קומי והתהלכי בארץ

הר ארבל: בין שמיים וארץ עם צילציל

ארבל1

מבט אל הכנרת ממרומי הארבל

"מה דעתך", היא אומרת לי מבעד לצעיף של הסקייפ, "שבמקום לשבת כל היום בבית קפה, נלך לטייל קצת באויר הפתוח?"

אני מעבירה בעיני רוחי מסלולים אפשריים בעיר בה היא שוהה. "רעיון נהדר!" אני עונה בתקוה שגם היא אוהבת ים, "מה דעתך על הטיילת?" היא מביטה בי במבט שקשה לי לפענח. "ואפשר גם לרדת לטייל בחוף ואפילו לטבול את הרגליים." אני מדמיינת לי את חמימותם של המים ומיחלת שלא יהיה ריח של ביוב באויר. אולי הפעם הם יהיו נקיים, כמו בילדותי. תמיד אפשר לקוות.

"בעצם", היא אומרת לאט, "חשבתי על משהו אחר. מה דעתך, שבמקום שתטרחי להגיע לתל אביב, אבוא אני עם הרכב וניסע לטייל בארבל?"

"בארבל?" אני חוזרת על דבריה בתמיהה. מאין צצה לה היציאה הזו?

"חשבתי…" או-או, אני אומרת בלבי בזמן שהיא מושכת את דבריה, לחשוב זה כואב! והתוצאות – מי תשורנה אותן… "חשבתי שכדאי לבחון את 'זירת הפשע', מה את אומרת, בא לך?"

'זירת הפשע' נמצאת בספר אותו כתבה, הנמצא בתהליך עריכה לקראת יציאתו לאור. מעניין, אני אומרת לעצמי. בהחלט יכול להיות מעניין לבחון את המקום.

"את זוכרת שיש שם צוקים, כן?"

צוקים? צוקים? צוקים!!! פתאום אני מבינה את משמעותה של המלה. צוקים זה סנפלינג! אני סנפלינג? להיות תלויה בין שמיים וארץ? אני? חס ושלום! פחד גבהים נופל עלי על המקום ואני נאחזת במסעדי הכורסא בתוכה אני יושבת לסעדני פן אחליק לרצפת חדרי מרוב הסחרחורת שאפפתני.

היא מבחינה בארשת פני המבועתת. "חמודה'לה, אל תדאגי, זה לא כל כך נורא. נטייל לנו באויר הנעים ונחזה בנוף."

"לחזות בנוף אין לי בעיה", אני מצליחה לענות לאחר שאני לוגמת ממיץ התפוזים ורוחי שבה אלי מעט, "מה שמפחיד אותי עד מוות זה הסיכוי הלא נעים למות שם. אני לא הולכת להתלות בין שמיים לארץ! סנפלינג זה לא בשבילי!"

"איזה סנפלינג?" היא קוראת בהבעה משועשעת (אותה זה כנראה משעשע), "אנחנו לא נעשה סנפלינג, אל תדאגי!"

כשאומרים לי לא לדאוג, אני ישר מתחילה להלחץ. עולה על הרשת ומחפשת מסלולי הליכה בארבל. מה שאני מוצאת שם לא נראה טוב: הארבל הוא מצוק(!) בגובה 181 מ' מעל פני הים. אמנם מיטיבת לכת אנוכי (הריני צועדת כמעט כל יום שעה מסביב לקציר), אך אני חסרה ביותר את מיומנות טיפוס ההרים, בעיקר כשיתדות וחבלים מעורבים בזה. בין שמיים וארץ כבר אמרתי?

אני מייללת בקול רם את חששותי והיא מנסה להרגיע. לבסוף אנו נדברות להגיע למקום בכל זאת ואם זה מסוכן – אז נוותר, תמיד יש את התבור.

DSCN7457

הדרך המרהיבה אל הארבל

המכונית מטפסת במעלה ההר. צילציל נוהגת במיומנות. אני מתפעלת מיכולתה להשאר במסלול הימני ולנווט בבטחון, למרות שהיא חיה ונוהגת כבר למעלה משלושים שנה בדרום אפריקה. כשאני מגיעה ללונדון, אני משאירה את הנהיגה בידיה האמונות של אִשָׁתִי. אני מאמינה שלא חסרים לי כשרונות, אך להתמודד עם נסיעה במסלול הלא נכון אינה נמנית עימם, אז למה להרוס לנו את החיים חס ושלום? יש לי עוד כמה ספרים לכתוב… על הוצאתם לאור נדבר בפעם אחרת.

הקריָן ברדיו נאנח בגעגועים ללונדון ומתלונן על החמסין שאני כל כך אוהבת. חושבת לעצמי: יש לי שם אהובה, אך קר לי במקום ההוא. עדיף לי בארץ החמימה שלי, גם אם משמעות הדבר חיי פרישות. זה זמני, אני מתנחמת, בסופו של דבר ירחמו עלינו השמיים ויאחדו אותנו.

צילציל מפטפטת עם הכרטיסן. "בטח משעמם לו כל היום, אף אחד לא מדבר איתו", היא מסבירה לי את אריכות דבריה עימו. "כל היום לעמוד ככה בשמש ואנשים חולפים על פניו בלי להתיחס אליו…"

"את עושה ממני צחוק?" אני שואלת בתמיהה. "איך אף אחד לא מדבר איתו? הלוווווו! כאן זו ישראל! אין דבר כזה שלא מדברים. כולם מדברים עם כולם וכל הזמן." אני מספרת לה על החויה שלי עם הקופאית בסיינסברי'ס, שכרגע שכחתי את שמה, אך אז זה היה חרות היטב בזכרוני, כי נפגשנו לא מעט במהלך הקניות וגם היא זכרה את שמי. כהרגלי, ניסיתי להיות חביבה ולפטפט איתה, מה שהוציא ממנה צחקוקים מנומסים, בעוד הליידי שלי מתכווצת לנקודה הכי זעירה שהיא יכולה כדי שלא ישייכו אותנו זו לזו. "זו לונדון", היא מדגישה בפני בצאתנו אֶת שכאילו לא ידעתי, "כאן את לא יכולה להיות חברותית עם כל אחד, אנשים יחשבו שאת מוזרה." טוב, מה עוד חדש, אני אומרת בלבי, אני כבר רגילה לזה. תמיד שאפתי להיות מיוחדת, יחידה במיני.

"לשרה'לה הייתי צריכה להסביר את ההתנהגות הפתוחה שלנו בארץ, אבל את ישראלית, צילציל…"

"את צודקת", היא אומרת לי. "יש הבדל במנטליות ולפעמים זה מבלבל."

"חיים בתרגום", אני מחייכת אליה בהבנה, מזכירה את ספר השירים המצוין שלה שיצא לאור באנגלית בדרום אפריקה.

 

הצעידה בשמש במעלה ההר לא קלה כל כך, אך עבִירה. אני מתקתקת כל שניה עם המצלמה. הנוף עוצר נשימה. "ההתנשפויות שלך עושות לי נקיפות מצפון", היא אומרת בהתנצלות.

אני מביטה בפניה הלוהבים מן השמש, למרות הקרם שמרחה קודם צאתנו. "לא נורא", אני מרגיעה אותה, "אני רגילה להתנשף. מתנשפת – משמע קיימת. עדיף שאתנשף מאשר לא לנשום, לא ככה?"

היא מהנהנת בהסכמה ואני נזכרת איך, לפני שנים, העירה לי אשה אחת בחמדה על ההתנשפויות שלי באוזניה הקשובות, אך הן היו בנסיבות הרבה יותר מענגות ובהחלט לא לאורה של השמש הקופחת. אולי, אם תהיה בקשה מפורשת מהקהל, אספר גם על זה בהזדמנות.

ההתקהלות במרומי המצוק אינה מוצאת חן בעיני. כיתת בנות דתיות צוהלת בעידוד למייללות, בנסיון לשכנע את החוששות. אני מתה מפחד רק מלהביט בהן. "שומר פתאים השם", אני מפטירה לעבר מי שנראית לי כמורתם ומצטלבת ליתר בטחון. "רק שאני חושבת שאין אנו פתיות, אז מאין יבוא עזרנו?" איני מוסיפה, שאני גם חוששת שאם שומר השם את הפתאים, הוא ודאי מזניח את הפתיות. כמה קשים חייה של אשה בעולם גברי שוביניסטי.

הלה מביטה בי בחיוך מעודד ועונה לי בארשת רצינית: "נו, אם את הפתאים שומר הוא, על אחת כמה וכמה משגיח הוא על החכמים."

"חמודה", אני עונה לה, בולמת בכוח את ידי מלהצטלב שוב, "הוא כל כך עסוק בשמירה על הפתאים, עד שאין לו זמן כלל להתיחס אלינו, חשבת על זה? אנחנו לגמרי לבד פה." היא נדה בראשה ויורדת אל המחנה הממתין לה, לשמש דוגמא לתלמידותיה.

כמעט מיד נכנסת ד"ר אצילה טלית רייזנברגר לתפקיד המורה ומסייעת להן בעצה ובהדרכה כיצד לצלוח את המכשול המאיים עלינו לכלותנו. האחרונה שבהן נאחזת בכל כוחה בד"ר, כמו היתה זו גלגל הצלה אנושי ויורדת לאט, אך יורדת, אם כי לא כל כך בטוח. בסופו של המדרון היא צולחת את הפחד האישי שלה בכבוד. אני אפילו לא מנסה לחשוב על זה, אף שתורי הנה קָרֵב.

למה סיכנתי את נפשי וירדתי? לשם הפתרונים. אולי למען התמונות שצילציל תצלם כדי להוכיח לעולם שהנה, עובדה – צלחתי את האתגר למרות כפות ידי נוטפות הזעה שהחליקו לא אחת על החבלים החלקים (איך לא חשבו לשים מחוספסים?) ורגלי הרועדות מפחד שנאחזו כל עוד נפשן בן ביתדות הזעירות (מה היה קשה כל כך לתקוע יתדות יותר רחבות מאלה?).

DSCN7533

המערות. היה יכול להיות מדהים ומאלף לסייר בפנים

 

מגיעות לאזור המערות. מסתבר שבמצוק חיו בני אדם עוד מתקופות פרהיסטוריות ובמהלך הזמן הפכו המערות למבצר בו היו מעברי סתר, אולמות ובורות מים. חבל שאי אפשר להכנס ולחזות במו עינינו. ראש החוג לעברית באוניברסיטת קייפטאון שבדרום אפריקה מעניקה לי שיעור פרטי מאלף בהסטוריה של עם ישראל בתקופת הורדוס והחשמונאים. אני חדלה מלהתנשף ושותה את דבריה בצמא.

מעבר לעיקול יושבת הכיתה בהקשב מלא מול המדריכה, אף אחת אינה מצייצת. אני מביטה בהן בהערכה, מעבירה בעיני רוחי כיתה מעורבת של חילונים בנסיבה כזו. הרי אין מצב שאלה ישקטו. המדריכה מספרת את ההסטוריה של המקום: על מלחמתו חסרת הרחמים של הורדוס במתנגדיו תושבי הגליל, תומכי אנטיגונוס, כשהמעוז העיקרי בו התבצרו היה במערות בארבל; על רצח היהודים בידי קלגסיו של הרשע באמצעות השלכתם לתהום הפעורה לרגלינו וקוראת מתוך כתבי יוספוס פלביוס על אותו קנאי זקן שבמו ידיו הרג את אשתו וילדיו ואחר כך השליך עצמו לתהום בבחינת תמות נפשי עם אחַי ומשפחתי. מה נשתנה? אני שואלת את עצמי, חסה על נפשן הקדושה של הילדות בנות השלוש-עשרה, המביטות בזעזוע על המספרת. גם היום עדיין אנו מוסרים את נפשנו על קידוש השם במקום לקדש את החיים.

תלמידות מרחפות דרכן בזהירות במורד הר ארבל

תלמידות מרחפות דרכן בזהירות במורד הר ארבל

לעלות בצד השני, כבר לא אביתי. מילא לסכן את הנפש פעם אחת בריחוף בין העולמות, אבל פעמיים? אולי אני פתיה, אך לא עד כדי כך. איך אמר אחד המדריכים שחלף על פנינו: "אני מביא לכאן קבוצות של ילדים בכיתה ג' וגם קשישים בני 70 וכולם מטפסים בשלום." בסדר. שיהיה. לי אין בעיה, שיטפסו כאוות-נפשם, נפשי אינה חפצה בזאת.

שלישי, פעמיים כי טוב, ב' בחשון התשע"א 9.11.10

הגרסא המקוצרת:

פפפפפפפפ, אני עדיין בקוצר נשימה. בשנה הבאה מזומנת לנו כיפת התבור הבנויה.

DSCN7561

אמיצות, בהחלט אמיצות!

 

קישורים מומלצים:

  1. ד"ר אצילה טלית רייזנברגר ויקיפדיה
  2. האתר של ד"ר אצילה טלית רייזנברגר
  3. הר ארבל ויקיפדיה
  4. מסלולים בארבל אתר רשות הטבע והגנים
  5. מסלולי טיול בארבל אתר טיולי

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 16 בנובמבר 2010 at 11:15

    שרון, רשימה מדהימה!
    מסתבר שיש מרחב גדול להרפתקנים בגליל, וזו רק טעימה.
    אגב, אני נשואה ליליד דרום אפריקה שעשה עלייה. התגוררנו ביוהנסבורג מספר שנים, בתקופה שלפני תום ממשלת האפרטהייד. הישגיה של חברתך ממש מרשימים – יישר כוח!

  • שרון הר פז  On 16 בנובמבר 2010 at 11:42

    חביבתי, אחרי רעידת האדמה לפנות בוקר בגליל, אני לא זזה מקציר לשום מקום!
    ואכן, ד"ר אצילה טלית רייזנברגר היא אשת אשכולות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: