דקת דומיה

נפש יהודיה הומיה

"אני מצטער", הוא אומר לי בפנים רציניות, "אבל עם כל הכבוד, אני לא מצליח להתחבר לאבל הזה. אני לא איבדתי אף אחד."

"לא עמדת דום?" אני שואלת בקול הבוקע מנפש סוערת.

"עמדתי. כולם עמדו, אז לא יכולתי שלא, אבל לא הרגשתי כלום." מבטו אפילו לא חומק ממני.

אני משתדלת ליצב את פני כמיטב יכולתי כדי לא להציג בגלוי את הזלזול והבוז הנאבקים להתבטא בהן. "עליך לשמוח בחלקך על שלא חוית איבוד נפש קרובה ויקרה לך במלחמה, בטרור, במילוי תפקידה ובשאר רָעוֹת ונוראות לא עלינו", אני משיבה לו. "יחד עם זאת, יש דבר הנקרא 'שייכות לאומה', שייכות לאותו גורל, מה שמלכד אותנו בַּמיוחדות שלנו ומבדיל אותנו מעמים אחרים. גם הדור שלי וגם שלך שילם במיטב בניו ובנותיו, כך שגם אם לא הכרת אותם אישית, עליך לחלוק כבוד לנופלים", אני מטיפה לו ציונות, "לכל אותם שלחמו למען הארץ שלנו." אני מונעת ממנו הרצאה שלמה, המוכנה עימי תמיד, בנוגע לתמיכה שהתושבים והמדינה צריכים לתת גם לפצועים ולא לשכוח אותם. את הנופלים עוד מנציחים, אך מה עם הפצועים?

"סליחה, אבל כבוד לנופלים יש לי!" הוא מוחה. הפנים שלי הרי אינם עשויים ברזל ומן הסתם הוא קלט את ההבעה שחמקה ולא החמיאה לו. "אבל אני לא חושב שאני צריך לעמוד דום בצפירה. בשום ארץ אין את זה! אף אחד לא מוכרח לעמוד דום באמצע הרחוב!"

"להגיד לך שאני מזועזעת? אז הנה, אני אומרת. אין כאן ענין של הכרח, אלא של מתן כבוד למי שמסרו נפשם כדי שנוכל לחיות פה. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב! אתה נולדת בארץ, חונכת פה, אני מכירה את הוריך – אנשים טובים ופטריוטים. איפה טעה הדור שלי בחינוך הדור שלך? אתם חסרי כל ערכים!"

"לסרב לציית לקולקטיב, זה לא חסרי כל ערכים!" הוא מתריס נגדי בפנים מאדימות. "יש לנו ערכים! אולי אין הם מתאימים למה שחינכתם אותנו, אבל אנחנו לא עדר ויש לנו זכות לחשוב ולהתנהג אחרת!"

"להיות פטריוט ולהרגיש שייך לָעם, זה לא עדר, אלא מתן כבוד למי שלחמו נגד הקמים עלינו להשמידנו. אני לא צריכה להזכיר לך שלוא היתה לנו מדינה בזמן הנאצים – לא היתה מתרחשת השואה, לפחות לא במימדים האלה. אני ממש לא מבינה איך זה שאין לך את התחושה הזו של האחדות עִם העַם שלך."

כמה שעות לפני כן, אני מוצאת את עצמי בכפר קרע. כל החישובים שעשיתי עת קבעתי תור דחוף לרופא הא.א.ג., התמוססו נוכח המציאות. רכבי התקלקל, הטרמפ שהיה לי מקציר מיהר מאוד להגיע לאזכרה והותיר אותי בכניסה לכפר. אני מטפסת על הגבעה בכיוון המרפאה, מנסה לקצר דרך הסמטאות. ואז… קול הסירנה מחריש האוזניים תופס אותי ליד אחד הבתים. בלי לחשוב הרבה, מתוך אינסטינקט הטבוע בי מילדותי כבת העם הזה, אני נעצרת מיד במקום ועומדת דום בסמטא הריקה, מתיחדת עם זכר הנופלים. אין אף נפש חיה מסביבי. שתי דקות שלמות זועקת הסירנה ברמה.

אני ממשיכה בדרכי. מרימה את ראשי ומבחינה באשה העומדת על מרפסת ביתה, כוס קפה לפותה בידה, פניה מכורכמות. האם מצער? מזעם? משנאה? אולי בהשתתפות?

הגרסא המקוצרת:

עדיין אני מתעקשת שבטקס יום הזכרון צריך הנשיא להגיש את הזר לאלמנה התורנית ולא להפך. כמו כן, אני מעדיפה לא לשמוע ביום הזה את דבריהם התפלים של הפוליטיקאים, אלא את בני המשפחות – הם אלה שצריכים לדבר על יקיריהם שנפלו.

 

קישורים מומלצים:

  1. צפירת זכרון ויקיפדיה
  2. חוויותי מיום הזכרון
  3. בני, גיבור התהילה
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביב רוס  On 12 במאי 2011 at 17:39

    חן חן על הרשומה. אמנם לא הזכרת את שמי, אך מרשה אני לעצמי להמשיך ולעמוד מאחורי דברי.

    שלא נדע צער!

  • שרון הר פז  On 12 במאי 2011 at 17:42

    מה דבריך, במחילה? כל מה שאמרת בשיחה בינינו היה המשפט הראשון. את השאר דמיינתי, הלווווווו! אבל יפה מצדך שאתה עומד מאחורי הדברים שאני ממציאה בשמך L)
    אכן, שלא נדע עוד צער!

  • תרצה  On 13 במאי 2011 at 11:32

    שרון, כל הכבוד להתנסחות שלך והיכולת לספר כל כך יפה את השיח בינך לבין אדם אחר.
    אישית, אני עדיין מייחלת לעתיד טוב יותר. וזה תלוי בנו ולא באיזה גורל. יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי טרור מרגש אותי עד כדי דמעות. בשנים האחרונות אני יוצאת ביום הזיכרון לפארק הירקון בקטע שבו הקימו אנדרטות משיש שחור וקיבצו יחד שמותיהם של נופלים במלחמות ישראל ולפני קום המדינה והם חקוקים על גבי השיש. בני נוער וקבוצות נוער מחו"ל פוקדים את המקום ביום הזיכרון והאוירה מאוד כבדה. זה המקום שבו אני מתייחדת עם קרובי משפחה שנפלו במלחמת השחרור.
    יחד עם זאת, החזון שלי ושל אחרים כמוני הוא שכולנו נעשה מאמץ, נצא מהמצב הרדום, האזרחי-עדרי והמדיני-פוליטי, שאליו נקלענו ונשכנע עצמנו שיש חלופה לקלישאה שאנחנו "עם נרדף". והמבין יבין.

    • שרון הר פז  On 19 במאי 2011 at 9:48

      בנוגע לדמעות: הייתי אתמול אצל רופא עיניים לבדיקה והלה שאל אותי אם אני דומעת, כי ידוע שבהייה רצופה במחשב (גם אם זה לצורך עבודת קודש פוריה כמו כתיבה, שאני שוקדת עליה) – גורמת ליובש בעיניים. עניתי לו, שבשבועיים האחרונים דמעתי ובשפע. הוא מיד קלט את משמעות דברי והוסיף שלצערו, יש במדינה שלנו תמיד סיבה לדמוע ואיחל לנו שלא נחוה עוד צער וטרור.
      סיפרתי את הארוע לגוי שאינו ישראלי והלה היה זקוק להסבר מפורט ממני, למרות שהיה מודע לימים הקשים של יום הזכרון לשואה ולגבורה ולזה של חללי צה"ל. ענין של זכרון קולקטיבי.

  • סברה בעולם הגדול  On 18 במאי 2011 at 22:37

    לכל מי שאין להם כל תחושה למשמע הצפירה… האם נהיה לבני העולם? או דומים לחברה האמריקאית? ביום הזכרון לחללי ארה"ב יש סוף שבוע ארוך ונוהגים בני האומה האמריקאית לעשות את הדברים הבאים:
    א. לקבוע חתונות
    ב. לפתוח את בריכות השחיה הציבוריות שאינן מקורות
    ג. לערוך מכירות והנחות על מוצרים בכל הרשתות והחנויות
    ד. לערוך פקניק משפחתי

    ועוד כהנה וכהנה…
    באנגליה לעומת זאת עומדים שתי דקות דומיה וכבר היה דיון אם להשמיע צפירה ביום ה11 של החודש ה11 בשעה ה11, זכר לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.

Trackbacks

  • […] דקת דומיה Rate this: Like this:אהבתיהיה הראשון שאוהב את הpost. מאת שרון הר פז, בתאריך 26 באפריל 2012 בשעה 12:37, בקטגוריה הוזה מלים. תגים: ימי זכרון, לתפארת מדינת ישראל, מוסלמי ציוני. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « שורשים […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: