מוזיקה Music

קניתי לי אייפוד קלאסיק (תודה, תודה, בקרוב אצלכן…). אני מאלה שקונות לאט-לאט-לאט-לאט… בוחנת את השוק, את האפשרויות, המלצות של אלה שאני סומכת עליהם נרשמות על לוח לבי ואחרי חשיבה עמוקה ואין ספור שיקולים – מגיע הזמן למנף ולממש את התהליך ואז בא גם הרגע בו נוחת אצלי המכשיר הנכסף. תהליך כזה עשוי לקחת גם שנים, לא צחוק בכלל.

I bought an iPod Classic (thank you, thank you very soon with you…). I am one of those who are buying slowly-slowly-slowly-slowly… Examining the market, the possibilities, recommendations of those I trust are noted on my heart plate and after deep thinking and countless considerations – comes the time to leverage and implement the process, and then comes the moment when the longed for device lands with me. Such a process may take years too, I kid you not.

מן הסתם, המריצה אותי רכישת האייפוד להעביר לתוכו את האלבומים הרבים למדי שצברתי במשך השנים וזו גם הזדמנות מצוינת לשמיעה חוזרת של הצלילים שאהבתי כדי להחליט על גורלם לפני שאני מעבירה אותם למכשיר הנפלא הזה, הצמוד אלי יומם וליל. מסתבר, שמה שאהבתי פעם – עדיין בתוקף ומה שלא – כנ"ל. מה לעשות, אני אשה עיקשת וכשאני אוהבת או לא – זה לאורך זמן, בבחינת דבקות במשימה.

Apparently, the purchase of the iPod has motivated me to bring in the many albums I have accumulated over the years, and this is also a great opportunity to replay the sounds I loved in order to decide their fate before transferring them to this wonderful device, which is attached to me day and night. Seemingly, that what I used to love – is still valid and what I didn’t love – the same. What to do, I am a persistent woman and when I like something or not – it is over time, in terms of sticking to the task.

אני אוהבת מוזיקה מכל הסוגים והסגנונות, אך בתנאי אחד – שתהיה לה משמעות. כידוע, אני עדיין תקועה שם, בשנות ה-70, כשהמוזיקה היתה עדיין מלודית ומשמעותית והמלים היו מלים ולא סתם חירבושים. אני מניחה שכל דור משקף את המוזיקה של התקופה וצריכתה משקפת את החינוך והחיברות. מעלה לי הרהורים נוגים לגבי הדור דהיום עם המוזיקה השטחית המעצבנת לי את האוזניים. לא סובלת ראפ. לא סובלת קשקושים. אם יש למישהו משהו לומר – שיאמר זאת באמצעי ההולם. לא אוהבת כשמדברים במקום לשיר. אם יש למאן דהוא מה לומר בדיבור, שידבר ולא יתקוף כמו בראפ.

I love music of all kinds and styles, but on one condition – it has to have a meaning. As known, I'm still stuck there, in the 70s, when music was still melodic and meaningful and the lyrics were lyrics and not just messes. I suppose each generation reflects the music of the time and its consumption reflects the education and socialization. I have gloomy thoughts about the generation today with the superficial music that irritates my ears. I can't stand rap. I can't stand rattle. If anyone has anything to say – may they say it by appropriate means. I don't like talking instead of singing. If somebody has anything to say in speech, may they speak and not attack like in rap.

זו הסיבה שלא אהבתי את היצירות של מאיר אריאל. המלים שלו היו נפלאות ומשמעותיות, אך הן לא התחברו לי למוזיקה בגללה לא טרחתי בהתחלה להקשיב אליהן, עד שמאן דהוא הסב את תשומת לבי שכדאי לי לעיין בהן. מבחינתי, מוזיקה זו המלודיה בראש ובראשונה וכמובן שאם מצמידים לה מלים – שאלה תהיינה הולמות, שתעשנה לי משהו בפנים, שתעוררנה השראה. אין הן מוכרחות להיות פיוטים צרופים (אם כי רצוי…), אך למען הכיף של החיים – שלא תהיינה אוסף של סתם צרופים שמשאירות אותי אדישה.

That is why I did not like Meir Ariel's works. His words were wonderful and meaningful, but they did not connect me with the music. This is why I did not bother to listen to it at first, until somebody drew my attention to listen to them. To me, music is the melody first and foremost, and of course if you attach words to it – they should be appropriate, that they would do something for me inside, that they would inspire me. They do not have to be pure poets (though desirable…), but for the fun of life – may they not be a collection of simple phrases that leave me indifferent.

על טעם ועל ריח אין להתווכח. כתוב ואני בהחלט מסכימה עם זה. כל אשה ואדם באשר הן וטעמם עימן. לפיכך, אין מסמרות בקביעת טיב ו/או איכות כלשהי, היות והיופי בעיני המתבוננת. במקרה זה – השומעת. לי, צריכה המוזיקה לעשות עור ברווז, להפעיל לי את הדמיון, לגרום לי לזוז או להתעמק, להתמזג בה, אחרת אני ממש לא "מתחברת". יצירה צריכה לגרום לי למשהו. ידידי היקר, ד"ר אנטון בידרמן המופלא והמוכשר, מסוגל לנתח כל יצירה מתוך אוצר הידע העצום שלו ולקבוע על פי אמות מידה מסוימות את טיבה. אני צריכה להרגיש. אין לי ידע לימודי בתחום, אך יש לי רגשות והקשבה. כשיצירה מדברת אלי – אני שומעת, מקשיבה בתשומת לב, נשבית בקסמה.

There's no accounting for taste. It is written and I definitely agree with that. Every woman and man wherever they are and their own taste. Therefore, there are no rules in determining any value and/or quality, as the beauty is in the eye of the beholder. In this case – the hearer. To me, music has to cause goose pimples, activate my imagination, get me moving or delve into it, blend in with it, otherwise I'm not really "connecting" to it. A creation should make me something. My dear friend, the wonderful and talented Dr. Anton Biedermann, is able to analyze every piece of his vast treasure of knowledge and determine its nature by certain standards. I have to feel. I have no educational knowledge in the field, but I have feelings and listening. When a piece speaks to me – I can hear, listen carefully, and captivated by its magic.

בתור אשה מסודרת (נוח לי לחשוב כך…), יש לי רשימות העדפה. יש לי את השורה הראשונה של היצירות אותן אני מכנה "הכי-הכי", שאני מסוגלת לשמוע בכל מצב וזמן, שבלעדיהן היה העולם עני מאוד ברוחניות ואנחנו ברות מזל שהן נכתבו והגענו לשומען. בשורה השניה נמצאות היצירות שעדיין מעוררות בי תחושות, אך אין הן מושלמות לי. יש משהו חסר בהן, שאם הייתי מסוגלת ליצור מוזיקה – הייתי מבינה מה חסר בהן, אך אני סתם אחת מהשורה שיודעת רק להקשיב. אחריהן יש את ה"בסדר", שעדיין עושות לי טוב, אך לא ממש מעִיפות אותי. אני יכולה לשמוע אותן כמוזיקת רקע, כמלוות לפעילות היומיומית, כי בלי מוזיקה אני ממש לא מסוגלת להעביר את החיים שלי.

As a neat woman (I'm comfortable thinking so…), I have preference lists. I have the first line of pieces that I call "the most", which I can hear in every situation and time, without which the world would be very poor in spirituality and we are fortunate they were written and we are here to hear them. On the second row are the pieces that sensations in me, but they are not perfect for in my eyes. There is something missing about them that if I could make music – I would understand what is missing in them, but I am just a simple person who can only listen. Then, there is the "okay," which still does me good, but doesn't really make me fly. I can hear them as background music, as an escort to daily activities, because without music I can't really conduct my life.

עד רכישת האייפוד, הייתי מקשיבה לרדיו כרקע לעבודתי. בעיקר ל-88FM במתכונתו הישנה, כשבחירת העורכים והעורכות היתה מעניינת ומעוררת השראה. עדיין יש שם איים של מוזיקה לטעמי עם עורכים כמו גֶדי ליבנֶה (אחד מהבולטים! עושה את שעת השקיעה למענגת ביותר), רוני ורטהיימר ובועז כהן, שפעם היה עושה את השקיעה למענגת ועכשו עושה את הבוקר למקסים. עורכות? בשבת – במוזיקה של שנות הענתיקה שאני עדיין מחוברת אליה. ואורלי יניב, אגדה בפני עצמה, בתחנה אחרת (גלגל"צ), בתכנית "לינק", בימי שני בין 22-24. תענוג.

Until I purchased the iPod, I would listen to the radio as a background while working. Especially to 88FM in its old format, when the editors' choices were interesting and inspiring. There are still islands of music that I like with editors like Gedi Livneh (one of the most prominent! Makes the sunset time most enjoyable), Ronnie Wertheimer and Boaz Cohen, who used to make the sunset enjoyable and now makes the morning lovely. Women editors? On Saturday – in the music of the Ancient Years that I am still attached to. And Orly Yaniv, a legend herself, at another station (Galgalatz), Mondays between 22-24. A pleasure.

למה אני אוהבת רדיו? בגלל העצלנות: במקום לטרוח ולבחור בעצמי, לקום ולהחליף את התקליטורים וגם ההכרח להאזין להן בשלמותם, אחרת כל הזמן מתבזבז לי על בחירת המוזיקה – היה הרדיו, שאחרים טרחו ואספו למעני. הענין הוא שצריך מזל לקבל עורכי מוזיקה עם טעם כשלי.

Why do I love radio? Because of my laziness: instead of bothering and choosing for myself, getting up and replacing the CDs and also having to listen to them in their entirety, otherwise my time is constantly wasted on choosing the music – there was the radio, which others bothered and collected for me. The thing is, it's lucky to get music editors with a taste like mine.

אז עכשו יש לי את האייפוד ואני עורכת לי שם את המוזיקה שאני רוצה לשמוע כל היום וכל הלילה ומנפה את מה שאני לא ממש אוהבת מאוסף התקליטורים שלי כדי לגבש לי רשימת השמעה לטעמי. חבל רק, שאי אפשר להעביר אליה את המוזיקה מהתקליטים שלי, אלה העשויים מויניל. ישנם תקליטים שלא יצאו בתור תקליטורים. נו, מה לעשות, לדאבוני, אי אפשר לקבל הכל בחיים, עם כל הרצון והחשק הרב.

So now I have the iPod and I'm editing the music I want to hear all day and all night and sifting through what I don't really like from my CD collection to form a playlist for my taste. It's a shame that I can't transfer the music from my records, those made from Vinyl. There are records that did not come out as CDs. Well, what to do, unfortunately, you can't have everything in life, with all the will and desire.

ועל ג'אניס ג'ופלין, רוקרית חיי, כבר כתבתי, נכון?

And about Janis Joplin, my life's rocker, I've already written, right?

כמו אבן מתגלגלת… אני אהבתי דוקא את הביטלס 

Like a rolling stone… I liked the Beatles more 

 

הגרסא המקוצרת:

מוזיקה מתחברת לנשמה.

The short version:

Music connects to the soul.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  ביום 28 ביולי 2009 בשעה 1:03

    ואני עם ה"נאנו"
    שמלווה אותי בהליכות הבוקר ההכרחיות
    נכנסים לשם אולי 1300 שירים אבל זה מספיק
    וכל דיסק שאני רוכשת
    אני מיד מכניסה לאייטיונז ומעבירה הלאה…
    (ועוד לא פירטתי את הטעם שלי במוזיקה בכלל…זה לפעם אחרת אם בכלל)

  • שרון הר פז  ביום 27 ביולי 2009 בשעה 23:41

    תודה על התיקונים
    כשהאתר יאפשר לי – זה יקרה ויקרום עור וגידים, בינתיים אני לוחצת ושום דבר לא זז.
    שנים, עוד מהילדות, הייתי בטוחה שלִבנה כותבין ללא הי'. תיקנתי גם את הענתיקה, אבל עם כל הכבוד – ג'אניס כותבין עם א'.

  • אברהם משולם  ביום 27 ביולי 2009 בשעה 21:31

    תיקונים קלים
    גֶ‏‏‏די ליבנה

    ג'ניס ג'ופלין

    ענתיקה

    וביום שבת יש ב 88 את עידן הדלי של טובה קלינגר. לטעמי תכנית הדגל של התחנה

טרקבאקים

  • מאת תם עידן An Era Ended | הוזה מִלִים Hallucinating words ביום 5 באוגוסט 2019 בשעה 19:02

    […] ההתבגרות שלי. למדתי מהן רבות, בעיקר מאלה שהיו מוקדשות למוזיקה יותר איכותית, פורצת דרך ופחות מיינסטרימית. למותר לציין שעם השנים […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: