הקיץ האחרון

הקיץ האחרון לא היטיב עימנו ולראיה – גל החום הלוהט שזה שלח לעברנו, נוגס בנו בכל פה, מאכֵּל את הכל. אני אוהבת חום וחמסינים, אך זה היה למעלה מכוחותי. זה התיש, זה הצליף, זה מצץ את לשד עצמותינו עד תום, אינו מותיר בנו אף חלקה טובה.

היה לנו חורף אחד, בו הכרנו, וקיץ אחד, בו נפרדנו ובאמצע – אביב מלבלב. רומן קצר, לא מספק, לא מה שחיפשתי.

שתי נשים בשלות ספונות בתוך מכונית ברחוב הריק, החשוך, מגששות בזהירות זו בתוך זו, תרות אחר חיבה. הגשם מתגבר, הולם מסביב בחוזקה, מרעיד את אמות הספים. לא היה לנו קר ולא רק בשל החימום. לוהטת תחת ידייך, התפללתי שלא יגמר לנו לעולם. קיויתי שאת האחת, המיועדת לי. דמיינתי את שתינו יחד תחת אותה קורת גג, זורמות עם החיים בטוב, באושר, בשמחה. לתמיד.

 

© Dot Van Der Vyver

קפה ראשון בבוקר, הלחמניה העגולה עם השומשום שחיממת לי, מושחת אותה בשוקולד טעים, נמס, החיבוק החם, האוהב, ארוחת הערב שהכנתי לנו, ובין לבין – הצחוקים, השיחות הקטנות, הצלצולים בין המטלות, העבודה שלך, העבודה שלי. פכפוך החיים.

© Aviv Russ

 

אביב בפאריז. העיר מלבלבת אלינו בפרחים הקטנים הנושרים על המדרכות המחוספסות. ריחות משכרים באויר החמים. משוטטות בגדה השמאלית. סימון דה בובואר חיתה כאן, מן הסתם טיילה ברחובות, הסתובבה בין בתי הקפה, הסבה בהם והגתה עמוקות מחשבות חכמות אותן הפכה למלים כתובות בספרים חשובים. הלהט בו את מספרת לי עליה, ידך חובקת את כתפי. אני מביטה בעינייך, כמה אני אוהבת אותך! כמה זמן זה ימשך? הלואי לנצח!

© Sharon Har Paz

בקיץ לאחריו, את הסתובבת חסרת מנוחה, אורזת בהחבא את שאריותייך. כבר לא היתה תקוה. מה כבר נותר לנו לומר זו לזו? גורנישט. אני מנסה לקלח את המלים שלך, להסיר מהן את המלח הצורב, הפורע את הפצעים שוב ושוב, אינו מניח להם להגליד.

"איפה שמת לי את השנפנף?" את שואלת במפגיע אחרי ימים של שתיקה מעיקה.

ממתי אני ממונה על הסדר בחפצייך, אני שואלת בלבי, מבכרת להתחפר בשתיקתי ולא לזכותך בתשובה ראויה. הו, איזו תשובה יש לי בשבילך! לכי כבר! לכי כבר! לכי!!! צאי כבר מחיי!!!

כדור האש בהק בעוצמה, שורף בדממה את כל אשר נקרה בדרכו. המלים בינינו דעכו ולא חזרו יותר. כבר לא היה טעם. חול דקיק, בלונדי, נגרס בין שיני השבורות, סודק את שְׂפתַי החרֵבות.

זה היה הקיץ האחרון. לאחריו בא חורף נצחי, אפור-לבן, מסנוור, מקפיא.

כ"ח בשבט התשע"א 2.2.2011

© Sharon Har Paz

הגרסא המקוצרת:

חורף של התחלה, אביב מלבלב, קיץ אחרון.

קישורים מומלצים:

1. LAST SUMMER ויקי

2. Scene from Last Summer

3. אפריל בפאריז Sarah Vaughan

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  On 14 בפברואר 2011 at 12:48

    כתיבה שממש נוגעת בנשמה.
    צורבת ומדוייקת.
    אהבתי שרון. תמשיכי. את ממש טובה.

  • שרון הר פז  On 14 בפברואר 2011 at 13:39

    תודה, גלי!
    אני אוהבת את העיצובים המקסימים שלך. את מצוינת ביותר בתחומך!
    חג אהבה שמח.

  • משה  On 15 בפברואר 2011 at 14:23

    הלכות שנפנפים מוּבלים בדרך בה אין השנפנף משתנפנף למעט בעליו.  
    [חוּצמזה, מה רע בקצת חורף????]

    • שרון הר פז  On 15 בפברואר 2011 at 14:26

      קוידעם כל, אני לא אוהבת חורף!!!
      שנית, אל תשאל כמה שאלות קיבלתי על השנפנף ההוא…
      שלישית, תודה על תגובתך.

  • בראשית  On 27 במרץ 2011 at 5:29

    כל יום צריך להיות חג לאהבה, אבל מצערת העובדה שבישראל, יהודים חוגגים את יום ולנטיין הקדוש, כחג האהבה. מצער שהצלחתה של חברת כרטיסי הברכה הולמרק הצליחה להחדיר חגיגות של חג כל כך לא יהודי…
    מי היה צמד הזמרים שחגג את האהבה כל הזמן…. הדודאים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: