כל האנשים הבודדים

סיפור כשר לפסח

השעון מתקתק את הזמן. תיק-תק-תיק-תק. שעון בן חיִל. זמן יש לי. איפה היא עכשו? מה היא עושה? ודאי מחייכת את דרכה אל הדוכן, בין בני ובנות קהילתה, מתעכבת פה ושם, לוחצת ידיים בנימוס, שואלת לשלום פלונית, מתעניינת בענייני פלמונית, לִבּה מתוח, רק שלא ישאלו שוב. שלא ישאלו. אני בטוחה שהם אינם שואלים יותר. בעצם, מה אני יודעת?
הנרות דולקים על המפה הצחורה. צלחת הפסח מונחת על השולחן. חבילת המצות בצד. קערת המרק מעלה אדים, הקניידלעך שטים בתוכה. פעם, היה לי המתכון של אמי ז"ל, אך הוא אבד עם שאר הדברים היקרים לי בחיים. עכשו יש לי את מה שאימצתי מהזכרון. זה לא אותו הדבר, אך זה מה יש. לפחות הכופתאות יוצאות אווריריות.

לפני שנים, נקלעתי לסדר בבית כנסת ליברלי בעיר נוכריה, שלא ממש הסבירה לי פנים. לאחר הארוחה, הוגש קפה בחלב. הבעת התמיהה על פני ודאי נראתה היטב עד למרחוק, כי היא באה עד אלי לשאול אם הכל בסדר ואיך אני מסתדרת. "מצוין", עניתי, "רק שדבר אחד מתמיה אותי: איך זה ששותים פה קפה בחלב מיד אחרי ארוחה בשרית? האם לא צריך לחכות לפחות איזה ארבע שעות?"
"שש", היא ענתה לי, "אבל הם מאוד ליברלים."
הם ולא היא. היא אורתודוקסית, אך הסכימה לשמש להם לרבא, כך סיפרה לי. "לא, שלא תחשבי שאני משנה להם את ההרגלים. חשוב לי שהקהילה תתקיים ותפרח וממש לא מפריע לי שכל אחד מפרש כהבנתו. ישנם דברים הרבה יותר חשובים בחיים מאשר הדקדוק בתרי"ג מצוות."
"או", עניתי בדי פקפוק, "את ודאי מבית הלל." בתור חילונית, חשבתי שאני מבריקה.
"תלוי. ישנם דברים שהם חשובים לי ואני נוהגת כשמאי, אך אף פעם לא מתוך 'יהרג ואל יעבור'. אינני רואה שום דבר שכדאי לההרג עבורו. החיים חשובים יותר." היא נטלה את זרועי והובילה אותי אל שולחנה. "אצלי, אין חלב על השולחן", חייכה את חיוכה שובה הלב.

ומאז, לא זזה ידה מתוך ידי. הקהילה אפילו לא הרימה גבה למראה הרבא שלהם המחלקת את חייה עם בת-זוג, נהפוך הוא – הפכתי לרבנית, אשת הרבא. התאמתי את עצמי.
לימדתי עברית, יצקתי מים על ידי הרבא, למדתי רבנות. הוסמכתי. ואז…
"את לא ממש חושבת לעבור לשם, נכון?" הכעס בלבה חלחל אל קולה, משתקף בעיניה היפות, הדבשיות, אשר אהבתי.
"למה לא? את באה איתי, כמובן, כבת זוגי." היה ברור לי שהיא תלך אחרי. הרי אני נשארתי בשבילה. עכשו זה הזמן שלי.
"איך אני יכולה? זו הקהילה שלי. אי אפשר לי לנטוש אותה. רבא זה לא קדנציה של כמה שנים, זה לכל החיים."
"מה לכל החיים? את הולכת להיות סגורה פה עד מאה ועשרים?"
"אני לא הולכת, אני כבר פה. ולא, אני לא רואה את זה כ'סגורה', להפך – המשרה מרתקת, האנשים נחמדים, טוב לי פה."

לה היה טוב. לי? לא בשלמות. אהבתי אותה בכל נפשי ובכל מאודי, אך גם רציתי לפרוש את הכנפיים שלי, לבסס לעצמי קריירה, לא לחסות בצלה. אף שהיתה הנפש התאומה שלי, עדיין אנחנו לא ישות אחת. אך אין מקום של פרנסה לזוג רבנות החולקות חייהן זו עם זו.
זו רק שנה, לניסיון, לא נורא כל כך, ניסיתי לנחם את עצמי עת יצאתי לדרכי העצמאית. נכון שבחגים לא נהיה ביחד, אך נמצא כבר מוצא. אני בטוחה בזה. או שלא… הגעגועים לא הצליחו לגשר על הפער בין החיים לבין הכמיהה שבלב.
אהבתי את העבודה שלי, אפילו שהיתה בנכר. אפילו שהגעגועים שרפו לי את הלב. השיחות אל תוך עבי הליל הלכו והצטמצמו עם הזמן לכדי הדלקת נרות שבת יחדו ואחר כך אך בקושי לברכת חג שמח חפוזה. הסתגלתי לחיות בגפי. ואז…
"מדברים מבית החולים, אמך הובאה אלינו היום…"
כמה טלפונים בהולים, אריזה חפוזה של שתי מזוודות, אני ברשימת ההמתנה, אפילו שהסברתי את הסיבה לדחיפות, למרות שהדגשתי את התואר רבא. אם אין מקום להשחיל סיכה, איך אותי?
תודה לאל, יש מקום. אמי כנראה עוזרת לי להגיע אליה. הספקתי.

בית אמי, כפי שזכרתי. כמעט. כמה שנים לא הייתי פה? הוילונות שונים. היא החליפה השנה. הקירות מדיפים ריח של צבע טרי, של נקיון, התחדשות. מניחה את חפצי בחדר הנוסף, שהיה פעם חדר ילדותי. היום אני אורחת. זה כבר לא ביתי. איפה הבית שלי?

חשה לבית החולים. אמי מביטה בי, עיניה מחייכות אלי בעדינות. חיכיתי לך, היא אומרת בלי קול, לא חשבתי שתבואי.

קמה מהשבעה כדי לעשות את הפסח כמיטב יכולתי. ושמחְתְ בחגייך והיית אך שמחה. איך זה אפשרי?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  On 30 במרץ 2010 at 13:25

    יפה כל כך סיפרת את הכל
    ובקטעים הלא ברורים (לי) חזרתי ושבתי וקראתי
    וחלק ממש לחשתי לעצמי שאולי עדיף שלא יתפענחו לי

    (כן, שרון, זה אפשרי)

  • שרון הר פז  On 30 במרץ 2010 at 15:30

    תודה, עידית. אגב, אני פה גם בשביל לפרש אם צריך🙂

  • אביב רוס  On 31 במרץ 2010 at 1:45

    מרור לנפש וחרוסת לעיניים
    אם לא היינו מכירות הייתי משוכנע שזה קרה באמת.

    חג שמח ושפריחת האביב תביא גם לפריחת האהבה.

  • בראשית  On 1 באפריל 2010 at 14:33

    רק על סוכות נאמר "ושמת בחגיך והיית אך שמח…" לא על פסח. שכן פסח הוא החג בו מתחילות דאגו פרנסה ראשית קציר חיטים, תוך כדי סירת העומר, ובסוכות כבר דיוע א פרנסה תהיה בשפע ולכן יכול אדם לשמוח ולהיות מצווה בשמח. על כן שמחת בית השואבה, שמחת תורה וכו'.

    מועדי לשמחה

  • שרון הר פז  On 2 באפריל 2010 at 20:32

    פירוש…
    אביב היקר,
    איזה מזל שאנחנו מכירות… אוהבת אותך, בני.

    בראשית יקרה,
    תודה על ההערה מאירת העיניים. למדנו. יחד עם זאת, אני סבורה שעדיף להיות שמחה בחגי ישראל, מה דעתך? חוצמזה, זו יהדות ליברלית ביותר… אם בא לנו, הרי שמותר לנו לשמוח על כל צעד ושעל ותחת כל עץ רענן ולא להגביל את עצמנו לשמוח רק בחג הסוכות.
    שמחה וששון לך ולכל עם ישראל וכן זהירות בעת שמועדים בשמחה.

  • בראשית  On 3 באפריל 2010 at 2:19

    ההשמחה צריכה לשרות בקרבנו כל העת, זו ההלכה, אבל הציטוט בעניין השמחה בחגיך הוא חובה בסוכות. כאן יש חובה לשמוח ביתר הזמנים יש מצווה חיובית ולא חובה.
    ולמעשה היהדות ההלכתית החרדית ביותר מאוד מקפידה בנושא השמחה כל העת ובסוכות על אחת כמה וכמה… לעומת זאת בפסח ובשבועות השמחה צריכה לבוא עם הזהירות שלא תהיה יוהרה מהסוג של "כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החייל הזה…" זו גם הסיבה שימי ספירת העומר שבהם נוהגים מנהגי אבלות על תלמידי רבי עקיבא, יום הזכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי צה"ל נקבעו בזמנים שבין פסח לשבועות, כדי שנזכור שעל אף שהשמחה צריכה להיות שורה בקרבנו יש לנהוג משנה זהירות שלא נגיע לאותה יוהרה…
    שבת שלום
    בראשית המורה לתנ"ך

  • שרון הר פז  On 4 באפריל 2010 at 20:19

    שוב, תודה על נטילת הקורה מבין עינינו.
    אני מניחה שאת מתכוונת לכך שיום הזיכרון נקבע לראשונה בד' באייר בשנת 1940 לזכר הנופלים במאורעות 1933 ו-1936 ותשע שנים לאחר מכן, במלאת שנה להקמת המדינה, בתאריך ה' באייר 1949 נקבע יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בד' באייר, כי זה יום לפני חג העצמאות, בבחינת "זכרו/זכורנה את המחיר ששילמנו עבור עצמאותנו".
    חג שמח.

  • בראשית  On 7 באפריל 2010 at 8:00

    נכון, אבל יותר בגלל העובדה שהמנהג היהודי הוא לשלב עצב ושמחה יחדיו. זו הסיבה שבחגים כמו שמחת תורה, שביעי של פסח, ועצרת השבועות אנחנו אומרים יזכור, בבית הכנסת, בנוסף לשמחה השורה בזכותו של החג. תמיד יש קשר בין העצב לשמחה כדי להדגיש את שניהם, גם את העצב וגם את השמחה.

  • jazminor77  On 26 במרץ 2013 at 12:52

    וואו, זה סיפור מלפני שלוש שנים? מקסים! אוהבת את הכתיבה שלך!

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: