דקת דומיה Moment of Silence

נפש יהודיה הומיה  Jewish soul thrilled

"אני מצטער", הוא אומר לי בפנים רציניות, "אבל עם כל הכבוד, אני לא מצליח להתחבר לאבל הזה. אני לא איבדתי אף אחד."

"לא עמדת דום?" אני שואלת בקול הבוקע מנפש סוערת.

"עמדתי. כולם עמדו, אז לא יכולתי שלא, אבל לא הרגשתי כלום." מבטו אפילו לא חומק ממני.

"I'm sorry," he says to me with a serious expression, "but with all due respect, I can't connect to this grief. I haven't lost anyone."

"Did you not stand at attention?" I ask with a voice coming out of a turbulent soul.

"I stood. Everyone stood, so I couldn't be different, but I felt nothing." His gaze didn't even elude from mine

אני משתדלת ליצב את פני כמיטב יכולתי כדי לא להציג בגלוי את הזלזול והבוז הנאבקים להתבטא בהן. "עליך לשמוח בחלקך על שלא חוית איבוד נפש קרובה ויקרה לך במלחמה, בטרור, במילוי תפקידה ובשאר רָעוֹת ונוראות לא עלינו", אני משיבה לו. "יחד עם זאת, יש דבר הנקרא 'שייכות לאומה', שייכות לאותו גורל, מה שמלכד אותנו בַּמיוחדות שלנו ומבדיל אותנו מעמים אחרים. גם הדור שלי וגם שלך שילם במיטב בניו ובנותיו, כך שגם אם לא הכרת אותם אישית, עליך לחלוק כבוד לנופלים", אני מטיפה לו ציונות, "לכל אותם שלחמו למען הארץ שלנו." אני מונעת ממנו הרצאה שלמה, המוכנה עימי תמיד, בנוגע לתמיכה שהתושבים והמדינה צריכים לתת גם לפצועים ולא לשכוח אותם. את הנופלים עוד מנציחים, אך מה עם הפצועים?

I try to stabilize my face as best I can so as not to openly display the scorn and contempt that are fighting to be expressed on it. "You must be contented with your lot for not experiencing a loss of a close and dear soul in war, in terror, in its line of duty, and in other evils and horrors that shouldn't come upon us," I reply. "At the same time, there is something called 'affiliation to the nation', sharing the same destiny, which unites us with our own specialness and sets us apart from other nations. Both my generation and yours paid with the best of its sons and daughters, so even if you did not know them personally, you must pay respect to the fallen," I preach him Zionism, "to all those who fought for our country." I prevent him from a complete lecture that is always ready with me, about the support the residents and the state should give the wounded as well and not forget them. The fallen they still commemorate, but what about the wounded?

"סליחה, אבל כבוד לנופלים יש לי!" הוא מוחה. הפנים שלי הרי אינם עשויים ברזל ומן הסתם הוא קלט את ההבעה שחמקה ולא החמיאה לו. "אבל אני לא חושב שאני צריך לעמוד דום בצפירה. בשום ארץ אין את זה! אף אחד לא מוכרח לעמוד דום באמצע הרחוב!"

"Excuse me, but I have respect for the fallen!" He protests. After all, my face is not made of iron, and he must have caught the expression that eluded and didn't flatter him. "But I don't think I have to stand at attention in the siren. No country has that! No one has to stand at attention in the middle of the street!"

"להגיד לך שאני מזועזעת? אז הנה, אני אומרת. אין כאן ענין של הכרח, אלא של מתן כבוד למי שמסרו נפשם כדי שנוכל לחיות פה. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב! אתה נולדת בארץ, חונכת פה, אני מכירה את הוריך – אנשים טובים ופטריוטים. איפה טעה הדור שלי בחינוך הדור שלך? אתם חסרי כל ערכים!"

"Should I tell you that I'm shocked? So here, I say. It's not a matter of necessity, but of honouring those who gave their lives so we can live here. I just don't know what to think! You're born in Israel, you were educated here, I know your parents – they are good and patriots. Where has my generation been wrong in educating your generation? You are devoid of any values!"

"לסרב לציית לקולקטיב, זה לא חסרי כל ערכים!" הוא מתריס נגדי בפנים מאדימות. "יש לנו ערכים! אולי אין הם מתאימים למה שחינכתם אותנו, אבל אנחנו לא עדר ויש לנו זכות לחשוב ולהתנהג אחרת!"

"להיות פטריוט ולהרגיש שייך לָעם, זה לא עדר, אלא מתן כבוד למי שלחמו נגד הקמים עלינו להשמידנו. אני לא צריכה להזכיר לך שלוא היתה לנו מדינה בזמן הנאצים – לא היתה מתרחשת השואה, לפחות לא במימדים האלה. אני ממש לא מבינה איך זה שאין לך את התחושה הזו של האחדות עִם העַם שלך."

"Refusing to obey the collective, it's not devoid of any values!" He defies me with his face reddening. "We do have values! They may not fit what you brought us up to, but we are not a herd and we have the right to think and behave differently!"

"To be a patriot and have a sense of belonging to the people is not a herd, but it's honouring those who fought against those who wish to destroy us. I really don't understand how you don't have it that sense of unity with your people."

***

כמה שעות לפני כן, אני מוצאת את עצמי בכפר קרע. כל החישובים שעשיתי עת קבעתי תור דחוף לרופא הא.א.ג., התמוססו נוכח המציאות. רכבי התקלקל, הטרמפ שהיה לי מקציר מיהר מאוד להגיע לְאזכרה והותיר אותי בכניסה לכפר. אני מטפסת על הגבעה בכיוון המרפאה, מנסה לקצר דרך הסמטאות. ואז… קול הסירנה מחריש האוזניים תופס אותי ליד אחד הבתים. בלי לחשוב הרבה, מתוך אינסטינקט הטבוע בי מילדותי כבת העם הזה, אני נעצרת מיד במקום ועומדת דום בסמטא הריקה, מתיחדת עם זכר הנופלים. אין אף נפש חיה מסביבי. שתי דקות שלמות זועקת הסירנה ברמה.

A few hours before, I find myself in Kfar Kara. All the calculations I did while making an urgent appointment to the EAG doctor dissolved in the face of reality. My car broke down, the ride I had from Katzir was in a hurry to get to a memorial service and left me at the entrance to the village. I climb the hill in the direction of the clinic, trying to cut through the alleys. And then… The deafening siren sound catches me by one of the houses. Without thinking much, from the instinct inherent in my childhood as a daughter of my people, I immediately stop on the spot and stand at attention in the empty alley, honouring the memory of the fallen. There is no living soul around me. For two whole minutes the siren screams out loud.

אני ממשיכה בדרכי. מרימה את ראשי ומבחינה באשה העומדת על מרפסת ביתה, כוס קפה לפותה בידה, פניה מכורכמות. האם מצער? מזעם? משנאה? אולי בהשתתפות?

I continue on my way. Lifting my head, I notice a woman standing on the balcony of her house, a cup of coffee is gripped in her hand, her face gloomy. Is it of sadness? Of fury? Of hate? Maybe participating?

הגרסא המקוצרת:

עדיין אני מתעקשת שבטקס יום הזכרון צריך הנשיא להגיש את הזר לאלמנה התורנית ולא להפך. כמו כן, אני מעדיפה לא לשמוע ביום הזה את דבריהם התפלים של הפוליטיקאים, אלא את בני המשפחות – הם אלה שצריכים לדבר על יקיריהם שנפלו.

The short version:

I still insist that at the Memorial Day ceremony, the President should submit the bouquet to the widow and not vice versa. Also, I'd rather not hear the politicians' insipid words on this day, but the family members – they're the ones who need to talk about their fallen loved ones.

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • סברה בעולם הגדול  ביום 18 במאי 2011 בשעה 22:37

    לכל מי שאין להם כל תחושה למשמע הצפירה… האם נהיה לבני העולם? או דומים לחברה האמריקאית? ביום הזכרון לחללי ארה"ב יש סוף שבוע ארוך ונוהגים בני האומה האמריקאית לעשות את הדברים הבאים:
    א. לקבוע חתונות
    ב. לפתוח את בריכות השחיה הציבוריות שאינן מקורות
    ג. לערוך מכירות והנחות על מוצרים בכל הרשתות והחנויות
    ד. לערוך פקניק משפחתי

    ועוד כהנה וכהנה…
    באנגליה לעומת זאת עומדים שתי דקות דומיה וכבר היה דיון אם להשמיע צפירה ביום ה11 של החודש ה11 בשעה ה11, זכר לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.

  • תרצה  ביום 13 במאי 2011 בשעה 11:32

    שרון, כל הכבוד להתנסחות שלך והיכולת לספר כל כך יפה את השיח בינך לבין אדם אחר.
    אישית, אני עדיין מייחלת לעתיד טוב יותר. וזה תלוי בנו ולא באיזה גורל. יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי טרור מרגש אותי עד כדי דמעות. בשנים האחרונות אני יוצאת ביום הזיכרון לפארק הירקון בקטע שבו הקימו אנדרטות משיש שחור וקיבצו יחד שמותיהם של נופלים במלחמות ישראל ולפני קום המדינה והם חקוקים על גבי השיש. בני נוער וקבוצות נוער מחו"ל פוקדים את המקום ביום הזיכרון והאוירה מאוד כבדה. זה המקום שבו אני מתייחדת עם קרובי משפחה שנפלו במלחמת השחרור.
    יחד עם זאת, החזון שלי ושל אחרים כמוני הוא שכולנו נעשה מאמץ, נצא מהמצב הרדום, האזרחי-עדרי והמדיני-פוליטי, שאליו נקלענו ונשכנע עצמנו שיש חלופה לקלישאה שאנחנו "עם נרדף". והמבין יבין.

    • שרון הר פז  ביום 19 במאי 2011 בשעה 9:48

      בנוגע לדמעות: הייתי אתמול אצל רופא עיניים לבדיקה והלה שאל אותי אם אני דומעת, כי ידוע שבהייה רצופה במחשב (גם אם זה לצורך עבודת קודש פוריה כמו כתיבה, שאני שוקדת עליה) – גורמת ליובש בעיניים. עניתי לו, שבשבועיים האחרונים דמעתי ובשפע. הוא מיד קלט את משמעות דברי והוסיף שלצערו, יש במדינה שלנו תמיד סיבה לדמוע ואיחל לנו שלא נחוה עוד צער וטרור.
      סיפרתי את הארוע לגוי שאינו ישראלי והלה היה זקוק להסבר מפורט ממני, למרות שהיה מודע לימים הקשים של יום הזכרון לשואה ולגבורה ולזה של חללי צה"ל. ענין של זכרון קולקטיבי.

  • שרון הר פז  ביום 12 במאי 2011 בשעה 17:42

    מה דבריך, במחילה? כל מה שאמרת בשיחה בינינו היה המשפט הראשון. את השאר דמיינתי, הלווווווו! אבל יפה מצדך שאתה עומד מאחורי הדברים שאני ממציאה בשמך L)
    אכן, שלא נדע עוד צער!

  • אביב רוס  ביום 12 במאי 2011 בשעה 17:39

    חן חן על הרשומה. אמנם לא הזכרת את שמי, אך מרשה אני לעצמי להמשיך ולעמוד מאחורי דברי.

    שלא נדע צער!

טרקבאקים

  • […] לטכסי הזכרון בארץ, לזכר השואה ולזכר חללי צה"ל, עם שתי דקות הצפירה. פה לא היו סירנות, היה […]

  • מאת לתפארת מדינת ישראל « הוזה מִלִים ביום 26 באפריל 2012 בשעה 12:37

    […] דקת דומיה Rate this: Like this:אהבתיהיה הראשון שאוהב את הpost. מאת שרון הר פז, בתאריך 26 באפריל 2012 בשעה 12:37, בקטגוריה הוזה מלים. תגים: ימי זכרון, לתפארת מדינת ישראל, מוסלמי ציוני. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « שורשים […]

להגיב על סברה בעולם הגדול לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: