ארכיון חודשי: ינואר 2011

רגעים

ישנם רגעים מכוננים במהלך החיים המשפיעים עלינו רבות, כאלה המתחילים תהליך המעצב אותנו והגורם לנו להיות מה שאנו – הן כילדות והן כמבוגרות. ישנם רגעים ההופכים את חיינו על פיהם, הגורמים לנו לבחון את עצמנו כדי למצוא את מי שאנו ולשאול שאלות קיומיות. לפעמים הן קשות, לפעמים כואבות, לפעמים אין לנו תשובות עליהן והן ממשיכות לרחף מעלינו, אינן נותנות מנוח. גם אם איננו מוצאות תשובות, עדיין אין פירוש הדבר שזה מונע מאיתנו להמשיך בחיינו היומיומיים, אף אם אין אלה מספקים אותנו. אנו מסוגלות להסתגל לדברים רבים, הרי לא תמיד יש שלמות. אולי נכון יהיה לומר שלרוב אין שלמות. מהי שלמות? אני מאמינה, שכפי שיש לכל אחת מאיתנו את האמת שלה, כך זה גם לגבי המושג "שלמות" – כל אחת והשלמות המתאימה לה.

אחת מתחנות חיי, אותה אני מחשיבה ביותר, היא הסרט "רגעים" של מיכל בת אדם, הדגולה בבמאיות ישראל. זה סרט שטלטל אותי טלטלה עזה ופתח בפני צוהר לעולם אחר שלא העליתי בדעתי שהוא קיים או אפשרי. נסתרות דרכי החיים, איך הן מובילות אותנו ומאפשרות לנו לפעמים למצוא את האמת שלנו. אכן, גם זה קורה.

בין השאלות ששואלת אשה את עצמה בבואה לבחון ארוע כלשהו בעברה, היא העמידה במבחן הזמן. אולי אין זה חשוב כל כך לגבי הארוע עצמו, שהשלכותיו עדיין נותנות בה את אותותיהן, אך מעניין לדעת אם מה שהערצתי וכיבדתי וסגדתי לה, עדיין תקפה לגבַּי. השאלה היא, מה פירוש "עמד במבחן הזמן". אחד הפירושים יכול להיות שמה שאת רואה לפנייך בעיניים מנוסות יותר, אינו מתאים כבר להווה ואז נראה שכביכול זה כשל במבחן הזמן. יחד עם זאת, גם אם המציאות השתנתה, הסרט (שכמובן לא יכול היה להשתנות) עדיין רלבנטי במספר פרמטרים, שהחשוב בהם (לדעתי) הוא המהפכה שזה חולל בחייך. אם עדיין יש לזה משמעות עבורך, לא ממש חשוב כבר אם עמד הסרט במבחן הזמן, כי חשוב יותר מה שזה חולל.

בדחילו ורחימו שמתי הדי-וי-די במחשב והתישבתי בחשש-מה לצפות במה שהיה ציון דרך משמעותי ביותר בחיי. הרי אינך רוצה לראות את הגיבורה שלך מתגמדת. אני חושבת שגם אם את מגלה שהיצירה כבר אינה לטעמך, עדיין אין היא שומטת את הבסיס שהיא היוותה לחייך עצמם. לַיצירה חיים משל עצמה וכך גם למה שהפכת להיות.

אני שמחה לציין שהצפיה המחודשת בסרט היתה עבורי חויה מהנה ומאלפת ביותר. קודם כל, הצטערתי מאוד להיווכח שהסרט עמד במבחן הזמן בכך שהוא עדיין רלבנטי לימינו אלה. הייתי שמחה לוא אפשר היה להסתפק בעיון המחודש בַּתאור הנאמן של התקופה בה עוסק הסרט ולעלוז על שחלפה לבלי שוב. לצערי, מצאתי שגם אם אמנם השתנו מספר דברים בחיינו, גם אם כחֶברה התקדמנו במספר נושאים (אך בהחלט לא בצורה מספקת!), עדיין אנו נמצאים כמעט באותו מצב בו היינו בשנות השבעים של המאה הקודמת – הזכר הוא השליט ועל פיו יישק דבר. הרי אין זה הגיוני שלנשים יש פחות תכונות ויכולת להתקדם בחיים מאשר לגברים ולמרות זאת – מחצית מן האוכלוסיה עדיין נשלטת בידי מי שחושבים שהעולם נברא עבורם והכל צריכים ליפול לרגליהם ומשום כך פועלים בכל עוצמתם להדיר אותנו, הנשים, מן השיח הציבורי ולהדיחנו מִפעילוּת שאינה בתוך ביתנו פנימה. לצערנו, הם עדיין יכולים לעשות זאת. די בבדיקה מהירה של מגדר המשתתפים בועידות ובכנסים חשובים בעולם, כדי למצוא את האמת המרה הטופחת על פנינו ולגלות מי עדיין השולטים כאן בכיפה ולא בצדק.

אני מודה כי דֵי מביך היה לי לצפות היום בכמה דיאלוגים בסרט, שבזמנו עברו לי לפני העיניים כמשקפים את ההווה אותו חיינו אז ולהיווכח שהמציאות המוצגת בהם לא השתנתה כמעט גם לאחר שנים לא מעטות של פמיניזם. מאחר ולא ידעתי אז (כמו גם היום) מה היתה כוונת היוצרת והפירוש שלי נבע מדמיוני האישי (שיש המכנים אותו "פרוע"), יכולתי רק לנחש ולקוות שבעטיה של התקופה בה יצרה, חשה מיכל בת אדם צורך להסוות את הדבר האמיתי – העיסוק ביחסים שנרקמו בין שתי הנשים, שהועבו בגלל קיומו של גבר בחייה של אחת מהן – ולעטוף את יצירתה בשיקוף המציאות בלבד. היא לא הלכה הלאה, לברוא מציאות אחרת, שבישראל אמנם היתה דמיונית, אך ניצניה היו קיימים כבר בארצות הברית. במחשבה שניה, אז זו כבר לא היתה יצירה המשקפת את המציאות הישראלית ההיא. תמיד אפשר לומר שאולי אפשר היה ליצור אחרת, אך אסור להכתיב לאף אחד איך ומה ליצור, כי אז אין זו יצירתו שלו ולא רוחו היא שהושקעה בה. אני גם בספק אם אפשר היה, בתקופה ההיא, לתת יותר מדי דרור לדמיון, לפחות לא בנושא הלסבי. שלא כמו חברותי שלא היו לסביות, חשתי אכזבה על הבחירה בה בחרה הגיבורה. אני תוהה מה היה קורה לוא היה הסרט נכתב היום. אולי היה שונה בהתיחסות אל צרכיה של האשה ומעמיד אותה בראש ולא בזנב, כעיקר ולא כשוליים לגבר.

הסרט הזה חשוב ביותר לא רק משום שהיה חלוץ ביצירה הנשית בישראל, אלא גם בשל האמירות האמיצות שבו (גם אם הן הוסוו), על שהראה שנשים יכולות לאהוב זו את זו, אף שלטעמי לא היתה המלאכה שלמה משום שהיוצרת לא הלכה עד הסוף. אולי משום שכך ראתה את הדברים אז, אולי משום שזו, בעצם, השקפת עולמה ואין לזה קשר ליחסים לסביים לגיטימיים. יחד עם זאת, זו לא חוכמה כל כך גדולה לשפוט יצירה בעיניים עכשויות, אלא צריך לראות את המציאות שבה נוצרה. הסרט בהחלט משקף נאמנה את ההוָיה של בנות דורי. אני שמחה להיווכח שחלה איזושהי התקדמות ברמה האישית ומציאות כמו בסרט הופכת להיות זרה לצאצאינו. הם כבר מתקדמים יותר בהתיחסות אל האשה ולצרכיה, אם כי יש עדיין מקום רב לשיפור ועוד רבה הדרך לשוויון של ממש בין המינים.

דבר אחד בכל זאת השתנה: נשים בישראל יכולות ליצור היום בריש גלי כאוות נפשן ואין עוד צורך ברמיזות למיניהן, כאלה המובנות אך ליודעות ח"ן, במקום לבטא את מה שהן באמת רוצות לומר. הסרט הזה פתח פתח רחב לנשים להיות הן עצמן, גם אם בזמנן זה היה תוך פזילה אל דעתו של הזכר השליט. בעקבות הסרט החשוב הזה, יצרו נשים סרטים דוקומנטריים על היחסים ביניהן ללא גברים כבני זוג, על לסביות דתיות (רחמנא לצלן!), כמו על נושאים מגוונים אחרים בחיינו ובלי לתת לגברים דריסת רגל (מיותרת) בהם. היום, אין את הצורך לשלב גברים ביצירה שאת יוצרת כשאין בהם צורך.

עם הזמן ומשום חוסר ביצירות לסביות ישירות, נוכס הסרט על ידי הקהילה והפך להיות "סרט לסבי". איך אמא שלי היתה אומרת: "גם פירורים הם אוכל, גם אם דל הוא ולא מספק, אך לרעֵב זה עדיין מזון".

ישנם רגעים מיוחדים, כאלה המשנים את חייך. אף פעם אי אפשר לצפות מתי הם יצוצו ולמה יגרמו. לפעמים אלה רגעי חסד, לפעמים לא ממש, אך מאלה גם אלה אי אפשר להתעלם.

תקציר:

מומלץ ביותר! לרוץ, לרכוש, לצפות ולשנן!

קישורים מומלצים:

  1. מיכל בת אדם ויקיפדיה
  2. סרטי מיכל בת אדם האוזן השלישית
  3. טעימה קלה מ"רגעים" [זה היה כשהעליתי את הרשומה הזו, אך אין כבר 😦 18.10.13]
  4. ריטה חברה
  5. סדר נשים פרופ' עמיה ליבליך

תרבות הרייטינג

שלשום הגיע אלי בדוא"ל מאמרו המרתק של פרופסור עוז אלמוג והריני מביאה אותו כלשונו, ברשותו של מחברו.

החיוך של ארז טל

עוז אלמוג

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שנעצה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

——————

בדוא"ל שהועבר אלי היו הערות של שרשרת שולחיו, ביניהן: "גם אני מזדהה עמוקות עם הכתבה…
מה יצרנו? תרבות הריק…" "אני עד כדי כך מזדהה עם הכתוב שיש לי עכשיו ממש דפיקות לב מואצות. אנא אנו באים???? איני יודעת אם לא אקריא את המאמר הזה לתלמידי ואשאל לחוות דעתם. תודה רבה!"

—————-

אני קוראת את הכתוב ולבי נחמץ על ההחמצה שהדור שלי אחראי לה. הדור שלי הוא דור מלחמת יום כיפור שלחם על הגנת קיומנו במדינה שלנו. בני הצעיר נולד במלחמת הבוץ הלבנוני. ככל אם עבריה, הריני גאה בצאצאי, אם כי חבל לי על שהם וחבריהם יוצאי דופן המה בקרב בני דורם. אני, לביתי הפרטי עשיתי כמיטב יכולתי, וכך גם כמה מחברותי, אך אנו בהחלט מכות על חטא על שלא השכלנו לחנך כראוי את הדור כולו. אם מאן דהיא מדמיינת אותנו הולכות בעצמנו מבית לבית ומבית ספר לבית ספר ומחנכות, אז לא לכך התכוונתי, אלא לחוסר המעורבות שלנו בנעשה בחדרים החשוכים של ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר בממלכת משרד החינוך. אני מאמינה שהשינוי יכול לבוא מלמעלה, מעמדות הכוח של השלטון, שעל פי נציגינו שם יישק דבר. היינו צריכות לשלוח (או שמא לקום בעצמנו ולשמש) נציגות ראויות יותר מרוב אלה שישבו ויושבים שם דבוקים בחוזקה לכסאותיהם, הבטוחים שמטרת הגעתם לבית הנבחרים היא אך ורק לעשות לביתם ולא לבית העם הנאנק תחת עוּלם המיותר ומממן אותם. המעטות ששלחנו, הישרות והחרוצות (מישהי זוכרת את מפלגת ד"ש?), נפלטו משם עד מהרה, היות והן לא הצליחו לצלוח את הבוץ הפוליטי המטנף במטרתן לעשות לתיקון הקלקולים. מלחמת מעטות נגד רבים אינה מצליחה ברוב המקרים.

מה הפתרון? כבר כתבתי בעבר שיש כזה והוא פשוט ביותר: לנהוג ביושר וביושרה. יש לטהר את בית הנבחרים עד היסוד, להעיף את המושחתים העומדים בראשינו ועושקים אותנו ולהקים לנו מנהיגים ישרי דרך. איך כתב פרופסור אלמוג על בני דורו: "מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש". אנשים ישרים אכן נסו מהפוליטיקה כל עוד רוחם בם משום שסרבו להתלכלך בטינופת. האמיצים המעטים שהעיזו לטבול את ידם בסחי במטרה להרחיק את השרצים ששורצים שם, נכשלו. אני סבורה שאפשר עדיין לתקן. את הנעשה אמנם אי אפשר להשיב, אך את הנוכחים שם אפשר לסלק ולהתחיל מחדש עם בדק בית יסודי ושידוד מערכות. לזה צריך אנשים ראויים ואני מקוה שישנם עוד צדיקים בסדום (צדיקות מעטות יש והן בהחלט נכונות) שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול ולמלא ביושר את המשימה הלא קלה הזו.

פני הדור כפני הטלויזיה המשדרת אליו. הרי לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אזכיר שסוג התרבות הנצרכת הינו פועל יוצא מן החיברות שלנו, מן הערכים (או חוסר הערכים) שספגנו ראשית לכל במשפחתנו (הן הגרעינית והן המורחבת), ממה שלמדנו בגן ובבית הספר, מהחברה בה אנו חיים ובעיקר –ממה שאנו רואים וחווים בסביבתנו הקרובה וגם הרחוקה. הדור שעליו מדבר פרופסור אלמוג מחובר רובו ככולו אל הכפר הגלובלי ושואב משם את ערכיו ומושגיו, במקום להתחבר בעיקר (אך לא רק, כמובן) אל ערכי עמו ולשאוב ממקורותינו החכמים. חבל גם שהדור הזה בחר לחקות את הקלוקל, המיידי, חסר הסבלנות והסובלנות, כגון מה שמגיע מארצות הברית, שבמכוון אינני מכנה אותה תרבות במובן העמוק של המלה. אמנם זו מכונה תרבות, אך מי ששומרת נפשה מומלץ לה לרחק ממנה פרסאות רבות ככל האפשר. במקום לשאוב מן הראוי והמיטב שמציעה החשיפה אל תרבויות אחרות, בוחר חלק גדול מדור הריק לצרוך את הכאן ועכשו וממש לא אכפת לו שאחריו המבול. זה דור שמאן דהיא ממנו העירה לי פעם על האומץ שיש לי (לטענתה) לפרסם מגילות ארוכות על אף שלקוראים אין סבלנות לקרוא מעבר לשתי שורות במציאות הזו של סיסמאות ותמצות קלוקל, של עוני בשפה ושטחיות. נו, טוב, אני הרי מתכתבת עם עצמי, אז אני ממשיכה בשלי…

אנחנו חינכנו את הדור הזה. ירקנו הרבה מאוד דם והשקענו את מיטב יכולתנו ומאמצינו במה שהאמנו שאנו צריכות להעביר לצאצאינו. למה זה לא עבר כפי שתכננו? כי אנחנו לא לבד. לסביבה השפעות חזקות יותר מכל ערכים של משפחה, גם המלוכדת, החמה והאוהבת ביותר. גם את הנכדים הפסדנו, לצערי.

ארז טל הינו דוגמא מובהקת לכך שאין דבר בטוח, שלא תמיד הבטחות מתקיימות. ההתחלה המבריקה שלו היתה ב"העולם הערב" בערוץ 2 הנסיוני (שגם הוא אבד בדרך אל הרדידות). לאחר מכן, הוא עשה את "רק בישראל", שהיתה לא יותר מנחמדה ומצחיקה, אך אני בספק כמה ידעו לצטט ממנה קטעים או אם הוציאה מטבעות לשון כמו "העולם הערב". מה שאני זוכרת מהתוכנית, זה רק את אורנה בנאי הכשרונית בתור לימור המהממת, אבל זו רק אני.

איך מעבירים מעלינו את רוע הגזרה של תרבות הרייטינג? גם פה יש לי פתרון פשוט: שידוד מערכות יסודי. למחוק מחיקה מוחלטת את השטויות המשודרות כיום ולהפנות את כל התקציבים ליצירה מקורית איכותית כגון שבתות וחגים, מעורב ירושלמי, בטיפול, חטופים (תהיה עונה שניה, יש!!!) ועוד שנעשו כאן. הסליחה עם אלה שלא הזכרתי, כולל אלה הנמנים על ז'אנרים אחרים כמו זה הסאטירי של ארץ נהדרת הנפלא. חלק מהן נקנה על ידי רשתות מכובדות בחו"ל, מה שמוכיח לנו שלמרות שהיצירה נוצרת בעברית, אפשר בהחלט למוכרה לגויים, גם אם הם עורכים בה שינויים כדי להתאימה לקהל.

ידיד שלי (מהדור של פרופסור אלמוג) נקלע לבית מאן דהוא ומצא אותו יושב דבוק לתוכנית ראליטי על יפות וחנונים. לאחר מספר דקות בהן בהה ידידי בעל כורחו במתרחש על המסך, הוא חש צורך עז להקיא ולפיכך חש האיש חיש למלט את נפשו מהאיחס. את תובנתו מן החויה המחליאה סיכם באוזני במלים הבאות: "אין צורך להלחם בעם ולדכא אותו כפי שנעשה בסין ובמדינות כמותה, מספיק לטמטם את העם באמצעות החרא שמציגים בטלויזיה וכך לשלוט בו." כמו כן, תהה ידידי איך זה שהחנונים נחשבים לחכמים אם היו כל כך טפשים להסכים להשתתף בתוכנית כזו. האם הכסף יעוור עיני כל ויענה הכל?

אין לנו טלויזיה שמשדרת איכות. למה? כי יש את התפישה שאותי כל כך מקוממת, לפיה צרכנים המחפשים איכות מעטים המה ולכן הם אינם נספרים. אף אחד אינו מעלה בדעתו ש"מסעודה משדרות" כבר אינה אותה אחת משנות המאה שעברה וכי גם היא התפתחה וזכתה ללמוד ולהתקדם בחיים וכדאי כבר להשמיט את המושג הזה ממקומותינו ולכוון גבוה ככל האפשר. כשהברירה תהיה בין גבוה לגבוה – לא תהיה בעיה של רייטינג ונהירה אל הנמוך, נכון?

אולי. אפשר רק לקוות. לטוב, רק לטוב.

אחד מקרובי, מהדור הישן, נהג לומר לילדיו באידיש: "טמבל, נעם א ביכל אין די האנט" (טמבל, קח ספר ביד). זה היה בטרם פרצה הטלויזיה בישראל להשחית את חיינו

הגרסא המקוצרת: אין. רוצים שינוי!

קישורים:

1. האתר המעניין של פרופסור אלמוג

2. מה שכתבתי מזמן על התרבות (תמיד כדאי לשנן שוב)

להתראיין אצל כתב גרמני Interview by a German Reporter

 

תומאס מראיין אותי בזמן שאני מציגה בפניו את הנוף המהמם הנשקף מקציר  Thomas interviews me while I show him the stunning view from Katzir

 

'אַת הנושא', הוא ענה לי כששאלתי בדוא"ל על מה נדבר והוסיף חיוכון. חייכתי חזרה. נושא נחמד, אמרתי לעצמי, ואני אפילו די בקיאה בו.

'You are the issue', he responded to my email asking what the issue of the interview will be about, and added a smiley. I smiled back. A nice issue, I said to myself, with which I'm quite familiar.

אנשים זרים נפגשים. כל מה שהם יודעים זה על זו, מקורו באינטרנט. מזל שיש גוגל ואתרים מהם ניתן לשאוב מידע, גם אם במשורה. אביב, שיצר את הקשר בינינו (תודה, חמודי, מקומך בצוואתי שמור בהחלט), סיפר לי שדיבר עם כתב גרמני המגיע לישראל ועושה גם כתבה לבי.בי.סי. במקביל. כנראה דיבר אביב בשבחי, היות והכתב הביע ענין בפועלי, כיוצרת ישראלית של ספרות לסבית ופמיניסטית ובעלת הוצאה לאור יחודית בישראל, ויצר איתי קשר.

Strangers meet. The knowledge they have about each other sprouts from the internet. Luckily, we have Google and other sites from where we can draw information, even if it's not a lot. Aviv, who made the contact between us (thank you, sweetie, your share in my will is certainly secured), told me that he talked to a German reporter who will be visiting Israel and is making a documentary for the BBC in parallel. It seems that Aviv has spoken highly of me, since the reporter showed interest in my activities as an Israeli author of lesbian and feminist literature and as a unique publishing house owner in Israel, and contacted me.

בימים אלה אינני יכולה להציג את חדר העבודה שלי וגם לא את המשרד של קציר מלים, משום שאלה עוברים שיפוצים מסיביים. הצעתי להפגש בחוף הים בקיסריה, היות וזה מקום שאני אוהבת, אליו אני נוהגת לסור לעתים קרובות כשאני חשה צורך לנשום אויר מלוח מעורב בשכשוך גלים ולראות כחול שאינו של שמים, אותו יש לי בקציר למכביר.

Currently, I can't display my study or the office of Kzir Milim, as major renovations are taking place. Therefore, I suggest we meet at the beach in Caesarea, as it's one of my favourite places, where I often go when I feel a need to breathe salty air mixed with the whooshing of the waves and see something blue that isn't the sky, that I have plenty of in Kazir.

כתב גרמני. מהדימוי שיש לי על בני עמו, אני בטוחה שהוא בהחלט יגיע ובזמן, לא כמו שארע לי עם כמה לסביות מטורללות שהבריזו ולא טרחו לידע אותי על כך. גרמנים אינם מבריזים, אני אומרת לעצמי, אין לי מה לדאוג, הם יגיעו על בטוח.

A German reporter. From the image I have of his people, I'm sure he will certainly arrive and will be on time, not like my experience with those crazy nut lesbians who stood me up and didn't even bother to let me know that they were not coming. Germans do not stand you up, I'm telling myself, I have nothing to worry about, they will certainly arrive.

הכתב, Thomas Franke, כתב לי שיגיע עם הקולגה שלו, ד"ר Gesine Dornblueth. מהאתר שלהם – טקסט וצלילים – אני למדה קצת רקע עליהם, מה שנותן בידי קצה חוט כדי לקשור שיחה (לא שיש לי קושי בִּתְחום הדברנות, אך תמיד מומלץ להכין שיעורי בית מראש).

The reporter, Thomas Franke, wrote that he is coming with his colleague, Dr. Gesine Dornblueth. From their site I learn a little background about them, which gives me a lead for conversation. Not that I have any difficulties in the area of talking, but it's always recommended to do your homework in advance.

פעם ראשונה שלהם בישראל. מעניין מה חשים גרמנים שיתכן כי אבותיהם פשעו נוראות בבני עמי ורצחו ששה מליונים מאיתנו, בבואם אל הארץ אליה הצליחו מתי מספר מהקרבנות למלט את נפשם, כדי לראיין מישהי מהדור השני. מעניין מה אחוש אני. כמה מהמטען אותו אנו נושאים עלינו מן הסתם, יצוף בראיון? עם כל הפעילות הלא מועטה שלי בברלין (ייעוץ לשוני לתוכנית הרדיו "קול ברלין" של אביב רוס, ייצוג סופרים מול מו"לים גרמניים ועוד), טרם פגשתי גרמנים פנים אל פנים, גם לא בביקורי החטוף שם לפני מספר שנים. בעטיה של הטכנולוגיה המבורכת, אפשר להפגש ולעשות היום עסקים באמצעות הסקייפ ודומיו, מה שחוסך לכולנו זמן, טיסות, נסיעות ועוד דברים לא ירוקים אחרים.

It's their first time in Israel. It would be intriguing to know what is the feeling of Germans whose ancestors might have committed horrible crimes against my people and murdered six million of us, when they come to interview somebody from the second generation in this place where a few of the victims managed to escape to save their souls. Interesting what I will feel. How much of the burden we probably carry will come out during the interview? With all my, not so little, activities in Berlin (linguistic advice for Aviv Russ's radio programme "Kol Berlin", representing authors to German publishers and more), I haven't yet met Germans face to face, not even during my brief visit there a few years ago. Due to the blessed technology of Skype and such, we can meet and do business, which saves us time, flights, travelling and other non-green activities.

"הנושא" (אני) מזהה אותם בהגיעם וקופצת לקבל את פניהם. בני אדם מציגים את עצמם ולוחצים ידיים. בהחלט בלבביות. חיוכים חמים, מקרבים. אני מתחילה להמטיר עליהם שאלות על מקצועם המסקרן, תוהה לדעת לגבי הנסיבות שהביאום הלום. אביב סיפר לי שיש נהירה של ישראלים צעירים לברלין ואפשר לשמוע עברית בכל פינה, תופעה שלפני חמש שנים, עת הגיע אל העיר, לא היתה. עוד כותרות ישראליות בעולם, אני חושבת לעצמי ומקוה לטוב, שהפעם הן תהיינה חיוביות. תומאס מעדכן שזה אכן נושא חם בימינו אלה ולכן מצא לנכון להכין על כך כתבה.

"The issue" (me) recognizes them on their arrival and jump to welcome them. Humans present themselves and shake hands. Definitely warmly. Warm smiles, bringing them together. I'm starting to shower them with questions about their inquisitive profession, wondering about the circumstances which brought them here. Aviv told me that there is a flow of young Israelis to Berlin and the Hebrew language is heard everywhere, a phenomenon that didn't exist five years ago, when he first came to live in that city. More headlines in the world about Israel, I think to myself and hope for the best, wishing this time they will be positive. Thomas informs me that it is indeed a hot issue these days, therefore he decided to make a programme about it.

אני תורמת את התובנה שלי, שדבר כזה התאפשר משום שישראלים רבים הוציאו דרכון אירופאי, מה שמאפשר להם לנוע בחופשיות ובעיקר – לעבוד, שורש כל הגירה לשם התישבות. אדם הרי נוהר בעיקר בעקבות סיכוי לעבודה.

I contribute my insight, that this became possible due to the European passports many Israelis were able to get, which allows them to freely move and most important – to work, the root cause of all immigration and relocation. One goes with the flow following any opportunity of a chance to work.

אפשרות נוספת שאני חושבת עליה (ואולי יש מקום לחקור בדבר), היא שבניגוד לאחיו הגדולים, מעדיף הישראלי המשתחרר עכשו מהצבא חיים נוחים וקלים יותר, של בילוי בקרב הציביליזציה, מאשר להִזָרֵק בטיז-אל-נבּי ברחבי הגלובוס. אני מביעה באוזני אורחַי את תמיהתי כיצד ממיר אדם ארץ שטופת שמש בקרה מקפיאה. אולי משום שברלין מצטיירת כחופש, מקום בו אפשר לך לבטא את עצמך ללא הלחץ השבטי-משפחתי, שלא כמו לונדון האפורה, הגשומה, העגומה, אף שברלין אינה חסרה משקעים אף היא. מכל אתר באירופה, בחרו הישראלים הצעירים את ברלין כמקום מושבם. למה? האם האור שם בהיר יותר? הבה נקוה שבתום הכתבה של השניים, נגיע גם להבנה של הנושא הזה.

Another possibility I can think about (and perhaps there's a place to examine the issue), is that as opposed to his older brothers, the current young Israeli, who has served his service in the army, prefers more comfort and an easier life of hanging out among the civilized, rather than being thrown into a G-d forsaken place upon the globe. I express into my guests' ears my wonder at how one exchanges a sunny country with a frozen landscape. Perhaps it's because Berlin portrays freedom, a place where one can express themselves without the tribal-family pressure, unlike grey, rainy, gloomy London, even if Berlin has its fair share of precipitation. Of all the places in Europe, the Israelis chose Berlin as their new habitat. Why? Is the light there brighter? Let's hope that when the two reporters finish their programme, we will be able to comprehend this issue too.

כמובן שאי אפשר להמנע מנושא השואה. זה מבעבע קצרות מתחת לפני השטח, עד שהוא יוצא אל האור וניצב לפנינו על השולחן. בגלוי. איך אפשר שלא? אני מספרת להם על התוכנית שעשינו ב"קול ברלין" ובה נגענו בנושא של שינוי היחס של הדורות בישראל כלפי גרמנים. אין כאן טעות – לא כתבתי סתם כך "גרמנים" ולא "הגרמנים" בהא הידיעה, כי "הגרמנים" זה נושא נפרד לגמרי, שהרי אלה הם הנאצים ימח שמם. להם אף אחד לא יסלח, כך אני מקוה.

Of course, it's impossible to avoid the issue of the holocaust. It bubbles briefly underneath, until it comes light and stands upright on the table in front of us. Openly. How can it be different? I'm telling them about the radio programme we did on "Kol Berlin", where we addressed the issue of the change of attitude of the generations in Israel towards Germans. There's no mistake here – I deliberately wrote "Germans" and not "The Germans" with a "The", since "The Germans" is totally a different issue, as these are the Nazis, may their memory be blotted out upon the earth. I hope that nobody will ever forgive them.

אני כובשת את רגשותי ומשתדלת לשמור על השיחה שתהיה מתורבתת, הרי אין השניים הללו אשמים בפשעי עמם, גם אם יד אבותיהם היתה במעל. חוצמזה, טרם הגענו לנושא שלשמו התכנסנו. "הנושא" יושבת איתם לשולחן וסועדת איתם את ארוחת הבוקר הטעימה, ממתינה להזדמנות להעביר נושא ולהגיע לעצם הענין.

I suppress my feelings and try to keep the conversation civilized, as these two are not to be blamed for the crimes of their people, even if their ancestors may have committed such a despicable crime. Besides, we didn't get to address the issue we got together for. The "issue" is sitting at the table with them and having this delicious breakfast, waiting for the opportunity to change the subject and get to the matter.

עד מהרה מנתב תומאס את השיחה לאפיקהּ המקורי. אני מספרת על עצמי (כמה חביב עלי הנושא…), על מה שהוביל אותי לכתיבת והוצאת "סגול" (הרומן הלסבי העברי הראשון), על הקמת "קציר מלים", על הוצאת ספרים נוספים – הן שלי והן של אחרים, על החיים כיוצרת במקום אידאלי כמו קציר…

Very soon Thomas directs the conversation to its original root. I'm talking about myself (such a lovely issue…), about the circumstances which led me to write and publish Sagol ("Purple", the first lesbian novel in Hebrew), about establishing Kzir Milim, about publishing other books – both mine and others, about my life as an Israeli author in such an ideal place as Kazir

בטרם נמשיך בדרכנו, אני ממחישה להם פרק בזכרון הקולקטיבי של דור שני לשואה. אמנם הקילוגרמים העודפים הנתלים עלי אינם מעידים בי, אך אני אוכלת במשורה (מנות קטנות לאורך כל היום) או כפי שאמי ז"ל נהגה להכריז ברמה כי אני "אוכלת כמו ציפור", ברודפה אחרי עם הבננה והתפוח להאביסני, לפעמים עם שניהם יחד. אני תמיד קונה שני חצאי פלאפל במקום מנה אחת, כי אינני מסוגלת לגמור את כולה, אלא בחלקים. אני מתנצלת בפני האורחים על שאינני מסוגלת להניח למלצר לפַנות לאשפה את מחצית הטוסט שנותרה בצלחתי, משום שחונכתי שאין זורקים אוכל ומבקשת מהלה להביא לי נייר עטיפה כדי לקחת איתי לאחר-כך. הכתב והקולגה שלו מחליפים ביניהם מבטים ומהרהרים בקול שהם מכירים את התופעה ומזכירים קרובי משפחה מבוגרים הנוהגים כך אף הם, משום שחוו רעב ומחסור. נו, נהדר, אני בחברה טובה.

Before we are off on our voyage, I unfold for them a chapter in the collective memory of a second generation of the holocaust. Indeed, the extra kilograms which are hanging from me don't indicate this, but I do eat quite a little (small portions throughout the whole day) or, as my mother used to loudly declare that I "eat like a bird", while chasing me to stuff me with a banana or an apple, sometimes with both. I always buy two halves of falafel instead of one whole, since I can't finish eating it, but in stages. I apologize to my guests for not being able to let the waiter take away the half of the toast left on my plate and throw it to the bin, since I was brought up not to throw away any food, and I asked him to bring me a doggy bag so I could take it with me for later. The reporter and his colleague exchange glances and both think out loud that they are familiar with this phenomenon and mention adult relatives who act the same way, due to their life experience and lack of sustenance. Well, fantastic, I'm in a good company.

אנו עולים אל ההר "שלי". אני מקוה שיתרשמו מן האוירה המיוחדת של המקום, מן הקולות הבוקעים ברקע: הטרקטור המטרטר ליד המועצה המקומית, מפלס את האדמה לבניית עוד בתים; המואזין הנושא קולו ברמה ברחבי ואדי ערה; המטוסים החולפים מעלינו ביעף בקול שריקה צורמת, מחרישת אוזניים כמעט…

We are climbing up to "my" mountain. I hope they will be impressed by the special atmosphere in the place, by the sounds in the background: the tractor which rattles near the local council building, levelling and clearing the soil for more housing; the muezzin who raises his voice over Vadi Ara; the airplanes swiftly passing above us with a grating whistle, almost deafening…

לבקשתם, אני קוראת באוזניהם את השיר המופיע על הכריכה האחורית של "סגול" ואת הסיפור הקצר האחרון שכתבתי, על העצים שנשרפים זקופים.

To their request, I read the poem appearing on the back cover of "Sagol", and sealing with my latest short story about the trees that are burned standing upright.

הם מקשיבים, מקליטים, מצלמים.

מה מן החוויות הללו יחלחל אל הכתבה, אם בכלל?

They listen, recording, taking pictures.

Which of these experiences will seep into their programme, if at all?

עדכון יגיע.

י"ט בחשון התשע"א 27.10.10

Update to come at some point.

27.10.10

הגרסא המקוצרת:

ראיון עם כתב גרמני. דיבורים על השואה, על עצמנו, תקשורת בין בני אדם.

The Short Version:

An interview with a German reporter. Talking about the holocaust, about us, communication between human beings.

קישורים:

1. אתר טקסט וצלילים

2. קישור למידע על שידור הראיון מטעמי זכויות יוצרים, עדיין אי אפשר להעלות ברשת את הראיון עצמו. המעוניינות להאזין, מוזמנות לכתוב אלי ואשלח בדוא"ל

Links:

Texte und Toene The site of the reporters

Kazir Wikipedia