כל האנשים הבודדים All the Lonely People

סיפור כשר לפסח

A Kosher Pesach Story

השעון מתקתק את הזמן. תיק-תק-תיק-תק. שעון בן חיִל. זמן יש לי. איפה היא עכשו? מה היא עושה? ודאי מחייכת את דרכה אל הדוכן, בין בני ובנות קהילתה, מתעכבת פה ושם, לוחצת ידיים בנימוס, שואלת לשלום פלונית, מתעניינת בענייני פלמונית, לִבּה מתוח, רק שלא ישאלו שוב. שלא ישאלו. אני בטוחה שהם אינם שואלים יותר. בעצם, מה אני יודעת?

The clock is ticking the time away. Tic-tock-tic-tock. Such a dynamic clock. Time I have. Where is she now? What does she do? I guess she is smiling her way to the pulpit, among the members of her congregation, stopping here and there, politely shaking hands, asking how is that person, showing interest in another, her heart is tense, hoping they won't ask again. Let them not ask. I'm sure they are not asking anymore. Actually, what do I know?

הנרות דולקים על המפה הצחורה. צלחת הפסח מונחת על השולחן. חבילת המצות בצד. קערת המרק מעלה אדים, הקניידלעך שטים בתוכה. פעם, היה לי המתכון של אמי ז"ל, אך הוא אבד עם שאר הדברים היקרים לי בחיים. עכשו יש לי את מה שאימצתי מהזכרון. זה לא אותו הדבר, אך זה מה יש. לפחות הכופתאות יוצאות אווריריות.


לפני שנים, נקלעתי לסדר בבית כנסת ליברלי בעיר נוכריה, שלא ממש הסבירה לי פנים. לאחר הארוחה, הוגש קפה בחלב. הבעת התמיהה על פני ודאי נראתה היטב עד למרחוק, כי היא באה עד אלי לשאול אם הכל בסדר ואיך אני מסתדרת. "מצוין", עניתי, "רק שדבר אחד מתמיה אותי: איך זה ששותים פה קפה בחלב מיד אחרי ארוחה בשרית? האם לא צריך לחכות לפחות איזה ארבע שעות?"

Years ago, I happened to attend a Seder at a liberal synagogue in a foreign city which was not very welcoming. After the meal, coffee with milk was served. I assume that the expression of wonder on my face was obvious even from a distance, since she came up to me to ask if everything was OK and how was I doing in the sense of how was I coping. "Well, excellent", I replied, "but there is one thing that puzzles me: how come you're having coffee with milk here immediately after a meat meal? Doesn't one have to wait at least four hours or so?"

"שֵׁש", היא ענתה לי, "אבל הם מאוד ליברלים."
הם ולא היא. היא אורתודוקסית, אך הסכימה לשמש להם לרבא, כך סיפרה לי. "לא, שלא תחשבי שאני משנה להם את ההרגלים. חשוב לי שהקהילה תתקיים ותפרח וממש לא מפריע לי שכל אחד מפרש כהבנתו. ישנם דברים הרבה יותר חשובים בחיים מאשר הדקדוק בתרי"ג מצוות."
"או", עניתי בדי פקפוק, "את ודאי מבית הלל." בתור חילונית, חשבתי שאני מבריקה.
"תלוי. ישנם דברים שהם חשובים לי ואני נוהגת כשמאי, אך אף פעם לא מתוך 'יהרג ואל יעבור'. אינני רואה שום דבר שכדאי לההרג עבורו. החיים חשובים יותר." היא נטלה את זרועי והובילה אותי אל שולחנה. "אצלי, אין חלב על השולחן", חייכה את חיוכה שובה הלב.

"Six", she answered, "but they are very liberal."

They, not her. She is from the Orthodox stream, but agreed to serve as a Rabba for them, so she told me. "Mind you, don't think that I'm changing their habits. It's important for me to see that the parish will continue to exist and thrive and it really doesn't bother me when each one has their own interpretation according their own understanding. There are a lot of more important things in life than to be punctilious with the 613 mitzvoth (commandments)."

"Oh", I responded quite doubtfully, "you must be from Beit Hillel." Being secular, I thought I was brilliant.

"Depends. There are things that are important to me and I refer to them as Beit Shammai, but never out of 'self-sacrifice'. I don't see anything worth being killed for. Life is more important." She took my hand and led me to her table. "Here, there's no milk on my table", she flashed her heart-warming smile.

ומאז, לא זזה ידה מתוך ידי. הקהילה אפילו לא הרימה גבה למראה הרבא שלהם המחלקת את חייה עם בת-זוג, נהפוך הוא – הפכתי לרבנית, אשת הרבא. התאמתי את עצמי.
לימדתי עברית, יצקתי מים על ידי הרבא, למדתי רבנות. הוסמכתי. ואז…

Since then, her hand has not left mine. The congregation hasn’t even lifted an eyebrow at the sight of their Rabba sharing her life with a woman as a spouse, on the contrary – I became a Rabanit, the Rabba's wife. I have adjusted.

I taught Hebrew, I served the Rabba, I studied Rabanut (to be a Rabba). I graduated and was ordained. And then…

"את לא ממש חושבת לעבור לשם, נכון?" הכעס בלבה חלחל אל קולה, משתקף בעיניה היפות, הדבשיות, אשר אהבתי.
"למה לא? את באה איתי, כמובן, כבת זוגי." היה ברור לי שהיא תלך אחרי. הרי אני נשארתי בשבילה. עכשו זה הזמן שלי.
"איך אני יכולה? זו הקהילה שלי. אי אפשר לי לנטוש אותה. רבא זה לא קדנציה של כמה שנים, זה לכל החיים."
"מה לכל החיים? את הולכת להיות סגורה פה עד מאה ועשרים?"
"אני לא הולכת, אני כבר פה. ולא, אני לא רואה את זה כ'סגורה', להפך – המשרה מרתקת, האנשים נחמדים, טוב לי פה."

"You’re not really thinking of going to live there, right?" The anger in her heart trickled into her voice, reflecting within her beautiful honey-like eyes, which I loved.

"Why not? You are coming with me, of course, as my spouse." It was clear to me that she would follow me, since I stayed for her. Now it's my time.

"How could I? This is my congregation. It's not possible for me to abandon it. A Rabba is not for a term of a few-years, it's for life."

"What 'for life'? Are you going to be trapped here until you are one hundred and twenty?"

"I'm not going, I'm already here. And no, I don't see it as 'trapped', on the contrary – the position is fascinating, the people are nice, I'm happy here."

לה היה טוב. לי? לא בשלמות. אהבתי אותה בכל נפשי ובכל מאודי, אך גם רציתי לפרוש את הכנפיים שלי, לבסס לעצמי קריירה, לא לחסות בצלה. אף שהיתה הנפש התאומה שלי, עדיין אנחנו לא ישות אחת. אך אין מקום של פרנסה לזוג רבנות החולקות חייהן זו עם זו.

She was happy. Me? Not completely. I loved her with all my heart and soul, but I also wanted to spread my wings, to establish a career for myself, not to be sheltered in her shadow. Although she was my soul mate, still we were not one entity, we were individuals. But there's no place to make a living for a couple of Rabbas who share their life together.

זו רק שנה, לניסיון, לא נורא כל כך, ניסיתי לנחם את עצמי עת יצאתי לדרכי העצמאית. נכון שבחגים לא נהיה ביחד, אך נמצא כבר מוצא. אני בטוחה בזה. או שלא… הגעגועים לא הצליחו לגשר על הפער בין החיים לבין הכמיהה שבלב.

It's only for a year, on trial, it's not too bad, I tried to comfort myself while embarking my own independent path. True, we won't be together on the holidays, but we'll find a way. I'm sure of it. Or not… Our cravings did not succeed in bridging the gap between life and the heart’s desire.

אהבתי את העבודה שלי, אפילו שהיתה בנכר. אפילו שהגעגועים שרפו לי את הלב. השיחות אל תוך עבי הליל הלכו והצטמצמו עם הזמן לכדי הדלקת נרות שבת יחדו ואחר כך אך בקושי לברכת חג שמח חפוזה. הסתגלתי לחיות בגפי. ואז…

I loved my work, even if it was in the Diaspora. Even when my longing for her burned within my heart. Our chats deep into the night, decreased with the passing time into just lighting the Shabbat candles together, and later we barely managed to say a brief Chag Same'ach. I adjusted to living on my own. And then…

"מדברים מבית החולים, אמך הובאה אלינו היום…"
כמה טלפונים בהולים, אריזה חפוזה של שתי מזוודות, אני ברשימת ההמתנה, אפילו שהסברתי את הסיבה לדחיפות, למרות שהדגשתי את התואר רבא. אם אין מקום להשחיל סיכה, איך אותי?
תודה לאל, יש מקום. אמי כנראה עוזרת לי להגיע אליה. הספקתי להגיע אליה בזמן כדי להיות איתה.

"It's from the hospital. Your mother has been admitted here today…"

A few hasty phone calls, quickly packing two suitcases, I'm on the waiting list, although I explained the cause for the urgency, despite me emphasizing my title as Rabba. If there's no room to fit in a pin, how would I get in?

Thank G-d, there's a place. It seems that my mother helps me to get to her. I succeeded in getting there on time to be with her.

בית אמי, כפי שזכרתי. כמעט. כמה שנים לא הייתי פה? הוילונות שונים. היא החליפה השנה. הקירות מדיפים ריח של צבע טרי, של נקיון, התחדשות. מניחה את חפצי בחדר הנוסף, שהיה פעם חדר ילדותי. היום אני אורחת. זה כבר לא ביתי. איפה הבית שלי?

My mother's house, the same as I remembered. Almost. How many years wasn’t I here? The curtains are different. She changed them this year. The walls emit an odour of fresh colour, of cleanliness, renewal. I put my luggage in the spare room, which once was mine as a child. Today, I'm a guest. It's not my home anymore. Where is my home?

חשה לבית החולים. אמי מביטה בי, עיניה מחייכות אלי בעדינות. חיכיתי לך, היא אומרת בלי קול, לא חשבתי שתבואי.

I hurry to the hospital. My mother gazes at me, her eyes tenderly smile at me. I was waiting for you, she says silently, I didn't think you'd come.

קמה מהשבעה כדי לעשות את הפסח כמיטב יכולתי. ושמחְתְ בחגייך והיית אך שמחה. איך זה אפשרי?

I'm getting up from the Shiv'ah to keep the Pesach as best I can. Be happy on your holydays and only joyful. How is it possible?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.


  • jazminor77  ביום 26 במרץ 2013 בשעה 12:52

    וואו, זה סיפור מלפני שלוש שנים? מקסים! אוהבת את הכתיבה שלך!

  • בראשית  ביום 7 באפריל 2010 בשעה 8:00

    נכון, אבל יותר בגלל העובדה שהמנהג היהודי הוא לשלב עצב ושמחה יחדיו. זו הסיבה שבחגים כמו שמחת תורה, שביעי של פסח, ועצרת השבועות אנחנו אומרים יזכור, בבית הכנסת, בנוסף לשמחה השורה בזכותו של החג. תמיד יש קשר בין העצב לשמחה כדי להדגיש את שניהם, גם את העצב וגם את השמחה.

  • שרון הר פז  ביום 4 באפריל 2010 בשעה 20:19

    שוב, תודה על נטילת הקורה מבין עינינו.
    אני מניחה שאת מתכוונת לכך שיום הזיכרון נקבע לראשונה בד' באייר בשנת 1940 לזכר הנופלים במאורעות 1933 ו-1936 ותשע שנים לאחר מכן, במלאת שנה להקמת המדינה, בתאריך ה' באייר 1949 נקבע יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בד' באייר, כי זה יום לפני חג העצמאות, בבחינת "זכרו/זכורנה את המחיר ששילמנו עבור עצמאותנו".
    חג שמח.

  • בראשית  ביום 3 באפריל 2010 בשעה 2:19

    ההשמחה צריכה לשרות בקרבנו כל העת, זו ההלכה, אבל הציטוט בעניין השמחה בחגיך הוא חובה בסוכות. כאן יש חובה לשמוח ביתר הזמנים יש מצווה חיובית ולא חובה.
    ולמעשה היהדות ההלכתית החרדית ביותר מאוד מקפידה בנושא השמחה כל העת ובסוכות על אחת כמה וכמה… לעומת זאת בפסח ובשבועות השמחה צריכה לבוא עם הזהירות שלא תהיה יוהרה מהסוג של "כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החייל הזה…" זו גם הסיבה שימי ספירת העומר שבהם נוהגים מנהגי אבלות על תלמידי רבי עקיבא, יום הזכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי צה"ל נקבעו בזמנים שבין פסח לשבועות, כדי שנזכור שעל אף שהשמחה צריכה להיות שורה בקרבנו יש לנהוג משנה זהירות שלא נגיע לאותה יוהרה…
    שבת שלום
    בראשית המורה לתנ"ך

  • שרון הר פז  ביום 2 באפריל 2010 בשעה 20:32

    אביב היקר,
    איזה מזל שאנחנו מכירות… אוהבת אותך, בני.

    בראשית יקרה,
    תודה על ההערה מאירת העיניים. למדנו. יחד עם זאת, אני סבורה שעדיף להיות שמחה בחגי ישראל, מה דעתך? חוצמזה, זו יהדות ליברלית ביותר… אם בא לנו, הרי שמותר לנו לשמוח על כל צעד ושעל ותחת כל עץ רענן ולא להגביל את עצמנו לשמוח רק בחג הסוכות.
    שמחה וששון לך ולכל עם ישראל וכן זהירות בעת שמועדים בשמחה.

  • בראשית  ביום 1 באפריל 2010 בשעה 14:33

    רק על סוכות נאמר "ושמת בחגיך והיית אך שמח…" לא על פסח. שכן פסח הוא החג בו מתחילות דאגו פרנסה ראשית קציר חיטים, תוך כדי סירת העומר, ובסוכות כבר דיוע א פרנסה תהיה בשפע ולכן יכול אדם לשמוח ולהיות מצווה בשמח. על כן שמחת בית השואבה, שמחת תורה וכו'.

    מועדי לשמחה

  • אביב רוס  ביום 31 במרץ 2010 בשעה 1:45

    מרור לנפש וחרוסת לעיניים
    אם לא היינו מכירות הייתי משוכנע שזה קרה באמת.

    חג שמח ושפריחת האביב תביא גם לפריחת האהבה.

  • שרון הר פז  ביום 30 במרץ 2010 בשעה 15:30

    תודה, עידית. אגב, אני פה גם בשביל לפרש אם צריך 🙂

  • עידית פארן  ביום 30 במרץ 2010 בשעה 13:25

    יפה כל כך סיפרת את הכל
    ובקטעים הלא ברורים (לי) חזרתי ושבתי וקראתי
    וחלק ממש לחשתי לעצמי שאולי עדיף שלא יתפענחו לי

    (כן, שרון, זה אפשרי)


להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: