Monthly Archives: אוקטובר 2009

גראסיאס לה נגרה

מרסדס סוסה  9.7.1935 – 4.10.2009

כשחושבות על החיבור בין מוזיקה ונשמה, נמצאת שם מרסדס סוסה במקום מכובד מאוד. בלי להבין כמעט אף מלה בספרדית (חבל, כי למלים ישנה משמעות), עדיין יכולתי לחוש את שרצתה להעביר, את הנשמה הפורצת ממנה כדי להתחבר אל זו שלנו, את החיבור אל הקרביים. אף שאולי אין זה בר השוואה, אני יכולה להרגיש את האמת שלה, את החום, את הצורך הבוער בה לשנות את שלדעתה צריך, בניגוד לקור ולמסחריות של ג'ואן באעז, שבלי לפגוע בזו, האחרונה, אינה מזיזה בי כלום. אולי זה ענין של טעם שונה.
בין השירים המעבירים בי צמרמורת, אני יכולה למנות כמה מאלה של מרסדס סוסה. ביניהם, כמובן, Gracias a la Vida ו-Alfonsina y el mar, אותם אני שומעת עכשו ללא הרף. כמה עוצמה יש בהם, כמה נשמה! הביצוע המשותף שלה ושל חוה אלברשטיין לאלפונסין והים, פשוט מרטיט. ראוי היה להעלותו ביוטיוב.

עצוב היה לשמוע במוצאי שבת ברדיו 88FM, בתוכניתו של משה מורד, על מצבה הקריטי וכי שעותיה ספורות. שוב ללוות נשמה יקרה למנוחתה האחרונה. לא קל.

בחייו של יוצר, יש בדרך כלל תהליך כמעט קבוע: הלה צץ עם חומר חדש ומעניין, זוכה לתהילה, מחזיק מעמד איזה זמן בעולמנו המתעתע, המחפש ריגושים חדשים חדשות לבקרים ונעלם מתודעתנו. לחילופין, אם אינו נעלם, הוא משתנה לרעה: הייחודיות, הנשמה, האמת שהשקיע ביצירתו – מתפוגגים וזה כבר לא זה. אצל מרסדס סוסה זה לא קרה. למזלנו, זכינו להנות מטובה לאורך שנים. אף שלא חיברה את החומר ששרה, היתה לה היכולת המופלאה להפיח את הרוח הנכונה, המדויקת, האיכותית כל כך בשירים שכתבו אחרים (כשרבים מהם היו למענה) ולשמש להם פֶּה ושופר בצורה מדהימה, חודרת כליות ולב.

היא לא בגדה באמת שלה והמשיכה בדרכה המיוחדת גם בזמנים קשים ואף במחיר של חיים בגלות. אשה אמיצה ומרשימה, שלא התכופפה משיקולים זרים, גם לא מסחריים, כדי להיות נאמנה למטרתה. כמה יש כאלו בימינו, בעולם הרייטינג המזויף?
יהא זכרה ברוך!

English

תרבות

נא קראו קודם את מכתבו של בועז כהן, "אדוני, שר החינוך הבא".

כמה נכון, כמה צודק, כמה כואב. לצערי, עלי להסכים עם כל מלה.
את המכתב הזה קראתי בזמן שלא הייתי בארץ, אם כי הגבתי, כמובן (אף שבקצרה), כי לדעתי הוא חשוב מאוד. מאז, חלף זמן רב, שבמהלכו התבשל אצלי הצורך הזה לכתוב על התרבות בארץ או בעצם, לדאבוני, על התדרדרות התרבות בארץ. אמנם, על טעם ועל ריח אין להתוכח, אך על תרבות בהחלט יש לדון, כי היא בנפשנו. מאחר וזה מאמר ברשת, הרי שלא אוכל להעלות כאן את הכל, אלא אך על קצה המזלג את מה שבוער לי ובי. אני מקוה שאחרים ימצאו לנכון להעלות את מה שמפריע להם ויחד אולי נצליח לתקן. הריני אופטימית ומקוה שלא לשוא, שיהיה מי שתקום ותזרים את התקציבים המתאימים ותביא לנו ישועה, כי אי אפשר להמשיך בצורה כזו אם אנו רוצים לשמור על צביוננו כבני תרבות.

חז"ל אמרו: "הולך ופוחת הדור" ובטוחתני שאינני צריכה להסביר את האמרה הזו. בצעירותי, עת חלמתי על עולם טוב יותר, יחד עם ילדי הפרחים של שנות ה-70, חשבתי שכל דור דוקא מוסיף ולא גורע. התבדיתי. כנראה, שכשאנחנו מגיעות לגיל מסוים, אנחנו נוכחות לדעת שחז"לינו צדקו וכי חוכמה עתיקה מחכימה גם אותנו אם נטרח לשננה.
אז, הייתי בטוחה שהדור שלי ימשיך את החינוך והבניה ויהיה לנו טוב וכיף לחיות במקום שהוא הבית היחיד בעולם כולו לעם היהודי, מפלט מרדיפות וכפיה. אך מה נהיה לנו? כפיה דתית. לפני מספר שנים, היתה לי שיחה מחכימה עם דתית שאני מעריכה מאוד, שאמרה: "עם כל הכבוד, זו גם הארץ שלי, שלא לדבר שזו מדינה יהודית ולא יתכן שבארץ שלי לא אוכל להכנס עם ילדי למסעדה בלי לבדוק קודם אם יש בה אוכל כשר." צודקת. מבחינתה, כמובן. מבחינתי, אני תוהה מה נורא כל כך בבדיקה מקדימה. אני מאמינה שבאיזשהו מקום נאמר שהשם נתן לנו חושים כדי לבדוק את דרכינו ואופיוצותינו. נו, לפחות היא הסכימה איתי בנושא הנישואין, שממש לא חשוב אם אלה יהיו אזרחיים ויחולו גם על יהודים, כי הרי אף אחד לא מתחתן "על עיוור", בודאי שלא אצלם, ואין חשש שמאן דהוא יקח לו לאשה מאן דהיא ללא בדיקה מחמירה בציציותיה, שלא לדבר באלה של מי שהוריה הָרוּהָ בנישואין "לא כשרים למהדרין".

לכל אלה הקוראים לנו לצאת מן הגטו של השטייטל ולהפסיק לשמור על יחודיותנו, אענה שמאוד קל ליעץ לנו להיות אזרחי העולם ולדגול בקוסמופוליטיות. השאלה היא היכן נוגע החלום במציאות, כי אין תועלת בחלום התלוש ממנה. קודם כל, תמיד יראו אותנו הגויים כיהודים ולא נוכל להתנער מזאת. שנית, כדי להיות אוניברסלי, צריך קודם כל להכיר בשורשייך שלך ולהיות בטוחה שהם נטועים היטב בְּקרקע בית הגידול שלך. מחיקת הזהות הלאומית, השורשית, מוחקת את מהותך ומותירה אותך ריקה מכל תוכן. שום ערכים קוסמופוליטיים לא ימלאו את שחסר למאן דהוא בתוך-תוכו, ביסודו, בעמקי נשמתו. אני מתיחסת כאן ללימוד מקורותינו, לא לקיום המצוות שבדת, שזה ענין שונה לגמרי. אני מתכוונת לחינוך רחב ככל האפשר – הן של ארון הספרים היהודי והן זה של שאר אומות העולם.
נדמה שהמגמה הרווחת במשרדי החינוך לדורותיהם, היא ללמד את ילדינו מה שפחות ובית הספר הפך להיות שמרטף ותו לא, לא מוצלח במיוחד. כמו כן, אין זה סוד שמזמן הרימו ההורים ידיים וחדלו להשקיע בחינוך ילדיהם. טוב, לא כולם, ברור, עדיין ישנם מתי מספר שמתאמצים ומוציאים מקרבם את מיטב הנוער. השאלה היא, עד כמה הם מצליחים לנוכח המציאות העגומה שמסביב והחברה האדישה לנושאים הללו. אני זוכרת איך בסרטים ישנים ובסדרות עתיקות בטלויזיה (20-25 שנים, זה ישן ועתיק, נכון?) שהגיעו אלינו מאנגליה של פעם, היו הגיבורות/ים מצטטות משירת משוררי ארצם, כמו גם המליצו על קטעים מסוימים בספרים שקראו. אינני זוכרת ולוא שיחה אחת, אינטליגנטית/אינטלקטואלית ככל שהיתה, במהלך חיי עד כה (אולי זה ישתנה, מי יודעת?) עם מאן דהוא שידע לצטט משירי משוררינו או התלהב מקטע בספר שקרא. למותר לציין שלא נרשמה התלהבות כלשהי ממה שאני ציטטתי… אף שישנם עדיין מי שקוראים, אני תוהה אם זה משתקף בשיחות הסלון. למי יש זמן להתעמק בכאלה?

אינני מסכימה עם האמרה ש"הטלויזיה משחיתה", כפי שאינני מסכימה עם הטחת האשמות ב"מדינה". לא הטלויזיה ולא המדינה מסוגלות לפעולה כלשהי, אלא האנשים העומדים מאחוריהם. אני מאשימה את מי שמפעילים את הטלויזיה וקובעים את תכניה. אני מאשימה את ראשי הממשלות ושריהן לדורותיהם, שמה שעניין אותם – ועדיין – זה לחזק את הדבק לכסא כהונתם ולא מילוי האחריות להנחלת ערכי התרבות הלאה ולדאוג לחינוך נאות של הדורות הבאים. נכון, התקציב מוגבל ואילו הצרכים מרובים, אך תמיד אפשר למצוא פתרון. זה ענין פשוט של סדר עדיפויות.

היה לנו אדם חכם בשם ישעיהו ליבוביץ, שאני עפר לרגליו, שטען שהכיבוש משחית ואף אחד מקובעי המדיניות לא שעה לו, כי מי רוצה לשעות לדברי חכמים ממנו כשכל מעייניו נתונים לאפסותו ולדאגה להכללת שמו בעיתון? אם יש לנו טענות כלפי האלימות בחברה שלנו, הרי שהכתובת היא בשטחים שלא מיהרנו להפטר מהם בהמלצת החכם מיד לאחר כיבושם במלחמת ששת הימים. 20 שנים לאחר הנצחון המפואר שלנו על הערבים, חזר חיל אחד (אחיה הצעיר של חברה שלי, שהיתה כבר נשואה ואם לילד) הביתה, לחופשת סוף השבוע. אתרע הגורל ונתגלע ביניהם ויכוח שגרתי, ביתי. כנראה שהמלים אזלו לו, כי הקלגס פשוט הרים את מגפו הצבאי והלם בראשה ובכך שם קץ לחילוקי הדעות. הוא אפילו לא הביע חרטה לאחר המעשה, כי זה מה שספג ברחוב ובצבא – הגבר והכוח שולטים וקובעים את התנהלות חיינו, ה"להכניס להם", "לשבור ידיים ורגליים", לא התרבות. איך מתמודדים עם זה?

חינוך, רק חינוך. ממש להתחיל מבראשית. אין לנו ברירה אחרת, אם אנחנו רוצים להשאיר אחרינו חברה מתוקנת. לקחת את שארית הפליטה של העילית בחברה, לתקצב את המשתייכים אליה בנדיבות הנחוצה ולהפקיד בידיהם את תיקון מה שעיוותו האווילים המשרישים שהחריבו את התרבות. מעת לעת מנסה שר חינוך זה או אחר לעשות רפורמה, לפעמים זה גם מתוך כוונות טובות, כפי שניסתה פרופסור יולי תמיר, ולא רק מתוך הרצון להכות גלים ולהראות לנו שהוא קיים, אך דא עקא שאף פעם זה לא מצליח. למה? כי אף פעם לא עושים מה שבאמת צריך – אם מתוך בורות ו/או עצלנות לעבוד באמת ואם משום שהפוליטיקאים האחרים שמים טריזים בגלגלי הנסיונות הנואלים לשינוי לטובה. להטליא, לכבות שריפות כבר לא עוזר. יש לעשות בדק בית יסודי בכל המערכות בחיינו, אך החינוך צריך להיות בראש, החל מהגנון. ללמד כמה שיותר תכנים, לעניין את התלמיד בחומר, כי הסקרנות טבועה בנו מלידתנו, אך צורת הלמידה שאינה מתאימה להרחבת הדעת, הורגת לנו אותה. במקום ללעוס את החומר, לשנן דברים כתוכיים ללא הרוח שמאחוריהם, יש להרחיב את ההשכלה, להעשיר את התכנים הנלמדים, ללמד מתוך תחושת שליחות.

כסא לנוף שיצרו ילדי ביה"ס בקציר

האשה הראשונה שלי, שהיתה מורה מצוינת ויוצאת דופן (ולכן היא כבר לא במערכת שלנו, אלא תורמת משאר רוחה בנכר), נהגה לומר שכנראה הורים אינם אוהבים את ילדיהם, משום שהם מפקירים אותם בידיהם של אלה שאינם ראויים. בין שאר הדברים שאני מציעה במסגרת הרפורמה היסודית במערכת החינוך, זה להוציא ממנה את הלא ראויים. לא מעטים המה שם, כפי שכולנו יודעים. לא יתכן שנפקיר את ילדינו לחסדי אלה שבקושי נדחקו ללמוד בסמינר עם 500 נקודות בפסיכומטרי (שגם זה לא המדד הכי נכון ויש לשנותו מיסודו, אך כרגע עדיין משמש כמדד) והסיבה שבחרו במקצוע ההוראה היתה בשל שיקולים נפסדים ובראשם החופשות. אם נצמד לסדרי העדיפות הנכונים, נקבע כי על מי שרוצה להכנס למערכת החינוך, לעבור מבחן ידע ואינטליגנציה מיוחד וכן הכשרה מתאימה, לא רק לצלוח את התואר. לא יתכן שמורה לתנ"ך, שסיים סמינר, לא יֵדַע קרוא וכתוב בכתב רש"י, שלא לדבר על שיש לחזור וללמד את זה, יחד עם ארמית. זה, לא על חשבון לימוד לע"ז ובגיל צעיר. אינני מסוגלת להבין למה ילד לומד עד השעה 12 במקום עד 4-5 אחרי הצהרים. כי זה עולה כסף? מה יש לילד לעשות מלבד ללמוד מה שיותר ולשחק עם חבריו? להתרוצץ ברחובות ללא השגחה וללמוד אלימות מהי או לחילופין להתקע מול המחשב ללא תכלית?

אני בטוחה, שאם וכאשר יהיה שכר המורה העבריה גבוה מזה של חברי הכנסת (ויש לשער ולקוות שאז יעמדו בתור לבחירה אנשים עם שאר רוח הרוצים להשפיע לטובה ולא לעשות לכיסם הפרטי גרידא), שאת שכרם יש לקצץ מיידית וללא דיחוי בלפחות חצי; אם שכר המרצות באוניברסיטאות יהיה גבוה מזה של השרים, שגם את שכרם יש לקצץ מיידית וללא דיחוי בלפחות חצי (כנ"ל), הרי שיחד עם סף הכניסה הגבוה, יגיעו למערכת אנשים ראויים שיְלַמדו וִיַחנכו כיאות. אנשים, שלשונם אינה עילגת, היודעים את שפתם היטב (וכמובן גם שפות נוספות) וישמשו דוגמא לצורת דיבור, הן רהוטה והן מנומסת. אנשים, שיחזירו את העושר בשפה שלנו למקומה הנכון ולעולם לא יאנסו להשתמש אך ורק בלשון זכר רק משום שהחברה שלנו הפכה להיות זכרית ואלימה. הפסקתי לספור כמה פעמים תיקנתי (ולצערי, אצטרך להמשיך בכך עד למיגור שלם) נשים שמדברות איתי וחוזרות ואומרות: "אתה חושב ש…" "אתה לוקח בחשבון ש…" "אתה צריך לדעת ש…" "געוואלט!" אני חוזרת וזועקת מרה באוזניהן, "את מדברת אלי, אני אשה, את לא רואה? את צריכה לדעת שאני לא חושב, אני חושבת!!!" אגב, לידיעת עורכי החדשות העילגים: כשמדובר בנשים, גם אם הן מחבלות, עדיין הן לא "יֵאספו" ו/או "ישוחררו", אלא תאספנה, תשוחררנה, תלכנה לעזאזל ולא "ילכו", באש הגהנום תשרפנה – ולא "ישרפו" – אין לי בעיה עם האיחול שהמחבלים, הזכרים, עד האחרון שבהם, ישרפו, אמן! לידיעת הקריינים, הקוראים את התחזית, גם אם עורך החדשות העילג כתב אחרת: הטמפרטורות לא "ירדו", גם לא "יעלו"! הן תרדנה, תעלנה. התוּכִּים אתם? אין לכם ידע בשפה? כמו כן, רק עילג לשון, שאינו יודע את שפת אמו (למה שלא יטרח ללמוד, החמור?) יכול לאחל "בהצלחה" במקום הצלחה. האם אנו מאחלים "בתאבון" לסועדים או שמא תאבון לכל דִכפין? זוכרים את הראיונות בצבא, איך רשם המפקד בתחתית הטופס? "איחלתי לחייל הצלחה בהמשך דרכו" ולא "איחלתי בהצלחה". אולי דברים קטנים, אך אלה אבני הבנין של השפה, שאם יאבדו, אנה אנו באים? יחד עם זאת, אינני שוללת עגה, כי גם לה יש מקום בבניית ובהעשרת השפה, להבדיל מהעיוות, בשימוש הקלוקל בה.

להזכיר גם איך בעיתונות הכתובה, זו שאמורה לשמר את השפה, נכתבת שפת הקודש בשגיאות מצמררות, שלא לדבר על הפיסוק השגוי? הפסקתי לקרוא את הדפים המיותרים הללו! לא יתכן שאחרי סימן קריאה או שאלה יבוא פיסוק נוסף, גם אם הם בתוך סוגריים. קחנה משפט כמו, "אמא!" קראתי בקול רם. אחרי המלה "אמא!" אין פסיק! אין!!! אין גם נקודה! כמו כן, רק בורות זורעת יודים ו-ווים מיותרים על כל צעד ושעל, רק בורות! אמא כותבים ללא י' אחרי הא' הראשונה. יש לנו ניקוד כדי להבהיר בעת הצורך ואין צורך כלל להשתמש באותיות מיותרות. עברית אינה אנגלית וחבל על הנסיון הנואל לחקותה. כמה פעמים אפשר להסביר שצמד המלים "זה מרגיש" אינן עברית, גם לא סלנג? "זה" אינו מסוגל להרגיש, זה בכלל דומם, אין לזה תחושות ולכן יש לומר: "ההרגשה היא". זה מה שקורה שאין לימוד ראוי בגן ובבית הספר והרחוב והאינטרנט מחליפים את המורה שאמור להיות נאור ורחב- אופקים.

משלט בודד בפרדס חנה

זוכרות את "מרד הנפילים" של איין ראנד? ראוי לתגמל את אנשי הרוח והיוצרות בנדיבות. אם אנו רוצים לשמור על צביוננו כבני תרבות, עלינו לטפח את אלה מבינינו המקדישים את חייהם ליצירה ולשאר הרוח. א/נשים יוצרות מיוחדות הינן ויש לאפשר להן את המרחב המתאים, כולל הכלכלי, כדי ליצור ולהתפתח. אי אפשר ואף אסור למדוד יצירה בכלים כלכליים, אך בהחלט אפשר לעודד אותה. ראוי שאנשים יוצרים, המתאימים לכך (לא כולם מסוגלים ללמד), יגיעו למערכת החינוך וינחילו משאר רוחם. זה רק יעשיר את הדור המתחנך.
וירג'יניה וולף המליצה על "חדר משלך" כדי לאפשר לנשים ליצור. אני ממליצה על מתן מרחבי יצירה ליוצרות/ים, על מתן פטור מתשלומי ארנונה למקומותיהם, כולל מגוריהם וסדנאותיהם. ביקור בארצות נכר תרבותיות, מראה לנו יצירות אמנות מכל עבר, אם אלה פסלים, אנדרטאות, ארכיטקטורה, תאטראות פעילים ועוד ועוד. האם אין לנו מרחבים מתאימים להקמת יצירות אמנות בהן? קונצרט בפארק, למה רק פעם בשנה? למה לא אחת לחודש ולמצוא פתרון לימים גשומים? אחד החלומות שלי הוא לשדר ברדיו בתחנה שתביא הכל מכל, שלא תאופיין בסוגה מגבילה, אלא תאפשר טעם אישי של המגישות. לא נראה לי שיקרה משהו נורא אם ישדרו יצירות קלסיות בד בבד עם רוק כבד ויצירות של להקת סהרה הנפלאה שלנו באותה תוכנית. חשוב לתת ביטוי רחב ככל האפשר ליצירה מכל הסוגים. גם לא יקרה אסון אם ישבצו קריאת שירה או קטעים קצרים מספרים בין המוזיקה. מה רע היה קורה לנו לוא היו משבצים כבר היום ברשת ב', כאתנחתא תרבותית בין הדיווחים הפוליטיים ההכרחיים, גם שירה, קטעים קצרים מספרים, כתבות על תרבות ממשית ולא רק על מופעי בידור? דבר הסופרת/משוררת חשוב אין ספור מונים מדברי ההבל וההתלהמות, חסרי תרבות הדיבור של הפוליטיקאי.

מאין יבוא המימון? ישנן מספר אפשרויות, אך אסתפק בהמלצה על שתיים מהן: האחת, מהגדרת סדר העדיפויות מחדש. מהעברת התקציבים המוקצבים היום לפרזיטים (נכון שאין צורך לפרט?), צמצום משרדי הממשלה ונספחיהם למינימום שיאפשר תפקוד תקין לטובת מערכת החינוך. השניה, אולי להבין שחבל על הזמן ולסגור את משרד החינוך והתרבות ונספחיו ולאפשר חינוך פרטי חינם, תוך פיקוח ממלכתי על התכנים. אני מקוה שישנם די אנשים פרטיים טובי לב, שעתידנו חשוב להם, המחפשים מוצא לעודפי כספיהם והרוצים לעשות לטובת החברה ולא רק לכיסם הפרטי. הגמול של המשקיעים? כל כך פשוט: כל בוגר בית ספר/תואר וכו', יחזיר בעבודה. אין יותר תשלום שכר לימוד והתלמיד מקבל את כל ההעשרה שאנו רוצות להעשירו. בתמורה, יחזיר הלה בעבודה – החל בחופשים מלימודים, דרך התנדבות ללמד את הצעירים יותר וכלה – בסיום תואר – בעבודה לטובת החברה. כך נצמיח חברה יצרנית, שבניה יהיו עשירים הן ברוח והן בכיס. ואידך זיל גמור.
נא השגיחו כשאתם מועדים לשמחה.

הגרסא המקוצרת:
תרבות. חינוך. סדר עדיפויות. יפה שעה אחת קודם. זה בקוים מאוד כלליים, אך תמורת סכום סמלי גבוה ביותר אשמח לכתוב תוכנית מפורטת.
אגב, כל מה שנכתב בלשון אחד המינים, הכוונה גם לזולתו/ה.

תודה לאביב רוס על זאת