עת לזעוק

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אמר קהלת (ג', 1) והמשיך בפסוקים הבאים:

2 עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע

3 עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות

4 עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד

5 עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק

6 עת לבקש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך

7 עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר

8 עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ. עתה העת לזעוק, כי אם לא עכשו – אימתי?

מעניין איך המלה העברית לסבול מכילה בתוכה שני פירושים: לסבול במובן סֶבֵל (suffer) וגם במובן של להיות סבלני, להתיר, להרשות (tolerate). יש שיר של להקה מעניינת בשם Manic Street Creatures האומר: If You Tolerate This Your Children Will Be Next – אם תסבול-תרשה את זה – ילדיך יהיו הבאים בתור. אף אדם בר דעת אינו מעונין שילדיו יסבלו, נכון? אז איך זה שאדם מסוגל לסבול סבל של ילדים של אחרים? האם ילדים אינם ילדים באשר הם?

יש לנו בעיה. מאוד בעיה. בעיה גדולה. ענקית. זו מכונה "ילדי הזרים". אני חושבת ששפכו מספיק דיו והפריכו יותר מדי מלים בכל אמצעי התקשורת על הנושא וכמה זה רע ליהודים. מכל בחינה שהיא. רק דבר אחד חשוב שכחו: "ואהבת לרעך כמוך". מרוב אני-לא-יודעת-מה, נקרא לזה מלחמות כרגע, שכחנו את הדבר הכי בסיסי בחיים היהודיים: חמלה לזולת, בעיקר לזה שבקרבך.

בשנת 2000, כשהגבירות היהודיות בתל אביב החליפו ביניהן המלצות על ה"כושים" שלהן וחשבו שזה נורא שיק להעסיק גבר שחור בעבודות הבית, אפילו שזה היה בניגוד לחוק, לא הבַנו את מה שהולך לקרות פה. חשבנו גחמה, חשבנו אופנה חולפת, חשבנו… מה בעצם חשבנו? שזה יעצר שם, במדינת תל אביב ולא יעבור את גבולות גוש דן? אז זה עבר הלאה, גם מעבר לכושים והארץ מלאה תאילנדים, סינים, גנאים וכל שאר תפוצות תבל, שבאו לבדוק מקרוב הנכונה היא השמועה שארץ זבת חלב ודבש היא ארץ היהודים. הסתבר, שכאשר מעלימים עין מן העשירון העליון, זה עלול להתפשט גם לשאר. זוכרים את גוש קטיף? זוכרים את העסקת העובדים הזרים שם? שכחתם, הא?

הבעיה אינה הילדים של העובדים הזרים, גם לא של העובדים עצמם, כי מה רוצים אלה בסך הכל? לאכול. גם אם אנו מסרבים לראות את זה, הרי שהם אנשים כמונו, לא פחות, כך שגם להם יש רגשות ותחושות ורצון אנושי טבעי לאהוב, להתחתן ולהוליד ילדים. וכשאלה באים לעולם, נוצר הצורך לשבור להם שבר (צריך לפרש לכם שפרושו של זה הוא להביא להם לחם? להאכילם?). זוכרים שגם בני ישראל ירדו מצרימה למטרה הזו? ומה עושה אדם בר דעת שילדים רעבים תלויים על צווארו? אדם בר דעת עושה הכל כדי להשביעם.

קשה להיות מיעוט בארץ נוכריה שאת שפתה אינך דוברת, שהילדים שלך מתחנכים במסגרות שונות מאלו שאת עברת והופכים לנגד עינייך לאחרים. קשה עוד יותר להיות עבד נרצע או שפחה חרופה, על אחת כמה וכמה בנכר. הניכור הנחווה בארץ זרה, שלתושביה מנהגים כה שונים מהמוכרים לך, קשה מנשוא. ואף על פי כן, הנוכרים קמים מדי יום טרם הנץ החמה, יוצאים לעבודת יומם המפרכת ושבים לחור בו הם מתגוררים במצב של בקושי נשימה. כל זאת, רק כדי לפרנס את עצמם ובני ביתם.

הבעיה היא שלנו, שאין לנו חמלה מחוץ למעגל המצומצם שלנו, למרות הזוועות הנוראיות שעברנו כעם, למרות ההסטוריה הקשה שלנו בגָלויותינו, למרות השואה. לדתיים אין חמלה לאלה שאינם דתיים, שלא לדבר על הזלזול התהומי של הדתיים למי שלא בא לו ללמוד תורה כל היום ולהתעלק על זולתו כדי למצוץ ממנו פרנסה. לאלה שאינם דתיים דוקא יש אמפטיה לזולת, אבל תלוי למי, בבחינת חמלה תלויה בדבר. אין לנו את התחושה הפשוטה, הבסיסית, של אהבת האדם באשר הוא אדם. אם אדם המחזיק במשרה ציבורית המשולמת ממסי כל הציבור מרשה לעצמו להשמיע דברי בלע כלפי ציבור שאינו מאנשי שלומו ואין מעיפים אותו לכל הרוחות ממשרתו אלפית השניה אחרי זה, עוד בזמן שהשטויות המפגרות שהוא משמיע תלויות באויר, הרי שאין לי ברירה אלא להזליף דאודורנט, להרים ידיים ולקונן כי בימים האלה אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. במקום לאחד את העם, לאחות את קרעיו הפזורים, זורעים בעלי השררה רק הרס ושנאה. אין מנהיגות ישרה שתוביל אותנו. בעצם, לאן? האם אנחנו יודעים אנה מועדות פנינו?

אז מה הפתרון? יש רק אחד: "ואהבת לרעך כמוך".

קישורים:

  1. If You Tolerate This Your Children Will Be Next
  2. ד"ר אצילה טלית רייזנברגר / שפת אם
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 16 באוגוסט 2010 at 14:08

    אתמול שמעתי את דליה דורנר בתוכניתו של תום שגב. היא סיכמה את עם ישראל כך: עם ישראל הוא עם חכם. חבל רק שאין לו קצת שכל.
    היא התייחסה אמנם לשאלה של שגב בדבר אופי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית ואיך היא רואה את היחס של המדינה הזו כלפי האוכלוסייה הערבית. האמירה שלה נוגעת בכל דבר, כולל חוסר הרגישות וחוסר החמלה כלפי ילדי הזרים. מי שמוביל זאת הם כמובן נציגי הציבור. מקווים ששרה נתניהו תצליח להשפיע ולסכל את הגזרה.

  • שרון הר פז  On 16 באוגוסט 2010 at 14:25

    תמיד החשבתי את השופטת דורנר כאשה חכמה ביותר. הלואי והיתה זו היא שמנהיגה את המדינה עם עוד עמיתות חכמות כמוה, שלא תככים פוליטיים מדריכים אותן אלא שכל ישר והרבה מאוד חוכמה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: