שלום, אמא Goodbye, Mommy

לזכר אמי, מרים זיגפריד לבית רוקיטה ז"ל י"ג בניסן ה'תרפ"א – ט' באדר ה'תשס"ט (21.4.1921 – 5.3.2009)

תהילים פרק כ"ג

מִזְמוֹר לְדָוִד: ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.
גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן– נֶגֶד צֹרְרָי;
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.
אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי– כָּל-יְמֵי חַיָּי;
וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-ה', לְאֹרֶךְ יָמִים.

Psalm 23

 1The LORD is my shepherd; I shall not want.

 2He maketh me to lie down in green pastures: he leadeth me beside the still waters.

 3He restoreth my soul: he leadeth me in the paths of righteousness for his name's sake.

 4Yea, though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil: for thou art with me; thy rod and thy staff they comfort me.

 5Thou preparest a table before me in the presence of mine enemies: thou anointest my head with oil; my cup runneth over.

 6Surely goodness and mercy shall follow me all the days of my life: and I will dwell in the house of the LORD for ever.

משנכנס אדר מרבין בשמחה אומר הפתגם של חז"ל. בשלהי שבט, נכנסה אמי לבית החולים ועדיין שהתה בו כשנכנס אדר. שמחה לא היתה בה. שמחה לא היתה לה רוב שנותיה. היא נולדה שבועיים לאחר שאביה נפטר. ילדותה הקשה – כיתומה, העוני, קשיי היום-יום בבית אמהּ, שהיתה האופה של העיירה, כנראה חישלו את אופיה לעבור את טראומות השואה, לחזות באמהּ הנורֵית לנגד עיניה בידי מרצח נאצי, רק משום היותה יהודיה ולשרוד. בעיקר לשרוד. זו מלת המפתח בחיים, כנראה, בבחינת "אני שורדת לי מיום ליום".

"When Adar enters, we increase joy", says the saying of our sages, Chazal. At the end of Shvat, my mother went into the hospital and was still in it when Adar entered. There was no joy in her. She hasn't had joy most of her years. She was born two weeks after her father passed away. Her difficult childhood – as an orphanage, poverty, daily hardships in her mother's home, who was the town's baker, apparently forged her character to pass the traumas of the Holocaust, to watch her mother murdered before her eyes by a Nazi murderer, only because she was Jewish, and survived. Mostly survive. This is the key word in life, apparently, in terms of "I survive day by day."

אמי ואבי, אודי שואה, שארית הפליטה הנרצחת, נפגשו לאחר השואה במחנה הריכוז ברגן בלזן והחליטו להקים בית, משפחה. אנחנו נוהגים לחשוב על הורינו כעל… כעל מה? ודאי שלא כעל אנשים המסוגלים לחשוב, לאהוב, לנהל סוג של חיים. איך הם מסוגלים לחשוב – הרי זה בלעדי לנו. לאהוב? אנחנו המצאנו את זה, לא? העולם הרי התחיל ונגמר בנו. לנהל סוג של חיים? נו, באמת, מה הם מבינים? אותנו – בטח לא. הם כל כך מיושנים, כל כך זקנים בהתנהגותם, כאילו נולדו בני 50-40 וכובד העולם על כתפיהם. קשה לנו להבין אותם (למרות שאנחנו הרי מבינים ה-כל), את המסע אותו עברו, שרדו בקושי, את משא העול הכבד על כתפיהם, כאילו הם אחראים למה שחוו. ואף על פי כן, הם המשיכו, הם ניסו לשקם את עצמם, לחיות, להוליד, לשאת בעול. הם הדחיקו את הזכרונות הקשים.

My mother and father, Holocaust survivors, the surviving remnant of the murdered, met after the Holocaust in the Bergen-Belsen concentration camp and decided to start a family, a home. We think of our parents as… as what? Certainly not as people capable of thinking, loving, leading a kind of life. How are they able think – it's exclusive to us. To love? We invented it, didn't we? After all, the world started and ended with us. To lead a kind of life? Well, really, what do they understand? Us – probably not. They are so old-fashioned, so old in their behaviour, as if they were born 40-50 years old with the gravity of the world on their shoulders. It is hard for us to understand them (even though we understand everything), the journey they went through, barely surviving, the yoke of heavy burden on their shoulders, as if they were responsible for what they had experienced. And in spite of all this, they moved on, trying to rehabilitate themselves, to live, to give birth, to bear the burden. They repressed the harsh memories.

אחי נולד ב-22.4.1947, בגרמניה, עוד לפני קום המדינה. בשנת 1950 הם עלו ארצה. בה בעת, בחר בן דודו של אבי להמשיך את מסורת "היהודי הנודד" ועבר לגור בשבדיה, במקום להתענות ב"פלשתינה". למותר לציין שהלה עשה שם חייל ושגשג כלכלית, שלא לדבר על השבדית המתוקה איתה חי בחופשיות, ללא חופה וקידושין.

My brother was born on 22.4.1947, in Germany, before the establishment of the state of Israel. In 1950, they immigrated to Israel. At the same time, my father's cousin chose to continue the "wandering Jew" tradition and moved to Sweden, instead of being tortured in "Palestine". Needless to say, he was very successful there and prospered financially, not to mention the non-Jew sweet Swedish with whom he lived freely, without Jewish marriage ceremony.

לימוד נוסף

שבתנו, שבת "זכור", היא השניה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע) ועל פיה נקבעת ההפטרה. הפטרת "זכור" לקוחה מספר שמואל א' פרק ט"ו, והיא עוסקת בהתנהלות המלך שאול במלחמתו בעמלק. פרשת "זכור" מזכירה לנו את הצורך להאבק ב"עמלק", והיא תמיד השבת שלפני פורים – בה אנו מודים לה' על כשלון נוסף של עמלק להשמידנו (המן היה מזרע עמלק). מלחמת שאול בעמלק היא חוליה נוספת בשרשרת המפגשים בין ישראל לעמלק. 

שנות החמישים בארץ לא היו קלות: עבודה במשורה, פרנסה במשורה, חיים במשורה. אך לאט-לאט הם הסתדרו והביאו גם אותי לעולם לחוות את שנות הצנע. שנים לאחר מכן, סיפרה לי אמי על התלושים ועל אבקות החלב והביצים… כל אותם מטעמים התורמים לצמיחת עצמותיה המתהוות ש ל הרכה שאך זה נולדה.

The 1950s in Israel were not easy: very little work, measly livelihood, sparingly life. But slowly they got along and also brought me into the world to experience the austerity years. Years later, my mother told me about the coupons, and the milk and eggs powders… all of those delicacies that contribute to the growth of the newly-born's forming bones.

כניצולי שואה, הם ניסו לנהל משפחה כמיטב יכולתם, אך השפעות החוויות שעברו, גרמו למחלות, לקשיים ולפטירת אבי בהיותו אך בן 49, ב-ד' אִיָר התשל"א (29 באפריל 1971). כשאני נזכרת ביום הלווייתו, עולה לי בראש שירו של גילברט או'סאליבן Alone again, naturally, שם הוא שר על אמו בת ה-65 שנשארה לבדה לאחר מות אביו והיא אינה מבינה כיצד הנפש היחידה שאהבה – נשמטה ממנה. אמי היתה בת 50.

 

As Holocaust survivors, they tried to manage a family to the best of their ability, but the impact of their past experiences caused them illnesses, difficulties, and my father's passing away at the age of 49, on the 29 April 1971 (4 Iyar 5771). When I reminisce his funeral day, Gilbert O'Sullivan's song Alone again, naturally comes to my mind, where he sings about his 65-year-old mother who was left alone after his father's death and she does not understand how the only soul she loved – was dropped from her. My mother was 50 years old when my father passed away.

שמונה חודשים אחריו, בתאריך ב' בשבט התשל"ב (18.1.1972), נהרג אחי בתאונת אופנוע בהיותו בתפקיד. הייתי בת 18, על סף הגיוס לצבא. איך שרדה אמי את הכאב הנורא שבאבדן – מי תשורנו? לא דיברנו על זה, כמו על דברים רבים אחרים. דור שותק היה זה ששרד את נוראות השואה.

נחמה פורתא היתה לה כשנולדו הנכדים – "הנחמדים שלי", כפי שנהגה לכנותם. כמה מאושרת היתה לסייע לי בגידולם, החל מיומם הראשון. היא פעלה כמיטב יכולתה והערכתי אותה מאוד על כך. אינני יודעת אם הייתי יוצאת לעבוד ובונה לעצמי קריירה לולא עזרתה. לא הייתי מסוגלת להשאיר את יוצאי חלצי היקרים בידי זרות, כך שמטפלת זולת אמי לא באה בחשבון. היתה התקרבות מסוימת בינינו במהלך אותם שנים, מעצם ה"נושא" המשותף. היא, שתמיד האשמתיה שלא ממש הצטיינה בגידולי, היתה למופת עם הנכדים. כל השגיאות שעשתה איתי – לא היו עימם. הולך ולומד הדור…

השנים האחרונות היו קשות. אֵימֵי המאורעות אותם חוותה, אשר השאירו משקע נורא בנפשה, צפו ועלו והקשו על חייה. מה שהתחיל עם פרויקט שורשים של הנכדים, עת מסרה לי במשורה כמה פרטים על משפחתה שנרצחה, התאיידה, על החיים "שם", במה שהיו ביתה וילדותה הנגזלים, הפך להיות פרויקט בפני עצמו. היא התחילה להפתח קצת, לדבר יותר, להעלות זכרונות ואפילו כתבה כמה דברים ששפכו לי אור על העבר האפל. התמונה אינה שלמה, כמובן, כי חסרים פרטים רבים מאוד איתם היא לקחה איתה אל מקום מנוחתה.

פרשת השבוע, תצוה, ממשיכה בהוראות שנתן ה' למשה על הכנת המשכן וכליו, התפקידים והלבוש של אהרון ובניו הכוהנים, המְשַמְשים במשכן. על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. כך גם מפורטים בגדי הכוהנים: אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות  שנים-עשר שבטי ישראל.
עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. הפרשה מתארת את טקס המילואים – הטקס בו מקדישים את אהרון ובניו לתפקידם במשכן. בסוף הפרשה מתואר הציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת.

אמי נפטרה לפני שבת "זכור", שהפטרתה לקוחה מספר שמואל א' פרק ט"ו: "זכור את אשר עשה לך עמלק". כל עוד נשמה באפי, אזכור את אשר עשה העמלק הנאצי למשפחתי.

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה / חיים נחמן ביאליק
(מִשִּׂיחוֹת הַצַּדִּיק זַ"ל מִוִּילֶדְנִיק)

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.
וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת –
וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.
בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת –
"הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" – פָּסָחָה,
רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:
שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.
שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי
שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.
הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?
יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם!
וִיבֹרַךְ עַל מַפָּה נְקִיָּה לְלֹא פְרוּסַת חַלָּה –
וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,
וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ, וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהִים
וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה.
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק, כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ,

וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה –
וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה.
עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלָמָה, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאֶחָת –
הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה:
"הֲתִבְזֶה, אֵל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ –
שַׁבַּתְּךָ מַה-פִּשְׁעָהּ?
מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם
וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,
רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי
וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.
תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים
הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.
לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד
בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.
אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת,
רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,
וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת
הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.
כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:
אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,
כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת
לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.
(לונדון, שבט, ה'תרצ"א).

 

שלום, אמא, הלואי ותמצאי לך מנוחה נכונה.

קישורים:
1. אדר
2. משנכנס אדר – מרבין בשמחה
3. ברגן בלזן
4. עמלק
5. עמלק
6. נאציזם
7. שבת זכור
8. ארבע פרשות
9. שבת
10. אמי זכרונה לברכה
11. חיים נחמן ביאליק
12. תהלים כ"ג

13. Fairport Convention /Who knows where the time goes
14. Fairport Convention /Who knows where the time goes lyrics

הגרסא המקוצרת:
אמי, זכרונה לברכה, חייתה חיים קשים ואני מקוה שהיא תמצא לה מנוחה נכונה.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 8 בינואר 2012 בשעה 10:20

    הספד מאוד מרגש ונוגע ללב. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים ושלא תדעי עוד צער.

  • עידית  ביום 17 ביוני 2009 בשעה 14:29

    קודם כל
    אני צריכה
    (רוצה)
    לקרוא את זה שוב
    ודבר שני, מה שבאמת אני רוצה להגיד הוא על ההבעה שלי, אני לא חושבת שיש מילים, זה קצת בעיניים וגם ילך אתי בראש כל היום
    אבל יפה כל כך ומלא אהבה, את יודעת?

טרקבאקים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: