תרבות הרייטינג

שלשום הגיע אלי בדוא"ל מאמרו המרתק של פרופסור עוז אלמוג והריני מביאה אותו כלשונו, ברשותו של מחברו.

החיוך של ארז טל

עוז אלמוג

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שנעצה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

——————

בדוא"ל שהועבר אלי היו הערות של שרשרת שולחיו, ביניהן: "גם אני מזדהה עמוקות עם הכתבה…
מה יצרנו? תרבות הריק…" "אני עד כדי כך מזדהה עם הכתוב שיש לי עכשיו ממש דפיקות לב מואצות. אנא אנו באים???? איני יודעת אם לא אקריא את המאמר הזה לתלמידי ואשאל לחוות דעתם. תודה רבה!"

—————-

אני קוראת את הכתוב ולבי נחמץ על ההחמצה שהדור שלי אחראי לה. הדור שלי הוא דור מלחמת יום כיפור שלחם על הגנת קיומנו במדינה שלנו. בני הצעיר נולד במלחמת הבוץ הלבנוני. ככל אם עבריה, הריני גאה בצאצאי, אם כי חבל לי על שהם וחבריהם יוצאי דופן המה בקרב בני דורם. אני, לביתי הפרטי עשיתי כמיטב יכולתי, וכך גם כמה מחברותי, אך אנו בהחלט מכות על חטא על שלא השכלנו לחנך כראוי את הדור כולו. אם מאן דהיא מדמיינת אותנו הולכות בעצמנו מבית לבית ומבית ספר לבית ספר ומחנכות, אז לא לכך התכוונתי, אלא לחוסר המעורבות שלנו בנעשה בחדרים החשוכים של ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר בממלכת משרד החינוך. אני מאמינה שהשינוי יכול לבוא מלמעלה, מעמדות הכוח של השלטון, שעל פי נציגינו שם יישק דבר. היינו צריכות לשלוח (או שמא לקום בעצמנו ולשמש) נציגות ראויות יותר מרוב אלה שישבו ויושבים שם דבוקים בחוזקה לכסאותיהם, הבטוחים שמטרת הגעתם לבית הנבחרים היא אך ורק לעשות לביתם ולא לבית העם הנאנק תחת עוּלם המיותר ומממן אותם. המעטות ששלחנו, הישרות והחרוצות (מישהי זוכרת את מפלגת ד"ש?), נפלטו משם עד מהרה, היות והן לא הצליחו לצלוח את הבוץ הפוליטי המטנף במטרתן לעשות לתיקון הקלקולים. מלחמת מעטות נגד רבים אינה מצליחה ברוב המקרים.

מה הפתרון? כבר כתבתי בעבר שיש כזה והוא פשוט ביותר: לנהוג ביושר וביושרה. יש לטהר את בית הנבחרים עד היסוד, להעיף את המושחתים העומדים בראשינו ועושקים אותנו ולהקים לנו מנהיגים ישרי דרך. איך כתב פרופסור אלמוג על בני דורו: "מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש". אנשים ישרים אכן נסו מהפוליטיקה כל עוד רוחם בם משום שסרבו להתלכלך בטינופת. האמיצים המעטים שהעיזו לטבול את ידם בסחי במטרה להרחיק את השרצים ששורצים שם, נכשלו. אני סבורה שאפשר עדיין לתקן. את הנעשה אמנם אי אפשר להשיב, אך את הנוכחים שם אפשר לסלק ולהתחיל מחדש עם בדק בית יסודי ושידוד מערכות. לזה צריך אנשים ראויים ואני מקוה שישנם עוד צדיקים בסדום (צדיקות מעטות יש והן בהחלט נכונות) שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול ולמלא ביושר את המשימה הלא קלה הזו.

פני הדור כפני הטלויזיה המשדרת אליו. הרי לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אזכיר שסוג התרבות הנצרכת הינו פועל יוצא מן החיברות שלנו, מן הערכים (או חוסר הערכים) שספגנו ראשית לכל במשפחתנו (הן הגרעינית והן המורחבת), ממה שלמדנו בגן ובבית הספר, מהחברה בה אנו חיים ובעיקר –ממה שאנו רואים וחווים בסביבתנו הקרובה וגם הרחוקה. הדור שעליו מדבר פרופסור אלמוג מחובר רובו ככולו אל הכפר הגלובלי ושואב משם את ערכיו ומושגיו, במקום להתחבר בעיקר (אך לא רק, כמובן) אל ערכי עמו ולשאוב ממקורותינו החכמים. חבל גם שהדור הזה בחר לחקות את הקלוקל, המיידי, חסר הסבלנות והסובלנות, כגון מה שמגיע מארצות הברית, שבמכוון אינני מכנה אותה תרבות במובן העמוק של המלה. אמנם זו מכונה תרבות, אך מי ששומרת נפשה מומלץ לה לרחק ממנה פרסאות רבות ככל האפשר. במקום לשאוב מן הראוי והמיטב שמציעה החשיפה אל תרבויות אחרות, בוחר חלק גדול מדור הריק לצרוך את הכאן ועכשו וממש לא אכפת לו שאחריו המבול. זה דור שמאן דהיא ממנו העירה לי פעם על האומץ שיש לי (לטענתה) לפרסם מגילות ארוכות על אף שלקוראים אין סבלנות לקרוא מעבר לשתי שורות במציאות הזו של סיסמאות ותמצות קלוקל, של עוני בשפה ושטחיות. נו, טוב, אני הרי מתכתבת עם עצמי, אז אני ממשיכה בשלי…

אנחנו חינכנו את הדור הזה. ירקנו הרבה מאוד דם והשקענו את מיטב יכולתנו ומאמצינו במה שהאמנו שאנו צריכות להעביר לצאצאינו. למה זה לא עבר כפי שתכננו? כי אנחנו לא לבד. לסביבה השפעות חזקות יותר מכל ערכים של משפחה, גם המלוכדת, החמה והאוהבת ביותר. גם את הנכדים הפסדנו, לצערי.

ארז טל הינו דוגמא מובהקת לכך שאין דבר בטוח, שלא תמיד הבטחות מתקיימות. ההתחלה המבריקה שלו היתה ב"העולם הערב" בערוץ 2 הנסיוני (שגם הוא אבד בדרך אל הרדידות). לאחר מכן, הוא עשה את "רק בישראל", שהיתה לא יותר מנחמדה ומצחיקה, אך אני בספק כמה ידעו לצטט ממנה קטעים או אם הוציאה מטבעות לשון כמו "העולם הערב". מה שאני זוכרת מהתוכנית, זה רק את אורנה בנאי הכשרונית בתור לימור המהממת, אבל זו רק אני.

איך מעבירים מעלינו את רוע הגזרה של תרבות הרייטינג? גם פה יש לי פתרון פשוט: שידוד מערכות יסודי. למחוק מחיקה מוחלטת את השטויות המשודרות כיום ולהפנות את כל התקציבים ליצירה מקורית איכותית כגון שבתות וחגים, מעורב ירושלמי, בטיפול, חטופים (תהיה עונה שניה, יש!!!) ועוד שנעשו כאן. הסליחה עם אלה שלא הזכרתי, כולל אלה הנמנים על ז'אנרים אחרים כמו זה הסאטירי של ארץ נהדרת הנפלא. חלק מהן נקנה על ידי רשתות מכובדות בחו"ל, מה שמוכיח לנו שלמרות שהיצירה נוצרת בעברית, אפשר בהחלט למוכרה לגויים, גם אם הם עורכים בה שינויים כדי להתאימה לקהל.

ידיד שלי (מהדור של פרופסור אלמוג) נקלע לבית מאן דהוא ומצא אותו יושב דבוק לתוכנית ראליטי על יפות וחנונים. לאחר מספר דקות בהן בהה ידידי בעל כורחו במתרחש על המסך, הוא חש צורך עז להקיא ולפיכך חש האיש חיש למלט את נפשו מהאיחס. את תובנתו מן החויה המחליאה סיכם באוזני במלים הבאות: "אין צורך להלחם בעם ולדכא אותו כפי שנעשה בסין ובמדינות כמותה, מספיק לטמטם את העם באמצעות החרא שמציגים בטלויזיה וכך לשלוט בו." כמו כן, תהה ידידי איך זה שהחנונים נחשבים לחכמים אם היו כל כך טפשים להסכים להשתתף בתוכנית כזו. האם הכסף יעוור עיני כל ויענה הכל?

אין לנו טלויזיה שמשדרת איכות. למה? כי יש את התפישה שאותי כל כך מקוממת, לפיה צרכנים המחפשים איכות מעטים המה ולכן הם אינם נספרים. אף אחד אינו מעלה בדעתו ש"מסעודה משדרות" כבר אינה אותה אחת משנות המאה שעברה וכי גם היא התפתחה וזכתה ללמוד ולהתקדם בחיים וכדאי כבר להשמיט את המושג הזה ממקומותינו ולכוון גבוה ככל האפשר. כשהברירה תהיה בין גבוה לגבוה – לא תהיה בעיה של רייטינג ונהירה אל הנמוך, נכון?

אולי. אפשר רק לקוות. לטוב, רק לטוב.

אחד מקרובי, מהדור הישן, נהג לומר לילדיו: "טמבל, נעם א ביכל אין די האנט" (טמבל, קח ספר ביד). זה היה בטרם פרצה הטלויזיה בישראל להשחית את חיינו

הגרסא המקוצרת: אין. רוצים שינוי!

קישורים:

1. האתר המעניין של פרופסור אלמוג

2. מה שכתבתי מזמן על התרבות (תמיד כדאי לשנן שוב)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shrtcut  On 15 בינואר 2011 at 23:06

    את יכולה ואף רשאית לקוות לטוב, אבל יש מלחמות שהן אבודות מראש – זו אחת מהן. אני אף אוסיף שלאחרונה שמתי לב לעובדה שהשינויים סביבנו לא משתנים בצורה לניארית אלא מעדיפים דווקא את הצורה המעריכית (1 2 4 8…) מה שמבטיח לנו קצב גובר והולך של כל מה שצויין בעמוד זה.

    משה
    שורטקאט / פראדוקס-קפה

  • שרון הר פז  On 16 בינואר 2011 at 9:02

    בניגוד אליך, שורטקאט יקר, אני אשה אופטימית ומלאת תקוה, כך
    שאינני חושבת שהמלחמה הזו אבודה. אני בהחלט מקוה שלמרות כשלוננו (שלי עדיין אינו מובן וכדאי שיחקרו בנושא), יקום דור הריק ויפעל, כי זה לטובתו ולטובת צאצאיו.
    חוצמזה, בהצלחה לך!
    http://cafe.themarker.com/user/175947/

  • תרצה  On 16 בינואר 2011 at 16:03

    שרון, בדיוק סיימתי קריאת ספר שהמליצו עליו בכל פה – "ארוחת הערב" של הרמן קוך.
    מסתבר שתופעות המוסברות אצלנו כמבוססות על ההוויה המקומית, הן תופעות שקיימות גם בהולנד ובוודאי במקומות נוספים. קראת את הספר, אגב? ממליצה בחום!

  • שרון הר פז  On 16 בינואר 2011 at 19:41

    תרצה, טרם קראתי ואנסה לחפש בספריה. אני מאמינה שבבסיסנו, יש לנו, צאצאי אדם וחוה, הרבה מן המשותף, רק שרבים בוחרים להתעלם מכך. יחד עם זאת, אין דין תהליך החיברות של הלפלנדית המצויה כדין זו השוכנת במדבר סהרה. בד בבד, תהליך החיברות בתרבות המערבית דומה יותר מן השונה, בעיקר אחרי שהפכנו לכפר גלובלי די קטן והמידע ההדדי נפוץ יותר מאשר בעבר.
    שוב לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אומר שאם, לדוגמא, "מדורת השבט" היא בין הדברים הבסיסים אצלנו או הדחף להתחבר (האדם והחוה חיות חברתיות המה), אין זה משנה אלו פנים הן מקבלות. ההתלכדות סביב האש יכולה גם להיות סביב הטלויזיה או פייסבוק או כל רשת חברתית אחרת.
    מה שאנו נוטות לראות כהויה מקומית, אכן מסתבר כמכנה משותף עם בני אדם נוספים, גם אם אין הם דוברים את אותה השפה.

  • אביב רוס  On 17 בינואר 2011 at 15:15

    המאמר לא מחדש לנו כלום וחיוכו הזחוח של ארז טל הוא חיוך שתמיד היה לו. הצליח לו וסבבה. אני דווקא מפרגן.
    תמיד קם דור שאומר שהדור הצעיר מפונק ועילג, זה משעמם קצת לשמוע את זה, אפילו שהדברים נכונים. גם בגילי הצעיר אני רואה את הדור הבא יותר מנוון ממני. אבל הם יתמודדו ויסתדרו ויתלוננו על הדור שיבוא להם.

    אבל עד שלא יתחילו לפטר ח"כים מושחתים, שמנבלים את פיהם ומלכלכים על אוכלוסיות שלמות תוך גניבת כספים ושאר מעשי בריונות ועבריינות, ושוכחים לטפל בחינוך ובתרבות כי יש מלחמות כמובן והמצב קשה, כך תראה החברה.

    אגב, גם בגרמניה יש האח הגדול, אבל לערוץ הראשון שלהם יש יותר צופים. הם כבר לא אותו העדר של פעם…

  • שרון הר פז  On 17 בינואר 2011 at 18:35

    נא דרשת! מסכימה עם כל מלה שלך!

  • בראשית  On 2 בפברואר 2011 at 2:04

    האשמה העיקרית של דור ההורים ילידי הארץ בעיקר היא המחשבה שאם הם הלכו לבית הספר הם יודעים מה צריך להיות שם, והוציאו את המקצועיות, ההוראה והחינוך מידי המורים. בישראל ב20 השנים האחרונות בעיקר המורים אינם נחשבים למקצועיים, משום מה כולם חושבים שהמורים הם אלה שלא הצליחו בפסיכומטרי, שרוצים חופשות ארוכות, שרמת ההשכלה והמשכל שלהם גובלים בפיגור קל…
    ולמעשה המורים נאבקים בהורים מציקים, מפריעים, במערכת שכל מה שחשוב לה שהיא תהיה מנוהלת על ידי פוליטיקאים ואנשי מנהל, אשר יכתיבו את מה שיקרה בתוך "החדרים החשוכים", אף אחד לא מודע להשקעה האדירה שמשקיעים רוב המורים אם לא כולם, אבל אף אחד לא מעריך (ולא, אני לא מדברת על כסף) אף אחד לא מתעניין, העיקר שיש שקט תעשייתי, שלחתי את "אורי שלי" לבית הספר כדי שהמורה תעשה את העבודה שלי אין זמן לעשות, או אין רצון לעשות או אין כוח לעשות, אני עשיתי ילדים למדינה הזאת עכשיו אתם תחנכו אותם…
    עד שההורים לא יבינו שאין מלחמה בינם לבין המורים אלא הם צריכים להשלים זה את זה, עד שפוליטיקאים יקבעו מה צריך ולמה ללמד החינוך יהיה חשוך ביותר…

  • שרון הר פז  On 2 בפברואר 2011 at 8:59

    בראשית, קודם כל, רוב ההורים בדור שלי לא חשבו ככה, אלא להפך – משום שסף הפסיכומטרי למקצוע המורה היה כה נמוך – חשבנו שמומלץ להעלות את רמת העוסקים בו. זה לא היה משום שחשבנו שאנחנו יודעים מה זה ללמד וכמה זה קשה ושוחק וכי צריך תרבות אמיתית כדי שהאוירה תהיה לטובת העוסקים במקצוע החשוב הזה. כמו כן, אני מזכירה שבדור שלי, לבחירה להיות מורה קדמו שיקולים אחרים, תועלתיים לעוסק בו (כן, החופשות!), כך שלשליחות היה מקום שולי למדי. נא לשים לב: אינני מכלילה, כי היו ועודם מורים מצוינים, אך כמה מהם נשארו במערכת?
    מצד שני, את בהחלט צודקת בתאור מאבקם של המורות – אני מתכוונת לאלה שעדיין לא הרימו ידיים. המורה נמצאת בחזית, אך ללא הכלים והעזרים הנחוצים כדי לבצע את תפקידה כראוי. זה כמו לשלוח לחזית חייל כשידיו קשורות מאחורי גבו. מה גם שמכל צד יורים עליו.
    ישנו ספר מצוין בשם "מילים הורגות" מאת ניני גוטספלד-מנוח http://www.text.org.il/index.php?book=0605041 העוסק באלימות במשפחה נגד נשים ואחת הסיבות העיקריות שהמחברת מונה בו לתופעה הנפסלת הזו (מלבד אישיותו המעוותת של המתעלל), היא התרבות הרווחת, היחס של זלזול כלפי נשים. אפשר להביא דוגמאות נוספות למה שגורמת תרבות קלוקלת. אני עדיין באמונתי שהכל מתחיל ונובע מהחינוך, מהתכנים שאנו מנחילים לצאצאינו. אני עדיין מאמינה כי אפשר לשנות לטובה.

  • בראשית  On 3 בפברואר 2011 at 23:56

    יש טעות קטנה אחת בדברים, מורים שלימדו את ילדי הדור שלך, לא היו צריכים לעבור בחינה פסיכומטרית אלא שתהיה להם בגרות מלאה, ובימים ההם הבגרות המלאה היתה קשה אלפי מונים מהבגרות שילדי הדור שלך עברו ועוברים…
    הבחינות הפסיכומטריות נכנסו לתוך המערכת האוניברסיטאית, או למכללות למינהן רק בשנות ה=90 ואז נקבע שמי שהלך ללמוד במכללות למורים (הסמינרים למינהם) לא היה צריך לקבל ציון גבוה כמו מי שהלך לאוניברסיטה, ומאחר ורוב ההורים לא יודעים אם המורה המלמד/ת את ילדם/ילדיהם למדה באוניברסיטה או ב"סמינר למורים" ההכללה פגעה קשות במורים ומערכת החינוך בכלל…
    להוסיף, ב30 השנים האחרונות מורים במערכת התיכונית חייבים להיות בוגרי אוניברסיטה במקצוע זה או אחר ועל כך להוסיף תעודת הוראה שהיא עוד שנת לימודים. חלק ניכר מהמורים בבתי הספר היסודיים למדו באוניברסיטה בבתי הספר לחינוך אם זה בחינוך לגיל הרך או בחינוך המיוחד או בחינוך הכללי, באותם ימים לא היו מכללות בישראל כמו פטריות אחרי הגשם, היו חמש אוניברסיטאות עם שלוחות במקומות שונים ומספר לא בהרבה יותר גדול של מכללות.

  • שרון הר פז  On 4 בפברואר 2011 at 9:38

    טעות לעולם חוזרת…
    בכל אופן, מה המסקנה מכל מה שהועלה פה?

  • נירית  On 29 ביוני 2011 at 18:14

    העובדה שמקצועות החינוך ומסלולים שמקנים תעודת הוראה יותר נגישים היום היא לא מה שמדרדר את רמת ההשכלה של המורים. פועלות היום מספר מכללות שמציעות מסלולים אקדמיים ברמה גבוהה מאוד, ובאוניברסיטאות החוגים לחינוך מצליחים למשוך אליהם סטודנטים איכותיים. הבעיה לדעתי נעוצה דווקא בשלב הפוסט אקדמי, בתי הספר שתופסים את תפקידם כצינור להעברת ידע ואת המורים כמוציאים לפועל של מטרה זו, ולא מתעסקים בפיתוח חזון בית ספרי ונותנים למורים מקום משמעותי בכינונו הם אלה שמנציחים את הבינוניות וחוסר האונים שהסגל החינוכי שרוי בו..

  • בראשית  On 26 ביולי 2011 at 0:24

    מסכימה איתך ורוצה להוסיף: המורים, בתי הספר, ההורים ומשרד החינוך לא רואים בהוראה מקצוע ולכן אין יחס נכון אליו/הם… ההוראה היא מקצוע לכל דבר ועיקר ויש לראות אותו ככזה…

Trackbacks

  • By לקט המלצות קריאה on 21 בינואר 2011 at 12:12

    […] שרון הרפז בבלוג 'הוזה מילים'. רשימה של פרופ' עוז אלמוג על רדידות הטלביזיה ,  ותגובות ומחשבות […]

  • By איפה השכל? | הוזה מִלִים on 23 בנובמבר 2013 at 16:20

    […] תרבות הרייטינג […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: