על הבדידות About Loneliness

ליום הולדתה ה-66 של ג'אניס ג'ופלין (19.1.1943)

For Janis Joplin's 66th Birthday (19.1.1943)

לחשוב,
להרהר,
להגות.
זה מה שאת עושה
במקום ללכת אולי לבלות.

לחשוב איך שהחיים משונים,
להרהר באי הצדק שהם מביאים,
להגות כמה חייך מענים.

והגלגל חוזר;
אהובך לעולם אינו מאחר –
הוא בכלל לא בא.

To think,
To ponder,
To contemplate.
That is what you do
Instead of perhaps going out and have a good time.

To think how strange life is,
To ponder about the unjustness they bring,
To contemplate how torturous your life is.

And the wheel spins again and again;
Your lover is never late,
He just never arrives.

21 במארס 1972. חודש לפני הגיוס לצבא, אני יושבת בחדרי ומקוננת ביומני על החיים. ברקע, מתנגן הרדיו, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעשות כלום (עד היום). אני כותבת:
"הגיל מתקדם. כל שנה את חוזרת ומתבוננת במעשייך כדי לסכמם וכדי להחליט החלטות. בת שמונה-עשרה כבר, מה יביא לך המחר? עדיין הקפריזות של הילדות, עדיין ההתלבטויות של ההתבגרות…
"הגיל מתקדם. את רוצה שיתקדם מהר יותר. אהובך את פרחיו אלייך שוזר והעולם כולו שייך רק לשניכם. אהובך לא יעזבך, אך כשאת (בכל זאת) לבדך, את מרבה לתהות: מי את ומה עשויה את להיות? הגיל שלך הוא גיל תהפוכות."

21 March 1972. A month before I was drafted into the army, I sit in my room and lament in my diary about life. In the background, the radio plays, because without music I can do nothing (to this day). I write:

"Age advances. Every year you go back and watch your actions to sum and make decisions. Eighteen years old already, what will tomorrow bring to you? Still the caprices of childhood, still the struggles of growing up…

"Age is advancing. You want it to move faster. Your lover intertwines his flowers for you, and the whole world belongs to only the two of you." Your lover won't leave, but when you are (yet) alone, you often wonder: who are you and what might become of you?

Your age is the age of upheavals."

פתאום, מבעד לערפל השרעפים, עולים צלילים שונים, אבל ממש שונים! פסנתר מתנגן והקול הצרוד הזה חודר חדרי בטן.

Time keeps moving on,
Friends – they turn away

Suddenly, through the fog of the passing thoughts, different sounds come up, but really different! A piano is playing and this hoarse voice penetrates deeply into the stomach.

Time keeps moving on,
Friends – they turn away

מזנקת ממקומי כנשוכת נחש ומגבירה את הקול.

I keep moving on,
But I never found out why
I keep trying to make it right
Through another lonely day.

I jump up from my seat as if I was bitten by a snake, and increases the sound.

I keep moving on,
But I never found out why
I keep trying to make it right
Through another lonely day.

אוי-אוי-אוי! זה מכה בבפנוכו של הבטן, הופך את הקרביים, זורק אותי אל מחוץ לעצמי ובה-בעת מנחם, מערסל, נותן הרגשה של בית. אני מתחברת מיד. איך היא שרה את הבדידות שלי. איך היא מבינה אותי. איך אני מבינה אותה. מרגישה אליה קשר מיוחד, מבעד למלים שלה, מבעד למוזיקה, מבעד לקריאתה הנואשת להיות נאהבת.

Wow babe, wow babe, wow babe

Boy Oh Boy! It hits the stomach inside, turns the innards, throws me out of myself and at the same time comforting, cradling, giving a feeling of home. I connect immediately. How she is singing my loneliness. How she understands me. How I understand her. I feel a special connection to her, through her words, through the music, through her desperate crying to be loved.

Wow babe, wow babe, wow babe

הצליל האחרון נמוג ואני לא מה שהייתי לפני מספר דקות. איפה אני משיגה מידע עליה? היום, הרי אין בעיה – כולנו כפר מקושר היטב – אך אז היה רק להיטון וזה לא הִרבה לעסוק במוזיקת נשמה שלא היתה קרובה לפופ, כך שהפרורים הספורים שליקטתי, לא הביאו ממש מזור לנפשי הצמאה. המידע לא ממש זרם אלי אז. רק ב-1975 נודע לי שג'אניס נפטרה ב-4 באוקטובר 1970.

The last sound fades and I'm not what I was a few minutes ago. Where do I get information about her? Today, there is no problem – we are all a well-connected village – but then it was just a Lahiton and it didn't deal much with soul music that wasn't close to pop, so the few crumbs I picked up didn't really bring much relief to my thirsty soul. The information didn't really flow to me then. It wasn't until 1975 that I learned that Janis passed away on October 4, 1970.

אני קונה פטיפון. כן, היה דבר כזה ועדיין נמצא אצלי לטובת שמיעת ערימת התקליטים שלי, שלא זרקתי ולא זנחתי. המחט עדיין במצב שמיש, היות והשכלתי לקנות מראש מלאי לזמן חרום. אני פולניה ואוגרת.

I buy a record player. Yes, there was such a thing and I still have one in favour of listening to my pile of records, which I didn't throw away or neglect. The needle is still in usable condition, since I was wise enough to buy in advance a stock for time of emergency. I am a pole and a hoarder.

מחפשת בקדחתנות את יצירותיה. מוצאת את האלבומים קוזמיק בלוז ו-פרל. רצה הביתה ושמה בקוצר רוח את האלבום הראשון שלי עלי אדמות. מסובבת את כפתור הווליום עד הקצה העליון. מתמכרת. גם לי אין חברים. כמו את ג'אניס, גם אותי הם זנחו. כמוה, גם אני קמה כל בוקר לעוד יום של בדידות.

Frantically I'm searching for her creations. I find the Kosmic Blues and Pearl albums. I'm dashing home and impatiently put on the record player my very first album. I turn the volume knob to the top. Engrossing in the sounds. I don't have any friends either. Like Janis, they, too, have abandoned me. Like her, I also get up every morning for another day of loneliness.

אמי פותחת בתנופה את דלת חדרי: "השתגעת? מה זה צריך להיות הרעש הזה? הנמיכי מיד!!! אני לא צריכה ריבים עם השכנים!!!" היא צורחת עלי. אגב, זה לא היה בעברית, אלא באידיש, כמובן. כל חייה, גם המאוחרים במשכנהּ בבית האבות ועד ליומה האחרון בבית החולים, היא התעקשה לדבר באידיש, בפולנית, ברוסית – רק לא בעברית.

אני סוגרת את הפטיפון ורצה החוצה לקנות אוזניות למען שכנות טובה. ג'אניס שרה לי הישר לתוך הראש. סם החיים שלי.

My mother swiftly opens the door in my room: "Are you crazy? What on earth is this noise? Lower it immediately!!! I don't need quarrels with the neighbours!!!" She screams at me. By the way, it wasn't in Hebrew, but in Yiddish, of course. All her life, the late ones too in the nursing home and to her last day in the hospital, she insisted on speaking Yiddish, Polish, Russian – just not in Hebrew.

I turn off my record player and hurry out to buy headphones for for the sake of good relationship with the neighbours. Janice sings straight into my head. My drug of life.

Janis Joplin Final 24 Hours

שנים רבות לאחר מכן, לא מזמן, צפיתי בסרט דוקומנטרי על חייה והופתעתי לגלות שהיו לה יחסים גם עם נשים. אולי לא הופתעתי. אולי ידעתי בתת-ההכרה שיש בינינו קשר מיוחד, אחוה מיוחדת, אחוות נשים, אוניברסלית.

Many years later, not too long ago, I watched a documentary about her life and was surprised to find that she also had relationships with women. Maybe I wasn't surprised. Maybe I knew in my subconscious that we had a special bond, a special sisterhood, a women's sisterhood, universal.

אני מספרת לשכנתי שבעוד יומיים נחגוג את יום הולדתה של העילויה המעלפת, שעד היום היא נוגעת בי, מרטיטה לי את הצורה. הלה מביטה בי במבט מלא תמהון ושואלת במין מבוכה: "מי זו? לא מכירה שם כזה." אין לי מושג באיזו פלנטה חיה הלה עד עתה. ברור שעל המקום מחקתי אותה מצוואתי.

I tell my neighbour that in two days, we will be celebrating the birthday of the great wonder, which, to this day, touches me, shakes me all over. The neighbour looks at me with a puzzled look and asks with a kind of embarrassment: "Who is she? I don't know that name." I have no idea on which planet that person has been living till now. Obviously, I removed her from my will.

הגרסא המקוצרת:

הפעם הראשונה שמוזיקה נוגעת בי. ג'אניס ג'ופלין חודרת אל חיי. בדידות שנוגעת בבדידות.

The abbreviated version:

The first time music touches me. Janice Joplin is penetrating my life. Loneliness that touches on loneliness.

קישורים מומלצים:
1. ג'אניס ג'ופלין – קוזמיק בלוז בהופעה
2. ג'אניס ג'ופלין – לאהוב מישהו
3. הדרה לוין ארדי – ראיון והשיר Alone is alone is alone
4. הדרה לוין ארדי – אתר

Recommended Links:

1. Janis Joplin – Kozmic Blues live

2. Janis Joplin – To Love Somebody live

3. Hadara Levin Aredi – site

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

טרקבאקים

  • מאת מוזיקה | הוזה מִלִים Hallucinating words ביום 7 בספטמבר 2019 בשעה 19:47

    […] ג'אניס ג'ופלין, רוקרית חיי, כבר כתבתי, […]

  • מאת ג'אניס ג'ופלין בת 70 « הוזה מִלִים ביום 19 בינואר 2013 בשעה 23:55

    […] במהלך שגרת החיים היומיומית קשה לשים לב לשינויים החלים בנו בעקבות נגיסת הזמן. מישהי אמרה פעם, שברגע שהרך הנולד מגיח לעולם – הוא מתחיל להזדקן, מחשב את קצו לאחור. בלי לשים לב כמעט, אנחנו מתרגלות לדמות שלנו ההולכת ומקשישה עם הזמן. תוך השלמה אנו מביטות בראי המראה לנו את המציאות. Time keeps moving on כמו ששרה הגדולה מכולן. […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: