Monthly Archives: פברואר 2011

הקיץ האחרון

הקיץ האחרון לא היטיב עימנו ולראיה – גל החום הלוהט שזה שלח לעברנו, נוגס בנו בכל פה, מאכֵּל את הכל. אני אוהבת חום וחמסינים, אך זה היה למעלה מכוחותי. זה התיש, זה הצליף, זה מצץ את לשד עצמותינו עד תום, אינו מותיר בנו אף חלקה טובה.

היה לנו חורף אחד, בו הכרנו, וקיץ אחד, בו נפרדנו ובאמצע – אביב מלבלב. רומן קצר, לא מספק, לא מה שחיפשתי.

שתי נשים בשלות ספונות בתוך מכונית ברחוב הריק, החשוך, מגששות בזהירות זו בתוך זו, תרות אחר חיבה. הגשם מתגבר, הולם מסביב בחוזקה, מרעיד את אמות הספים. לא היה לנו קר ולא רק בשל החימום. לוהטת תחת ידייך, התפללתי שלא יגמר לנו לעולם. קיויתי שאת האחת, המיועדת לי. דמיינתי את שתינו יחד תחת אותה קורת גג, זורמות עם החיים בטוב, באושר, בשמחה. לתמיד.

 

© Dot Van Der Vyver

קפה ראשון בבוקר, הלחמניה העגולה עם השומשום שחיממת לי, מושחת אותה בשוקולד טעים, נמס, החיבוק החם, האוהב, ארוחת הערב שהכנתי לנו, ובין לבין – הצחוקים, השיחות הקטנות, הצלצולים בין המטלות, העבודה שלך, העבודה שלי. פכפוך החיים.

© Aviv Russ

 

אביב בפאריז. העיר מלבלבת אלינו בפרחים הקטנים הנושרים על המדרכות המחוספסות. ריחות משכרים באויר החמים. משוטטות בגדה השמאלית. סימון דה בובואר חיתה כאן, מן הסתם טיילה ברחובות, הסתובבה בין בתי הקפה, הסבה בהם והגתה עמוקות מחשבות חכמות אותן הפכה למלים כתובות בספרים חשובים. הלהט בו את מספרת לי עליה, ידך חובקת את כתפי. אני מביטה בעינייך, כמה אני אוהבת אותך! כמה זמן זה ימשך? הלואי לנצח!

© Sharon Har Paz

בקיץ לאחריו, את הסתובבת חסרת מנוחה, אורזת בהחבא את שאריותייך. כבר לא היתה תקוה. מה כבר נותר לנו לומר זו לזו? גורנישט. אני מנסה לקלח את המלים שלך, להסיר מהן את המלח הצורב, הפורע את הפצעים שוב ושוב, אינו מניח להם להגליד.

"איפה שמת לי את השנפנף?" את שואלת במפגיע אחרי ימים של שתיקה מעיקה.

ממתי אני ממונה על הסדר בחפצייך, אני שואלת בלבי, מבכרת להתחפר בשתיקתי ולא לזכותך בתשובה ראויה. הו, איזו תשובה יש לי בשבילך! לכי כבר! לכי כבר! לכי!!! צאי כבר מחיי!!!

כדור האש בהק בעוצמה, שורף בדממה את כל אשר נקרה בדרכו. המלים בינינו דעכו ולא חזרו יותר. כבר לא היה טעם. חול דקיק, בלונדי, נגרס בין שיני השבורות, סודק את שְׂפתַי החרֵבות.

זה היה הקיץ האחרון. לאחריו בא חורף נצחי, אפור-לבן, מסנוור, מקפיא.

כ"ח בשבט התשע"א 2.2.2011

© Sharon Har Paz

הגרסא המקוצרת:

חורף של התחלה, אביב מלבלב, קיץ אחרון.

קישורים מומלצים:

1. LAST SUMMER ויקי

2. Scene from Last Summer

3. אפריל בפאריז Sarah Vaughan

 

ימין ושמאל רק חול וחול

הפעלה פעילה: נא צפו קודם כל בוידאו שבקישור הבא

http://www.youtube.com/watch?v=_4dksiRW-Yg&feature=player_embedded

נתקלתי בזאת אצל אחד מחברי האמיתיים בפייסבוק ומצאתי לנכון לשתף גם בעמוד שלי שם, משום שדבריה בנושא בו דיברה הגברת מצאו חן בעיני ונראו לי שפויים, הגיוניים וחכמים. חבר אמיתי נוסף ראה את הוידאו אצלי ומצא לנכון אף הוא להעלותו בעמודו. כך עובדים הדברים בפייסבוק – החברים מקשרים זה לזה וזה עם זה והכל מתיידעים לקורה סביבם ומדי פעם מוצאים לנכון להגיב.

עד כאן נחמד ונאה ועולם הרשת החברתית כמנהגו נוהג, אך דא עקא וישנם אנשים אכולי שנאה עצמית וחסרי ברגים במוחם הדל, ואשר כל קיומם עלי אדמות תלוי בעונג אותו הם מפיקים מן התגובות של שאט-נפש בה מתקבלים דבריהם וברפש אותו הם פולטים מהג'ורה שלהם, מהמקום בו נמצא הפֶּה אצל אנשים מן הישוב. במהלך חילופי הדברים, הגעתי שוב ושוב לבחון את הפתגם "מענה רך ישיב חימה" (משלי פרק טו, פסוק א) ומצאתי, לדאבוני הרב, שבניגוד למה שחונכתי עליו, אכן משיב מענה רך חימה. אני סומכת עליכם שתבינו, כי אתן הרי מבינות.

לצערי, תרבות התקשורת הבינאישית התדרדרה גם בעולם; ולא, אין זה משמח אותי שגם לא ישראלים מתגלים כבריוני-שיחה. אינני דוגלת בקיצוניות ואני מאמינה שלמען שלום-בית, מומלץ לא להתחפר בעמדות ועדיף לנקוט בפשרה, כזו שכל הצדדים יוכלו לחיות בשפי לפיה; אך שוב הסתבר לי, שאם אני רוצה להעביר מסר למאן דהוא וגם מעוניינת שזה יובן על ידו – הרי שבלית ברירה עלי לנטוש את תורת אמי, לרדת לרמתו ולדבר בשפתו הגסה והמגעילה, אפילו שאין זו חוכמה גדולה או כבוד לנקוט בלשון זרה לי עת עולה בכך הצורך, כשהתנאים בשטח מכתיבים זאת. יחד עם זאת, מבחינתי, הסיפוק מכך שהמסר הובן, אינו שקול כלל להחלפת דעות מנומסת ומכובדת, אותה אני מעדיפה, כמובן.

נעזוב ברשימה זו את העובדה שמי שהתחרע ושָצַף ביוב היה (כמה מפתיע, הא?) מהצד הפחות מוצלח של האנושות, זה שחייו מוכתבים בידי אותו אבר מיותר. אני רוצה להתרכז פה במשהו פורה הרבה יותר, בשאלה אם כאשר דעות מסוימות של אדם אינן מוצאות חן בעינינו, האם עלינו להתנער מדבריו בצורה גורפת, גם כאשר משמיע הלה דעות העולות בקנה אחד עם אלה שלנו. מה דעתכן?

מצאתי לנכון לשתף את הוידאו הזה, משום שהדברים אותם השמיעה הגברת נכונים וחשובים וכדאי מאוד ללמוד מהם. האמת, לא ציפיתי לתגובות מתלהמות (אני מתעקשת עדיין להיות תמימה) כגון: "מה את מתפלאה על ההסברה אם בחרתם ושלחתם בריון להיות שר חוץ?" ודאי שאני מתפלאה והרבה מאוד, כי אני לא בחרתי מזה שנים משום שלא היה לי את מי לבחור. זו בחירה שלי, היות ואינני מוכנה לבחור את "הפחות מושחת" או את "הרע במיעוטו", כפי שמציעים לי כמה חסרי הגיון. אני רוצה לבחור את מי שמייצג אותי ואת דעותי, כי זו המשמעות האמיתית של מילוי חובתי האזרחית ולא ללכת לקלפי כדי לשים במעטפה פתק חסר משמעות עבורי. כמו כן, לא אני מיניתי את שרי הממשלה, להם אני מתנגדת בנמרצות בגלל התנהלותם הכושלת, שלא לדבר על מושחתותם. כמה מהר נוהגים חסרי הבורג לשפוט את זולתם על סמך מלים ספורות אותן שירבטו ובלי ללמוד עליהם קודם לכן.

תגובה נמהרת אחרת (וסליחה על שאני מצטטת דברי בלע) האשימה אותי בימניות ובשליטה על עם אחר. נו… גם אם ימות המשיח יגיעו, ימנית לא אהיה, לפחות לא במובן המסורתי של המונח. אמנם אני דוגלת במסורת, אך לא זו הדתית והפרדת הדת מהמדינה היא נר לרגלי; אני גאה ביהדותי, אך לא בזו המבוטאת והמבוזה בידי הדתיים הקיצוניים של היום. גם שמאלנית לא אהפוך, כי לעולם לא אתמוך במי שרוצים לרצוח את עמי ולהשמידו. בנוגע לשליטה על עם אחר, גם אני מתנגדת לה ובהחלט בנחרצות, אך יחד עם זאת, לעולם לא אעלה בדעתי לצאת ולסקול את החיילים בני עמי השומרים עלי, רק משום שהדמוקרטיה מאפשרת לי להביע מחאה. אני יודעת שנעשים מדי פעם דברים שלא יעשו בידי קלגסים ואני מתנגדת לכך בכל תוקף. אינני מצדיקה כלל את מעשיהם וסבורה שיש להעניש את הסוטים מן הדרך האנושית עליה חונכנו, הן כיהודים והן כישראלים. אך הם אינם הכתובת, את המחאה להמצאותם במקום בו הם מוצבים יש להפגין מול אלה ששלחו אותם. אין מתעללים בשליח! מה עוד שזה בשר מבשרינו וילד מילדינו.

יחד עם זאת, אין טעם להתווכח עם עובדות. עובדה היא, שמאז הוקמה גדר ההפרדה, אין פיגועים בישראל או שקל יותר לסקלם. פתאום שקט! ומה רע בכך? מותר לנו לחיות בשלוה, לא? דא עקא, שאיך שהדברים נעשו, כל תכנון והקמת החומה – היו עקומים ומקוממים. גם אם מדובר בפלשתינים, הרי שהם עדיין בבחינת בני אדם וככאלה – אנו מצווים (מהתורה!!!) להתיחס אליהם בכבוד הראוי ולא לגזול מהם את אשר להם, גם לא את אדמתם! לא כולם אויבינו! לדרוס אותם, לגזול מהם את זכויותיהם ושאר פעולות רעות ומבישות, זו אינה דרך היהדות. אמנם, "בא להרגך – השכם להרגו" (ברכות נח א, סב ב; יומא פה ב), אך אם אינו בא להרגך, למה זה תתעלל בו?

מעיון בויקי על העיתונאית הנמרצת הזו, מלאני פיליפס, עולה כי בין שאר דעותיה הרדיקליות, מתנגדת הלה באופן גורף להומוסקסואליות. להלן ציטוט מויקיפדיה:

She opposes civil partnerships for homosexuals, calling them "toxic," and arguing that "the traditional family […] has been relentlessly attacked by an alliance of feminists, gay rights activists, divorce lawyers and cultural Marxists who grasped that this was the surest way to destroy Western society."[29] She argued that giving IVF fertility treatment to lesbians would "help destroy our understanding of human identity," and said the opposition to it represents "a fight back to save our civilisation."

על הפסקא הזו תבוא רשימה נפרדת, כמובן. לענין הרשימה הנוכחית, מה שחשוב זו התהייה, אם – בגלל שדעותיה בנושאים מסוימים שונות משלי ואינני מכבדת אותן כלל (מה לעשות, אין לי סבלנות או אהדה למי שפועל נגדי ואינו מאפשר לזולתו לחיות כראות עיניו) – אני אמורה לדחות גם את אלה הנושקות לשלי (תרתי משמע)? לא נראה לי. האם לכן?

הגרסא המקוצרת:

"דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים" (קהלת ט',י"ז)

יום המשפחה

פַספוס חוזר מן הגנון, שפתיו נוטפות שיר הלל לאִמו לכבוד יום המשפחה. הגננת טרחה והכינה ועמלה לפאר ולרומם את תחושת השייכות למשפחה והינוקא מחרה-מחזיק אחריה. פעם זה היה "אמא יש רק אחת" ועם השנים וההתפכחות למציאות – גילינו שלמשפחה פנים מגוונות וכי צורות שונות לה ולא תמיד לטעמו של מאן דהוא, בעיקר לא של החרדי, השמרן ודומיהם. כל צורת החשיבה החד-כיוונית שהיינו רגילות לה, תפסה תפנית ובמקומות בהם שוררת נאוֹרוּת – גילו כי עדיף לקבל את השׁוֹנוּת שבנו מאשר להטמין את הראש בחול ולהחביאה עמוק בנבכי ארונות באושים. 

השאלה היא, מהי שׁוֹנוּת וביחס למה? האם מיעוט פרושו שׁוֹנוּת? מה נחשב לנורמטיבי? האם זה מה שדעת הרוב קובעת? למה? אם מאן דהיא חיה את חייה כראות עיניה ואינה פוגעת באף אחד (חוץ מבאלה שחושבים שכל העולם צריך לחיות על פי השקפת עולמם ורואים לעצמם חובה להכריח את זולתם לסגוד למה שלא מתאים), למה שזה יחשב כשׁוֹנוּת במקום כעוד פן לצורת חיים לגיטימית? למה מי שקובע מהי נורמה הוא זה הנמצא בשלטון וסוחט את זולתו?

אנחנו רגילים לחשוב לפי מה שהאכילו אותנו וקשה לנו לפתוח את דעתנו בפני דברים חדשים לנו, שעומדים בפני עצמם (אכן, גם אם זה בשונה למה שידוע לנו). פעם זה היה זכר, נקבה, ילד (רצוי בן, כמובן). אחר כך הגיעו הנישואין – רק עם בני זוג מאותו רקע – להם נלוותה מצוות פרו ורבו ורבו ורבו ורבו… שפורשה ברבות הימים שאפשר להסתפק בבן ובת ואז הושלמה המצוה ומותר לנוח. עד שיבוא רב אחר ויסתור את ההלכה הזו, כמובן.

נסתרות דרכי החיים, איך הם מפגישים בני ובנות אדם וחוה זו עם זו וזה עם זה ושאר הצֵרופים ולמרות הרקעים השונים – מחליט הזוג לקשור את חייו זה/ו עם זה/ו (זה כדי לכסות את כל האפשרויות, עברית שפה מגוונת היא). הנה צֵרוף מעניין: אֵם אמריקאית ממוצא סיני, אב יהודי ושתי בנות. איך מקיימים משפחה כזו? אלו ערכים מעבירים לצאצאים?

עת אנו חוגגים את יום המשפחה, כדאי גם לזכור את אלה שאין להם משפחה במובן הנכון של המלה, אלה החווים התעללות, השפלה ושאר מרעין בישין מידי אלה שאמורים להגן עליהם, לעטוף אותם ברחמים, לגדל אותם באהבה ולזקוף את נפשם.

הגרסא המקוצרת:

משפחה זה בית, חום, אהבה.