ארכיון חודשי: יוני 2009

שבוע הספר העברי

כ' בסיון התשס"ט 12.6.2009

יוני, כידוע, בנוסף לשאר מעלותיו (בין היתר – הטמפרטורות הנאות, החמימות…), הינו חודש הספר העברי, מה שפעם קראנו לו "שְבוע", אך בפועל זה אורך יותר וטוב שכך. כמוציאה לאור, אני מוצאת שיפה שעם הספר מיחד זמן לחגיגת המלה הכתובה והכל מסתובבים בין הדוכנים עם שקיות הניילון המסורתיות המלאות בכל טוב.

כחיילת, עת שרתְתִי בקריה, הייתי נוהגת לצאת עם חברותי למשמרת ולשוח בין דוכני ערימות הספרים בכיכר, שאז עוד נקראה בשם "מלכי ישראל" ובשל נסיבות טרגיות הפכה להיות כיכר רבין. היינו מתענגות על היבול וששות על ההזדמנות לקנות ספרים במחירים מוזלים. לא משנה שחודש לפני הארוע, היו הוצאות הספרים נוהגות להעלות את המחירים כדי שיהיה להן מהיכן להוריד…

כילדה, אני זוכרת את המורים שניסו להרביץ בנו תורה וסִפרות במטרה להעשיר את "המטען" שלנו, קרי – הידע הכללי. אז, עוד היתה משמעות למושג הזה, "מטען אנושי", וגם חשיבות. אף אחד מאיתנו, הילדים, לא רצה להחשב כ"חסר מטען" ושקדנו להתעשר. אחד מהמאפיינים של בני ובנות דורי, "הדור הקורא", זו ההליכה המפורסמת בדרך מן הספריה הביתה, כשבמהלכה היו עינינו נתונות בתוך הספר אותו שאלנו. פעמים לא מעטות היינו מסיימות את הקריאה עד הגיענו הביתה, כך שבדרך כלל היינו שואלות מראש שניים-שלושה ספרים ואף יותר.
מן הסתם, קצרה היריעה מלפרוש את רשימת הספרים אותם קראתי ואהבתי במהלך חיי, אך פטורה בלא כלום הרי אינני יכולה. לכן, אשמח להמליץ בקצרה על "חמשת הגדולים שלי":

1. במקום הראשון, הכי-הכי וללא עוררין, כבר מגיל אחת-עשרה, אלה ארבעת ספריה של איין ראנד שתורגמו לעברית: "מרד הנפילים" הפשוט מדהים, היכול ללמדנו פרק על מה שקורה בימינו בכלכלה העולמית; "כמעין המתגבר", הנפלא, שממנו למדתי על האדריכל הגאון פראנק לויד רייט. אני ממליצה בחום לראות את עבודותיו, שהמפורסמת בהן היא "בית מים נופלים" בפנסילבניה, ארה"ב. עוד אזכיר את "אנו החיים", המתאר את הקומוניזם והמתריע בפניו. ספר רביעי שלה, פחות מפורסם, אך גם התרשמתי ממנו מאוד, הינו "המנון", מעין הזיה בדיונית.
אני תמיד אומרת, שלמרות אנטי פמיניסטיותה, שאפשר לתלותה בתקופה בה חיתה, הרי יש בספריה ניצוץ, קסם והרבה מאוד חוכמה. הרבה מטען.

2. כל סדרת "המשחק של אנדר". פשוט תענוג לקרוא, אף שהתרגום לעברית כושל, לטעמי ופוגם, אך הספרים מדהימים. מעניין כיצד הפך הסופר אורסון סקוט קארד סיפור קצר לסדרה שלמה. לא לשוא זכה הוא לפרסים.

3. "פו הדב" של הסופר הבריטי אלק אלכסנדר מילן (א. א. מילן), שעד היום אני חוזרת וקוראת בו ונהנית מכל מלה, גם בזכות התרגום המעולה.

4. ספריה של וירג'יניה וולף, שעל אף הקושי בקריאתם – הם מעולים, כשנכנסים לעובי הקורה. לא תמיד יש עלילה ברורה ומי שמתאמץ קצת, קולט מבין שטף המלים בשפה העשירה שלה את החוכמה ואת הפמיניזם שהיא מעלה. מעולה.
5. הספרים של יז'י קושינסקי, שהמפורסם מביניהם הוא "להיות שם", שהפך לסרט מצליח. יש לו גישה מיוחדת לספר סיפור, מעין אגדה-הזיה, שאותי שבתה.

אני מודה שהספרים שהמלצתי עבי כרס בדרך כלל, מצריכים השקעת מחשבה ואינם נקראים בקלות, אך בהחלט שווים את המאמץ.

כמובן שמטעמים אתיים נמנעתי מלהמליץ על ספרַי, את זה אני משאירה לקהל 🙂

קישורים:
1. שבוע הספר העברי
2. איין ראנד
3. פראנק לויד רייט
4. המשחק של אנדר
5. וירג'יניה וולף
6. פו הדב
7. יז'י קושינסקי

8. אלויס קוסטלו everyday I write a book

שבת שלום מקציר המשכילה.

שודר בקול ברלין.

דממה Silence

ואז… הגיעה הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

דממה.

And then… Silence came, falling quietly, gently,

After all the horrible noise, the quarrels, the arguments, raising voices, lowering personalities…

Silence.

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

The drive, the crowded traffic, exhaustion, the painful coffee, the last one, in that airport's hectic coffee shop, the airplane… if a person falls out of an airplane in the middle of the night… Mommy, I don't want to fall! Luckily, it's not night. However, also during the day it's not the most sympathetic. How much power is there in these engines, which push us up. Hello, this is your captain speaking… When will we have a captainess? I don't think it will happen in my time, since I don't have any intentions to fly anymore.

גבוה מעל העננים High above the clouds

גבוה מעל העננים   High above the clouds

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

The train is clacking all the way. Distinguished passengers, next stop is Tel-Aviv Ha'Hagana. I gaze at the announcer, who also is the conductor. Another mommy's child who tries to survive, who paves his way to his degree throughout his exhausting shifts, instead of concentrating in his studies, having a good time, enjoying life, exhausting his youth. Wait a minute, what, I draw his attention, what about the belongings? Don't you remind them not to leave their belongings on the train? He gives me a concentrated gaze, trying to understand where I have suddenly appeared from, just like that, in the middle of the night. What belongings, he answers in a typical Israeli manner. Only one stop, what belongings would they forget? The words move inside me. Belongings are from the third stop! He declares when noticing my doubtful gaze, and apparently my words floating above us. I stop them at the verge of my lips, leaving him be. I had more comments, but passed. Why annoy the kid? Approaching towards the next stop, he gives a meaningful gaze and reminds the passengers not to forget their belongings. I reward him with a smile. His mother must be very proud.

האין היא חמודה, האין היא מתוקה? Is not she cute, is not she sweet?

האם אינה חמודה, האם אינה מתוקה ? Isn't she cute, isn't she sweet

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלויזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

As a welcome, Negra blesses me with a meow of blessing. How does she remember me? I lay my body on the bed, trying to calm my stormy brain down. It is one A.M. I don't know if I will be able to fall asleep. It is only eleven P.M. in London. What is she doing there now? Is she thinking of me? Probably she is watching television. Apparently, she is relieved. Do I care? Not anymore.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…

My body is not relaxed. The journey, this wandering, rattles in it. I just want to rest. How much time will it take me to recover? With every woman, the time to each parting becomes shorter. Probably, one gets used to this too, like everything in life.

I close my eyes. The scenes pass in front of me like in a hard to digest film. A crooked gaze, eyes flaring with poison, you are not normal! Why, are you? You are weird, you are not for me, you…

נגרה החתולה Negra the cat

נגרה החתולה  Negra the cat

אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

I'm packing hastily. What to take? What to leave? Leave?

Taxi?

No, leave it, let me drive you. What are you talking about? I don't want you too.

Please, don't be stubborn.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי:

I wanted to tell you, just before you go

יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

Half an hour of silence. Even Connie, the G.P.S., saves words.

The iPod transmits Hadara to my head with all its most might: I wanted to tell you, just before you go…

 

Hadara Levin-Areddy – Before You Go

I have a lot to tell you before parting from your life, but I restrain myself. There is no point in adding to what has not been said so far. My head fills with words, words, words. I speak to you with the words I have in my head, but they don't cross the verge of my lips. I speak to you all along the way. Even now, at home, a month after.

אין כמו בבית There's no place like home

אין כמו בבית There's no place like home

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

The short version:

Farewell. Silence. 5.6.2009