity to physical presence in the same room. Each of us returns to her occupations, and we'll see where life will lead us.

אם הכל ילך כשורה, היא תלוה אותי לשדה התעופה, המטוס יצא ב-14:45 וינחת בשלום בארץ ב-20:05 כשמחיאות הכפיים של הנוסעים לכבוד הקברניט יבשרו ששום מנוע במטוס לא התפוצץ, אמן!

If all goes well, she will escort me to the airport, the plane will leave at 14:45 and land safely in Israel at 20:05 when the applause of the passengers in honour of the captain will ensure that no engine on the plane has exploded, Amen!

סופשבוע בפאריז Weekend in Paris

אישתאר – בפאריז

Ishtar – À Paris

פאריז של היום אינה פאריז של פעם, לפני פיגועי נובמבר 2015 בפאריז. הפחד שורר בכל.

Today's Paris is not a Paris of yesteryear, just before the November 2015 attacks in Paris. Fear prevails everything.

אנחנו נמנעות מלצאת לרחובות, על לשבת בבית קפה אין מה לדבר, קניות אנחנו עושות באינטרנט. שתינו עדיין מעוניינות לחיות כמה שיותר.

We avoid going out into the streets, sitting in a café is out of the question, we do our shopping online. We both still want to live as much as possible.

ריף כהן – בפאריז [מלים]

Riff Cohen – À Paris [lyrics]

 

צילה דגןחבק אותי [מלים]

צילה דגן – חבק אותי (גרסת 2002)

מדינת ישראל בת 70 The State of Israel is 70 Years Young

ישראל בת 70 גוגל Israel is 70 years young Google

ישראל בת 70 (גוגל) (Israel is 70 years young (Google

https://g.co/doodle/p2eueu

 

המדינה שלי בת שבעים. שמחה וששון!!!

My country is seventy years young. Hip-hip hooray!!!

 

הללויה למדינה ! Hallelujah to the state

הללויה למדינה ! Hallelujah to the state

 

גלי עטרי ולהקת חלב ודבשהללויה

Gali Atari & Milk and HoneyHalleluiah

יום הזכרון לחללי צהל ה'תשע"ח Memorial Day for IDF Soldiers

 

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

בפאריס, החיים כרגיל, שגרה. אני מדמיינת לעצמי איך בארץ אנשים עוברים לדום בדיוק בשעה 11 בבוקר כשהצפירה מפלחת את חייהם לדקותיים.

In Paris, life as usual, routine. I imagine how in Israel people go to attention at exactly 11 am when the siren breaks into their lives for two minites.

מוזר להיות פה בלי שירי האבל שמן הסתם משודרים ברדיו, בלי להאזין לסיפוריהם של הנופלים, בני המשפחות השכולות, החברות/ים, בני/בנות הזוג, אחיהם לנשק וכו'. מוזר להעביר את היום הזה בלי כל אלה.

It is strange to be here without the mourning songs that are probably broadcast on the radio, without listening to the stories of the fallen, their bereaved families, friends, spouses, brothers in arms etc. It is strange to pass this day without all this.

בבית הכנסת, עורכים בצנעה תפילה מיוחדת לזכר הנופלים. שומרים עלינו מכל עבר, אך התחושה שלי מוזרה מאוד. אין לי ממש תחושת בטחון. אלה אינם חיילינו, לא החיילים של העם שלי. אני משתדלת לבלום כל הבזק של חרדה שצץ לי ולהתרכז בטקס, למרות שהדמיון שלי משתולל ואינו מרפה. אני מקוה ששום דבר לא יקרה לאף אחת מאיתנו, שאף מוסלמי ארור לא יחליט להשבית לנו את ההתכנסות.

In the synagogue, a special prayer is held in memory of the fallen. We are protected from all sides, but I feel very strange. I don't really feel safe. These are not our soldiers, not the soldiers of my people. I try to block every flash of anxiety that comes to me and concentrate on the ceremony, even though my imagination is rampant and does not let go. I hope that nothing will happen to any of us, that no bloody Muslim will decide to sabotage our gathering.

הערה לסדר:

עם השנים, הופך יום הזכרון ליום שנוי במחלוקת עבור חלקים שונים של האוכלוסיה. פעם, זה היה יום מלכד, כך היה האתוס בזמני. היום, כנראה כבר גר זאב עם כבש ויש המציינים את היום הקשה והרגיש הזה עם אויבינו. אנחנו אמנם מדינה דמוקרטית וכל אחד רשאי להתאבל כראות עיניו, אך יש חוסר רגישות משווע, שלא לומר התרסה גסה, כלפי אלו שכואבים את נפילת יקיריהם בידי מבקשי נפשנו, בני אותו עם עימם הם משתפים את אבלם.

Note to order:

Over the years, Memorial Day is becoming a controversial day for different parts of the population. Once, it was a cohesive day, so was the ethos of my time. Today, it seems that the wolf already lives with the lamb, and there are those who mark this difficult and sensitive day with our enemies. We are indeed a democratic country and everyone is entitled to grieve as they sees fit, but there is a terrible lack of sensitivity, not to say crude defiance, to those who are hurt by the fall of their loved ones by those who seek our lives, the same people with whom they share their mourning.

ערב יום הזכרון ה'תשע"ח The Eve of Memorial Day 5778

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

בבוקר, עברתי ליד הבמה אותה הכינו לקראת הטקס של יום הזכרון בערב.

In the morning, I passed the stage they were preparing for the Memorial Day ceremony.

בערב, ישבתי עם ביאטריס בפאריס, צופות בעיניים דומעות בשידור של טקס הזכרון מהארץ באינטרנט.

In the evening, I was sitting with Béatrice in Paris, watching in tears the broadcast of the ceremony from Israel via the internet.

 

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

איפה אנחנו חיים Where Do We Live

Cliff Richard – Will You Still Love Me Tomorrow?

 

זה הגיע משומקום, מכלום, כאילו היה שם תמיד. למדנו לחיות עם זה.

It came from nowhere, from nothing, as if it had always been there. We learned to live with it.

הזויה Weird

אמי זצ"ל חינכה אותי שאם מאן דהוא פושט אלי ידו – עלי להענות ולתת לו נדבה. "מי שהגיע, לא עלינו, עד כדי פשיטת יד – אסור לסרב לו", כך נהגה לומר.

My mother of blessed memory taught me that if a beggar begs me, I have to comply and give him alms. "Whoever comes, may the same thing not happen to us, to the point of mendicancy – it is forbidden to refuse him", that's what she used to say.

"יחד עם זאת", נהגה להוסיף, "תלוי מה מבקשים. אם זה אוכל או דבר-מה הנחוץ לקיום – ברור שעלייך לתת, אך אם זה משהו שאפשר בלעדיו, שלא כדי לקיים את הגוף או הנפש – מומלץ לא לעשות כן. אסור לך לתת יד לעלוקות."

"However," she would add, "depending on what they ask for. If it is food or something that is necessary to exist – it is clear that you have to give, but if it is something that they can live without it, not something in order to sustain the body or soul, it is recommended not to do so. You must not lend a hand to the leeches."

מישהי התקשרה אלי ודרשה שאתן לה ספר שלי במתנה. כאילו שלא עבדתי עליו, כאילו שלא השקעתי בו את מיטבי, שלא לדבר על הזמן, ההשראה, הכסף שהוצאתי כדי להדפיס. היא רצתה את הספר ולא ראתה חוצפה ועזות מצח בדרישה שלה, שלא לדבר על הזלזול הבוטה בעבודתי.

Someone called me and demanded that I give her one of my books as a gift. As if I had not worked on it, as if I had not invested my best in it, not to mention the time, the inspiration, the money I had spent to print it. She wanted the book and did not see insolence and brazenness in her demand, let alone the gross contempt for my work.

אשה הזויה. סרבתי לה.

Weird woman. I refused her.

ארגמן – רומן פוליטי Argaman (Crimson) – A Political Novel

ארגמן – רומן פוליטי Argaman (Crimson) – A Political Novel

 

 

בוקר של שבת Shabbat Morning

מיינקראפט – שבת בבוקר [מלים]

Minecraft – Saturday Morning

אני רגילה לקום בכל בוקר ברגוע, קל וחומר בשבת בבוקר. כשאת חיה בגפך, את יכולה לעשות מה שבא לך, אך כשאת מארחת מישהי, זה לא כל כך אפשרי.

I'm used to getting up every morning calmly, let alone on Saturday morning. When you live alone, you can do whatever you want, but when you host someone, it's not so much possible.