4 בינואר 2000

המלים קופצות לי מתוך הראש, קצת מבולבלות, הרבה מבלבלות, אך מיד מסתדרות בשורה ישרה, כמו ילדות טובות, ממושמעות. ישנם תאריכים שאין שוכחות, כמו יומולדת של בת זוג לשעבר, הממשיכים לנקר בראש גם אחרי שזה נגמר.
איך שהזמן חולף… באיזו מהירות… כבר עשור. חתיכת זמן! איך זה נשר לי מבין האצבעות, העביר אותי על פני חויות שונות, לא תמיד מאושרות. והנה אני, עדיין זוכרת, למרות שלא ידוע לי למה. מיותר, נפתר מזמן. או שמא לא?
הארבעה בינואר אלפיים. ישנם תאריכים חשובים יותר בינואר, כמו זה של יום הולדתה של ג'אניס ג'ופלין, הגדולה מכולן (היום, ה-19 בינואר 2010, היא היתה אמורה להיות בת 67) וזה של אלביס, ב-8. מאחר ואינני מתה על דייויד בואי (בלשון המעטה), מלבד באודיסאת החלל שלו, לא אזכיר את הלה…
אני חושבת שהיה קר, אם כי בתל-אביב זה פחות מאשר בקציר. זוכרת שהיה גשום. ערב קודם, היא אמרה לי את מלות הפרידה שלה ואני קפאתי. אז הייתי כל כך פגועה ומבולבלת, שלא הצלחתי לחשוב בצלילות, אך מבעד לזמן אני תוהה אם הכינה אותן מראש ומתי. ובעיקר, למה? ממש לא הבנתי למה זה קורה. החלטות זוגיות אמורות ליפול בשתיים. אמורות. פה זה לא קרה. היא החליטה וזהו.
הגשם זלג לי על הפנים, מתערבב בדמעותי. היא הגישה לי מטריה לבל ארטב, אך סרבתי לקחת. לא צריכה דבר משלה. אם אומרות שלום, אז שזה יהיה כך ולא שיגרר. מעולם לא הבנתי (ועדיין) איך אנשים אומרים שלום במה שאמור להיות סוף השיחה וממשיכים לדבר לאחר מכן עוד יובלות. אמרת שלום – סגרי ענין ופני לדרכך, מה את מושכת עוד ועוד?
ענינים לא סגורים, אף שנפתרו בדרך כלשהי, בעיקר כשצצו אהבות חדשות. מישהו יעץ פעם שאם אין סוגרים אהבה, אין מקום לחדשה. אז יש לי חדשות בשביל הלה: אפשר לאהוב את זו שנפרדה ממך, ואם אין סוחבות את היחסים הקודמים לאהבה החדשה, היא עשויה לרפא לב דואב. כשמישהי טורקת את דלתה בפנייך, את חושבת שזה סוף העולם ואינך רואה את האור בקצה מנהרת היגון בה את נמצאת. מסתבר שהזמן משכיח, משכך, מרפא, בעיקר משום שזו שאהבת נשמטה מחייך הסדירים. היום, להזכר בה, לא עושה לך כלום. מה שהרגשת כלפיה התנדף כלא היה. מוזר לי.

 

הגרסא המקוצרת:
זכרונות

.

English

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביב רוס  On 21 בינואר 2010 at 4:43

    מדוע את לא אומרת שלום?
    מדוע את לא סוגרת את ברז הדמעות וממשיכה הלאה?
    להיזכר מותר ורצוי. אך יש לעשות שימוש גם במרתף הזיכרונות שלנו. בו נאחסן את הראוי והלא ראוי כדי שעל המדף או בלב יהיה מקום למשהו חדש שיעזור לנו להתקדם.

  • שרון הר פז  On 21 בינואר 2010 at 9:04

    אתה צודק ביותר, יקירי. יחד עם זאת, הזכרונות צצים בכוח. לפחות ברז הדמעות סגור, לא לדאוג🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: