Monthly Archives: דצמבר 2010

תכף נראה מה נעשה


ארבע אחר הצהריים. השמיים בהירים עדיין. אנו בדרכנו לקניות בכפר קרע. מאחורי הסיבוב נגלה פתאום הנוף לעינינו: משמאל, חדרה והארובות; היישר לפנינו, באופק הרחוק, הכרמל, אך זה נראה בקושי. עננה חומה ענקית אופפת אותו ונעה ימינה.
"מדהים", אני אומרת לה, "זה לא הגיוני, הענן הכבד הזה. בתחזית לא אמרו כלום על סימני גשם."
"כן", היא עונה, מהורהרת, "גם לי לא ידוע על גשם, אבל מי יודעת מה יכול להיות? אולי הדתיים שהתכנסו בכותל בהמוניהם הצליחו להשפיע?"
"בהחלט", אני עונה בציניות, "כולם חוני המעגל. אבל אני רוצה להזכיר לך שאין לי כביסה על החבל."
היא מחייכת. עובדה ידועה היא בקציר שכשאני תולה כביסה בחורף, הגשם יבוא מיד גם אם השמש זורחת ואין ענן באופק לאיים על התיבשותה. תמיד, אבל ממש תמיד, הגשם מגיע כדי להרטיבה ובעיקר כשאני מחוץ לבית, שלא אוכל להצילה. בָּדוּק.
"זה נראה לי עשן", אני אומרת, "אבל אין שם אש וזה גם הכיוון הלא נכון."
"כן, זה מוזר", היא מושכת את דבריה, "זה לא יכול להיות תעשיית הפלשתינאים שמעשנים את העצים להסקה."

בדרכנו חזרה, העננה הכבדה תלויה לה שם עדיין באופק, שולחת אלינו זרועות דקות, קוים חומים עדינים הזוהרים מעלינו בשמש השוקעת בים של חדֵרָה. "הטבע כל כך מדהים", אני מעירה בשתיקה שנפלה בינינו. "אף צייר לא יכול על זה. הטבע הוא הצייר הכי גדול. זה פשוט מרהיב."
היא מהנהנת. "אבל קצת מוזר לי שאין אף ענן בשמיים מלבד הריכוז החוּם הזה. כנראה שבכל זאת יש שריפה באיזשהו מקום שם, כמו שאמרת. בטח יודיעו בחדשות."
לא היא ולא אני טרחנו להאזין לרדיו במהלך היום. ב-88FM הטרידו אותנו עם מרתון פסטיבל הילדוּת האוילי, הכל כך לא מתאים למוזיקה שאנו אוהבות בתחנה הזו, אז לא פתחנו. היא היתה עסוקה בדברים אחרים ואני, שאינני מסוגלת לעבוד בלי מוזיקה באוזניים, נצמדתי ללונדון קלאסיק, שתמיד משמשת לי תחליף בשעות הלא מעניינות ב-88.

8 בערב. אני גולשת לבדוק מה התרחש במהלך היום ופצצה נופלת עלי: 40 הרוגים בהתהפכות אוטובוס במהלך שריפה בכרמל. אני מושיטה ידי אל הטלפון וזה מצלצל בטרם הספיקותי לחייג.
"צדקת בענין העשן", היא לוחשת בקול חנוק. "זה נורא מה שקרה!"
הכתב בשטח מדווח על קצינת המשטרה הבכירה שנפגעה ומראה את הדברים שאמרה לו בטרם נכנסה לתופת. אני מתרשמת מן הענייניות בדיווחה, איך היא עונה לו במאור פנים למרות חומרת המצב, איך היא אינה מנפנפת אותו באותה גסות בה נוהגים אחרים, גם אלה האמורים להציב לנו דוגמא. הבעת פניה אומרת פעילות, מיקוד במטרה וּמַשרָה בטחון, סמכותיות. היא מסיימת את דבריה במשפט מפתח, שכדאי לכולנו להציבו כנר לרגלינו. היא לא אמרה 'יהיה בסדר', לא 'סמוך עלינו', לא 'נראה מה ניתָן לעשות', אלא משפט מעשי של עשיה, של מי שבאה לעבוד, לא לדבוק בכסא ולהאחז בו כבקרני המזבח. את המשפט הזה צריך שנשנן היטב ולאורו נבחן את העשיה של נבחרינו. תנ"צ אהובה תומר אמרה: "תכף נראה מה נעשה", ונכנסה ללא שהיות לבצע. היא לא היתה כבאית, לא היה זה מתפקידה להכנס אל האש, יש הרי הררכיה שלמה של פקודים תחתיה, אך היתה לה תחושת אחריות שקראה לה לפעולה מיידית במטרה להציל חיים.

תליתי כביסה ביום ראשון. זו לא הספיקה להתיבש עד הערב ואפשר לנחש מה קרה. חבל שלא היתה לי מספיק כביסה במכונה עוד ביום חמישי.

שלישי, ל' כסלו התשע"א, ו' חנוכה, א' דר"ח 7.12.10

בִּמְקום הגרסא המקוצרת:
אבקש ליטול קורה מבין עיניו של נשיאנו המנותק מהעם: שניים וחצי בני נוער הממלאים את חלקם בפרויקט מטעם בית ספרם היוקרתי אינם משקפים את כל "הנוער השותק" שכבודו כינה "איכותי". כדאי שכבודו יראה גם את אלה השקופים, הלומדים בבתי הספר הממלכתיים, אותם מוסדות בהם רמת החינוך ירודה בצורה מחפירה ביותר והמבקרים בהם (כי הם לא ממש לומדים) סובלים מרמת הזנחה כזו, המונעת מהם לתת לזולת. למי יש ראש לעשיה כשהדבר הראשון על סדר הבוקר הוא לשרוד? מזכירה לכבודו שהחורף או-טו-טו מגיע ועימו הקור – התמודדות קשה נוספת על הרעב ממנו סובל הנוער השותק מיאוש. ולא רק הוא.

ולאשה שאיתו, חסרת הבושה והכבוד: יחסי ציבור עושים בשעה שהכל טוב, לא על גבם של הסובלים! ולא, אנחנו לא מטומטמים, אלא יודעים היטב שהוא לא עושה את זה כדי להיטיב עִם העם ולא בשם איזושהי שליחות למעננו, אלא פשוט עושה לביתו ולמנעמי חייכם, לא פחות מכל אותם טייקונים המְרַכְזים בידיהם את עיקר הממון במדינה ואינם עושים בו שימוש חברתי להיטיב עם אלה שחסרים אותו. אגב, מה מחיר הסיגרים היום?

לָחלאִי ולשאר האחראיים אומַר: מה עשיתם? קול דמי אחֵיכם זועקים אלינו מתוך האדמה!