בדידות

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי מקלדתי

מלים מפתות, אך לא תמיד יש להן כיסוי

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר. הדגיגים הטעימים חמקמקים, אך אינם יכולים לעמוד בפני נחישותה של בטן מקרקרת. סביב, קולות צהלה ומשק כנפיים, אחי ואחיותי הדואים. שמש הבוקר מציצה עלינו, מחייכת, שולחת קרניים עדינות, מגששות לאט דרכן אלינו. חמימות נעימה מתפשטת באויר המצטלל.
ראשי מזדקר, אוספת את כנפי לצדֵי גופי וצוללת בחדות. אין לו סיכוי. משפדת אותו במקורי ונושאת אל מסתור בחוף. אני רעבה. אריקה מביטה בי בעיניים כלות. אני מגלגלת לעברה את הפגר הדומם. היא מדדה אלינו בכבדות ואני גוררת אותו בעזרת מקורי, מנסה לצמצם את המרחק. זוגתי בהריון ואני דואגת לכל מחסורה.
אריקה מושיטה כנף ומלטפת אותי. אני נוגעת בה ברוך ופורשת לשמיים, להמשיך בציד. דגיג בודד אינו משביע אף אחת, ודאי לא אשה הרה. אם לא אמצא דג בשרני יותר, אצטרך לחוג הלוך ושוב עוד מספר פעמים. לא אכפת לי. מביטה מטה. אריקה המתרחקת נוגסת בדגיג בתאבון רב. אך ימים ספורים נותרו עד מועד הרחבת זוגיותנו. הקן בנוי ועומד על כנו. הוספתי חדר ילדים מרופד היטב. שלושה-ארבעה צאצאים ימצאו בו את מקומם בנוחות. ואם יבואו יותר – נסתדר גם אז. אני חזקה וכשירה ואין לי בעיה לבנות עוד. שרק נהיה בריאות.

בגיחה החמישית התמהמהתי מאוד. המזון עשה שרירים והתחמק ממני בעקשנות. אביב, שעסק אף הוא בהאכלת בן זוגו המעובר, הניף בשאלה את הדגיג הדשן שהעלה במקורו. עפעפתי לו לשלילה, נחושה לספק את צרכי זוגתי בכוחות עצמי. כל כך הייתי מרוכזת במשימתי, עד כי לא שמעתי דבר. הרחק למטה על החוף התחוללה מהומה, אך היא לא הגיעה אל תשומת לבי. הרף עין של צל חולף ואני שוב מצמידה את נוצותי וצוללת נמרצות, בקושי מספיקה למלא את ריאותי באויר.
מלאת סיפוק וגאוה אני נוסקת ודוהרת חזרה אליה. מן הסתם הספיקה לשבור מעט את רעבונה והחלה להפריד את העצמות מן הבשר למעני. ודאי ערכה אותו על מצעית העלים בצורה מעוררת תאבון. אולי הניחה צדף קטן לקישוט. אריקה אהבה תמיד לעשות מחוות מתוקות כאלה, להביע את אהבתה, לחמם לי את הלב. אריקה, אהובתי המתוקה. מנופפת בעוז בכנפי, אצה-עפה במרץ אל זוגתי.

חגה מעל קננו. משהו לא מריח לי טוב. מלמטה, עולים קולות צווחה נוראים. לבי צולל יחד עם גופי המנמיך טוס. מעגל סוער מרחף מעל מה שהיה פעם ביתי, מונע בעדי מלראות. אני חובטת בכנפי כדי להזיז את הדואים בדרכי, אך נתקלת בחומה איתנה החוסמת אותי. אביב ושחף עוטפים אותי בכנפיהם ומובילים אותי אל קנם שעל הצוק. אני מנסה להתנגד, מצווחת את שמה של אהובתי, אך אביב מהסה אותי ואומר שזה לטובתי. אני נגררת אחריהם בלב מכווץ מאימה. מה הם מסתירים ממני?
נשימתי שוצפת. שחף מהזה מעט מים מרעננים על פני, אך איני מוצאת מנוח. אריקההההההה!!!!!!! אני צווחת בקול לא לי. אני נשמעת היסטרית וקשה לי להאמין שזו אני. תמיד הייתי רגועה, בשאנטי, אך הפעם אומר לי לבי שמשהו נורא קרה.

אביב מסביר לי בשקט ששני הולכי-על-שתיים ערכו מצוד על המחנה שלנו ופגעו בכמה עשרות שחפים שהיו איטיים מכדי להגן על עצמם או להתחמק מפגיעתם. גם אריקה נפגעה. גופי מתכווץ. ברק נורא מבזיק בי ועיני מסתנוורות מהדמעות המציפות אותן וזולגות במפל מלוח במורד פני. שחף כורך סביבי כנף ובשניה מוחה את האשד הקולח ממני.
"מה קרה לה? היכן היא?" אני ממלמלת בקול שבור, עיני מתרוצצות סביב, מנסות לאתר מידע.
שתיקה. מבטם אומר הכל. מסרבת להאמין. לא יכול להיות שזה נגמר. מנסה להזיז את כנפי, אך הן אינן נשמעות לי. אני רוצה לראות. רוצה לראות. רוצה!!!!!!!!!!!!!! הם מנסים לשכנע אותי שאין טעם. החומסים לקחו הכל. לא נשאר כלום. קשה לי לקלוט. רגע אחד הייתי מאושרת, שמחה בחלקי ובעתיד הורוד שנשקף לנו, ריחפתי בעננים – תרתי משמע – ובמשנהו – הכל נמחה. גז. האם זה סיוט? למה שאחלום דבר כה נורא?
לפתע, אוחז שחף בבטנו התפוחה ונאנק. אביב תומך בו ומוביל אותו אל המצע הרך שהכין מראש. הצירים. תהליך ההטלה החל. אינני חושבת כלל. מתוך אינסטינקט, כורעת למרגלותיו ובודקת את הפתיחה. יש לו עוד הרבה זמן. זו ההטלה הראשונה של הבחור וסביר שהיא תארך מספר שעות. אביב מנטר את נשימותיו, מונה את רווחי הזמן בין הצירים ומוחה באהבה את הזעה הניגרת על פני בן זוגו.

שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב. שחף הומה באפיסת כוחות ומחליק את אורון לתוך ידי המצפות. בדחילו ורחימו עוטף אביב את כדור הנוצות הזעיר ומניח אותו על חזה היולד. שלושתם הומים בהתרגשות נינוחה. משפחה.
פורשת בלאות את כנפי ודואה אל המים. דמותי משתקפת בהם. אין לי חשק לצפות בה. חשה רעב. פיסת עץ צפה לאִטה על הגלים הרוגעים. מניחה עליה את רגלי, חושי חצי ערים. להקת סרדינים חוצה תחתי בתוך המים. לא צריכה להתאמץ הרבה. עד שהם מתפזרים בבהלה לכל רוח, אני מצליחה למלא את בטני לשובע.

מתוך הרגל, אני עושה את דרכי אל המקום שהיה הקן שלנו. רק ריחה הקלוש נותר, נבלע בריחו המלוח של הים. הרוח החליקה הכל, כיסתה באינספור גרגרים דקיקים על חיים שהיו. נושאת עיני אל המרחב. פיסות דקות נישאות באויר. השמש השוקעת צובעת את האופק בפסטל רך, מאפיל.

דואה אל בדידותי.

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי עטי.

הגרסא המקוצרת:

באלימות לא נשיג כלום, רק תהו ובהו וחושך על פני תהום ואיש הישר בעיניו יעשה – לא טוב!

צילומים: שרון הר פז (C) מתוך אלבום ברייטון, אנגליה 24.11.08

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביב רוס  On 31 באוגוסט 2009 at 0:37

    יופי!
    נוגע וכואב. מקווה לקרוא בקרוב גם סיפורים אופטימיים.

    רק בריאות ואושר!🙂

  • בועז כהן  On 26 בספטמבר 2009 at 10:57

    יפה
    "שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב…"

    יפה.

  • jazminor77  On 9 באפריל 2013 at 23:37

    וואו! מקסים! מה-זה אהבתי! חבל שזה עצוב כל-כך…

Trackbacks

  • By סערה « הוזה מִלִים on 9 בינואר 2013 at 22:55

    […] סיפור של בדידות […]

  • By את חרותי | הוזה מִלִים on 31 במרץ 2013 at 22:59

    […] ציפור שעפה בשמיים בלי דאגות כביכול? ומה עם מאבק הקיום וההשרדות שלה, שכל רוגטקה מצויה עלולה להזיק לה? […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: