מוקדש לאמי

ולשאר ניצולי השואה, שחוו, שזכרו, שציוו עלינו לזכור ולא לשכוח.

זה התחיל בקול דממה דקה. אחר-כך היה מין רחשוש עמום שהלך והתגבר, מעין זמזום של זבוב מתקרב. זה לא היה זבוב. גם לא יתוש.

קריאות העיטים הפרושים על הרגבים, תרים אחר מזון להרגיע את הבטן המקרקרת, מהדהדים בשמיים, מעל לראשי. הצפרדעים מקפצות סביב, מקרקרות בחדוה, מברכות זו את זו על הבוקר הנעים. מבעד לעננים האפורים, מבצבצות קרניים חלשות, נוגעות בהיסוס באדמה, מנסות להאיר. קר, אך לא ממש נורא. אני רגילה לִכפור קפוא, כשממש מקפיא והדרך היחידה להתחמם היא להשאר צמודה לאח הבוערת. כמאפיה היחידה בעיירה, דולקת האש אצלנו בבית תמיד, יומם וליל. יתרון. לא כמו בבתים אחרים, בהם ידם של דייריהם אינה משגת ועליהם לנהוג בחסכנות גם במחיר של מחלות.

ידי סמוקות. אני משפשפת בחוזקה את הבד העיקש, הקשה. המים בנהר שוצפים, שוטפים את הסבון. הקצף מבעבע הלאה, אל מקום שמעולם לא הייתי בו וכפי שזה נראה – גם לא אהיה. כשנחה עליה הרוח, מספרת לי אמא סיפורים על מקומות מעניינים במעלה הנחל, מקומות אותם לא תשזופנה עיני לעולם. מקומות דמיוניים. לאמא יש דמיון פורה.

עוד מעט ימלאו לי שמונה-עשרה. מעולם לא יצאתי את גבולות העיירה, מעבר לנהר הזה. מעולם לא נוצר אצלנו הצורך לחצות את המים או לשוט במורד. אין לי אפילו מושג לאן זה מוביל. פעם, בנו אחי סירה קטנה מהעצים שהצליחו לקושש, אלה שנותרו לפליטה מן המנסרה, אך לא הרחיקו שוט מעבר לכמה משטים במעגלים, קרוב לחוף. אותי לא לקחו איתם. מעניין איך זה לצוף על המים בתוך סירה…

ה-זזזזזזז מתקרב… לאן נעלמו הצפרדעים? כאילו בלעה אותן האדמה. הציפורים, שקודם דאו בנחת והנעימו את אוזנַי בציוציהן הערבים, מתרוצצות עכשו כה וכה, מבקשות מנוח לכפות רגליהן ומסתור לעצמן. אני עוקבת אחריהן במבטי. באופק, מכיוון ההרים, עשן מסתלסל, מגיע עד העיירה שלנו. מוזר. זה לא בוקר של אח בוערת. הגברים יצאו לפרנס והנשים אף הן אינן רובצות על מרבצן, אלא נעות ברחבי ביתן וגינתן, פעילות כנמלים. האש תוצת רק בצהרים לטובת בישול ארוחת הערב לגברים השבים מעיסוקיהם.

עכשו זה הפך להיות טרררררר. הטרטור הולך וגובר. מעולם לא הגיע אל אוזני כקול הזה. סקרנית, אני עולה אל השביל. ענן אבק מקדם את פני, מכסה אותי כולי, נדבק אל בגדי ואל ידי הלחות. ואז, מבעד לאובך, נגלה לעיני מראה מוזר: גלגל מתקרב לעברי, לצדו מין עגלה מוזרה, שונה מאלה שיש אצלנו, אותן גורר הסוס. פה אין סוס, למרות שאדם נראה רכוב על הדבר הזה, שתי רגליו משתלשלות משני צדי אוכף. וזה זז, נוסע. ומרעיש. אני זזה הצדה, עיני דומעות מגרגרי החול החודרים, בקושי נושמת.

מבעד לענן, אני סופרת עשר עגלות מוזרות כאלה. בכולן רוכב אדם ולצדו, ישוב בעגלה, אדם נוסף, שניהם בבגדים אחידים מבד אפור-שחור, חובשים מין כובע עגול שבחיים לא ראיתי. אחריהם, כמו אחרי ארון המת אצלנו, צועדות שורות ישרות של חיילים בהליכה מוזרה, צפרדעית, אך נמרצת, רגליהם מונפות בדיוק מופתי אל על ומורדות חזרה אל האדמה בכוח, רומסות כל שבדרכן.

עוד לא סיימתי לכבס, חולפת בראשי הדווי המחשבה. עוד לא…

[מתוך "לפעמים צריך בכח", רומן שלי בכתובים]

הגרסא המשלימה:

לזכור ולעולם לא לשכוח את אשר עשה עמלק הארור לעמנו.

קישורים מומלצים:

  1. וישקוב, העיירה בה נולדה אמי וחייתה עד לפלישת הנאצים
  2. תמונות מוישקוב
  3. עוד על וישקוב (באנגלית)
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 3 במאי 2011 at 19:39

    את מיטיבה להתבטא ולהשתמש במילים כדי לפסל תמונה.
    כישרון!
    הזיכרון של הנספים ומצוקותיהם, של הרוע שנכפה עליהם, של הזדון והרשעות שהיו מנת חלקם – את הזיכרון הזה נמשיך לשמר ונקים עוד ועוד אתרי הנצחה המציגים לראווה את הזוועה וקוראים תיגר עליה.
    יהי זכרם של הנספים ברוך.

    נקווה לטוב.

  • שרון הר פז  On 4 במאי 2011 at 8:43

    תודה על המחמאה, תרצה🙂
    רק טוב, אמן!

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: