ארכיון חודשי: ספטמבר 2009

ונתנה תוקף Unetane Tokef

על אמונה ומסורת

About Belief and Tradition

ונתנה תוקף

Who by Fire

למען הסר כל ספק – אינני דתית כלל, גם לא מאמינה. מבחינתי, חשוב לי לשמור מסורת כי נולדתי יהודיה בגלגול הזה. אולי בעתיד אהיה כושיה או סינית או… מה אני יודעת?
המסורת היא חלק מהתרבות שלי. ספרי הקודש שוכנים כבוד בארון הספרים שלי. השאלה, מה היא תרבות, מעסיקה אותי ללא הרף. אני מניחה שאעלה מאמר נרחב בנושא הזה בנפרד.

To be absolutely clear – I'm not at all religious, nor am I a believer. As far as I'm concerned, it is important for me to keep the tradition, since I was born a Jew in this reincarnation. Maybe, in the future, I will be a black woman or Chinese or… what do I know? Gurnish.

Tradition is a part of my culture. The holy books have a place of honour on my bookcase. The question, what is culture, constantly occupies me. I will probably post a broad article on this issue separately at some point.

יש לי רתיעה טבעית מטקסים כפויים, כאלה ש"מוכרחים לקיים ולא…" למדתי שממש לא מוכרחים כלום, חוץ מלמות, שזה בלתי נמנע, כפי שאמי ז"ל נהגה לומר. לא הטקסים חשובים, לדעתי, אלא הכוונה.

I have a natural resentment towards compulsory ceremonies, such as those that "must be performed, otherwise…" I have learned that nothing "must be", except for dying, which is unavoidable, as my late mother used to say. In my opinion, it is not the ceremonies that are important, but the meaning.
בבית כנסת אחד בפינצ'לי, לונדון, ב-2006, היה לי נורא לשמוע את המלמול החפוז של מי ששימש כבעל תפילה, שקרא כמי שכפאו שד. רק מפני כבודו וכבודי התאפקתי מלהלבין פניו ברבים ולעלות לקרוא במקומו כדי שגם אלה שאינם שומעים היטב או בקיאים בתפילות יבינו את הנאמר. לשאלתי, בצד, לאחר התפילה, למה הוא קורא במהירות כזו שאינה מועילה לאף אחת/ד, ענה, שכמו שאר הקהילה, גם הוא ממהר לעבודתו וכי בא להתפלל בבוקר כדי להשלים מנין. לא ביטאתי בקול את המחשבה שחלפה בראשי, שעדיף בלי מנין, אך שתהיה כוונה, שהתפילה תהיה מכל הלב ולא מתוך יציאת ידי חובה.

In 2006, at a synagogue in Finchley, London, I found it horrible to listen to the hasty murmur of the person who served as a prayer leader (Jewish liturgy) and read as if someone put a gun to his head. It was only out of respect for us both, that I restrained myself from embarrassing him and didn't go to read in his place in order that those who could not comprehend him would also understand the prayers. Later, after the service, aside in a corner, I asked him why he always reads so quickly, at a speed that benefits nobody. His answer was, that like the rest of the congregation, he is in a hurry to get to work and he comes to the morning service, the Shacharit, to complete a Minyan. I didn't express loudly the thought that crossed my mind, that it is better without a Minyan, but with a meaning, that the prayer should be going out wholeheartedly and not doing it just because it has to be done.

אשתקד, בבית הכנסת הליברלי של קינגסטון KLS, למדתי על יהדות חופשית, ליברלית, מקסימה, שאינה כובלת ומה שנעשה – מתוך כוונה גדולה נעשה. הדרשות של הרבא הצעירה, צ'ארלי, מלאות תבונה ותרבות. אחת הבדיחות שלמדתי ממנה: מהי מהות החגים היהודיים? הם ניסו להורגנו, הם לא הצליחו, הבה נאכל (They tried to kill us, they didn't succeed, let's eat). טקסי הפולחן נעשים בהומור, בשמחה ובהרבה-הרבה אהבה לאשה, לאיש ולטף.

Last year, at the KLS (Kingston Liberal Synagogue, Surrey, England), I learned about free Judaism, liberal, charming, which does not confine and I witnessed services of significance and great meaning. The sermons which the young Rabba Charley gave were full of wisdom and culture. One of the jokes I learned from her was: "What is the essence of Jewish holidays? They tried to kill us, they didn't succeed, let's eat." The ceremonies are held with humour, joy and a lot of love for women, men and children.

אני שייכת לדור עליו השניאו הדתיים את הדת, הדור שגדל לבוז לכל מה שנודף ממנו ריח של דת, כולל האנשים עצמם, הדתיים, בבחינת "שומרת נפשה תרחק מהמה", אולי מאימה? יחד עם זאת, החיים התגלגלו להם והיה לי רב כשותף לעסקים. בפגישותינו, היינו מחליפים מדי פעם דברים שברומה של תורה. ילדי המתוק, בן 4 אז, שהאזין לדברי גדולים ממנו, שאל בתמימותו: "אמא, מה זה אלוהים?" כמובן שזה היה למשוש לבי על שהצלחתי לא לנטוע אמונות תפלות בלבו הרך, אך הרב היה כולו חרדות ופלצות. "אוי-אוי-אוי", קונן בשברון לב, "אוי ואבוי" (הלהקה הבריטית הזו לא היתה קיימת אז עדיין…), "ילד יהודי אינו יודע על קיום השם?" "מה אתה רוצה", התרסתי בפניו בעוז רוחי, "אני חילונית, לא חרדית וחיה בהתאם! אך חכה רגע לפני שאתה שופט!" מיהרתי להוסיף למראה הבעת פניו המזועזעת, "אני שומרת על כשרות ולא אוכלת שפנים…" זה לא עזר לי, הוא עזב את השותפות איתי. זכותו. מדי פעם, אני פוגשת בו בכניסה לבית הקברות בחולון, מקבץ מצוות בתפילות לנשמות המתים תמורת סכומים נדיבים. תורתו אומנותו? בכל אופן, מה אנחנו יודעים על זולתנו מלבד מה שאנו רואים בחיצוניות?

I belong to the generation to whom people with rigid religious views have caused us to become loathsome of religion, the generation who was brought up to despise anything that smells of religion, including the people themselves, the religious ones. I deliberately kept myself away from them. At the same time, life went on its course and I had a Rabbi as a business associate. In our meetings we used to occasionally discuss issues of the Torah. My sweet little child, then age 4, who was listening to his elders, asked innocently: "Mommy, what is G-d?" Of course I was thrilled for I had succeeded in not planting any superstitions in his young tender heart, but the Rabbi was completely in shock. "Oy-oy-oy", he mourned with a broken heart, "OY Va Voy!" (well, this great British group was not established yet…) "A Jewish child doesn’t know about the existence of G-d?!?" "What do you want", I protested firmly, "I am secular, not religious, and live my life accordingly! But wait before you judge!" I hurried to add to the stunned expression on his face, "I do keep kosher and I don't eat bunnies…" It didn't help me, he left our partnership. Well, he is entitled to. From time to time, I meet him at the entrance of the cemetery in Holon, where he collects Mitzvoth in exchange for generous amounts of money. Well, what do we know about other people except for what we see externally?

מאז, מים רבים זרמו והבנתי כמה דברים על עצמי. אני עדיין לומדת. האשה הראשונה שלי היתה דתית מהזרם האורתודוקסי, אך חופשית בנשמתה. ללא כפיה ומתוך אהבה רבה, השפיעה עלי מחסדיה ולמדתי ממנה רבות. כך קרבה אותי אהובתי אל הטקסטים היהודיים המקסימים וגילתה לי נסתרות, תרתי משמע. אני מכירה לה טובה רבה מאוד על שלא ניסתה לשנות אותי, אלא העשירה את עולמי התרבותי. אכן, מכל מלמדי השכלתי.

Since then, a lot of water ran under the bridge and I understood a few things about myself. I am still learning. My first woman was religious from the orthodox stream, but a free soul. Without any coercion and with a lot of love she showered me with her favours and revealed concealed secrets, double meanings. I am very grateful to her for not trying to change who I was, but she enriched my cultural world. Indeed, one can learn from everybody.

יום הכיפורים, לגבי דידי, הוא גם המלחמה ההיא, חודשיים לפני השחרור מהצבא. טובעת במברקים הבהולים, המשתלשלים להם מכל הטלפרינטרים בחדר הענק, אינני מוצאת מנוחה, מתרוצצת ממכשיר אחד למשנהו, טלפונים נבהלים נובחים עלי רמות ומן העבר השני מתנפלים עלי בצריחות חדות לחקור אם קיבלתי את המברק הבהול ההוא ולמה לא שיגרתיו הלאה. הנה זה נשלח ומגיעים מאה תחתיו. מה בס"ה רציתי? להעביר את משמרת השבת בשלוה בקריאת הספרים שהבאתי איתי, אך למה שיניחו לי לנפשי? אין מנוחה לצדיקות…

For me, Yom Kippur is also that war, two months before I was being released from the army. Drowning in urgent telegrams which were hanging from all the teleprinters in the huge room, I couldn't find any rest, running around from one device to another, alarming phone calls barking loudly at me and I am attacked by screams from the other end enquiring if I received that urgent telegram and why didn't I transfer it on. I'm sending this one, but another hundred arrive instead. What had I wished for? Just for tranquillity over the Sabbath shift to read the books I brought with me. But why would I be left to my own devices? No rest for the saintly…


גמר חתימה טובה לכולנו. מי יתן ונכתב בספר החיים הטובים ותהיינה לנו שנים טובות ופרנסה בשפע.



Gmar Chatima Tova (May we be signed for the good) to all of us. May we be written in the book of good life and may we have many good years of plenty.



ימלוך ה' + מזמור לדוד
ריקי אוגול מזמור לדוד
שרית חדד שמע ישראל
מזמור קכ"א שיר המעלות

חצי שנה עברה מאז לכתך מאיתנו. השם רועי לא אחסר כי את עִמָדִי. לא אירא רע כי את שומרת עלי משם. הזמן עובר, מה אכפת לו מאיתנו, שאנחנו הולכים ומזדקנים? הזכרון, זה מה שנשאר לנו – מהעבר, לא המיידי, החמקמק, הבלתי ניתן לשליטה.

החיים פה נמשכים. תשרי הגיע והביא בכנפיו את היורה המבורך. אומרים שהשנה תהיה גשומה. הלואי! נושא הקצבת המים מאוד מלחיץ. שנים שאין לנו דשאים להשקות מטעמי חסכון. מה הם רוצים מאיתנו עכשו, שנפסיק גם להתרחץ, לשתות? לא טוב! מאוד-מאוד לא טוב! לך אין כבר את הדאגות הללו של הגוף.

רוח קרירה מנשבת מבעד לחלון, נושאת בכנפיה את ניחוח הגשם הטרי. געגועים מתעוררים. זכרונות עולים. את אמרת שהחורף מבורך, הרבה יותר נעים מאשר בחמסין המתיש, הקשה לך. יצאתי להפך ממך. חוץ מבמראה (כל הזמן חוזרים ואומרים לי עד כמה אני דומה לך), הרי שבמובנים רבים אני שונה ממך. אוהבת את החמסינים הנעימים לי ולא חורפים. לכן לא אהבתי את אנגליה הקרה ושמחתי לחזור אל ארצי, ארץ החום, אף שהנסיבות לא היו שמחות לי.
אני מקוה שטוב לך שם, שמצאת מנוחה נכונה, שלמה, שהחיים הקשים שחוית עלי אדמות נשכחו ממך ונפשך רגועה.
ימתקו לך רגבי עפרייך, אמא'לה.

האחד עשר בספטמבר September Eleven

הנה מה שקיבלתי בדוא"ל, אחרי שזה הסתובב בפייסבוק מזה מספר ימים:

Here's what I receive in my mail after it was past around on Facebook for a few days:


You say you will never forget where you were when you heard the news On September 11, 2001. Neither will I. 

I was on the 110th floor in a smoke filled room with a man who called his wife to say 'Good-Bye.' I held his fingers steady as he dialled. I gave him the peace to say, 'Honey, I am not going to make it, but it is OK. I am ready to go'. 

I was with his wife when he called as she fed breakfast to their children. I held her up as she tried to understand his words and as she realized he wasn't coming home that night. 

I was in the stairwell of the 23rd floor when a woman cried out to Me for help. 'I have been knocking on the door of your heart for 50 years!' I said: 'Of course I will show you the way home – only believe in Me now'. 

I was at the base of the building with the Priest ministering to the injured and devastated souls. I took him home to tend to his Flock in Heaven. He heard my voice and answered. 

I was on all four of those planes, in every seat, with every prayer. I was with the crew as they were overtaken. I was in the very hearts of the believers there, comforting and assuring them that their faith has saved them. 

I was in Texas, Virginia, California, Michigan, Afghanistan. 

I was standing next to you when you heard the terrible news. Did you sense Me? 

I want you to know that I saw every face. I knew every name – though not all know Me. Some met Me for the first time on the 86th floor. Some sought Me with their last breath. Some couldn't hear Me calling to them through the smoke and flames; 'Come to Me… this way… take my hand'. Some chose, for the final time, to ignore Me. 

But, I was there. 

I did not place you in the Tower that day. You may not know why, but I do. However, if you were there in that explosive moment in time, would you have reached for Me? 

Sept. 11, 2001, was not the end of the journey for you. But someday your journey will end. And I will be there for you as well. Seek Me now while I may be found. Then, at any moment, you know you are 'ready to go'. I will be in the stairwell of your final moments.

עד כאן, זה היה בסדר, נחמד ואז התחילו השטויות הדתיות. בחרתי להתעלם מהן והשמטתי אותן מלהעלותן כאן כדי לחסוך לכן את כאב הראש.

Up to this point, it was OK, nice, and then the religious nonsense started. I chose to ignore them, so I skipped them over and didn't post them here in order to save you the headache.

לראות מטוס מאיים לא נעים

מבחינתי, האחד עשר בספטמבר היה יום מוזר. הייתי עסוקה בכתיבה, כהרגלי, כשברקע תחנת הרדיו האהובה עלי, 88FM, ופתאום בקעה צעקתה של הקריינית: "יא אללה! מה זה? משהו נורא קורה בניו יורק! מטוס נכנס לתוך בנין וזה בוער!" ישר רצתי להדליק את הטלויזיה בחדר השני ונצמדתי אליה עד כמעט בוא הבוקר. הייתי מעדיפה להצמד אלייך מאשר אליה…

As far as I'm concerned, Nine Eleven was an odd day. As usual, I was busy writing, while 88FM, my favoured radio station played on the background, and suddenly the shouting of the presenter broke in: "WOW! What is it? Something awful is happening in New York! An airplane went into a building and it is burning!" I ran straight away to the other room to turn on the television, to which I was glued till almost morning arrived. I would rather be glued to you instead of the television…

הייתי איתך, אף שלא היינו בקשר מזה זמן. היתה לך אשה אחרת על פני, אך את היית אצלי במחשבות יומם וליל, לא יכולתי להסירך ממני. לא אביתי לעשות כן, מקוה שאי-פעם תתעשתי ותחזרי אלי.

I was with you, even though we had not been in touch for some time. You had another woman over me, but you were on my mind day and night, I couldn't remove you from me. I wasn't willing to do so, hopping you would regain your composure at some point and you will come back to me. I loved you with all my heart.

אהבתי אותך בכל לבי. אמריקה היתה בהלם ואני הייתי איתך, מקוה שהמטוס שהתרסק בפיטסבורג לא היה בקרבתך. מכרה משותפת ניסתה ליצור איתך קשר כדי לודא ששלום לך, אך הטלפונים לא עבדו והיה תהו ובהו, בדיוק כמו מה שהתרחש בלב שלי.

America was in shock, and I was with you, hopping the aircraft which crushed in Pittsburgh was not near you. A mutual friend tried to get hold on you in order to make sure you are all right, but the telephones didn't work as chaos was all over, exactly like what went on within my heart.

הייתי איתך עד השעות הקטנות של הלילה, מנסה לעקוב אחר המתרחש, מתפללת לשלומך. הבוקר האיר ולא היו חדשות ממך, אך הלב אמר לי שאת בסדר, שלא אונה לך רע, תודה לא-לוקימה.

I was with you until the little hours of the night, trying to follow the events, praying for your safety. The morning shone, but there were not any news from you, but my heart told me you are OK, that no harm occurred to you.

שעות אחדות לאחר מכן, נסעתי לחיפה לדיון הראשון ברבנות בדרך להשתחרר מן האפס.

A few hours later, I went to Haifa, for the first hearing at the rabbinate on my way to be free from the zero.


הגרסא המקוצרת:

ממש נורא לראות מטוס ממריא לתוך בנין ומבעיר אותו.

The short version

It is really horrible to see an airplane going into a building and inflames it.

הצילומים צולמו באמצעות מצלמת הניקון הנהדרת שלי באנגליה משופעת המטוסים. כל הזכויות שמורות לי ולמצלמתי.

These photos were taken in abundance of airplanes England, with my fabulous Nikon. All rights received to me and my camera.