עת להתעלות

הרהורי דורות על יום השואה

אוי ואבוי / ס'ברענט

אביב רוס, "קול ברלין"

אנחנו הננו גרמנים וישראלים, דור שלישי לאחר השואה. הורינו נולדו זמן קצר לפני או אחרי המלחמה. ב-2001, כאשר עשיתי את מבחני הבגרות – יותר מ-50 שנים לאחר סיום הטרור הנאצי, דנו בגרמניה בשאלה, אם מותר לנו להיות גאים במולדת. אביב, כישראלי, מוצא את הדיון מגוחך. במדינות אחרות נושא כזה הוא כמעט מובן מאליו, אך כגרמני, אתה צריך להתמודד עם השואה וההיסטוריה הגרמנית ולשאול את השאלה, אם זה נכון מבחינה מוסרית להיות גאה באזרחותי ובלאוּמיותי. תגובתו של RAU שכיהן אז כנשיא הפדרלי, היתה פשוטה: לא! אדם רשאי להיות אסיר תודה על שנולד בגרמניה, אבל אינו צריך להיות גאה באזרחותו.

הדיון הציבורי הזה היווה עבורי הזדמנות לשקול מהי באמת הזהות הגרמנית שלנו ומה זה אומר. מה זה באמת אומר להיות גרמני? האם אני גרמני אירופאי – הדמוקרט הנאור של שנות ה-2000? האם אני אזרח הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, שנוסדה בשנת 1949? או שאני גרמני במובן של צאצא של העמים הגרמנים, עם המורשת האתית והמוסרית, הקיימת מזה שנים רבות?

השאלה הזו, שכמובן עולה גם היום בקרב גרמנים רבים, מניעה ומעלה ויכוחים ודיונים לא קלים בנוגע לכמה אנחנו צריכים לשאת באחריות. אנחנו רואים גרמנים רבים שנמנעים מהדיון הזה ומתעלמים מקיומו ובעצם אומרים, "אין לזה שום קשר אלי". כמו גרמנים רבים, אינני מרגיש אחריות לשואה שנעשתה. למרות זאת, אני חש מחויב לנושא בגלל הלאום שלי. חובה עלינו לנסות להבין את ההיסטוריה – לבחון על מה חשבו הגרמנים ומדוע הם פעלו כפי שפעלו. אני רוצה להבין מדוע הם הסיתו את מבטם? האם יכלו למנוע זאת? לפעמים אני מפחד לגלות משהו על ההיסטוריה של המשפחה שלי, ולכן אני מהסס לחפש וללמוד, אבל שוב – זו החובה שלי לתהות לגבי האחריות שגם סבי וסבתי נושאים.

נראה לי שהדיונים הללו מתנהלים בדרך כלל רק בקרב גרמנים, ועם חברים מלאומים אחרים כמעט ואינם קיימים ואם כן – הם כמובן הרבה יותר זהירים, מהוססים.
בשיחות עם ישראלים בנושא השואה, זו טעות – כגרמנים – לחוש רגשות אשמה. במקום זאת, יהיה זה נכון הרבה יותר לנסות ולהבין אלו דברים בנושא האשמה והאחריות ניתנים לגישור בדרך כלשהי. עדיף לקחת אחריות, במקום לחשוב על מה שקרה ולנסות להבין או לפחות לדון בנושא. הרי ידוע לנו כי בלי ההיסטוריה האכזרית, ישראל וגרמניה לא היו קיימות כפי שהם היום – עם הדמוקרטיות שלהם, הדתות, האנשים והדעות. בתקופת המלחמה, עברו שני העמים תהפוכות: רבים נרצחו, נעקרו מבתיהם והתפוגגו בתהליך שהעולם רואה רק לעתים רחוקות. האחריות והחובה המוסרית שלנו היום, וזו דעתנו המשותפת, היא להשלים עם ההיסטוריה וללמוד ממנה כיצד נוכל למנוע בעתיד – עם הידע שיש לנו היום – סבל ואכזריות בעולם, להביט על העבר בלי לפחד ולדבר על הנושא.

מנואל שפאלק ואביב רוס מגישי התוכנית קול ברלין.
שודר ב-22.1.10 בתוכנית קול ברלין ברדיו אלכס.

קול ברלין – התכנית הישראלית-גרמנית בברלין.
ימי ששי בשעה 17 שעון ישראל.
שידור חי באינטרנט: www.alex-berlin.de/radio
פודקאסט: www.podcast.de
באמצעות ה-אייטונס: www.icast.co.il
אתר: http://kolberlin.blogspot.com/
דוא"ל: kolberlin@gmail.com

כשקראתי את הדברים, הבנתי שאף אני עברתי תהליך במהלך שנות חיי. כדור שני לשואה, גדלתי בצלה של השנאה והדחיה למה שהיה "שם", עם האיסור המוחלט על רכישת מוצרים מ"שם" והתעוב לכל מה שגרמני ומסמל את "שם". אני זוכרת משפחה מהשכונה בה גדלתי בגבעתיים שירדה לגרמניה. כשזו באה לביקור בארץ, לא רצה אף אחד שום שיג ושיח עימם, גם לא כדי אמירת שלום ברחוב. זוכרות את האנטי לאסתר עופרים ש"ירדה" כדי להצליח דוקא באותה ארץ מתועבת שאת שמה אין להזכיר, איך לא שידרו אותה ברדיו הישראלי במשך שנים לא מועטות?

בשנת 2006 יצא לי לבקר בברלין למשך 24 שעות. זה לא היה ביוזמתי, אלא בכורח החיים שהובילוני לכך. לוא היתה הבחירה בידי – לא הייתי דורכת על האדמה הארורה ההיא. אני זוכרת את הדחילו ורחימו שחשתי לכל אורך הביקור, הפחד, כשאני דרוכה להיות מובלת בכל רגע לתא הגזים. תחושה קשה של חוסר אונים אפפה אותי בארץ שרצחה ששה מליון מבנות ובני עמי, ביניהם הורֵי הורַי, דודַי ודודותי ובני משפחותיהם הענפות. גם השריונית והחיילים הגרמנים בשדה התעופה לא הוסיפו לתחושותי ולא הצליחו לשרות בי בטחון בקיומי שם. והנסיעה ברכבת… שריקתה האימתנית, המבעיתה, עדיין מהדהדת באוזני. רק כשעזבתי, עת הגעתי למקצה של אל על בטרמינל הנפרד לנו, חזרה אלי תחושת הבטחון שבקרב בני עמי אני נמצאת ואם יקרה משהו חס ושלום, יהיה מי שיגן עלי – אנשי הבטחון שלנו ולא אלה שבחוץ, שמן הסתם טבחו סביהם באִמותי ואבותי. לא ממש הבנתי איך אביב, שארח אותי, חי שם ביום-יום ללא חשש לקיומו. הרי המדרכות שם מרוצפות במזכרות לחיים היהודיים ולהתגזזותם.

במהלך השנים מאז, כתוצאה מהקשר שלי לתוכנית הרדיו של אביב, "קול ברלין" (בפינתי "קול ברלין מקציר" ובעריכתי לשונית את תכניה בעברית), נחשפתי לעוד ועוד פנים של גרמניה האחרת, זו שהוציאה את הנאציזם אל מחוץ לחוק ורודפת את חבריה בחורמה (אפשר רק לקוות…).

אמי זכרה לברכה, שחוותה את השואה על בשרה, הלכה לעולמה במארס 2009. יחד איתה התפוגגו הסיפורים שהיו חבויים בה על התקופה ההיא. למגינת לבי, לא נדע יותר לעולם את שלא הספיקה לחלוק עימנו.
תוך קריאת דבריהם של מנואל ואביב, חשבתי על הדור ה-3 בגרמניה, שאין שיניו צריכות לכהות בגלל המעשים הנתעבים של סבָיו. מה לדור ה-3 ולרגש האשמה על מה שלא עשה בעצמו? מצד שני, אני שמחה שיש להם שם, בזכרון הלאומי שלהם, את נטל האשמה ומקוה שזה לא יתפוגג. להבדיל אלף אלפי הבדלות (או שמא לא ממש?) גם שאר העמים אינם טלית שכולה תכלת, אם אביא כדוגמא את אכזריות מסעות הצלב של הנוצרים, שלא היו טיול טבע תמים. להזכיר את התורכים שטבחו בארמנים? את מעשי רצח העם בביאפרה? יחד עם זאת, רצח עם שיטתי ומכוון כזה לא היה כמוהו ואני כולי תקוה שגם לא יהיה (ותפילתי מכוונת לכל העמים, לא רק לשלי). יש לעמים כתמים עימם עליהם להתמודד ולהסיק מסקנות לעתיד, לבל ישנו המעשים שנעשו. זאת, לא מתוך רגשי אשמה או אחריות למעשי אבותיהם (כי במה יועיל הדבר?), אלא למען חוסנם כעם. כן, אני סבורה שהגרמנים של היום, בהיותם אחרים ושונים מסביהם, זכאים להיות גאים במורשתם. היו להם רגעי חסד לא מעטים ביצירת תרבות עשירה. ואינני מתכוונת לניגון התזמורת את וגנר במהלך הרצח. את מה שנעשה אי אפשר להבין. אפשר ורצוי לבנות גשר של תקוה בין כל העמים, לנסות למגר את שנאת הזרים (ובאותה הזדמנות גם הומופוביה ושאר מרעין בישין) ובמלות הסיום של מנואל ואביב: "האחריות והחובה המוסרית שלנו היום, היא להשלים עם ההיסטוריה וללמוד ממנה כיצד נוכל למנוע סבל ואכזריות בעולם, להביט על העבר בלי לפחד ולדבר על הנושא".

הנאמר אמן?

צילומים: אביב רוס ® ©

הגרסא המקוצרת:

אפשר ועתה זו העת לקום מהאפר כדי לדבר, לדון, להתנער ולהתעלות על העבר כדי להנחיל שלום על ישראל ועל העולם כולו. הנאמר אמן?

English

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בראשית  On 29 בינואר 2010 at 1:05

    דור שני לשואה…
    הכל טוב ויפה, באירופה המתאחדת מחד והמקצינה מאידך, מותר לגרמנים (ואני לא צינית אלא רצינית) להרגיש גאוה לאומית, למרות שהגאוה הלאומית שלאחר מלחמת העולם הראשונה – למעשה הפגיעה בגאוה הזו – היא שהביאה לעליית הנאציזם לשלטון ולשואת העם היהודי.
    דור שני, ודור שלישי לשואה, צריך לזכור שגם אנחנו לא היינו כאן לוא הצליח היטלר במשימה של "הפתרון הסופי לעם היהודי". כולנו ניצולי שואה וכך יהיו גם צאצאינו… אבל סביר להניח שכמו שרובינו לא מציינים את יום שריפת יהודי יורק, יום שריפת התלמוד בפריס, גירוש גרמניה, או גירוש ספרד, וכמו זה את מרבית הפרעות שעבר העם היהודי לפני השואה, כך גם זכר השואה במהלך ההסטוריה, כשוק גדול אם לא חוק יום השואה, לא יהיה נורא הוד כל כך…
    אבל קצת קשה לי ההעמדה של השואה, לצד, רצח הארמנים, קמבודיה, סומליה, רצח הומוסקסואלים וכדומה. אולי בגלל שאני דור שני לניצולי שואה, שלא האמינו בשתיקה. אמי ע"ה לא לקחה את ההסטוריה האישית שלה איתה לעולם שכולו טוב, ואבי כצורך בתעסוקה מחד ומתוך הכרה שאולי לא יהיו לו שנים לספר את סיפור משפחתו ומשפחת אשתו (אמי ע"ה) לניניו הצעירים כל כך החליט להעלות את הכל על גבי המחשב. לא לצורך פרסום חו"ח אלא רק לצורך המסמך המשפחתי החשוב כל כך. רק כדי שניניו ידעו מכלי ראשון מה עברה משפחתנו באירופה לפני שהיתה מדינת יהודים.
    אני יודעת שהעולם לא למד מההיסטוריה, שכן אירועים כמו קמבודיה, סומליה, סודן וכו' לא היו מתרחשים בעשורים שלאחר השואה, אבל מלבד אולי רצח הארמנים שקדם לשואת היהודים באירופה כל שאר אירועי רצח עם, הם מאבקים תוך שבטיים, או מדיניים ולא נסיון להשמדה שיטתית של כל מי שמשתייך לקבוצה לאומית/דתית.
    הגרמנים צריכים לא רק להחזיר לעצמם את הגאוה הלאומית שלהם, אלא גם לזכור שהאירוע שאותה גאוה הביאה לו יצר שינוי דמוגרפי משמעותי כל כך באירופה, עד ששינה את העולם המערבי כך שאירופה כבר אינה אירופה, אלא עוד צלע של המזרח התיכון…
    המשפט: זכור את אשר עשה לך עמלק, אינו סתם משפט, הוא מלמד שמי שלא זוכר/יודע את ההסטוריה אין לו עתיד…
    בראשית המורה לתנ"ך

  • אביב רוס  On 29 בינואר 2010 at 14:56

    בלי עמלק לא היתה קמה מדינה. מי יודע איפה היינו ומה היו מעשינו לו לא בא הצורר.
    המין האנושי אכן לא לומד וחוזר על טעויות כפי שכבר אמרתי קודם. אבל אולי הגרמנים למדו. בכל זאת מיחסים להם תכונות לא אנושיות בהקשר הזה.

  • בראשית  On 29 בינואר 2010 at 15:50

    כשרע לנו טוב לנו וכשטוב לנו רע לנו
    העם היהודי לאורך ההסטוריה היה צריך צרות כדי להמשיך להתקיים שכן "עם קשה עורף העם הזה" כבר נאמר על ידי האלהים לפני 5000 שנים. אולי בגלל שהפכנו לעם בתנאים של עבדות.
    ובעניין התכונות הלא אנושיות, לא היה שום דבר אנושי במה שקרה באירופה בין 1933 ל1945… גם מה שהגרמנים כינו "יוטנזיה" והרגו 100 אלף מפגרים ונכים לא היה בו שום דבר אנושי, למרות שהם טענו שהספרטנים עשו אותו הדבר… אז לא מיחסים להם שום דבר שלא היה נכון לתקופה בה מדובר. מה שצריך להבטיח הוא שלא "יקום פרעה אשר לא ידע את יוסף" או יוסף, שלא ידע את פרעה… שכן מה שנעשה ליהודים בימי השואה לא היה דבר שמותר לנו לותר על הזיכרון שלו גם אם הגרמנים של היום מתלבטים בשאלה אם מותר להם להיות גאים במולדת. לדעתי כדאי להם להיות גאים במולדת כי אחרת הם יפסידו אותה לידי זרים…
    בראשית המורה לתנ"ך

  • סברה  On 31 בינואר 2010 at 2:25

    אז צריך להגיד תודה לעמלק?
    האם הגרמנים למדו באמת כמו שאתה אומר? רק ההסטוריה תענה על השאלה הזו. מה שבטוח הוא שהם הלכו לקיצוניות השניה ופתחו את דלתם לכל דיכפין אבל זה עדיין לא אומר שהם לא יפנו את חרבם אל האורחים הרבים שהגיעו אליהם.

  • שרון הר פז  On 31 בינואר 2010 at 13:22

    עמלק
    למיטב הבנתי, לא השתמע מהנאמר חו"ח שיש להודות לעמלק ימ"ש וגם זכרו. מה שנאמר, שלולא עשו לנו את הדבר הנורא הזה, ההסטוריה היתה נוטה לכיוון אולי אחר ושני העמים היו במצב שונה. זו, כמובן, השערה בלבד, כי אף אחד לא יכול לדעת אל נכון לאן היו הדברים מגיעים. הרי חיינו עלי אדמות אינם בידינו, אלא בידי שמיים וכתוצאה מהבחירות האנושיות שלא תמיד מוצלחות המה.
    אני חלוקה על המשמעות של המושג "אנושי" כפי שהוא נתפש. אני סבורה שכל מה שאנו עושים הינו אנושי, משום שעובדה מצערת היא שאנשים בשר ודם ולא אחרים עשו ועושים את המעשים הללו, נוראיים ומסמרי שיער ככל שיהיו ואפילו בלתי נתפשים. פעם, היה המושג "החיה הנאצית" במשמעות של רוע. כשהכרתי חיות קצת יותר מקרוב, נוכחתי לדעת עד כמה מופרך המושג הזה, כי חיה אינה רוצחת, כפי שעושה היצור האנושי לשם הנאה סדיסטית או מסיבה אחרת. החיה הורגת אך ורק משום יצר הקיום שלה – הצורך לאכול או להתרבות. נו, טוב, החיות הרי "נחותות" מאיתנו, האדם החושב. מותר האדם מן הבהמה הוא היכולת להתעלות על עצמו ולהמציא מיני מיתות משונות ועינויים נוראיים לרעיו ושאר יצורי העולם.
    מנואל, כגרמני, מנסה להבין את שעשו אבותיו ואני חושבת שמותר לו ואפילו מאחלת לו להצליח במקום שגדולי המוחות נכשלו. אולי זה ישמש לקח לדורות הבאים, מה שלא נראה לי שקרה עד כה.
    עדיין אני סבורה – וברוח זו חינכתי את ילדי – שיש לזכור את שעשה לנו עמלק ימ"ש וכל לימוד והעמקה בנושא, בעיקר שימור זכרונות הניצולים, חשוב שימשיך. יחד עם זאת, אני מתנגדת למשלחות הממוסחרות של הנסיעות לפולין ודי לחכימא ברמיזא. במקום זה, עדיף לעלות לרגל ל"יד ושם".
    העמדתי את השואה יחד עם יתר רציחות העם לא משום שאני סבורה שהן שוות (אם כי רצח הוא רצח הוא רצח…), אלא כדי להדגיש שלמרות מה שעשו לנו, עולם כמנהגו נוהג. אגב, שכחתי להזכיר את הטיהור האתני שנעשה במהלך מלחמת בוסניה ותודה לשרה זוגתי על שהזכירה לי.

  • סברה  On 31 בינואר 2010 at 23:32

    רציתי להוסיף לכאן את מכתבו של יאיר לפיד

    בקשת עזרה
    מאת יאיר לפיד

    זוהי פניה לעזרה.
    אנחנו זקוקים לעזרתכם.
    אבל אולי כדאי להתחיל במי זה "אנחנו":
    מאז ספטמבר אני מלמד תקשורת בכיתה י"א בתיכון טכנולוגי נעמ"ת יפו. קוראים לזה מרכז חינוך של "הזדמנות אחרונה", כי כל התלמידים נפלטו ממסגרות אחרות. יש בכיתה שלי ישראלים ותיקים, יוצאי חבר העמים, ילדי עובדים זרים, ערבים, חובשי כיפה, בעלי תיקים פליליים, בעלי הפרעות קשב וריכוז, כמעט כולם ממשפחות מצוקה.
    "משפחות מצוקה" הוא ביטוי מכובס לזה שהם עניים. היה לנו ויכוח גדול אם מותר בכלל להגיד "עניים". הם העדיפו בהתחלה "מעוטי יכולת". קלי, שיושבת בשורה ראשונה ויש לה ציפורניים בעשרים צבעים זוהרים, הציעה "מוגבלים תקציבית", וזה הצחיק אותנו. אני טענתי שמותר להגיד עניים, מפני שלהיות עני זו לא בושה, והם הרי לא עשו שום דבר רע. אנחנו עוד מתווכחים על זה.
    אז איך הם?
    הם נהדרים.
    החל מהשבוע השני של שנת הלימודים אני מלמד אותם רק לפי מערכי-שיעור של שנה ב' באוניברסיטה. הם קולטים את זה לא פחות מהר מכל סטודנט. אין לי מושג איך המערכת הצליחה להחמיץ אותם, או למה, ואני גם לא שואל. לכל אחד יש את הסיפור שלו.
    לפני חודש וחצי התחלנו לדבר על השואה. הם היו שקטים וסקרנים, והיה ברור שהנושא מעסיק אותם. מישהו הזכיר את המסעות לפולין. שאלתי אם מישהו מהם מתכונן לנסוע. הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. אולי באמת נפלתי. "אי אפשר", אמר אסף, "זה עולה ששת אלפים שקל".
    ואיך אתם מרגישים עם זה? שאלתי.
    הם שתקו.
    "זה לא בסדר", אמרה פתאום קלי.
    מה לא בסדר?
    זה נפתח לאט, בקושי, אבל ברגע שזה נפתח אי אפשר היה לעצור אותם. לא יכול להיות, הם אמרו לי, שאפילו זכרון השואה הפך להיות עניין רק לעשירים. מה הם חושבים לעצמם? שבגלל שאנחנו מיפו אז לא אכפת לנו? שרק הילדים מסביון צריכים לשיר את "התקווה" באושוויץ? שאם אנחנו עניים אז אותנו לא צריך ללמד על זה?
    כשהם כועסים הם כן אומרים "עניים".
    חשבתי, ולא אמרתי להם, שאולי הם יבינו את זה אפילו טוב יותר מאחרים. באושוויץ היו רק עניים.
    אז מה אתם הולכים לעשות? שאלתי.
    "כלום", אמר אביב, "מה אפשר לעשות"?
    בטח שיש מה לעשות, אמרתי, אבל אם תתייחסו אל עצמכם כאל אזרחים סוג ב', גם העולם יתייחס אליכם ככה. אם אתם חושבים שזה לא בסדר, תעשו משהו בעניין.
    הם חשבו על זה לא מעט כנראה. שבוע אחר כך הם אמרו לי שהם רוצים לכתוב מכתב לשר החינוך. הם רוצים להסביר לו שהם רוצים לנסוע לפולין כמו כל הילדים האחרים. אמרתי שזה נשמע לי רעיון טוב. "אז תעזור לנו לכתוב את המכתב", אמר סשה.
    הוא גומר ללמוד כל יום באחת, עובד עד אמצע הלילה כדי לעזור למשפחה שלו, ואז בא שוב לבית הספר. אין לי מושג איך הוא עומד בזה.
    אני לא אעזור לכם, אמרתי, זה המכתב שלכם, ואתם תכתבו את זה יותר טוב ממני.
    הם ישבו וכתבו את המכתב. היו להם לא מעט ויכוחים, והם לא היו בטוחים שזה יצא בסדר. "לא מדובר פה על טיול שנתי", הם כתבו, "אנחנו מדברים פה על המורשת שלנו, שנמנעת מאתנו, רק כי אין לנו כסף לממן אותה".
    הם שלחו את המכתב לפני יותר מחודש. חיכו שהמזכירה תצא רגע, הקלידו אותו על המחשב של בית ספר, ושלחו אותו ללשכת השר. אני יודע שהמכתב הגיע לכתובת הנכונה, מפני שאני זה שהשיג להם אותה, ואני מקווה שמנחם המנהל לא יכעס עלי בגלל זה.
    הם שלחו את זה מהר, לפני שיתפסו אותם, ואז חזרו לכיתה, גאים וקצת מבוהלים, ובעיקר הם הרגישו שבפעם הראשונה בחייהם הם החליטו לא לעמוד מן הצד. בפעם הראשונה בחייהם הם החליטו שהם אדונים לגורלם, והם לא מוכנים שיתעלמו מהם רק בגלל שהם גרים ביפו והם עניים. בפעם הראשונה בחייהם הם החליטו שהם מוכנים לתת אמון במדינה, ולהאמין שהיא רואה בהם בני אדם טובים לא פחות מכל אחד אחר.
    ואף אחד לא ענה.
    אני לא מדבר על תשובה שלילית. פשוט לא טרחו לענות להם. כל אלפי האנשים האלה, שיושבים במשרד החינוך, וכנראה יש להם דברים כל כך חשובים לעשות שבמשך יותר מחודש אף אחד מהם לא מצא חמש דקות פנויות כדי לשלוח תשובה ל-37 ילדים מיפו שרק רוצים להצטרף למסע שאת מטרתו הגדיר משרד החינוך בעצמו, על דף רשמי של משרד החינוך, כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת".
    116,000 תלמידים יצאו לפולין בחמש השנים האחרונות. מהעשירונים העליונים יוצאים פי שלושה תלמידים מאשר בעשירונים התחתונים. בעשירון של יפו ד' אף אחד לא יוצא. הם היו הראשונים שניסו, אבל אף אחד לא ענה להם.
    איך הם הגיבו?
    הם היו הרוסים.
    כשרע להם הם חוזרים לכעוס. אני חושב שהם כעסו עלי. על התמימות שלי, על זה שגררתי אותם להרפתקה הזו שבסופה שוב העליבו אותם. לא הצלחתי להתווכח איתם, בעצם לא ניסיתי, מפני שהם צודקים.
    אלא שאז קרה נס קטן. אני לא יודע איך הוא קרה, או מה הם אמרו אחד לשני, אבל הם החליטו לא לוותר. הילדים האלה, שכל חייהם אמרו להם שהם בשולי החברה הישראלית, החליטו לנסות לדבר איתה ישירות. הילה מצאה אתר באינטרנט שבו אפשר לפרסם עצומות, והם כתבו עצומה ופרסמו אותה. "בואו נגיע למאה-אלף חתימות", הם כתבו שם, "כדי שבמשרד החינוך יראו אותנו".
    ביום שני השבוע היו לעצומה 728 חתימות.
    אז אנחנו זקוקים לעזרתכם.
    רק תחתמו.
    כנסו ישירות לאתר http://www.atzuma.co.il/poland או שתכנסו לטור הזה, שמתפרסם היום באופן חד פעמי גם ב-ynet, לכו לקישור בסוף הדף, ותחתמו על העצומה שכותרתה "גם אנחנו רוצים לצאת למסע לפולין". ואם אתם יכולים, דברו גם עם החברים שלכם בפייסבוק או בחיים האמיתיים, ותבקשו גם מהם לחתום.
    כדי שיראו אותם.

    חשבתי שחשוב שכל מי שיש לו איזו זיקה לנושא השואה יראה את המכתב הנ"ל…

Trackbacks

  • By בטרם צפירה « הוזה מִלִים on 13 באפריל 2010 at 2:12

    […] הדברים שנאמרו בתוכנית, היו חשובים ביותר וכמובן שעוררו אצלי דברים משלי, כך שהתישבתי לכתוב כתגובה, את ההרהורים שעלו בי. העליתי אותם בסוף דבריהם. […]

  • By לא עוד! « הוזה מִלִים on 19 באפריל 2012 at 13:16

    […] 4. עת להתעלות […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: