תכף נראה מה נעשה


ארבע אחר הצהריים. השמיים בהירים עדיין. אנו בדרכנו לקניות בכפר קרע. מאחורי הסיבוב נגלה פתאום הנוף לעינינו: משמאל, חדרה והארובות; היישר לפנינו, באופק הרחוק, הכרמל, אך זה נראה בקושי. עננה חומה ענקית אופפת אותו ונעה ימינה.
"מדהים", אני אומרת לה, "זה לא הגיוני, הענן הכבד הזה. בתחזית לא אמרו כלום על סימני גשם."
"כן", היא עונה, מהורהרת, "גם לי לא ידוע על גשם, אבל מי יודעת מה יכול להיות? אולי הדתיים שהתכנסו בכותל בהמוניהם הצליחו להשפיע?"
"בהחלט", אני עונה בציניות, "כולם חוני המעגל. אבל אני רוצה להזכיר לך שאין לי כביסה על החבל."
היא מחייכת. עובדה ידועה היא בקציר שכשאני תולה כביסה בחורף, הגשם יבוא מיד גם אם השמש זורחת ואין ענן באופק לאיים על התיבשותה. תמיד, אבל ממש תמיד, הגשם מגיע כדי להרטיבה ובעיקר כשאני מחוץ לבית, שלא אוכל להצילה. בָּדוּק.
"זה נראה לי עשן", אני אומרת, "אבל אין שם אש וזה גם הכיוון הלא נכון."
"כן, זה מוזר", היא מושכת את דבריה, "זה לא יכול להיות תעשיית הפלשתינאים שמעשנים את העצים להסקה."

בדרכנו חזרה, העננה הכבדה תלויה לה שם עדיין באופק, שולחת אלינו זרועות דקות, קוים חומים עדינים הזוהרים מעלינו בשמש השוקעת בים של חדֵרָה. "הטבע כל כך מדהים", אני מעירה בשתיקה שנפלה בינינו. "אף צייר לא יכול על זה. הטבע הוא הצייר הכי גדול. זה פשוט מרהיב."
היא מהנהנת. "אבל קצת מוזר לי שאין אף ענן בשמיים מלבד הריכוז החוּם הזה. כנראה שבכל זאת יש שריפה באיזשהו מקום שם, כמו שאמרת. בטח יודיעו בחדשות."
לא היא ולא אני טרחנו להאזין לרדיו במהלך היום. ב-88FM הטרידו אותנו עם מרתון פסטיבל הילדוּת האוילי, הכל כך לא מתאים למוזיקה שאנו אוהבות בתחנה הזו, אז לא פתחנו. היא היתה עסוקה בדברים אחרים ואני, שאינני מסוגלת לעבוד בלי מוזיקה באוזניים, נצמדתי ללונדון קלאסיק, שתמיד משמשת לי תחליף בשעות הלא מעניינות ב-88.

8 בערב. אני גולשת לבדוק מה התרחש במהלך היום ופצצה נופלת עלי: 40 הרוגים בהתהפכות אוטובוס במהלך שריפה בכרמל. אני מושיטה ידי אל הטלפון וזה מצלצל בטרם הספיקותי לחייג.
"צדקת בענין העשן", היא לוחשת בקול חנוק. "זה נורא מה שקרה!"
הכתב בשטח מדווח על קצינת המשטרה הבכירה שנפגעה ומראה את הדברים שאמרה לו בטרם נכנסה לתופת. אני מתרשמת מן הענייניות בדיווחה, איך היא עונה לו במאור פנים למרות חומרת המצב, איך היא אינה מנפנפת אותו באותה גסות בה נוהגים אחרים, גם אלה האמורים להציב לנו דוגמא. הבעת פניה אומרת פעילות, מיקוד במטרה וּמַשרָה בטחון, סמכותיות. היא מסיימת את דבריה במשפט מפתח, שכדאי לכולנו להציבו כנר לרגלינו. היא לא אמרה 'יהיה בסדר', לא 'סמוך עלינו', לא 'נראה מה ניתָן לעשות', אלא משפט מעשי של עשיה, של מי שבאה לעבוד, לא לדבוק בכסא ולהאחז בו כבקרני המזבח. את המשפט הזה צריך שנשנן היטב ולאורו נבחן את העשיה של נבחרינו. תנ"צ אהובה תומר אמרה: "תכף נראה מה נעשה", ונכנסה ללא שהיות לבצע. היא לא היתה כבאית, לא היה זה מתפקידה להכנס אל האש, יש הרי הררכיה שלמה של פקודים תחתיה, אך היתה לה תחושת אחריות שקראה לה לפעולה מיידית במטרה להציל חיים.

תליתי כביסה ביום ראשון. זו לא הספיקה להתיבש עד הערב ואפשר לנחש מה קרה. חבל שלא היתה לי מספיק כביסה במכונה עוד ביום חמישי.

שלישי, ל' כסלו התשע"א, ו' חנוכה, א' דר"ח 7.12.10

בִּמְקום הגרסא המקוצרת:
אבקש ליטול קורה מבין עיניו של נשיאנו המנותק מהעם: שניים וחצי בני נוער הממלאים את חלקם בפרויקט מטעם בית ספרם היוקרתי אינם משקפים את כל "הנוער השותק" שכבודו כינה "איכותי". כדאי שכבודו יראה גם את אלה השקופים, הלומדים בבתי הספר הממלכתיים, אותם מוסדות בהם רמת החינוך ירודה בצורה מחפירה ביותר והמבקרים בהם (כי הם לא ממש לומדים) סובלים מרמת הזנחה כזו, המונעת מהם לתת לזולת. למי יש ראש לעשיה כשהדבר הראשון על סדר הבוקר הוא לשרוד? מזכירה לכבודו שהחורף או-טו-טו מגיע ועימו הקור – התמודדות קשה נוספת על הרעב ממנו סובל הנוער השותק מיאוש. ולא רק הוא.

ולאשה שאיתו, חסרת הבושה והכבוד: יחסי ציבור עושים בשעה שהכל טוב, לא על גבם של הסובלים! ולא, אנחנו לא מטומטמים, אלא יודעים היטב שהוא לא עושה את זה כדי להיטיב עִם העם ולא בשם איזושהי שליחות למעננו, אלא פשוט עושה לביתו ולמנעמי חייכם, לא פחות מכל אותם טייקונים המְרַכְזים בידיהם את עיקר הממון במדינה ואינם עושים בו שימוש חברתי להיטיב עם אלה שחסרים אותו. אגב, מה מחיר הסיגרים היום?

לָחלאִי ולשאר האחראיים אומַר: מה עשיתם? קול דמי אחֵיכם זועקים אלינו מתוך האדמה!

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 7 בדצמבר 2010 at 12:58

    כמי שלא ראתה את הדברים מקרוב או ממרחק די קרוב, הרשימה סיפקה עוד נקודת מבט.
    לעניות דעתי, המשפט "תכף נראה מה נעשה" אינו שונה במיוחד מ"נראה מה ניתן לעשות". המאזין המצוי אינו נכנס לדקויות בדרך כלל.
    'נעשה' מול 'ניתן לעשות' – העשייה היא הדבר החשוב שבשני המשפטים האלו.
    היא עשתה מה ש'נראה' לה שעליה לעשות. וכך מצאה את מותה.
    יהיה זכרה ברוך.

  • שרון הר פז  On 8 בדצמבר 2010 at 10:51

    יהי זכרה וזכר שאר הנופלים ברוך והלואי ולא נדע עוד צער לעולם!
    בנוגע להערתך לגבי העשיה:
    א. התנ"צ עשתה את מה שמצפונה כאדם הכתיב לה ובניגוד לאינסטינקט הטבעי שלנו, של להציל את עצמנו, היא נכנסה לתופת כדי להציל אחרים. כמובן שאי אפשר לדעת בדיוק מה גרם לה לעשות זאת, כי אלו הרי השיקולים הפרטיים שלה בשילוב עם תכונותיה האישיות. אינני בטוחה אם הייתי עושה את אותו הדבר באותן הנסיבות. צריך הרבה מאוד אומץ ונחישות לעשות דבר המנוגד ליצר ההשרדות הבסיסי שלנו.
    ב. יש הבדל עצום בין שני המשפטים וצר לי שאין מבחינים בכך מיד. אגיד לך משהו אולי לא מקובל ולא "תקין התבטאותית": ממש לא מעניין אותי אם המאזין או הצופה או הקורא המצוי נכנס או לא ל"דקויות" של מה שאני כותבת, של כתובים של אחרים או בכלל. אני בזה לבני אדם שאינם מוכנים להקדיש את הזמן כדי להקשיב לזולתם ולנסות להבין מה אלה אומרים באמת ובמקום זאת מה שחשוב להם זה לשמוע את עצמם בלבד או במקרה אחר – להתימר לדעת מה אמרו הללו בלי לבדוק אם אכן זה כך. זו הסיבה שאני מתימרת בראש ובראשונה להתכתב עם עצמי, אם כי בתקוה כי דברי ימצאו הד גם בלב זולתי ובצורה מדויקת.
    ההבדל בין שני המשפטים הוא בעשיה וחבל שאין מבינים זאת. כשמאן דהוא אומר 'תכף נראה מה נעשה' הוא מתכוון לעשיה ממש – מה נעשֶה. לעומת זאת, המשפט 'נראה מה ניתן לעשות' מצביע על השתהות, על עיכוב – לא 'מה נעשה', אלא 'מה ניתן לעשות' אם בכלל, כי לא תמיד ניתן לעשות מעשה. 'ניתן לעשות' פרושו מה אפשר לעשות. זה לא אומר על כוונת עשיה, אלא על כוונה של בחינת המצב. אין כאן עשיה, לא בצורה מובהקת.
    ג. עצוב לי שכך הם פני הדברים ואנשים אינם טורחים לשים לב להבדלים הלא דקים כלל בין כוונת עשיה לבין כוונה של בחינת המצב ולאחר מכן להחליט אם לעשות. כמו שיש הבדל בין 'נעשה ונשמע' במעמד הר סיני, המבטא את כוונת בני ישראל לקבל עליהם את עשרת הדברות לבין 'נשמע ונעשה', שאומר כי קודם כל נראה מה ניתן להוציא מזה ואח"כ נחליט אם לקבל.
    ד. 'מה ניתן לעשות' מנציח את המצב של לא לקבל החלטות, גם אם הן דחופות ביותר ואי ביצוען כרוך בסכנת חיים, כפי שקורה בממשלות ישראל לדורותיהן, שיטת ה'סמוך'.
    כולי תקוה שנקום כולנו יחד ונתנער מן הרעה החולה הזו שהפכה להיות אצלנו נורמה חברתית ונצליח במהרה בימנו לבנות חברה בריאה ושוויונית, שהעומדים בראשה אכן יהיו ראויים לתפקידם. הנאמר אמן?

Trackbacks

  • […] ש"ס?) והורס במדינתנו כל חלקה טובה (לא נשכח לו את אסון הכרמל!). אולי תמים מצדי לצפות מאדם דתי לנהוג על פי צווי אמונתו […]

  • By הוזה מִלִים on 25 במאי 2012 at 20:59

    […] ש"ס?) והורס במדינתנו כל חלקה טובה (לא נשכח לו את אסון הכרמל!). אולי תמים מצדי לצפות מאדם דתי לנהוג על פי צווי אמונתו […]

  • By סתו | הוזה מִלִים on 25 ביולי 2013 at 20:46

    […] ראוי לשרת אותנו (דמי הנרצחים עדיין הזועקים אלינו מן הפשלה בכרמל!!!) וממשיך בשעון הקיץ עד ששאר מדינות העולם ישנוהו? איך? […]

  • By השבוע שלי | הוזה מִלִים on 26 באוקטובר 2013 at 12:48

    […] אותי – זו הידיעה שקראתי על כך וסימרה את שערות ראשי. שוב אותו חדל אישים עומד במקום שאסור היה לו אפילו להתקרב אליו? שוב נְחֲשֵב […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: