זה לא מכתב פרידה

מתוך "דברים שלא אמרתי לך", רומן בכתובים

תודה מקרב לב לאביב רוס המוכשר על העריכה, העצות והתמיכה

ששי, ח' טבת התש"ס 17.12.99

מאז שעות הבוקר המוקדמות אני מסתובבת סביב עצמי, עושה כל מיני דברים אחרים רק בכדי להמנע מלכתוב את המכתב הזה. נא הרגעי, זה לא המכתב "ההוא", מכתב הפרידה, שמשום-מה יש לי רושם שאת כל הזמן מצפה לו ממני מהרגע שהכרנו. כזכור לך, הבטחתי לך שני דברים ולא משנה מה יקרה – אני מתכוונת לעמוד בדיבורי. האחד: בחיים, לעולם לא אכתוב לך את המכתב "ההוא" והשני: לעולם לא אמחיש לך שום דבר, אלא אסביר קודם. ובנוסף – עכשו אני מבטיחה לך חגיגית, אם לא עשיתי זאת עד כה: לעולם לא אגרום לך רע, חס ושלום או לאי נוחות. גם לא "בהסח הדעת".
ניסיתי לחזור לישון לאחר הבגט ששלחת לי וגם הצלחתי מעט. קמתי בעשר, בקושי רב, אבל מאחר והייתי צריכה לעבוד קצת ולנקות הרבה, לא היתה לי ברירה וגררתי את עצמי אל מחוץ למיטה.
חשבתי על המשפט שכתבת בפתק של הבוקר: את (הכוונה, כנראה, אלי…) שומרת על קשר שתיקה ואני תוהה: מה קורה? הגר, אינני יודעת מה לענות לך. מה באמת קורה – את זאת אני צריכה לשאול אותך.
האמת, אני מבולבלת ופגועה ולא יודעת את נפשי. משהו לא בסדר אצלי, כנראה, אם אינני מצליחה להבין אותך. יש לי הרגשה לא נוחה לכתוב את הדברים, להסתתר מאחורי הרשת ולא להביט לך בעיניים ולתקשר ישירות, בדיבור, באופן בלתי אמצעי. אבל הדברים מציקים לי ואינני יכולה לחנוק אותם, להדק אותם בתוכי. החלטתי לכתוב, קודם כל להוציא ואח"כ נראה אם הם ישָלחו. תלוי בנסיבות. אינני רוצה להעכיר את מצב רוחך, ודאי לא לגרום לך להרגשה רעה. אני אוהבת אותך בכל לבי, הגר, זה ודאי. ואני מבטיחה לך שאצלי הרגשות אינם מתנדפים, יהא אשר יהיה.
אינני יודעת מה לחשוב. אינני יודעת מדוע, אבל אני חשה שהדברים בינינו אינם זורמים כפי שציפיתי שיזרמו. קל מאוד להושיט אצבע מאשימה כלפייך ולומר שאת אשמה, אבל אינני שוכחת לרגע שלטנגו יש צורך בשתיים ואני חושבת שאולי עשיתי משהו שבעטיו סר חִני בעינייך. משהו קרה ואת כנראה רוית ממני. זו ההרגשה שלי. את אולי מחייכת לעצמך ואומרת ששוב הפרנויה שלי פועלת. שיהיה. זכותך לחשוב כך. אבל אני יוצאת מדעתי, מה לעשות?
קשר השתיקה, כפי שאת מכנה זאת, נובע משום שאינני יוזמת ומתפרצת ומפציצה, כפי שנהגתי לעשות. הגר, עייפתי. קשה כל הזמן למשוך את העגלה כשאין כתף מן העבר השני ואפילו יש כוח שמתנגד. אז התקפלתי ואני רק מגיבה ליוזמות שלך ומבחינתך זהו קשר שתיקה. הגר, פשוט אינני יודעת מה עלי לעשות בשביל שהדברים יזרמו בינינו כפי שאמורים (לדעתי) לזרום וּלְהִמָשֵך.
אינני יכולה להמנע מלחשוב – כל הזמן המחשבה הזו צצה במוחי – שזה התחיל בשבת המשותפת הראשונה שלנו. את היית נחושה להנעים את שהותי בכל המובנים, בעוד שבכנות, כל מה שביקשתי היה רק להיות במחיצתך. אני מבטיחה ונשבעת לך שבס"ה ביקשתי להתחבק איתך, לחוש אותך, לא מעבר לזה ואת התעקשת ללכת הלאה ובדיעבד חשת רע עם זה. נכון, היה לי נפלא ומה לי כי אלין, אבל את נותרת מתוסכלת ואולי עם הרגשת החמצה. כשרק צד אחד נהנה, זה לוקה מאוד בחסר והצד השני חש לא שלם. אולי זו הסיבה שביום ראשון "שכחת" אותי?
כשהבעתי תרעומת על שאת מזניחה אותי, הגבת בצורה מעליבה. אולי טעיתי שלא שוחחתי איתך על כך וטאטאתי את הדברים תחת השטיח. יכול להיות. שני תרוצים יש לי: האחד – אני פחדנית ושפנה וחששתי שתזרקי אותי לכל הרוחות והשני – חששתי (שוב…) שיתפתח ויכוח (מה שאני מנסה להמנע ממנו) ותלכי לעבודה מרוגזת, מה שאסור שיקרה. בכל אופן, לא הייתי רוצה להיות הסיבה לרוגזך. ומאז, הדברים בינינו אינם כפי שהיו. איך את נוהגת להסביר – שכאשר זורקים אבן לאגם, זה משתנה בעטיה של אותה אבן ולא יהיה שוב כפי שהיה לפני שהאבן הצטרפה אליו.

קצרה היריעה מלהכיל את רגשות התודה שאני חשה כלפייך על השהיה במחיצתך בחג. הרבה זמן – אני יכולה לומר שנים – שלא היה לי כיף כזה ונחת כזו. החוויות רוויות בי. לגבי, להדליק הנרות ולשיר את התפילה, הם חלק מן המסורת שהייתי רוצה לשמר ולחוות, אפילו שאינני דתית. בכיף גם הייתי שרה "מעוז צור", אם היית מצטרפת אלי. לא נעים לי לשיר לבד. היה לי נהדר להיות בצותא עם משפחתך ואני שמחה שסוף-סוף זכיתי להכירה. הטיול שלנו, שלקחת אותי לעשות הכרה עם נופי ילדותך, האהבה שעשינו בחורשה ההיא… אפילו הטיול בערב החג עם החברות שלך. הבחנתי איך הרימו גבה לנוכחותי, התפלאו שפתאום צצתי. הרי לא סיפרת להן עלי לפני כן. הנעמת לי את החג. המתקת את חיי.
חשבתי שגם את נהנית, אבל אז בא יום חמישי. אין לי שמץ של מושג כיצד להתיחס לאותו יום, אל הבוקר שדמה לזה של יום ראשון ההוא, שלאחר השבת ההיא, הראשונה שלנו ביחד. אינני מבינה את זה, הגר. את לא יודעת להפרד? במקום להשאיר טעם של עוד, לתת הרגשה של כיף ושישאר זכרון נעים, מה שנשאר זה ריקנות, תהייה, בלבול.

נכון שהצהרתי – ואני עדיין מחזיקה בדעה הזו – שאין חובה לצעוד רק בכיוון אחד, כביכול קדימה, אלא כדאי גם לגוון – לבדוק גם מה קורה בצדדים. לפעמים יש צורך בנסיגה כלשהי, אולי אף לעמוד במקום, לנוח. אין לי בעיה עם כל אלו. מה הבעיה שלי בכל זאת? שאת נכנסת למעין קליפה ומפסיקה לתקשר איתי. נדמה לי שאת נסוגה באופן פתאומי לעומק, יותר מדי רחוק, עד כדי מתן הרגשה שלא היינו צריכות בכלל להפגש או שחבל שקרה מה שקרה בינינו. הגר, זו סטירת לחי, מכה ישירה על לב חשוף. זה כואב!
יש לי הרגשה שאת נמנעת מלחבק אותי משום שאת חוששת שמחיבוק נגלוש ונגיע רחוק יותר. לא עולה בדעתך שאפשר להסתפק גם בחיבוק? שלפעמים, כל מה שאני צריכה ורוצה זה שתחבקי אותי ותו לא? שכחת שאני זקוקה לחיבוק? האם קשה לך לתת חיבוק? אני בטח נשמעת לך כמו ילדה מפונקת, אם כן – חבל, כי זה לא נכון. הצורך בחיבוק הוא בסיסי, זה צורך שלנו כבני אדם.
יכול להיות, שכרגיל, אני טועה ושוב רצה קדימה ואת מנסה להקים בריקדות ולעצור את הסוסים שלי, אולי להחליפם בצבים. יכול להיות, שכרגיל גם כן, אינני יורדת לסוף דעתך ואינני מבינה אותך. אני מודה – אין לי מושג מה לחשוב. חזרנו לנקודת ההתחלה, בעצם, שאת במקום א' ואני באחר.

אולי אני טועה (כרגיל) ואני מדמיינת שהבהרתי לך מה אני חושבת עלינו ומצפה מאיתנו. אינני נסוגה משום דבר שאמרתי. הרגשות שלי אלייך לא נמוגו ואני חושבת שאת האשה הכי נפלאה לי. אני מקוה מאוד שעברנו כבר את השלב (שלי אינו ברור כלל) שבו תהית מדוע התאהבתי בך. את זקוקה שוב שאפרט לך למה אני אוהבת אותך? אין לי בעיה לעשות זאת – בתענוג רב! הנה:
ההרגשה שלי, מה שמחלחל אצלי בלב כלפייך, זו אהבה ואני יודעת שאני אוהבת אותך בכל נפשי ובכל מאודי. וישנם גם נימוקים "הגיוניים", לא רגשיים: כל מה שאת, החוכמה שלך, הכימיה וההתאמה בינינו, הניגודים שבנו, ההשלמה שאנחנו משלימות זו את זו. והנה נימוק רוחני: אני מרגישה בפנים, בתוך-תוכי שאת המיועדת לי, גם אם מוזר לך לשמוע בכל פעם שאני אומרת לך זאת. האם אני המיועדת לך? זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה. אולי גילית פתאום (או לאט) שנקעה נפשך ממני, אולי גילית בי חסרונות שלא שמת לב אליהם בעבר? אינני יודעת מה לחשוב, הגר. וזה משגע אותי!

בעצם, כשאני חושבת על זה עכשו, תוך כדי כתיבה, אני מגיעה למסקנה שאינני יודעת מה את חושבת עלינו, אם יש "עלינו" בכלל. את תוהה, בפתק מהבוקר, שאולי עשית משהו, ש"אולי זו את" וכותבת שאם לא אומַר לך מה עשית, לא תוכלי לתקן. הנה, כתבתי לך מה לא עשית. האם את יכולה לתקן? האם אינני מבקשת ממך מה שאינך רוצה או מסוגלת לתת?
אינני יודעת אם להזכיר זאת, אבל עדיף שאפתח כבר הכל, נכון? הגר, השבת הזו היינו צריכות להיות ביחד!!! כתוב לי ביומן – את זו שהכתבת לי בנסיעה שלי אז, ברכבת, את התאריכים בהם תוכלי להתפנות אלי – וכתוב שהשבת תהיה לנו. האם הבילוי איתי בחג היה יותר מדי בשבילך? האם החלטת לנוח מאיתנו ולבלות את השבת אצל אחותך? ודאי שנעלבתי! מה חשבת, שלא יכאב לי שאת מעדיפה להרחיק אותי מעלייך? לא העלית בדעתך שאפגע?
הנשיקה הממושכת (שטעמה עדיין על שפתי העורגות אלייך) כשהורדת אותי בפתח ביתי במוצאי החג בדרכך לביתך, הטלפון שלך בו הודעת שהגעת הביתה בשלום. ומאז – כלום. דממת אלחוט עד הצהרים, אז הודעת לי שאת נוסעת לעשות את השבת מחוץ לביתך. סטירת הלחי המצלצלת שליוותה את פֵרוק התיק שכבר ארזתי… זו כואבת!
שוב, אני מדגישה: הגר, בבקשה, אזרי עוז ואמרי לי את האמת. אם נמאס לך ממני, אין מה לעשות – כואב, אבל אקבל את זה. עדיף לדעת את האמת המרה מאשר לחיות בגן עדן של שוטים. גם אם מוזר לי שאינך מתגעגעת לראות אותי, לדבר איתי, לעשות איתי אהבה.
אני מוכנה להסכים שאין מפנים עורף למשפחה ויש צורך לשמור על קשר עם שארי בשרנו, ברור, אבל… עם כל הכבוד, כמה קשר? האין אנו סוג של משפחה? האם אין אנו אמורות לדבוק זו בזו? את לא צריכה אותי? יכול להיות שהיינו יותר מדי זמן ביחד בחג? הכבדתי עלייך בנוכחותי? הבכתי אותך בפני משפחתך ו/או חברותייך? עשיתי דברים לא טובים? בכנות, מה קרה? אמרי לי, אני פשוט באפלה פה. את רוצה לשנות את היחסים בינינו? לא נוח לך עם דברים מסוימים? הגר, הגידי לי, איך אדע אם לא תאמרי לי?
אין לי כוונות – וגם אינני יכולה – להכריח אותך לכלום. מה שאני יכולה לעשות, זה לקוות שאני טועה, אבל אם לא – אני מעדיפה לדעת מה קורה פה. את מתרחקת ממני כדי להכין את הקרקע עבור…? טוב, נו, לא יכולתי להתאפק – הרי אמרת שאת אוהבת אותה מאוד כחברה. אולי פתאום גילית שיותר מזה?
שוב, אני חוזרת ומדגישה – לא היתה לי כוונה כלל שסדרי חייך ישתנו באחת ותבלי את שבתותייך הפנויות בחברתי בלבד, אך לשנות סתם כך, ללא סיבה, בלי הודעה, אחרי שקבענו? ודאי שזה כואב!
זהו. יש עכשו שקיעה מדהימה. איך אמר המשורר: "יפה שקיעת שמש ללב עצוב…" והלב שלי עצוב מאוד. פגוע.
אני מקוה שתהיה לך שבת שלום ונחת ושיהיה לך כיף שם. זה ממש בכנות, מהלב, כי אני אוהבת אותך. לי יש הרבה עבודה, כך שהזמן לא יזוז לי סתם. חוץ מזה, תמיד יש פריסל…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: