מוזיקה

קניתי לי אייפוד קלאסיק (תודה, תודה, בקרוב אצלכן…). אני מאלה שקונות לאט-לאט-לאט-לאט… בוחנת את השוק, את האפשרויות, המלצות של אלה שאני סומכת עליהם נרשמות על לוח לבי ואחרי חשיבה עמוקה ואין ספור שיקולים – מגיע הזמן למנף ולממש את התהליך ואז בא גם הרגע בו נוחת אצלי המכשיר הנכסף. תהליך כזה עשוי לקחת גם שנים, לא צחוק בכלל.
מן הסתם, המריצה אותי רכישת האייפוד להעביר לתוכו את האלבומים הרבים למדי שצברתי במשך השנים וזו גם הזדמנות מצוינת לשמיעה חוזרת של הצלילים שאהבתי כדי להחליט על גורלם לפני שאני מעבירה אותם למכשיר הנפלא הזה, הצמוד אלי יומם וליל. מסתבר, שמה שאהבתי פעם – עדיין בתוקף ומה שלא – כנ"ל. מה לעשות, אני אשה עקשנית וכשאני אוהבת או לא – זה לאורך זמן, בבחינת דבקות במשימה.
אני אוהבת מוזיקה מכל הסוגים והסגנונות, אך בתנאי אחד – שתהיה לה משמעות. כידוע, אני עדיין תקועה שם, בשנות ה-70, כשהמוזיקה היתה עדיין מלודית ומשמעותית והמלים היו מלים ולא סתם חירבושים. אני מניחה שכל דור משקף את המוזיקה של התקופה וצריכתה משקפת את החינוך והחיברות. מעלה לי הרהורים נוגים לגבי הדור דהיום עם המוזיקה השטחית המעצבנת לי את האוזניים. לא סובלת ראפ. לא סובלת קשקושים. אם יש למישהו משהו לומר – שיאמר זאת באמצעי ההולם. לא אוהבת כשמדברים במקום לשיר. אם יש למאן דהוא מה לומר בדיבור, שידבר ולא יתקוף כמו בראפ. זו הסיבה שלא אהבתי את היצירות של מאיר אריאל. המלים שלו היו נפלאות ומשמעותיות, אך הן לא התחברו לי למוזיקה בגללה לא טרחתי בהתחלה להקשיב אליהן, עד שמשה יקירי הסב את תשומת לבי שכדאי לי לעיין בהן. מבחינתי, מוזיקה זו המלודיה בראש ובראשונה וכמובן שאם מצמידים לה מלים – שאלה תהיינה הולמות, שתעשנה לי משהו בפנים, שתעוררנה השראה. אין הן מוכרחות להיות פיוטים צרופים (אם כי רצוי…), אך למען הכיף של החיים – שלא תהיינה אוסף של סתם צרופים שמשאירות אותי אדישה.
על טעם ועל ריח אין להתווכח. כתוב ואני בהחלט מסכימה עם זה. כל אשה ואדם באשר הן וטעמם עימן. לפיכך, אין מסמרות בקביעת טיב ו/או איכות כלשהי, היות והיופי בעיני המתבוננת. במקרה זה – השומעת. לי, צריכה המוזיקה לעשות עור ברווז, להפעיל לי את הדמיון, לגרום לי לזוז או להתעמק, להתמזג בה, אחרת אני ממש לא "מתחברת". יצירה צריכה לגרום לי למשהו. ידידי היקר, ד"ר אנטון בידרמן המופלא והמוכשר, מסוגל לנתח כל יצירה מתוך אוצר הידע העצום שלו ולקבוע על פי אמות מידה מסוימות את טיבה. אני צריכה להרגיש. אין לי ידע לימודי בתחום, אך יש לי רגשות והקשבה. כשיצירה מדברת אלי – אני שומעת, מקשיבה בתשומת לב, נשבית בקסמה.
בתור אשה מסודרת (נוח לי לחשוב כך…), יש לי רשימות העדפה. יש לי את השורה הראשונה של היצירות אותן אני מכנה "הכי-הכי", שאני מסוגלת לשמוע בכל מצב וזמן, שבלעדיהן היה העולם עני מאוד ברוחניות ואנחנו ברות מזל שהן נכתבו והגענו לשומען. בשורה השניה נמצאות היצירות שעדיין מעוררות בי תחושות, אך אין הן מושלמות לי. יש משהו חסר בהן, שאם הייתי מסוגלת ליצור מוזיקה – הייתי מבינה מה חסר בהן, אך אני סתם אחת מהשורה שיודעת רק להקשיב. אחריהן יש את ה"בסדר", שעדיין עושות לי טוב, אך לא ממש מעִיפות אותי. אני יכולה לשמוע אותן כמוזיקת רקע, כמלוות לפעילות היומיומית, כי בלי מוזיקה אני ממש לא מסוגלת להעביר את החיים שלי.
עד רכישת האייפוד, הייתי מקשיבה לרדיו כרקע לעבודתי. בעיקר ל-88FM במתכונתו הישנה, כשבחירת העורכים והעורכות היתה מעניינת ומעוררת השראה. עדיין יש שם איים של מוזיקה לטעמי עם עורכים כמו גֶדי ליבנֶה (אחד מהבולטים! עושה את שעת השקיעה למענגת ביותר), רוני ורטהיימר ובועז כהן, שפעם היה עושה את השקיעה למענגת ועכשו עושה את הבוקר למקסים. עורכות? בשבת – במוזיקה של שנות הענתיקה שאני עדיין מחוברת אליה. ואורלי יניב, אגדה בפני עצמה, בתחנה אחרת (גלגל"צ), בתכנית "לינק", בימי שני בין 22-24. תענוג.
למה אני אוהבת רדיו? בגלל העצלנות: במקום לטרוח ולבחור בעצמי, לקום ולהחליף את התקליטורים וגם ההכרח להאזין להן בשלמותם, אחרת כל הזמן מתבזבז לי על בחירת המוזיקה – היה הרדיו, שאחרים טרחו ואספו למעני. הענין הוא שצריך מזל לקבל עורכי מוזיקה עם טעם כשלי.
אז עכשו יש לי את האייפוד ואני עורכת לי שם את המוזיקה שאני רוצה לשמוע כל היום וכל הלילה ומנפה את מה שאני לא ממש אוהבת מאוסף התקליטורים שלי כדי לגבש לי רשימת השמעה לטעמי. חבל רק, שאי אפשר להעביר אליה את המוזיקה מהתקליטים שלי, אלה העשויים מויניל. ישנם תקליטים שלא יצאו בתור תקליטורים. נו, מה לעשות, לדאבוני, אי אפשר לקבל הכל בחיים, עם כל הרצון והחשק
הרב.
ועל ג'אניס ג'ופלין, רוקרית חיי, כבר כתבתי, נכון?

כמו אבן מתגלגלת… אני אהבתי דוקא את הביטלס

הגרסא המקוצרת:
מוזיקה מתחברת לנשמה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אברהם משולם  On 27 ביולי 2009 at 21:31

    תיקונים קלים
    גֶ‏‏‏די ליבנה

    ג'ניס ג'ופלין

    ענתיקה

    וביום שבת יש ב 88 את עידן הדלי של טובה קלינגר. לטעמי תכנית הדגל של התחנה

  • שרון הר פז  On 27 ביולי 2009 at 23:41

    תודה על התיקונים
    כשהאתר יאפשר לי – זה יקרה ויקרום עור וגידים, בינתיים אני לוחצת ושום דבר לא זז.
    שנים, עוד מהילדות, הייתי בטוחה שלִבנה כותבין ללא הי'. תיקנתי גם את הענתיקה, אבל עם כל הכבוד – ג'אניס כותבין עם א'.

  • עידית פארן  On 28 ביולי 2009 at 1:03

    ואני עם ה"נאנו"
    שמלווה אותי בהליכות הבוקר ההכרחיות
    נכנסים לשם אולי 1300 שירים אבל זה מספיק
    וכל דיסק שאני רוכשת
    אני מיד מכניסה לאייטיונז ומעבירה הלאה…
    (ועוד לא פירטתי את הטעם שלי במוזיקה בכלל…זה לפעם אחרת אם בכלל)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: