משהו לחשוב עליו

 
 


ברייטון, אנגליה 24.11.2008 יפה שקיעת שמש ללב עצוב. צילום: שרון הר פז

 

לאחרונה, קיבלתי את הדוא"ל הבא שכותרתו: זה באמת משהו לחשוב עליו…
וושינגטון הבירה, תחנת המטרו ביום קר בינואר 2007. כנר עומד ומנגן ששה קטעים של באך במשך45 דקות. במהלך הזמן הזה, עברו בתחנה כאלפיים אנשים, רובם בדרכו לעבודה. לאחר 3 דקות, שם אדם בגיל העמידה לב שישנו מוזיקאי המנגן שם. הוא האט את פסיעותיו, עצר למשך שניות אחדות ואחר כך מיהר להדביק את לו"זו. 
4 דקות לאחר מכן: הכנר מרויח את הדולר הראשון שלו: אשה זרקה לו את הכסף בלי לעצור בעד הליכתה והמשיכה הלאה.
6 דקות: בחור צעיר נשען אל הקיר כדי להקשיב לו, אחר הביט בשעונו והחל שוב ללכת.
10 דקות: ילד בן 3 עצר מלכת, אך אמו הנחפזת משכה אותו איתה. הילד עצר שוב כדי להביט בכנר, אך האם משכה שוב בחוזקה והילד המשיך ללכת איתה, מסובב כל הזמן את ראשו לאחור. הדבר הזה נשנה עם ילדים נוספים. כל הורה, ללא יוצא מהכלל, הכריחם להמשיך.
45 דקות: המוזיקאי ניגן. רק 6 אנשים עצרו ונשארו למשך זמן מה. 20 נתנו לו כסף תוך כדי שהם ממשיכים בדרכם ואינם מאטים את צעדיהם. הוא צבר 32 דולרים.
לאחר שעה: הוא סיים לנגן ודממה השתררה. אף אחד לא שם לב. אף אחד מחא כפיים, אף אחד לא זיהה.

אף אחד לא ידע זאת, אך הכנר היה יהושע בל (Joshua Bell), מהמוזיקאים הכי טובים בעולם. הוא ניגן קטעים מסובכים ביותר שאי פעם נכתבו בכינור ששוויו 3.5 מליון דולרים. יומיים לפני כן, מכר יהושע בל את כל המקומות באולם בבוסטון. מושב ממוצע עלה שם 100 דולרים.

זהו סיפור אמיתי. נגינתו של יהושע בל בתחנת המטרו אורגנה על ידי הוושינגטון פוסט(Washington Post) כחלק מניסוי חברתי הבוחן תפישה, טעם וקדימויות של אנשים. השאלות שהועלו היו: בסביבה רגילה ובשעה לא מתאימה, האם אנחנו מבחינים ביופי? האם אנו עוצרים כדי להעריכו? האם אנו מזהים כשרון בהקשר לא צפוי? 
מסקנה אפשרית אחת מהניסוי יכולה להיות דלהלן: אם אין לנו רגע פנאי לעצור ולהקשיב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים בעולם המנגן מוזיקה מהכי טובה שאי פעם נכתבה בכלי מהכי יפים… כמה דברים רבים אחרים אנחנו מחמיצים?

בהקשר לזה, סיפרה לי מישהי, שהיא נשאלה על ידי נכדתה איך זה שהיא יודעת כל כך הרבה וענתה לקטנה: "אחרי חיים של יותר ממחצית המאה, יש לשער שהצלחתי ללמוד דבר או שניים… בעיקר משום שהשתמשתי בעיני כדי לראות ובאוזני להקשיב. וכי מה הטעם לעבור יותר מחמישים שנים כחרשת או עיוורת אם נחנתי באברים המתאימים בשביל להשתמש בהם? אני יכולה לשבת לי בנחת בחצר ביתי ולצפות בשַׁחֲרוּר המפהק או באֲדֹם הֶחָזֶה המתאמבט בשמש. כנערה, לימדוני בבית הספר להבחין בדברים הללו סביבי. מה היה קורה לולא יישמתי את מה שלמדתי? הייתי מגיעה למצב כמו אלה שבניסוי – לא הייתי שמה לב ליופי והייתי סומאת למתנות שכל יום מביא לי איתו."
מדהים, אה?

לי זה גרם להרהר בחיינו עלי אדמות. מה יש לי להגיד על הניסוי? יהיו כאלו שיאשימו את מרוץ העכברים בו משתתף רובנו – לפחות בשנים הצעירות שלנו, עת הצורך החברתי להשתייך דוחף אותנו לצבור רכוש והמשכנתא החונקת סוגרת אותנו לשנים רבות. בתהליך החיברות שלנו, אנו מונחים להצטרף אל העדר ולפעול להשגת מטרותיו, לא לחשוב מחוץ לקופסא. למעשה/בעצם (נא לבחור…) אנו מובלים באף לא לחשוב ממש מלבד כיצד להשיג את הארוחה הבאה שלנו. ואחריה, אנו מונעים לצבור דברים בלתי נחוצים בעליל, אך מאחר שכולנו הופכים להיות חסידי השמונצעס במהלך השנים – הרי שזה מה שאנו עושים, כמו השכנים לידנו, ממולנו ומצדדינו. לרובנו אין זמן לשים לב למה שקורה סביב, היות ואנו עסוקים במילוי הצרכים הבסיסיים שלנו. בעתות של שפל, כמו ימינו, אנו עסוקים בשמירה על הדברים שצברנו. בעתות של רווחה (מישהו זוכר את עידן רבין?), אנו ממשיכים בתלם שלפיו הותננו, כמין כלבים של פבלוב. איננו משוחררים מספיק בכדי להרים את הראש מהבוץ של החיים ולחוות את היופי שיש לעולם להציע לנו. מתי התנתקנו כדי להתרווח בתוך הבועה שלנו, מתעלמים מהלחצים והקשבנו למוזיקה (אם זה לא יעשה לנו צמרמורת, מה כן?) מתוך הקשבה מלאה. מתי התענגנו על קריאת שיר? מתי אהבנו באמת?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברייטון, אנגליה 24.11.2008 צילום: שרון הר פז

 

ידך החמימה
חופנת את פני;
מגעך כה רך,
המותר לומר – אוהֵב?

אל-נא תתני להגיון
להשתלט על אהבתך
כי אותך כה אוהַב
ומה לנו זולתנו?

 

שרון הר פז 8.3.1973

בהקשר להחמצה, אני ממליצה בכל לב לגלוש לקישור הבא באתר של עמי בן בסט ולפעול לפיו: http://www.notes.co.il/benbasat/7635.asp  תתפלאו מה שתמצאו…

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  On 13 ביולי 2009 at 0:29

    זה כל כך יפה
    ומיוחד
    אני מכירה את הקטע הזה, ואני חושבת
    אם עצרתי לאהוב משהו היום.
    כן, מישהו
    חברה, שתיים
    (חברה והבת שלה, וחברה אחרת)
    זה נחשב?…

  • גיל  On 13 ביולי 2009 at 2:04

    ואולי המסקנה היא דווקא אחרת?
    אני משוכנע שרוב מוחלט של האנשים שהסתובבו באותו יום בתחנה לא היו מבדילים בין בל לרוב הכנרים גם אם היה להם את כל הזמן שעולם.

    אולי דווקא אפשר להסיק מהניסוי הזה שכל מיני קביעות של מומחים למה נחשב יפה, הן קביעות סובייקטיביות ושרירותיות לגמרי? האם יש איזה שהוא מדד שהופך את הנגינה של בל ליפה ונשגבת יותר מכל כנר אחר שמוצאים לרוב במקומות דומים? לדעתי זה אומר הרבה על קביעות אליטיסטיות של אנשים מסוימים להמון, מה לשמוע ומה לא, מה נחשב ציור יפה ומה לא וכו'. אני אפילו לא מדבר על הכינור שעולה 3.5 מיליון דולר, משהו שבעיניי חסר פרופורציה לחלוטין וגובל בסנוביזם מוחלט.

    למה בעצם צריך לקבוע לאנשים אחרי מה לרדוף, בין אם זה דבר יפה או לא? האם גם אם לאנשים יש הרבה זמן פנוי הם צריכים לבלות את זמנם באולמות קונצרטים או במוזיאונים ולא לשחק משחקי מחשב למשל? אני דווקא סומך טוב מאוד על ההחלטות של כל אחד שיודע טוב מכולם מה טוב ונעים עבורו בלי שאחרים יגידו לו.

    אגב, 32 דולר בשעה זה שכר מצוין, מה שמראה שנגני רחוב די רחוקים מהתדמית של רעבים ללחם שיש לנו עליהם.

  • עמית  On 13 ביולי 2009 at 3:48

    גיל – אין לי מושג כמה אתה מבין במוסיקה
    אבל נורא קל להבחין בין כנר מקצועי לכנר חובב בנגינת מוסיקה של באך, ולמעשה בנגינת כמעט כל מוסיקה.
    זה לא שג'ושוע בל הוא הכנר הטוב ביותר עלי אדמות ואין עוד נניח 1000 כמוהו ברחבי העולם אולי 2000. אבל יש הבדל גדול בין וניתן להבחנה גם באוזניים לא מקצועיות בין מקצוען לחובב ואפילו בין מקצוענים.

    זה לא אומר שכל אחד יכול להבחין בהבדלים. רוב האנשים לא מבחינים בין מוסיקה של באך למוסיקה של מוצרט, האם זה אומר שאין הבדל ביניהם?

    ולא צריך להיות מומחה גדול כדי להבחין בין מלחינים ובין ביצועים שונים של מוסיקה. היסטורית, כמו בכל דבר שקשור לטעם ולהתקבלות, יש בהחלט אלמנט שרירותי מסויים, אבל מכאן ועד לטענה שקביעות של איכות ואסתטיקה הן שרירותיות וסובייקטיביות לגמרי המרחק גדול מאד.

    אפילו על עניין הכינור אני לא מסכים איתך. אמנם זה שהכינור יקר לא הופך את צלילו ליפה. אבל ההיפך אולי דווקא נכון. אין שום סיבה שמישהו ישלם על כינור מיליון דולר אם אפשר לקבל את אותו צליל מכינור שקונים ב כמה אלפים בודדים. עצם העובדה שיש אנשים שמוכנים לשלם לאורך ההיסטוריה סכומים כאלה מעידה שיש לפחות כמה אנשים שיודעים להבחין באיכות הצליל. לא הייתי ממהר לזלזל באותם אנשים ולא בטוח שכולם סנובים.

  • גיל  On 13 ביולי 2009 at 6:54

    יש הבדל גדול בין להבחין בין נגינה
    של שני אנשים שונים או שתי יצירות שאני מניח שרוב האנשים יצליחו ברמה זו או אחרת, לבין לזהות מי מביניהם טוב יותר. אבל כאן בכלל מדובר במשימה קשה הרבה יותר: זיהוי נגינה גאונית בלי שום בסיס להשוואה, כשהקשב שלך בכלל לא מופנה כלפי אותו נגן שלא לדבר על רעשי רקע שיש.

    מה לעשות, רוב האנשים לא הולכים לקונצרטים ואני די בטוח שהם לא יחשבו שהנגינה הזו גאונית גם אם יפנו אליה את כל הקשב שלהם.

    אני בטוח שיש הבדלים בצליל בין כינורות, ועדיין מחיר של 3.5 מיליון לכינור או 50 מיליון דולר לציור של ואן גוך, אין להם שום קשר לאיכות היצירה אלא לכלכלה הקפיטליסטית. זה לא שכינור שעולה כל כך הרבה מפיק צליל פי אלף יותר טוב מכינור של 3500 דולר נכון?

  • אלטמן  On 13 ביולי 2009 at 8:20

    ניסויים בבני אדם
    "הניסוי" העיתונאי תורגל לצרכי מכירת עיתונים וכרטיסים והעלאת המורל בחדר העריכה ואין לו ערך נוסף לערכים המוכרים.

    גם לו העמידו במטרו את הבחורה הכי יפה בעיר,
    היו חולפים על פניה גברים, נשים וילדים, כולם ידועים ומוכרים כמומחים ומנוסים בהערכת יופי,
    היו מתעכבים שבריר שנייה, מתפעלים מעכלים ומפנימים את יופייה, ולמעט בודדים שהיו מתרגשים במעצור, הרוב היו ממשיכים לסחוב בעלייה.

    הנסיון לימד שאותה בחורה יפה, במעמד תחרות יופי מן הסוג שאירגן "לאישה" היתה שואבת ועוצרת קהל עצום ורב באיצטדיון, שהיה מתגאה בכרטיסים היקרים ששילם כדי להסתכל במשקפת ולבחון את מרחק אוזניה מריסיה ולהשתתף בחוויה המרגשת עד הקריאה: "תחי המלכה".

  • בועז  On 13 ביולי 2009 at 8:35

    הזכרתי את הניסוי הזה פה…
    http://www.notes.co.il/boaz/40810.asp

    אני חושב שהרבה מאוד אנשים אינם מזהים יופי בזמן אמת, מסיבות שונות.

    אפילו יוהאן סבסטיאן באך, פרנץ קפקא, ניק דרייק, ורבים רבים אחרים – לא הצליחו לחדור את מסך האטימות האנושית בזמנם, ונדרש זמן לא מועט כדי להכרי בגאונותם וביופי שהם ייצרו

  • יהודית כהן  On 13 ביולי 2009 at 8:35

    מעורר השראה
    קראתי את הפוסט ונהנתי.
    חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו רובוטים והחיים עוברים להם מבלי שאנו נעצרים ומתבוננים. וחשים .וטועמים ומתנסים. ונותנים לעצמנו לצאת מהשיגרה.

    אנו מכוווני מטרה. וגם כשהמציאות מציעה לנו משהו אחר אנו לא מסוגלים לזהות אותו.

    די עצוב. עצוב מההקשר שאנו מקבלים שפע ויופי ולא מסוגלים לזהות שקבלנו. ואנו בתחושת חוסר. כאילו יש לרוץ כדי להשיג. וזו הדרך היחידה.

  • שרון רז  On 13 ביולי 2009 at 8:36

    לי יש זווית מעט שונה על הנושא :
    ברייטון, אנגליה, זה מקום יפה ונהדר

  • מרית  On 13 ביולי 2009 at 8:37

    גיל, אין לזה קשר ליכולת אבחנה, אלא לציפיות.
    אנשים לא מצפים לשמוע כנר כזה ברחוב, אז גם אם הוא נמצא שם הם פשוט לא שומעים את זה. כתבתי על זה כאן
    http://www.notes.co.il/marit/45274.asp
    זה סיפור אמיתי. ואנחנו לא מדברים כאן על שני ביצועים של באך. גם אתה לא תטען שקשה להבחין בין קולנוע מושתן של סרטים פורנוגרפיים לסינמטק.

  • מוסף הארץ  On 13 ביולי 2009 at 9:03

    אריאל הירשפלד כתב זאת בינואר 2008
    ינואר 2008
    אריאל הירשפלד, "ינסר לו כלבבו", מוסף הארץ
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=949675&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=1

  • גיל  On 13 ביולי 2009 at 9:28

    אני מסכים שזה קשור במידה רבה לציפיות
    אבל במקרה של נגינה על כינור, אני באמת חושב שרוב האנשים לא יבחינו במה שנחשבת לנגינה איכותית ומה שלא, מה שיוצר בעייה כאן. יש הרבה חובבים שמנגנים ברמה די גבוהה במקומות כאלו.

  • שרון הר פז  On 13 ביולי 2009 at 9:39

    תודה על התגובות החמות🙂
    מה שטוב, שלכולנו זוית ראיה אחרת ושונה וכפי שאני חוזרת ושונה וטוענת – לכל אשה ואדם האמת שלנו המתאימה לנו ואין לכפותה על זולתנו.
    מה שקוראת/רואה האחת אין קורא/מבחין האחר וכל הואריאציות שביניהן.
    מבחינתי, אין זה חשוב ובהחלט זניח אם וכמה עשה העיתון בוכטות בניסויים שלו, אלא מה היו התוצאות שהם הניבו – עד כמה זה גרם לאנשים להתעכב ולחשוב מעבר לד' אמותיהם.
    כשאקסל רוד מַעלִיף (אותי לפחות) בנגינה המדהימה שלו על הגיטרה ואילו זולתי עלול/ה לטעון ש"הרעש הזה בלתי נסבל" – מה זה משנה? אולי לאקסל, שיתעצב שלא כל העולם אוהב אותו.
    לגבי דידי, כל מסקנה שתוסק יפה היא ומכובדת, כל עוד אין מסיקה מצהיר כי היא היחידה ואין אחרת.
    אגב, האם יש מישהו שידחה 3.5 מליון דולר? קודם תנו, אח"כ נראה מה אני עושה עם הכסף. סטרדיבריוס או לא – לי יש מטרות אחרות לכסף הזה🙂

  • כנר  On 13 ביולי 2009 at 10:35

    העובדות הן שאולמות הקונצרטים הולכים ומתרוקנים.יהושוע בל עוד מגרד את הבונוסים מאמנות הביצוע הגוועת והולכת.
    ככנר פעיל – אני מעיד – שאין הבדל גדול בין אולם הקונצרטים לבין התחנה של הרכבת התחתית.ההבדלים הם עניין של קצת מוסכמות.מי שמבקש להיות אמן ביצוע,בבקשה.רק שיתרגל לנגן מול הקיר של חדרו או מול הקירות של אולם הקונצרטים.כמו בספרות,שרובה נכתבת מול אוניברסום אדיש,היא רק משכנעת את עצמה שיש לה אפקט ציבורי כמו ב'פרס ספיר'.
    וכן,יש הבדל בין שמים וארץ בין כינור של שלוש וחצי אלף דולאר לשלוש מאות וחמישים אלף דולאר.בשביל לדעת זאת צריך להיות כנר.
    הניסוי הזה מיותר.לא היה שום צורך להטריח את יהושוע בל -שאלו את הכנר האחרון בסימפונייט רעננה,ותקבלו את אותה התוצאה.
    התרבות במובן השגור שלה מתמוטטת והולכת.קורסת לאבק.תרבות האיטנטרנט שאתם מנהלים כאן היא אחד הגורמים המרכזיים.
    כי כן,את יהושוע בל שמעתי באולם קונצרטים,וזה אפילו לא דומה למה שאתם מורגלים לקבל באינטרנט ו8בפייסבוק.אבל כאן עיקר התקלה ורוב הבעייה.
    וסליחה שפרצתי.ודרך אגב,אני עצמי בעל כינור צרפתי עתיק שויו שמונים אלף.אני משלם עליו כבר עשר שנים ואוסיף לשלם עליו עוד עשר שנים.

  • חן  On 13 ביולי 2009 at 10:40

    תודה ,איזה יופי שלא החמצתי את הפוסט שלך וגם שלחתי אותו לכל חברי .
    כולל ההפניה לאתר של עמי בן בסט שמשום מה החמצתי אותו בשעתו .
    יש ,יש הרבה לראות וללמוד צריך ל ד ע ת להנות מכל זה כמה שאפשר .
    שוב תודה .

  • מטמור  On 13 ביולי 2009 at 11:17

    אני מסכים עם דברי הכנר.פתחו פייסבוק באתרים מסויימים ותראו מאות ואלפי כנרים וצ'לנים ,חלקםילדים שעוד לא הגיעו לגיל שמונה,שמנגנים 'כמו' הגדולים.
    מכוח הפייסבוק,כמעט כל אחד חושב שהוא יכול להיות יהושוע בל.הילדים האלה מתפקדים כמו דוב מאולף בקרקס.
    יהושוע בל יש רק אחד,וזה לא קשור ליחסי ציבור
    ופרסום.כינור כמו זה של יהושוע בל,יש רק אחד.יש עוד כמה דומים לו,אבל אין אחד כמוהו.והערך הכספי של העניין פחות חשוב.
    וההמון העובר בתחנת הרכבת? אספסוף.לבש חליפות ומתנהג כראוי,אבל – אספסוף.
    אי אפשר להתחמק מהעובדות.

  • שרון הר פז  On 13 ביולי 2009 at 12:36

    חברות וחברים
    ודאי תשמחו לקרוא עד כמה הצטמררתי בעונג על תגובותיכן. חן, תודה רבה, עשית לי את היום.
    לכנר: אני חושבת שזו בושה לחברה שבה אנו חיים שאדם עם כשרון נאלץ לשלם עבור הכלי שהוא מנגן עליו בכשרונו הרב ואין הוא מקבלו כחלק מסל התרבות. אין לי מושג, אך אני מקוה שחברי התזמורות למיניהן מקבלים תשלום הולם עבור נגינתם והשקעתם, שלא לדבר על כלים בחינם. אולי נשמע טפשי ואני מניחה שיקומו כאלה שיאמרו שאין זה מעשי, אך לדעתי הגיע הזמן לשים קץ לרדידות של חיינו. בועז כהן כתב מכתב מדהים וחשוב לשר החינוך הבא שלנו (חיפשתי באתרך, בועז, אך לא מצאתי כדי לשים פה את הקישור, מתנצלת) וכמה חבל שמי שאמון על כך לא קרא והפנים.
    למטמון: כולנו אספסוף, ללא יוצא מהכלל. כשאנו נאספים, אנחנו לא ממש שונים ממה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. יש אספסוף תרבותי ויש אספסוף פחות. השאלה מה תרבותי היא כבר שאלה אחרת. התרבות היא בעיני המתבוננת.

  • משה  On 14 ביולי 2009 at 10:23

    ביום אחר
    במציאות אחרת
    אני פוסע בין הר מושלג
    לשביל ביער
    מנסה להבין את שקורה סביבי
    וכל מה שיוצא
    זו הנאה גדולה וקסומה
    מהעצים האדירים
    מהירוק
    מריח הטחב הצפוני
    ומהאוויר.

    גם בימים תקינים
    אני נושא עימי תבונה קצרה
    ואופק ארועים שנגמר
    כמעט במקום שהוא מתחיל

    אני קם הכיסא
    הוא יודע להסתובב
    יש לו ציר ובוכנה
    הוא עולה ויורד
    וחמישה גלגלים מאפשרים לו
    לזוז
    בקלות

    בהתחלה אני הולך להשתין
    אחר כך
    אני יוצא להציץ בתיבה
    שם מחכים לי כמה מכתבים
    אחד מהבנק
    אחד ממע"מ
    ואחד ממס הכנסה.

  • אבובן  On 14 ביולי 2009 at 12:05

    כלי נגינה מביא הנגן מהבית, כמו שאומרים
    פרט לפלהרמונית, שכרו החודשי של נגן הוא במקרה הטוב עשרים אחוז מעל שכר ינימום, וגם זה לעיתים קרובות באיחור.
    תזמורות מסויימות מעכבות תשלום במשך חדשים רבים – בעיקר לנגנים אורחים.
    לי בעצמי מעכבת תזמורת מסויימת בדרום הארץ תשלום כבר חצי שנה.
    זו הסיבה שנגנים ישראלים מן המעלה הראשונה תופשים תפקידים נכבדים בתזמורות בגרמניה, בלגיה הולנד וארצות הברית.
    עם הנגנים האלה אפשר לייסד פילהרמונית חדשה שתתפוש מקום מרכזי בעולם.
    אלה העובדות.

  • שרון הר פז  On 14 ביולי 2009 at 12:15

    יער נורבגי
    משה, השיר שלך הזכיר לי את היער הנורבגי של הביטלס: http://www.youtube.com/watch?v=TNV2vaxOQ-Y

  • הולנד  On 14 ביולי 2009 at 14:03

    שלוש שנים בהולנד,עיר לא גדולה בצפון. בערך מאתיים אלף תושבים.
    שתי תזמורות, אחת תזמורת ברוק.
    ההבדל ביחס לנגן בהשוואה למה שקורה כאן בארץ – כמו יום ולילה.
    ואת מה שחייבת לי תזמורת קאמרית מסויימת בתל אביב מזה שלוש שנים, כבר תרמתי. רק שבעת אלפים שקל.
    ובעיקר, לא מתבזים, ואפילו אפשר לחסוך ולקנות כלי נגינה טוב.
    לידיעת הכנר למעלה.
    אפילו אבוא לביקור אחרי חג המולד. בטלויזיה כאן רואים בעיקר חומה, כל טוב לכם

  • שרון הר פז  On 14 ביולי 2009 at 21:08

    זהו זה,
    האיוולת של הפרנסים שאינם מבינים שהעבודה המכבדת את בעליה היא זו שמשאירה מוחות וכשרונות במקום שמשלמים להם כראוי.
    היום, כשהעולם הוא כבר גלובלי נגיש – אני ממליצה בכל פה ללכת בעקבות הפרנסה ולא חשוב הלאום. למדנו, שאפשר להתאקלם בכל מקום אם מכבדים אותנו.
    בהצלחה לנגנים בכל מקום בו יבחרו לחיות ולהתפרנס וגם למשה המקונן על מס ההכנסה היושב לנו על הוריד ואינו נותן לנשום ולהתפרנס בכבוד.
    אתם רואים, איך ניסוי בקצה האחר של העולם עורר תגובות מעניינות בקצה שלנו. יחי תאוריית הכאוס!

  • בועז כהן  On 27 ביולי 2009 at 22:34

    מכתב לשר התרבות של מדינת ישראל
    הנה זה, שרון.
    זה פה
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000424150&fid=3637

  • שרון הר פז  On 27 ביולי 2009 at 23:36

    תודה, בועז!
    אין פלא שלא מצאתי ברשימות…
    עכשו זה חרות פה ועל לוח לבי בתקוה שמי שצריך יקרא ויתקן לפני שיהיה ממש מאוחר.
    כמה פעמים צריך להסביר להם, למעלה, שתרבות חשובה?

  • רות לובין  On 4 בפברואר 2012 at 22:45

    תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: