בדידות Loneliness

מלים מפתות, אך לא תמיד יש להן כיסוי

Words are enticing, but they don't always have cover…

לרחף בשמיים Floating in the sky

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר    I floated across the water, looking for breakfast

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר. הדגיגים הטעימים חמקמקים, אך אינם יכולים לעמוד בפני נחישותה של בטן מקרקרת. סביב, קולות צהלה ומשק כנפיים, אחי ואחיותי הדואים. שמש הבוקר מציצה עלינו, מחייכת, שולחת קרניים עדינות, מגששות לאט דרכן אלינו. חמימות נעימה מתפשטת באויר המצטלל.

I floated across the water, looking for breakfast. The delicious fish are elusive, but cannot withstand a rumbling belly determination. Sounds of joy and wings all around, my brothers and sisters gliding. The morning sun peeks at us, smiling, sending gentle rays, slowly groping their way to us. Pleasant warmth spreads in the shimmering air.

ראשי מזדקר, אוספת את כנפי לצדֵי גופי וצוללת בחדות. אין לו סיכוי. משפדת אותו במקורי ונושאת אל מסתור בחוף. אני רעבה. אריקה מביטה בי בעיניים כלות. אני מגלגלת לעברה את הפגר הדומם. היא מדדה אלינו בכבדות ואני גוררת אותו בעזרת מקורי, מנסה לצמצם את המרחק. זוגתי בהריון ואני דואגת לכל מחסורה.

My head protrudes, I collect my wings beside my body and dive sharply. It has no chance. Pining it in my beak and carrying it to a hiding place on the beach. I'm hungry. Erica looks at me with her longing eyes. I roll the still carcass toward her. She toddles to us heavily and I drag it with my beak, trying to reduce the distance. My spouse is pregnant so I'm supplying all her needs.

אריקה מושיטה כנף ומלטפת אותי. אני נוגעת בה ברוך ופורשת לשמיים, להמשיך בציד. דגיג בודד אינו משביע אף אחת, ודאי לא אשה הרה. אם לא אמצא דג בשרני יותר, אצטרך לחוג הלוך ושוב עוד מספר פעמים. לא אכפת לי. מביטה מטה. אריקה המתרחקת נוגסת בדגיג בתאבון רב. אך ימים ספורים נותרו עד מועד הרחבת זוגיותנו. הקן בנוי ועומד על כנו. הוספתי חדר ילדים מרופד היטב. שלושה-ארבעה צאצאים ימצאו בו את מקומם בנוחות. ואם יבואו יותר – נסתדר גם אז. אני חזקה וכשירה ואין לי בעיה לבנות עוד. שרק נהיה בריאות.

Erica reaches out and strokes me with her wing. I touch her tenderly and spread my wings to the sky to continue hunting. Just one fingerling does not satisfy anyone, let alone a pregnant woman. If I can't find a fleshier fish, I'll have to go back and forth several more times. I don't care. Looking down. Becoming farther away, Erika takes a bite of the fingerling with great appetite. Only a few days remained until the date for our expansion as a couple. The nest is built and is ready. I added a well-padded nursery. Three or four descendants will find their place comfortably in there. And if more will come, we'll work it out then as well. I am strong and fit and have no problem building more. We should only be well and healthy.

בגיחה החמישית התמהמהתי מאוד. המזון עשה שרירים והתחמק ממני בעקשנות. אביב, שעסק אף הוא בהאכלת בן זוגו המעובר, הניף בשאלה את הדגיג הדשן שהעלה במקורו. עפעפתי לו לשלילה, נחושה לספק את צרכי זוגתי בכוחות עצמי. כל כך הייתי מרוכזת במשימתי, עד כי לא שמעתי דבר. הרחק למטה על החוף התחוללה מהומה, אך היא לא הגיעה אל תשומת לבי. הרף עין של צל חולף ואני שוב מצמידה את נוצותי וצוללת נמרצות, בקושי מספיקה למלא את ריאותי באויר.

At the fifth flight I was very delayed. The food activated its muscles and stubbornly dodged me. Aviv, who was also feeding on his expectant mate, swung the fleshy fingerling that he caught with his beak. I blinked at him in rejection, determined to meet my partner's needs on my own. I was so focused on my task, that I heard nothing. Far down on the beach there was a commotion, but it didn't catch my attention. A fleeting of a passing shadow, and I again compress my feathers and plunge intensively, barely manage to fill my lungs with air.

מלאת סיפוק וגאוה אני נוסקת ודוהרת חזרה אליה. מן הסתם הספיקה לשבור מעט את רעבונה והחלה להפריד את העצמות מן הבשר למעני. ודאי ערכה אותו על מצעית העלים בצורה מעוררת תאבון. אולי הניחה צדף קטן לקישוט. אריקה אהבה תמיד לעשות מחוות מתוקות כאלה, להביע את אהבתה, לחמם לי את הלב. אריקה, אהובתי המתוקה. מנופפת בעוז בכנפי, אצה-עפה במרץ אל זוגתי.

Filled with satisfaction and pride, I take off and dash back to her. She probably satisfied her hunger a little and began to separate the bones from the flesh for me. She certainly set it on the placemat of leaves in an appetizing form. Maybe she put a little seashell on for decoration. Erica always loved making such sweet gestures, expressing her love, warming my heart. Erica, my sweet lover. Waving my wings fiercely, I'm hurrying-flying to my spouse.

השמש משתקפת במים The sun is reflected in the water

נוסקת ודוהרת חזרה אליה   I take off and dash back to her

חגה מעל קננו. משהו לא מריח לי טוב. מלמטה, עולים קולות צווחה נוראים. לבי צולל יחד עם גופי המנמיך טוס. מעגל סוער מרחף מעל מה שהיה פעם ביתי, מונע בעדי מלראות. אני חובטת בכנפי כדי להזיז את הדואים בדרכי, אך נתקלת בחומה איתנה החוסמת אותי. אביב ושחף עוטפים אותי בכנפיהם ומובילים אותי אל קנם שעל הצוק. אני מנסה להתנגד, מצווחת את שמה של אהובתי, אך אביב מהסה אותי ואומר שזה לטובתי. אני נגררת אחריהם בלב מכווץ מאימה. מה הם מסתירים ממני?

I'm circling above our nest. Something doesn't smell good to me. From below, horrible sounds of squeals ascend. My heart dives along with my body lowering the flight. A turbulent circle hovers over what was once my home, preventing me from seeing. I slap my wings to move those who are gliding in my way, but encounter a solid wall blocking me. Aviv and Shahaf envelop me in their wings and lead me to their nest on the cliff. I try to resist, squealing my beloved's name, but Aviv hashes me and says it's in my favour. I am dragging after them with a shrinking heart from horror. What are they hiding from me?

נשימתי שוצפת. שחף מהזה מעט מים מרעננים על פני, אך איני מוצאת מנוח. אריקההההההה!!!!!!! אני צווחת בקול לא לי. אני נשמעת היסטרית וקשה לי להאמין שזו אני. תמיד הייתי רגועה, בשאנטי, אך הפעם אומר לי לבי שמשהו נורא קרה.

אביב מסביר לי בשקט ששני הולכי-על-שתיים ערכו מצוד על המחנה שלנו ופגעו בכמה עשרות שחפים שהיו איטיים מכדי להגן על עצמם או להתחמק מפגיעתם. גם אריקה נפגעה. גופי מתכווץ. ברק נורא מבזיק בי ועיני מסתנוורות מהדמעות המציפות אותן וזולגות במפל מלוח במורד פני. שחף כורך סביבי כנף ובשניה מוחה את האשד הקולח ממני.
"מה קרה לה? היכן היא?" אני ממלמלת בקול שבור, עיני מתרוצצות סביב, מנסות לאתר מידע.
שתיקה. מבטם אומר הכל. מסרבת להאמין. לא יכול להיות שזה נגמר. מנסה להזיז את כנפי, אך הן אינן נשמעות לי. אני רוצה לראות. רוצה לראות. רוצה!!!!!!!!!!!!!! הם מנסים לשכנע אותי שאין טעם. החומסים לקחו הכל. לא נשאר כלום. קשה לי לקלוט. רגע אחד הייתי מאושרת, שמחה בחלקי ובעתיד הורוד שנשקף לנו, ריחפתי בעננים – תרתי משמע – ובמשנהו – הכל נמחה. גז. האם זה סיוט? למה שאחלום דבר כה נורא?

My breath is incense. Shahaf sprigs some refreshing water on my face, but I can't find rest. Ericahhhhhhh!!!!!!! I scream loudly with a voice I don't recognize. I sound hysterical and I find it hard to believe it's me. I've always been calm, in Shanti (serenity), but this time my heart tells me something terrible has happened. Aviv quietly explains to me that two bipeds conducted a hunt on our camp and hit a few dozen seagulls that were too slow to defend themselves or evade from their damage. Erica was injured too. My body is shrinking. A terrible lightning flashes in me and my eyes dazzle with the tears that flood them and spill into a salty waterfall down my face. Shahaf wraps a wing around me and with the second wipes away the cascade that streams from me.

"What happened to her? Where is she?" I mutter with a broken voice, my eyes darting around, trying to find information.

Silence. Their gaze says it all. I refuse to believe. It can't be over. Trying to move my wings, but they don't obey me. I want to see. Want to see. Want to!!!!!!!!!!!!!! They are trying to convince me that there is no point. The predators took everything. There was nothing left. It's hard for me to absorb. One moment I was happy, contented with my lot and the pink future we expected, I was floating in the clouds – literally – and in the next – everything was destroyed. Disappeared. Is it a nightmare? Why would I dream such a terrible thing?

לפתע, אוחז שחף בבטנו התפוחה ונאנק. אביב תומך בו ומוביל אותו אל המצע הרך שהכין מראש. הצירים. תהליך ההטלה החל. אינני חושבת כלל. מתוך אינסטינקט, כורעת למרגלותיו ובודקת את הפתיחה. יש לו עוד הרבה זמן. זו ההטלה הראשונה של הבחור וסביר שהיא תארך מספר שעות. אביב מנטר את נשימותיו, מונה את רווחי הזמן בין הצירים ומוחה באהבה את הזעה הניגרת על פני בן זוגו.

Suddenly, Shahaf clutches his swollen belly and groans. Aviv supports him and leads him to the soft bedding he prepared in advance. The contractions. The laying process has begun. I don't think at all. Out of my instinct, I'm kneeling at his feet and checking the opening. He still has plenty of time. This is the first laying of the guy and it will probably take several hours. Aviv monitors his breathings, counts the time intervals between the contractions and lovingly wipes the sweat pouring across his partner's face.

שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב. שחף הומה באפיסת כוחות ומחליק את אורון לתוך ידי המצפות. בדחילו ורחימו עוטף אביב את כדור הנוצות הזעיר ומניח אותו על חזה היולד. שלושתם הומים בהתרגשות נינוחה. משפחה.

Dusk. The sun dips its rays in the water, covering the sky with a spectacular veil of colours. Shahaf is buzzing with exhaustion and slides Oron into my awaiting hands. With awe and reverence (with fear and love) Aviv wraps the tiny feather ball and places it on the birth giver's chest. The three of them are buzzing with relaxed excitement. Family.

פורשת בלאות את כנפי ודואה אל המים. דמותי משתקפת בהם. אין לי חשק לצפות בה. חשה רעב. פיסת עץ צפה לאִטה על הגלים הרוגעים. מניחה עליה את רגלי, חושי חצי ערים. להקת סרדינים חוצה תחתי בתוך המים. לא צריכה להתאמץ הרבה. עד שהם מתפזרים בבהלה לכל רוח, אני מצליחה למלא את בטני לשובע.

Spreading my wings and gliding to the water. My image is reflected in them. I have no desire to watch it. I feel hungry. A piece of wood slowly drifts upon the calm waves. I put my feet on it, my senses half-awake. A school of sardines crosses in the water beneath me. I don't need to make much effort. Until they disperse all over in panic, I manage to fill my stomach until satiation.

מתוך הרגל, אני עושה את דרכי אל המקום שהיה הקן שלנו. רק ריחה הקלוש נותר, נבלע בריחו המלוח של הים. הרוח החליקה הכל, כיסתה באינספור גרגרים דקיקים על חיים שהיו. נושאת עיני אל המרחב. פיסות דקות נישאות באויר. השמש השוקעת צובעת את האופק בפסטל רך, מאפיל.

Out of habit, I make my way to the place that was our nest. Only the faint odour remained, engulfed in the salty scent of the sea. The wind smoothed everything, covered a life that was once with countless fine grains. Looking up into the wide-open space. Thin bits are flying in the air. The setting sun paints the horizon with a soft, darkened pastel.

דואה אל בדידותי.

I'm gliding into my loneliness.

אריקה החמודה שלי My lovely Erica

דואה אל בדידותי   I'm gliding into my loneliness

***

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי עטי.

From: "Like Dry Leaves", a book I'm writing.

הגרסא המקוצרת:

באלימות לא נשיג כלום, רק תהו ובהו וחושך על פני תהום ואיש הישר בעיניו יעשה – לא טוב!

The short version:

With violence we will get nothing, just formless and empty, and darkness over the surface of the deep, and every man does that which is right in his own eyes – no good!

צילומים: שרון הר פז (C) מתוך אלבום ברייטון, אנגליה 24.11.08

Photos: Sharon Har Paz (C) from Brighton Album, England 24.11.2008

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • jazminor77  ביום 9 באפריל 2013 בשעה 23:37

    וואו! מקסים! מה-זה אהבתי! חבל שזה עצוב כל-כך…

  • בועז כהן  ביום 26 בספטמבר 2009 בשעה 10:57

    יפה
    "שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב…"

    יפה.

  • אביב רוס  ביום 31 באוגוסט 2009 בשעה 0:37

    יופי!
    נוגע וכואב. מקווה לקרוא בקרוב גם סיפורים אופטימיים.

    רק בריאות ואושר! 🙂

טרקבאקים

  • מאת סערה Storm | הוזה מִלִים Hallucinating words ביום 16 בספטמבר 2018 בשעה 20:14

    […] אל מי שהיתה הבטחה של התכרבלות והתגלתה כמצג שוא של מלים מפתות שלא היה להן כיסוי. טעות מצערת, מיותרת. אחר כך באו שנתיים […]

  • מאת את חרותי | הוזה מִלִים ביום 31 במרץ 2013 בשעה 22:59

    […] ציפור שעפה בשמיים בלי דאגות כביכול? ומה עם מאבק הקיום וההשרדות שלה, שכל רוגטקה מצויה עלולה להזיק לה? […]

  • מאת סערה « הוזה מִלִים ביום 9 בינואר 2013 בשעה 22:55

    […] סיפור של בדידות […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: