שנת שֵרות באושוויץ A Year of Civilian Service in Auschwitz

ליום הזכרון הבינלאומי לשואה 27.1.2010

For International Holocaust Remembrance Day 27.1.2010

קריאה פעילה: קחנה רגע קט לעצמכן לפני שתעבורנה לקרוא הלאה וחשובנה מה עשתה לכן הכותרת.

אני תוהה מה היתה האסוציאציה הראשונה שעלתה לכן בראש למקרא שורת הכותרת.

An active reading: please, take a little moment for yourself before reading further and think about what affect the heading of this article had on you.

I wonder what the first association was, that crossed your mind while reading the title.

ישנם צרופי מלים הזורקות חלק מאיתנו למקומות שאחרים אפילו אינם משערים שהם קיימים. יש בזכרון הלאומי הקולקטיבי משהו המיחד אותנו, העם היהודי והקושר אותנו יחד – בין אם זו יהודיה ישראלית, אוסטרלית או מכל תפוצה אחרת. יחד עם זאת, יש הבדל בחוויית הזכרון ובעיבודו כפי שזה נקלט ומופנם אצלנו, הישראלים, משאר התפוצות.

There are phrases which catapults some of us to places that others can’t even imagine exist. In our collective memory, there is something that defines us, the Jewish nation, and binds us together – no matter whether it's an Israeli Jew, an Aussie or one from any other part of the Diaspora. Nevertheless, there is a difference in experiencing the memory and processing it as it is absorbed and assimilated in us, Israelis, from other Jews in the different countries of the Diaspora.

אביב רוס הַמְ-א-א-אַמֵם סיפר לי על הסרט בו צפה, המתאר צעיר גרמני העושה את שנת השרות שלו במוזאון באושוויץ ועליו המליץ בתוכניתו קול ברלין. תגובתי הראשונה היתה רגשית: צחוק בלתי נשלט למשמע ההומור השחור. לא משמחה צחקתי, אלא מתוך איזושהי תגובה לא רצונית ומתגוננת של קרבן שחיה את רוב חייה בצל מה שהיה "שם", עם כל ההשלכות של הדור השני. אינני יודעת אם לכנות "התפתחות" את יכולתי להכיל את ההומור הזה ולא ישר לסטור למעלהו בפני. אולי זה פיתוח של מנגנוני הגנה אחרי שנים רבות של אי יכולת נפשית לשמוע את הנורא מכל בכל שנה מחדש בשידורי הרדיו והטלויזיה.

The amazing Aviv Russ told me about the movie he watched, which he recommended in his radio programme "Kol Berlin". The film describes a young German who does his civilian service, a year in the Auschwitz Museum. My first response was emotional: an uncontrollable laughter upon hearing the black humour. Mind you, I didn't laugh out of joy, but as a result of an unwilling and defensive reaction of a victim who has lived most of her (mine…) life in the shadow of what was done "There", with all the consequences of being the "Second Generation". I don't know if I should call my ability to endure this humour, by not slapping the face of the person who jokes in front of me about this issue, “an advance”. Perhaps it's a development of defence mechanisms after many years of not being emotionally able to hear the worst being recounted each year again and again on the radio and television.

חברתי לחיים, היהודיה-אוסטרלית, בת להורים ניצולי שואה, הגיבה מתוך היגון המתמשך ההולך איתה לאורך חייה. יש בינינו הרבה מן המשותף בחוויית חיינו כדור השני, אם כי בניואנסים שונים, היות והיא יהודיה בגלות ואני בארץ שלי. לי אין את תחושת התלישות של היהודי הנודד, מלבד זו של השורשים שלא הכרתי, שהידע שלי עליהם קלוש ביותר ואילו שרה'לה מעולם לא חשה תחושה אמיתית של בית במקומות הנכר בהם התגוררה.

My life partner is an Aussie-Jew, a daughter of holocaust survivors. She reacted out of the continuous grief which escorts her throughout her entire life. We share a lot in common in our life experiences as a second generation, but in different nuances, since she is a Jew who lives in the Diaspora and I live in my country. I don't have the detached sense of the Wandering Jew, except for longing for the roots I've never known, of which I have very little knowledge. Sara'le, on the other hand, never had the true sense of ‘home’ while living in the Diaspora.

שכנה, שאוזניה השמעתי את שורת הכותרת, עצרה לרגע ולאחר מחשבה מעמיקה של כמה דקות (ואני הצלחתי להתאפק ולשתוק במשך הזמן הזה!), אמרה בתגובה שכלתנית שזה נשמע לה מעניין. הסברה הראשונה שעלתה בה, כיוצאת קיבוץ להורים שאינם ניצולי שואה, היתה שמאן דהיא מההתישבות העובדת תרמה שנה מחייה וירדה לאושוויץ ללמד הגויים את ההסטוריה הנוראה של המקום. המלה שרות זרקה אותה לזה הלאומי ולא ממש התקשר לה עם גויי חו"ל כעושים אותו.

A neighbour, to whom I read the heading, paused for a moment and after some deep thought that took her a few minutes (during which I managed to restrain myself and be quiet!), said with a rationalistic response that it “Sounds interesting”. As a daughter of parents who were not holocaust survivors and having been brought up on a Kibbutz, her first thought was that somebody from a Kibbutz donated a year of her life and went to Auschwitz to teach the horrible history of the place to the people. The word "Service" implied to her that it was a person from Israel and she didn't think it was a non-Jew.

בנוגע לשרות הלאומי, היה רצוי להנהיג כזה גם אצלנו כחובה לַכל, ללא משתמטים ולא כהתנדבות. אף אחד/ת לא אמור/ה לעשות לנו טובה, אלא כאזרח/ית זו חובתו/ה לתת למדינה. כידוע, הנתינה מעניקה תחושה טובה של שותפות. בגרמניה, אגב, ישנה אפשרות לעשות את שנת השרות האזרחי בארגונים כגון MANEO, שזה ארגון למניעת אלימות נגד הומוסקסואלים שיציין השתא 20 שנות פעילות מוצלחת.

Regarding the civilian service, I think it is recommendable to impose it in Israel as an obligation to all, without exception and not as a voluntary option. No-one should do it as a favour: as a civilian it's one's duty to give to the country. It is known that giving gives one a good feeling and a sense of belonging. By the way, in Germany, there is a possibility of doing this year of civilian service in organizations such as MANEO, which is an organization for preventing violence against homosexuals, which is celebrating this year 20 years of successful activity.

הגרסא המקוצרת:
שנת שרות לאומי לַכָּל.

The short version:

Everybody should be doing civilian service.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בראשית  ביום 31 בינואר 2010 בשעה 23:57

    ואולי בגלל זה…
    צריך ששנת השירות תחייב את כולם ולא רק את "הציונים" שנכון להיום היחידים שעושים שרות לאומי, בין אם בארץ בתחומים שונים, או בחו"ל בעיקר בחינוך והסברה, הם רק אזרחי ישראל בעלי הנטיה הציונית
    הנה מקום לחברה החרדית בישראל לתרום לטובת העם היהודי אם לא למדינה שאת שלדה הם מוצצים בתאוה נוראית…
    בראשית המורה לתנ"ך

  • שאול  ביום 31 בינואר 2010 בשעה 20:18

    בדחילו וברחימו
    בדחילו וברחימו אני מבקש לנתק את הקשר הגורדי בין

    יהודי
    אזרח ישראלי
    ציוני
    שואה
    תקומה

    בפוליטקלי קורקט אגיד רק שבשואה ניספו גם חברי בונד וגם חרדים

  • אביב רוס  ביום 31 בינואר 2010 בשעה 20:04

    ברלין, קול והכל
    חן חן על הזכרת התוכנית. הנה קישור לקבוצת הפייסבוק
    http://www.facebook.com/group.php?gid=5863144977&ref=ts

    רוב הסיכויים שאם תלכי לביקור ביד ושם תתקלי בכמה גרמנים צעירים שעושים שם את שנת השירות שלהם. זהו מפעל משובח ומצויין ומי יתן ואכן גם בארץ הקודש יאמצו את רעיונות העמלקים. טוב, לא את כל הרעיונות…

טרקבאקים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: