רגעים

ישנם רגעים מכוננים במהלך החיים המשפיעים עלינו רבות, כאלה המתחילים תהליך המעצב אותנו והגורם לנו להיות מה שאנו – הן כילדות והן כמבוגרות. ישנם רגעים ההופכים את חיינו על פיהם, הגורמים לנו לבחון את עצמנו כדי למצוא את מי שאנו ולשאול שאלות קיומיות. לפעמים הן קשות, לפעמים כואבות, לפעמים אין לנו תשובות עליהן והן ממשיכות לרחף מעלינו, אינן נותנות מנוח. גם אם איננו מוצאות תשובות, עדיין אין פירוש הדבר שזה מונע מאיתנו להמשיך בחיינו היומיומיים, אף אם אין אלה מספקים אותנו. אנו מסוגלות להסתגל לדברים רבים, הרי לא תמיד יש שלמות. אולי נכון יהיה לומר שלרוב אין שלמות. מהי שלמות? אני מאמינה, שכפי שיש לכל אחת מאיתנו את האמת שלה, כך זה גם לגבי המושג "שלמות" – כל אחת והשלמות המתאימה לה.

אחת מתחנות חיי, אותה אני מחשיבה ביותר, היא הסרט "רגעים" של מיכל בת אדם, הדגולה בבמאיות ישראל. זה סרט שטלטל אותי טלטלה עזה ופתח בפני צוהר לעולם אחר שלא העליתי בדעתי שהוא קיים או אפשרי. נסתרות דרכי החיים, איך הן מובילות אותנו ומאפשרות לנו לפעמים למצוא את האמת שלנו. אכן, גם זה קורה.

בין השאלות ששואלת אשה את עצמה בבואה לבחון ארוע כלשהו בעברה, היא העמידה במבחן הזמן. אולי אין זה חשוב כל כך לגבי הארוע עצמו, שהשלכותיו עדיין נותנות בה את אותותיהן, אך מעניין לדעת אם מה שהערצתי וכיבדתי וסגדתי לה, עדיין תקפה לגבַּי. השאלה היא, מה פירוש "עמד במבחן הזמן". אחד הפירושים יכול להיות שמה שאת רואה לפנייך בעיניים מנוסות יותר, אינו מתאים כבר להווה ואז נראה שכביכול זה כשל במבחן הזמן. יחד עם זאת, גם אם המציאות השתנתה, הסרט (שכמובן לא יכול היה להשתנות) עדיין רלבנטי במספר פרמטרים, שהחשוב בהם (לדעתי) הוא המהפכה שזה חולל בחייך. אם עדיין יש לזה משמעות עבורך, לא ממש חשוב כבר אם עמד הסרט במבחן הזמן, כי חשוב יותר מה שזה חולל.

בדחילו ורחימו שמתי הדי-וי-די במחשב והתישבתי בחשש-מה לצפות במה שהיה ציון דרך משמעותי ביותר בחיי. הרי אינך רוצה לראות את הגיבורה שלך מתגמדת. אני חושבת שגם אם את מגלה שהיצירה כבר אינה לטעמך, עדיין אין היא שומטת את הבסיס שהיא היוותה לחייך עצמם. לַיצירה חיים משל עצמה וכך גם למה שהפכת להיות.

אני שמחה לציין שהצפיה המחודשת בסרט היתה עבורי חויה מהנה ומאלפת ביותר. קודם כל, הצטערתי מאוד להיווכח שהסרט עמד במבחן הזמן בכך שהוא עדיין רלבנטי לימינו אלה. הייתי שמחה לוא אפשר היה להסתפק בעיון המחודש בַּתאור הנאמן של התקופה בה עוסק הסרט ולעלוז על שחלפה לבלי שוב. לצערי, מצאתי שגם אם אמנם השתנו מספר דברים בחיינו, גם אם כחֶברה התקדמנו במספר נושאים (אך בהחלט לא בצורה מספקת!), עדיין אנו נמצאים כמעט באותו מצב בו היינו בשנות השבעים של המאה הקודמת – הזכר הוא השליט ועל פיו יישק דבר. הרי אין זה הגיוני שלנשים יש פחות תכונות ויכולת להתקדם בחיים מאשר לגברים ולמרות זאת – מחצית מן האוכלוסיה עדיין נשלטת בידי מי שחושבים שהעולם נברא עבורם והכל צריכים ליפול לרגליהם ומשום כך פועלים בכל עוצמתם להדיר אותנו, הנשים, מן השיח הציבורי ולהדיחנו מִפעילוּת שאינה בתוך ביתנו פנימה. לצערנו, הם עדיין יכולים לעשות זאת. די בבדיקה מהירה של מגדר המשתתפים בועידות ובכנסים חשובים בעולם, כדי למצוא את האמת המרה הטופחת על פנינו ולגלות מי עדיין השולטים כאן בכיפה ולא בצדק.

אני מודה כי דֵי מביך היה לי לצפות היום בכמה דיאלוגים בסרט, שבזמנו עברו לי לפני העיניים כמשקפים את ההווה אותו חיינו אז ולהיווכח שהמציאות המוצגת בהם לא השתנתה כמעט גם לאחר שנים לא מעטות של פמיניזם. מאחר ולא ידעתי אז (כמו גם היום) מה היתה כוונת היוצרת והפירוש שלי נבע מדמיוני האישי (שיש המכנים אותו "פרוע"), יכולתי רק לנחש ולקוות שבעטיה של התקופה בה יצרה, חשה מיכל בת אדם צורך להסוות את הדבר האמיתי – העיסוק ביחסים שנרקמו בין שתי הנשים, שהועבו בגלל קיומו של גבר בחייה של אחת מהן – ולעטוף את יצירתה בשיקוף המציאות בלבד. היא לא הלכה הלאה, לברוא מציאות אחרת, שבישראל אמנם היתה דמיונית, אך ניצניה היו קיימים כבר בארצות הברית. במחשבה שניה, אז זו כבר לא היתה יצירה המשקפת את המציאות הישראלית ההיא. תמיד אפשר לומר שאולי אפשר היה ליצור אחרת, אך אסור להכתיב לאף אחד איך ומה ליצור, כי אז אין זו יצירתו שלו ולא רוחו היא שהושקעה בה. אני גם בספק אם אפשר היה, בתקופה ההיא, לתת יותר מדי דרור לדמיון, לפחות לא בנושא הלסבי. שלא כמו חברותי שלא היו לסביות, חשתי אכזבה על הבחירה בה בחרה הגיבורה. אני תוהה מה היה קורה לוא היה הסרט נכתב היום. אולי היה שונה בהתיחסות אל צרכיה של האשה ומעמיד אותה בראש ולא בזנב, כעיקר ולא כשוליים לגבר.

הסרט הזה חשוב ביותר לא רק משום שהיה חלוץ ביצירה הנשית בישראל, אלא גם בשל האמירות האמיצות שבו (גם אם הן הוסוו), על שהראה שנשים יכולות לאהוב זו את זו, אף שלטעמי לא היתה המלאכה שלמה משום שהיוצרת לא הלכה עד הסוף. אולי משום שכך ראתה את הדברים אז, אולי משום שזו, בעצם, השקפת עולמה ואין לזה קשר ליחסים לסביים לגיטימיים. יחד עם זאת, זו לא חוכמה כל כך גדולה לשפוט יצירה בעיניים עכשויות, אלא צריך לראות את המציאות שבה נוצרה. הסרט בהחלט משקף נאמנה את ההוָיה של בנות דורי. אני שמחה להיווכח שחלה איזושהי התקדמות ברמה האישית ומציאות כמו בסרט הופכת להיות זרה לצאצאינו. הם כבר מתקדמים יותר בהתיחסות אל האשה ולצרכיה, אם כי יש עדיין מקום רב לשיפור ועוד רבה הדרך לשוויון של ממש בין המינים.

דבר אחד בכל זאת השתנה: נשים בישראל יכולות ליצור היום בריש גלי כאוות נפשן ואין עוד צורך ברמיזות למיניהן, כאלה המובנות אך ליודעות ח"ן, במקום לבטא את מה שהן באמת רוצות לומר. הסרט הזה פתח פתח רחב לנשים להיות הן עצמן, גם אם בזמנן זה היה תוך פזילה אל דעתו של הזכר השליט. בעקבות הסרט החשוב הזה, יצרו נשים סרטים דוקומנטריים על היחסים ביניהן ללא גברים כבני זוג, על לסביות דתיות (רחמנא לצלן!), כמו על נושאים מגוונים אחרים בחיינו ובלי לתת לגברים דריסת רגל (מיותרת) בהם. היום, אין את הצורך לשלב גברים ביצירה שאת יוצרת כשאין בהם צורך.

עם הזמן ומשום חוסר ביצירות לסביות ישירות, נוכס הסרט על ידי הקהילה והפך להיות "סרט לסבי". איך אמא שלי היתה אומרת: "גם פירורים הם אוכל, גם אם דל הוא ולא מספק, אך לרעֵב זה עדיין מזון".

ישנם רגעים מיוחדים, כאלה המשנים את חייך. אף פעם אי אפשר לצפות מתי הם יצוצו ולמה יגרמו. לפעמים אלה רגעי חסד, לפעמים לא ממש, אך מאלה גם אלה אי אפשר להתעלם.

תקציר:

מומלץ ביותר! לרוץ, לרכוש, לצפות ולשנן!

קישורים מומלצים:

  1. מיכל בת אדם ויקיפדיה
  2. סרטי מיכל בת אדם האוזן השלישית
  3. טעימה קלה מ"רגעים" [זה היה כשהעליתי את הרשומה הזו, אך אין כבר😦 18.10.13]
  4. ריטה חברה
  5. סדר נשים פרופ' עמיה ליבליך
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 30 בינואר 2011 at 12:16

    קודם כל, סחטיין על הבעת הרגשות שלך. זהו מסמך המעיד על בגרות נפשית.
    בנוסף, לא ראיתי את הסרט ורק מתוך הרשימה הבנתי במה מדובר. למרות זאת ברצוני לחוות דעה על הנאמר בהקשר זה: הדור הצעיר מאוד, ילדים בבתי הספר היסודי והתיכון כאחד, חיים מציאות כזו בדיוק, כי לתוכה הם נולדו. הם נושאי הדגל של מה שאת מקווה ומייחלת לו. הם יודעים שיש ילדים שיש להם שתי אמהות… הם לא חושבים על זה אלא חיים את זה. לכן מהם, אולי, "תצא תורה!"
    באקדמיה מבינים את זה, וכך גם אני. אנחנו קוראים ועורכים מחקרים מזויות ראייה שונות על העניין המגדרי והלסבי. לעומתנו, הציבור הרחב מתעסק בשו"ת לגבי אמהות ואבות מאותו המגדר, מנקודת מבט צרה ומיושנת. אופקים רחבים מתפתחים לאט כנראה.

  • שרון הר פז  On 30 בינואר 2011 at 12:56

    זה הענין, שאלה שנולדו לתוך מציאות מסוימת, אין להם תהיות לגביה עד שמישהו מביט בהם בעין עקומה ושולל את קיומם וגם אם אתרע מזלם והם נמצאים בסביבה בעלת השקפת עולם צרה להחריד.
    אני אכן מאמינה שעם הזמן, ככל שהנראוּת של הקהילה תגבר – כך יתרום הדבר לעיכול העובדה שאנחנו קיימות ויתכן שגם יקבלו אותנו כפי שאנחנו ולא יהיו יותר מקבלי החלטות במשרות רמות ובעיקר שרים דתיים שיחלקו על עצם קיומנו וילחמו בנו בלהט מיותר. הלךואי והיו משקיעים את להיטותם במה שלשמם מונו ורק לחיוב. טוב נו, אפשר רק להיות אופטימיות ולקוות לחזון אחרית הימים, אז תופרד הדת מהמדינה וכולנו נגאל מן הפנאטיות והאנטי למי שאינו הולך בתלם שלהם.
    אם האקדמיה תשרוד את הבאים עליה לכלותה ולגמדה (אני לא ממש אופטימית כאן, לצערי) וישרור בה חופש אמיתי, לא כזה שנובע מפזילה לעבר מי שמממן אותה – הרי שיש לקוות שהמחקרים בנושא יקדמו את כולנו להבנה שאי אפשר להתעלם מאיתנו.

  • שרון הר פז  On 30 בינואר 2011 at 15:42

    תודה לך, תרצה, על הקישור. בהחלט מעניין מה שכתבת, אם כי זה משקף מקומות מעטים בלבד ולא את כל החברה או לפחות את רובה.
    לגבי תמונת המשפחה שהגדרת, ובכן זו התמונה האידיאלית, אך לצערנו ידוע וגלוי כי רוב המשפחות אינן פועלות כך ואינן מעניקות את שהן אמורות להעניק, אחרת היתה החברה שלנו טובה יותר.
    הנה מה שכתבתי על לסביות וילדים: https://sharonharpaz.wordpress.com/2009/12/13/%D7%9C%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/

  • יסמין  On 20 באוקטובר 2013 at 9:20

    לי היתה חויה דומה לשלך עם הסרט הזה, כשראיתיו לראשונה בקולנוע כשזה יצא. אני זוכרת היטב איך תפסתי את עצמי תוהה למה כל ההתעסקות הזו עם גברים כשהן יכלו פשוט להתעסק זו עם זו. כנראה רוח התקופה, כפי שאת כותבת פה. יחד עם זאת, הסיפורים הכי גדולים ומותחים הם אלה שמשאירים את הצופה קצת מאוכזבת על שדברים לא התממשו לפי ציפיותיה. למעשה, יש לסרט סוף טוב, משום שלפי "הנורמה" דאז, הן היו נשואות, בעלות משפחה, כך שאני מניחה שהקהל נשם לרווחה.
    אנחנו הסתכלנו על זה אחרת ומה שראינו עורר בנו דברים שהיו חבויים ולא חשבנו עליהם קודם לכן. אכן, סרט מכונן!

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: