השבוי כמשל והממשלה לשנינה


והיכן הם הנעדרים כולם?

16 באוקטובר 1986. החדשות במבט מספרות על תקיפת מטוסי חיל האויר בלבנון ומביאות תמונות מהשטח, כיצד מחלצים את הטייס. לנווט אין זכר. מה קרה שם, אני שואלת את עצמי בתדהמה, האם הטייס חשוב יותר מן הנווט? למה אי אפשר היה לחלץ את שניהם?

שנים עוברות. רבות. אין סימן חיים, פתאום יש סימן חיים קלוש ושוב – דממה מוחלטת. עד עצם היום הזה איננו יודעים מה באמת קרה לרון ארד, לא באופן רשמי, כי הרי לעם אין זכות לדעת מה נפל בגורלו של אחד מבניו הלוחמים. ומה קרה בקרב על סולטן יעקב? איך זה שאין אנו יודעים עד עצם היום הזה דבר על הנעדרים? איך זה שמי שמופקד על הנושא (יש כזה בכלל?) אינו הופך עולמות ומוצא תשובות?

גלעד שליט נולד בשנה בה נפל רון ארד בשבי. אתרע גורלו וגם הוא נשבה במסגרת שירותו בצבא. מה עשו ממשלות ישראל כדי לפדותו? ביטויים מבזים כמו "מחיר החופש", "המחיר גבוה מדי", "אסור לנו לשחרר רוצחים", "דם על הידיים" נזרקים אלינו מהממשלות השונות כדי לחפות על אוזלת ידן ומלים בלתי נתפשות סוקלות את הנורמות והערכים עליהם גדלנו וחונכנו. נפל דבר בממשלות ישראל ובחלק מהעם: "לא בכל מחיר!" מצוה חשובה כפדיון שבויים הופכת למרמס. הערכים שלנו מתמסמסים. איש-איש לפרטיותו. כעם, אנחנו הולכים ומתפזרים, הולכים ומתפוררים, יוצאים מכלל אחדות. ליכוד הוא רק שם של מפלגה מזיקה ומיותרת.

כל רגע חולף, כל שנה שעוברת, אינם מיטיבים עם אף אחד, לא כל שכן עם מי שנמק בשבי, בני משפחתו וקרוביו, אלה ששום דבר אינו יכול להשכיח מהם את קיומו. מפליא אותי כיצד מסוגלים העומדים בראשינו להרדם בלילה כשהם יודעים היטב שלא טרחו לנקוף אצבע כדי להציל נפשות מישראל המתייסרות לחינם.

ובימים האלה של 63 שנים לעצמאות מדינתנו, אין מלך בישראל, אין מי שימשול בתבונה וברגישות וינהיג אותנו לעתיד מוסרי וערכי. בימים הללו רק הרייטינג מושל בכיפה ומטמטם את העם וכבר אין מושיע בצר לנו. בימים האלה בקושי יוצאים מנהיגינו ידי חובה ומזכירים לפרקים את שבויינו ונעדרינו אך ורק למראית עין, שלא יבחינו שערלי לב הם כשאין מדובר במשפחותיהם ובמקורביהם.

הערת שוליים:

למעשה, רציתי לכתוב על טקס יום העצמאות בהר הרצל, על ההטרדה השנתית את מנוחתו של חוזה המדינה ובפיזוזים סמוך לקברו (אמי ז"ל היתה מצקצקת כל שנה בלשונה ונדה בראשה בצער למראות ומקוננת על כי כגויים היינו לחגוג בבית קברות), על השעמום, על הנאום הלעוס של יו"ר הכנסת, על שאין שאר-רוח. אלו ערכים אנו מנחילים לדורות הבאים? ואז קראתי את הידיעה על יואל שליט, שעשה מעשה אמיץ וניסה להסב את תשומת הלב לדבר הבוער, האמיתי.

הגרסא המקוצרת:

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקוה. העוד לא אבדה תקוָתנו?

קישורים מומלצים:

  1. רון ארד ויקיפדיה
  2. גלעד שליט ויקיפדיה
  3. פדיון שבויים ויקיפדיה
  4. הקרב על סולטן יעקוב ויקיפדיה
  5. התשובה נישאת ברוח אליה טל
  6. איך קוראים לאהבה שלי יהודה פוליקר
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 15 במאי 2011 at 14:51

    כן ירבו!
    חייבים לכתוב עוד ועוד, עד שירד האסימון.
    קראתי גם את דבריהם של נחמיה שטרסלר, יוסי שריד, גדעון לוי – לאחרונה בהארץ.
    לא מצאתי נימה ביקורתית כלשהי בעניין החטופים – לא בישראל היום, וגם לא ב-YNET או ידיעות אחרונות.

  • אביב רוס  On 15 במאי 2011 at 14:59

    אין מלך בישראל, יש הרבה אידיוטים.
    שיבוא שלום במהרה.

    • שרון הר פז  On 15 במאי 2011 at 15:09

      לא רק הרבה אידיוטים יש (כחול אשר על שפת הים), עם זה אפשר עוד להשלים בחלק מן הזמן, אך דא עקא שאלה גם מזיקים לנו והרבה. אמא שלי היתה אומרת שאמא שלה ניבאה לה שיגיעו ימים שאנשים יתהלכו עם נרות ויחפשו את הטובים, כי אלה יהיו מעטים כל כך עד שלא יכירו אותם.
      איך העומדים בראשנו מדרדרים את המדינה, איך!

  • שרון הר פז  On 15 במאי 2011 at 15:06

    לפני כשנתיים (אם זכרוני אינו מטעני), בקשקושיו המביכים והמקוממים בפני תלמידי י"ב, נזף האפס המאופס המשמש כשר בטחון באלה שהיקשו עליו ואבו לדעת מה עושה הוא וחבר מרעיו השרים לטובת פדיון גלעד שליט. הוא גם כינה אותם "בכיינים". אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה לוא מי מצאצאי "נבחרינו" היה נופל בשבי ואיך היה נעשה הטיפול בעניינם. טוב, נו, הרי אלה אינם משרתים במקומות רגישים חס ושלום ומשתמטים משרות קרבי תחת מטריית הפרוטקציה של הוריהם. כשנכדו של רבין שרת בקרבי, זה היה אחרת, כי רבין ז"ל שייך לדור אחר שפס מן העולם.
    כדאי שלא נשכח שרבים חוששים לעורם, לקידומם ולכיסם, וזו הסיבה שהם נרתעים מלהביע ביקורת אמיתית. כפי שבכל דור ודור עלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו אנו בעצמנו ממצרים והשתחררנו מן העבדות שם, אני ממליצה לכל אחד ואחת מאיתנו לראות את גלעד שליט כבנו/ה הפרטי/ת ואולי זה יתן קצת הבנה. אף אחד לא יכול באמת להבין מה שעובר על משפחת שליט, על מה שעבר על משפחת ארד, ולכן כולנו מצווים לקום כאיש אחד ולתמוך בהם במעשים. די כבר לפסיביות!
    והאם מישהו בתקשורת הזכיר את יום הולדתו של רון ארד שחל לפני עשרה ימים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: