ארכיון חודשי: מאי 2011

השבוי כמשל והממשלה לשנינה


והיכן הם הנעדרים כולם?

16 באוקטובר 1986. החדשות במבט מספרות על תקיפת מטוסי חיל האויר בלבנון ומביאות תמונות מהשטח, כיצד מחלצים את הטייס. לנווט אין זכר. מה קרה שם, אני שואלת את עצמי בתדהמה, האם הטייס חשוב יותר מן הנווט? למה אי אפשר היה לחלץ את שניהם?

שנים עוברות. רבות. אין סימן חיים, פתאום יש סימן חיים קלוש ושוב – דממה מוחלטת. עד עצם היום הזה איננו יודעים מה באמת קרה לרון ארד, לא באופן רשמי, כי הרי לעם אין זכות לדעת מה נפל בגורלו של אחד מבניו הלוחמים. ומה קרה בקרב על סולטן יעקב? איך זה שאין אנו יודעים עד עצם היום הזה דבר על הנעדרים? איך זה שמי שמופקד על הנושא (יש כזה בכלל?) אינו הופך עולמות ומוצא תשובות?

גלעד שליט נולד בשנה בה נפל רון ארד בשבי. אתרע גורלו וגם הוא נשבה במסגרת שירותו בצבא. מה עשו ממשלות ישראל כדי לפדותו? ביטויים מבזים כמו "מחיר החופש", "המחיר גבוה מדי", "אסור לנו לשחרר רוצחים", "דם על הידיים" נזרקים אלינו מהממשלות השונות כדי לחפות על אוזלת ידן ומלים בלתי נתפשות סוקלות את הנורמות והערכים עליהם גדלנו וחונכנו. נפל דבר בממשלות ישראל ובחלק מהעם: "לא בכל מחיר!" מצוה חשובה כפדיון שבויים הופכת למרמס. הערכים שלנו מתמסמסים. איש-איש לפרטיותו. כעם, אנחנו הולכים ומתפזרים, הולכים ומתפוררים, יוצאים מכלל אחדות. ליכוד הוא רק שם של מפלגה מזיקה ומיותרת.

כל רגע חולף, כל שנה שעוברת, אינם מיטיבים עם אף אחד, לא כל שכן עם מי שנמק בשבי, בני משפחתו וקרוביו, אלה ששום דבר אינו יכול להשכיח מהם את קיומו. מפליא אותי כיצד מסוגלים העומדים בראשינו להרדם בלילה כשהם יודעים היטב שלא טרחו לנקוף אצבע כדי להציל נפשות מישראל המתייסרות לחינם.

ובימים האלה של 63 שנים לעצמאות מדינתנו, אין מלך בישראל, אין מי שימשול בתבונה וברגישות וינהיג אותנו לעתיד מוסרי וערכי. בימים הללו רק הרייטינג מושל בכיפה ומטמטם את העם וכבר אין מושיע בצר לנו. בימים האלה בקושי יוצאים מנהיגינו ידי חובה ומזכירים לפרקים את שבויינו ונעדרינו אך ורק למראית עין, שלא יבחינו שערלי לב הם כשאין מדובר במשפחותיהם ובמקורביהם.

הערת שוליים:

למעשה, רציתי לכתוב על טקס יום העצמאות בהר הרצל, על ההטרדה השנתית את מנוחתו של חוזה המדינה ובפיזוזים סמוך לקברו (אמי ז"ל היתה מצקצקת כל שנה בלשונה ונדה בראשה בצער למראות ומקוננת על כי כגויים היינו לחגוג בבית קברות), על השעמום, על הנאום הלעוס של יו"ר הכנסת, על שאין שאר-רוח. אלו ערכים אנו מנחילים לדורות הבאים? ואז קראתי את הידיעה על יואל שליט, שעשה מעשה אמיץ וניסה להסב את תשומת הלב לדבר הבוער, האמיתי.

הגרסא המקוצרת:

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקוה. העוד לא אבדה תקוָתנו?

קישורים מומלצים:

  1. רון ארד ויקיפדיה
  2. גלעד שליט ויקיפדיה
  3. פדיון שבויים ויקיפדיה
  4. הקרב על סולטן יעקוב ויקיפדיה
  5. התשובה נישאת ברוח אליה טל
  6. איך קוראים לאהבה שלי יהודה פוליקר

דקת דומיה Moment of Silence

נפש יהודיה הומיה  Jewish soul thrilled

"אני מצטער", הוא אומר לי בפנים רציניות, "אבל עם כל הכבוד, אני לא מצליח להתחבר לאבל הזה. אני לא איבדתי אף אחד."

"לא עמדת דום?" אני שואלת בקול הבוקע מנפש סוערת.

"עמדתי. כולם עמדו, אז לא יכולתי שלא, אבל לא הרגשתי כלום." מבטו אפילו לא חומק ממני.

"I'm sorry," he says to me with a serious expression, "but with all due respect, I can't connect to this grief. I haven't lost anyone."

"Did you not stand at attention?" I ask with a voice coming out of a turbulent soul.

"I stood. Everyone stood, so I couldn't be different, but I felt nothing." His gaze didn't even elude from mine

אני משתדלת ליצב את פני כמיטב יכולתי כדי לא להציג בגלוי את הזלזול והבוז הנאבקים להתבטא בהן. "עליך לשמוח בחלקך על שלא חוית איבוד נפש קרובה ויקרה לך במלחמה, בטרור, במילוי תפקידה ובשאר רָעוֹת ונוראות לא עלינו", אני משיבה לו. "יחד עם זאת, יש דבר הנקרא 'שייכות לאומה', שייכות לאותו גורל, מה שמלכד אותנו בַּמיוחדות שלנו ומבדיל אותנו מעמים אחרים. גם הדור שלי וגם שלך שילם במיטב בניו ובנותיו, כך שגם אם לא הכרת אותם אישית, עליך לחלוק כבוד לנופלים", אני מטיפה לו ציונות, "לכל אותם שלחמו למען הארץ שלנו." אני מונעת ממנו הרצאה שלמה, המוכנה עימי תמיד, בנוגע לתמיכה שהתושבים והמדינה צריכים לתת גם לפצועים ולא לשכוח אותם. את הנופלים עוד מנציחים, אך מה עם הפצועים?

I try to stabilize my face as best I can so as not to openly display the scorn and contempt that are fighting to be expressed on it. "You must be contented with your lot for not experiencing a loss of a close and dear soul in war, in terror, in its line of duty, and in other evils and horrors that shouldn't come upon us," I reply. "At the same time, there is something called 'affiliation to the nation', sharing the same destiny, which unites us with our own specialness and sets us apart from other nations. Both my generation and yours paid with the best of its sons and daughters, so even if you did not know them personally, you must pay respect to the fallen," I preach him Zionism, "to all those who fought for our country." I prevent him from a complete lecture that is always ready with me, about the support the residents and the state should give the wounded as well and not forget them. The fallen they still commemorate, but what about the wounded?

"סליחה, אבל כבוד לנופלים יש לי!" הוא מוחה. הפנים שלי הרי אינם עשויים ברזל ומן הסתם הוא קלט את ההבעה שחמקה ולא החמיאה לו. "אבל אני לא חושב שאני צריך לעמוד דום בצפירה. בשום ארץ אין את זה! אף אחד לא מוכרח לעמוד דום באמצע הרחוב!"

"Excuse me, but I have respect for the fallen!" He protests. After all, my face is not made of iron, and he must have caught the expression that eluded and didn't flatter him. "But I don't think I have to stand at attention in the siren. No country has that! No one has to stand at attention in the middle of the street!"

"להגיד לך שאני מזועזעת? אז הנה, אני אומרת. אין כאן ענין של הכרח, אלא של מתן כבוד למי שמסרו נפשם כדי שנוכל לחיות פה. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב! אתה נולדת בארץ, חונכת פה, אני מכירה את הוריך – אנשים טובים ופטריוטים. איפה טעה הדור שלי בחינוך הדור שלך? אתם חסרי כל ערכים!"

"Should I tell you that I'm shocked? So here, I say. It's not a matter of necessity, but of honouring those who gave their lives so we can live here. I just don't know what to think! You're born in Israel, you were educated here, I know your parents – they are good and patriots. Where has my generation been wrong in educating your generation? You are devoid of any values!"

"לסרב לציית לקולקטיב, זה לא חסרי כל ערכים!" הוא מתריס נגדי בפנים מאדימות. "יש לנו ערכים! אולי אין הם מתאימים למה שחינכתם אותנו, אבל אנחנו לא עדר ויש לנו זכות לחשוב ולהתנהג אחרת!"

"להיות פטריוט ולהרגיש שייך לָעם, זה לא עדר, אלא מתן כבוד למי שלחמו נגד הקמים עלינו להשמידנו. אני לא צריכה להזכיר לך שלוא היתה לנו מדינה בזמן הנאצים – לא היתה מתרחשת השואה, לפחות לא במימדים האלה. אני ממש לא מבינה איך זה שאין לך את התחושה הזו של האחדות עִם העַם שלך."

"Refusing to obey the collective, it's not devoid of any values!" He defies me with his face reddening. "We do have values! They may not fit what you brought us up to, but we are not a herd and we have the right to think and behave differently!"

"To be a patriot and have a sense of belonging to the people is not a herd, but it's honouring those who fought against those who wish to destroy us. I really don't understand how you don't have it that sense of unity with your people."

***

כמה שעות לפני כן, אני מוצאת את עצמי בכפר קרע. כל החישובים שעשיתי עת קבעתי תור דחוף לרופא הא.א.ג., התמוססו נוכח המציאות. רכבי התקלקל, הטרמפ שהיה לי מקציר מיהר מאוד להגיע לְאזכרה והותיר אותי בכניסה לכפר. אני מטפסת על הגבעה בכיוון המרפאה, מנסה לקצר דרך הסמטאות. ואז… קול הסירנה מחריש האוזניים תופס אותי ליד אחד הבתים. בלי לחשוב הרבה, מתוך אינסטינקט הטבוע בי מילדותי כבת העם הזה, אני נעצרת מיד במקום ועומדת דום בסמטא הריקה, מתיחדת עם זכר הנופלים. אין אף נפש חיה מסביבי. שתי דקות שלמות זועקת הסירנה ברמה.

A few hours before, I find myself in Kfar Kara. All the calculations I did while making an urgent appointment to the EAG doctor dissolved in the face of reality. My car broke down, the ride I had from Katzir was in a hurry to get to a memorial service and left me at the entrance to the village. I climb the hill in the direction of the clinic, trying to cut through the alleys. And then… The deafening siren sound catches me by one of the houses. Without thinking much, from the instinct inherent in my childhood as a daughter of my people, I immediately stop on the spot and stand at attention in the empty alley, honouring the memory of the fallen. There is no living soul around me. For two whole minutes the siren screams out loud.

אני ממשיכה בדרכי. מרימה את ראשי ומבחינה באשה העומדת על מרפסת ביתה, כוס קפה לפותה בידה, פניה מכורכמות. האם מצער? מזעם? משנאה? אולי בהשתתפות?

I continue on my way. Lifting my head, I notice a woman standing on the balcony of her house, a cup of coffee is gripped in her hand, her face gloomy. Is it of sadness? Of fury? Of hate? Maybe participating?

הגרסא המקוצרת:

עדיין אני מתעקשת שבטקס יום הזכרון צריך הנשיא להגיש את הזר לאלמנה התורנית ולא להפך. כמו כן, אני מעדיפה לא לשמוע ביום הזה את דבריהם התפלים של הפוליטיקאים, אלא את בני המשפחות – הם אלה שצריכים לדבר על יקיריהם שנפלו.

The short version:

I still insist that at the Memorial Day ceremony, the President should submit the bouquet to the widow and not vice versa. Also, I'd rather not hear the politicians' insipid words on this day, but the family members – they're the ones who need to talk about their fallen loved ones.

 

 

 

 

מוקדש לאמי Dedicated to my Mother

ולשאר ניצולי השואה, שחוו, שזכרו, שציוו עלינו לזכור ולא לשכוח לעולם

And to the rest holocaust survivors that experienced, remembered, and ordered us to remember and never forget

זה התחיל בקול דממה דקה. אחר-כך היה מין רחשוש עמום שהלך והתגבר, מעין זמזום של זבוב מתקרב. זה לא היה זבוב. גם לא יתוש.

It started with a tinny silence. Then, there was a kind of a dim rustle that grew stronger, a sort of a fly's buzz approaching. It wasn't a fly. Not even a mosquito.

קריאות העיטים הפרושים על הרגבים, תרים אחר מזון להרגיע את הבטן המקרקרת, מהדהדים בשמיים, מעל לראשי. הצפרדעים מקפצות סביב, מקרקרות בחדוה, מברכות זו את זו על הבוקר הנעים. מבעד לעננים האפורים, מבצבצות קרניים חלשות, נוגעות בהיסוס באדמה, מנסות להאיר. קר, אך לא ממש נורא. אני רגילה לִכפור קפוא, כשממש מקפיא והדרך היחידה להתחמם היא להשאר צמודה לאח הבוערת. כמאפיה היחידה בעיירה, דולקת האש אצלנו בבית תמיד, יומם וליל. יתרון. לא כמו בבתים אחרים, בהם ידם של דייריהם אינה משגת ועליהם לנהוג בחסכנות גם במחיר של מחלות.

The cries of the hawks that were spread out on the clods, looking for food to satisfy their grumbling bellies, are echoing in the sky, over my head. The frogs are jumping around, gaily croaking, blessing each other for the pleasant morning. Through the grey clouds, soft rays sprout, hesitantly touching the ground, trying to shine. It cold, but not too bad. I am used to the frozen frost, when it's really freezing and the only way to get warm is to stay close to the burning fireplace. As the solely bakery in the town, the fire is constantly burning at our home, day and night. It is an advantage. Unlike other homes, where their residents can't afford and they must make ends meet even with the price of diseases.

ידי סמוקות. אני משפשפת בחוזקה את הבד העיקש, הקשה. המים בנהר שוצפים, שוטפים את הסבון. הקצף מבעבע הלאה, אל מקום שמעולם לא הייתי בו וכפי שזה נראה – גם לא אהיה. כשנחה עליה הרוח, מספרת לי אמא סיפורים על מקומות מעניינים במעלה הנחל, מקומות אותם לא תשזופנה עיני לעולם. מקומות דמיוניים. לאמא יש דמיון פורה.

My hands are red. I rub the tough stubborn material firmly. The water in the river is streaming, washing away the soap. The foam bubbles on, to a place where I never visited, and as it seems – I'll never be there. When inspired, my mother tells me stories about interesting places upstream, places I will never lay my eyes on. Imaginary places. Mother has a fertile imagination.

עוד מעט ימלאו לי שמונה-עשרה. מעולם לא יצאתי את גבולות העיירה, מעבר לנהר הזה. מעולם לא נוצר אצלנו הצורך לחצות את המים או לשוט במורד. אין לי אפילו מושג לאן זה מוביל. פעם, בנו אחי סירה קטנה מהעצים שהצליחו לקושש, אלה שנותרו לפליטה מן המנסרה, אך לא הרחיקו שוט מעבר לכמה משטים במעגלים, קרוב לחוף. אותי לא לקחו איתם. מעניין איך זה לצוף על המים בתוך סירה…

I'll be eighteen shortly. I never got out of this town, pass this river. There wasn't ever a need to cross the water or to sail downstream. I have no clue where it leads. Once, my brothers built a little boat from wood they managed to gather, remains from the local sawmill, but they didn't manage to sail far, not more than a few meters in circles, near the riverbank. They didn't take me with them. I wander how it is to float on the water within a boat…

ה-זזזזזזז מתקרב… לאן נעלמו הצפרדעים? כאילו בלעה אותן האדמה. הציפורים, שקודם דאו בנחת והנעימו את אוזנַי בציוציהן הערבים, מתרוצצות עכשו כה וכה, מבקשות מנוח לכפות רגליהן ומסתור לעצמן. אני עוקבת אחריהן במבטי. באופק, מכיוון ההרים, עשן מסתלסל, מגיע עד העיירה שלנו. מוזר. זה לא בוקר של אח בוערת. הגברים יצאו לפרנס והנשים אף הן אינן רובצות על מרבצן, אלא נעות ברחבי ביתן וגינתן, פעילות כנמלים. האש תוצת רק בצהרים לטובת בישול ארוחת הערב לגברים השבים מעיסוקיהם.

The zzzzzzz is getting near… Where did the frog disappear? As if the earth swallowed them. The birds that previously glided leisurely and pleased my ears with their nice twitting, are running around now, seeking for a place to rest their feet and a refuge for themselves. I follow them with my eyes. In the horizon, from the mountains direction, a smoke curls up, reaches our town. Weird. It's not a morning for a burning fireplace. The men went out to make a living and the women also don't sit down wasting time, but move around their house and garden, busy like ants. The fire will only be set at noon, in favour of cooking dinner for the men that come home from their occupations.

עכשו זה הפך להיות טרררררר. הטרטור הולך וגובר. מעולם לא הגיע אל אוזני כקול הזה. סקרנית, אני עולה אל השביל. ענן אבק מקדם את פני, מכסה אותי כולי, נדבק אל בגדי ואל ידי הלחות. ואז, מבעד לאובך, נגלה לעיני מראה מוזר: גלגל מתקרב לעברי, לצדו מין עגלה מוזרה, שונה מאלה שיש אצלנו, אותן גורר הסוס. פה אין סוס, למרות שאדם נראה רכוב על הדבר הזה, שתי רגליו משתלשלות משני צדי אוכף. וזה זז, נוסע. ומרעיש. אני זזה הצדה, עיני דומעות מגרגרי החול החודרים, בקושי נושמת.

Now it became to be trrrrrrr. The rattle increases. I never heard such a sound before. Curious, I go up the path. A cloud of dust greets me, covers me entirely, stuck to my cloths and to my wet hands. An then, behind the haze, I saw a weird scene: a wheel approaches towards me, an odd cart at its side, different to what we have with a horse pulls. Here there isn't any horse, despite that a man seems to ride on this thing, his legs are hanging from both sides of a saddle. And it moves, rides. And makes a big noise. I move aside, my eyes filled with tears due to the penetrating grands of sand, hardly breathing.

מבעד לענן, אני סופרת עשר עגלות מוזרות כאלה. בכולן רוכב אדם ולצדו, ישוב בעגלה, אדם נוסף, שניהם בבגדים אחידים מבד אפור-שחור, חובשים מין כובע עגול שבחיים לא ראיתי. אחריהם, כמו אחרי ארון המת אצלנו, צועדות שורות ישרות של חיילים בהליכה מוזרה, צפרדעית, אך נמרצת, רגליהם מונפות בדיוק מופתי אל על ומורדות חזרה אל האדמה בכוח, רומסות כל שבדרכן.

Through the cloud, I count ten of these weird carts. In each of them a man rides and at his side, seated in the cart, another man, both wearing unified cloths made from a grey-black material, wearing a kind of a round hat which I never saw before in my life. After them, like we are going after a dead's coffin, straight lines of soldiers march in a strange way, like frogs, but energetic, lifting their legs up and lowering them back firmly to the ground in a perfect punctuality, crushing everything in their way.

עוד לא סיימתי לכבס, חולפת בראשי הדווי המחשבה. עוד לא…

I didn't finish washing my laundry yet, the thought crosses my painful mind. Not yet…

[מתוך "לפעמים צריך בכח", רומן שלי בכתובים]

[From "Sometimes You Need to use Force", my novel, a working progress]

הגרסא המשלימה:

לזכור ולעולם לא לשכוח את אשר עשה עמלק הארור לעמנו.

The completing version:

Remember and never forget what the cursed Amalek did to our people.

קישורים מומלצים:

  1. וישקוב, העיירה בה נולדה אמי וחייתה עד לפלישת הנאצים
  2. תמונות מוישקוב
  3. עוד על וישקוב

 

Recommended links:

1. Wyszków, the town where my mother was born and lived until the Nazis invasion.

2. Photos of Wyszków

3. More about Wyszków