היא היתה She Was

הלכתי אליה כדי לומר לה שאני עדיין. הלכתי כדי לברר אולי. אם יש עוד תקוה. אבל דלתה היתה נעולה והמפתח שהיה לי פעם, כבר לא התאים. לא לה.

I went to her to tell her I was still in us. I went to find out perhaps. If there is more hope. But her door was locked and the key I once had was no longer fit. Not for her.

ישנן נשמות הנפתחות אלינו, המבקשות אותנו, אך נשארות בתוך-תוכָן. ישנן נשמות המחפשות את עצמן מבלי למצוא. היא היתה נשמה אבודה ואני נקלעתי אל חייה. היא חיפשה וניסתה וחוותה ולא היה לה די ולא היתה לה מנוחה. תזזיתית, קוצים נעוצים בה עמוק, ערפל מערפל, מתנדנדת בין תהומות. וגאולה בוששה לבוא אליה. הישועה שלה היתה ידועה מראש, חרותה על פניה. הזעקה היתה עמוקה, אך חרישית. לא השכלתי להבין. לא היתה תרופה באמתחתי.

There are souls who open up to us, who seek us, but remain within themselves. Some souls search themselves without finding. She was a lost soul and I got into her life. She was looking and trying and experiencing and she did not have enough and she didn't have any rest. Frenetic, thorns inherent deep in her, mist blurring her, wobbling between abysses. And redemption was dragging its feet, and was too late to come to her rescue. Her salvation was known in advance, engraved on her face. The cry was deep, but quiet. I did not understand. There was no medicine in my bag.

הפעם הראשונה שלנו היתה עם איימי ברקע. אני שמעתי ברדיו ומיד הגיע לידי האלבום ולא יכולתי לשבוע מן הקול החודר. ובאתי אליה לשתף. הכי אהבנו את Valerie שהפך לשיר שלנו וניגַנו וניגנו וניגנו… התקליטור נשאר אצלה.

Our first time was with Amy in the background. I heard her on the radio and immediately got hold of the album and could not be satisfied of the penetrating voice. And I came to her to share. We loved most Valerie and we played it and played and played… The CD stayed with her.

איימי ויינהאוס – ואלרי

Amy Winehouse – Valerie

עבר זמן, חוינו עליות מהנות, אך המורדות לא התאימו לי. לא יכולתי להכיל את העצב העמוק, את מה שבעבע מתוכה ואיים להטביע גם אותי. עוד זמן חלף והיא הלכה ונשמטה אל תוך חור שחור אליו לא הייתי מסוגלת להגיע. גם לא אוִיתי. נהר של זמן זָרַם, הפריד.

Time passed, we experienced pleasurable increases, but the slopes did not suit me. I could not contain the deep sadness, what was bubbling inside her, threatening to drown me too. More time passed and she fell into a black hole to which I could not reach. Nor did I want to. A river of long time streamed, parting us.

הלכתי אליה כדי להגיד לה אהבה, אבל דלתה חסמה את דרכי, לא היה עוד פתח, לא היתה תקוה. ירדתי בחדר המדרגות השומם, קול צעדי מהדהד אחרי כשובל. ביציאה מהבלוק שלה, אני מאטה, עוצרת, מרימה מבט תוהה למעלה, אל חלונה האפל. הוילון השקוף, הלבן, שזכרתי, עדיין שם, קרני השמש הנפרדת מפזזות עליו. זה אפילו לא זז.

I went to her to tell her my love, but her door blocked my way, there was no enter, no hope. I went down the deserted stairwell, the sound of my footsteps echoing behind me like a trail. At the entrance of her building, I slow down, stop, sending a wondering look up, at her dark window. The transparent white curtain that I remembered, was still there, the rays of the sun taking their leave and dancing on it. It did not even move.

בדרך הביתה, נדדו האוהלים מן הכיכר לקריית הממשלה וחסמו את התנועה. גם ככה לא היה לנו כבר אויר. שום בריזה מן הים לא באה לצנן – לא אותנו ולא את הרוחות המוחות.

On my way home, the tents wandered from the square to the government compound and blocked the traffic. We did not have any air anyway. No breeze from the sea came to cool – neither us nor the people protesting.

מה כבר אפשר לעשות לבד במוצאי שבת פרט מלטפס על הקירות ולרדת מן הפסים? התישבתי לבזבז שעתיים על חקלאות בחוות שלנו. עדיין יש לי את המפתח לחוות שלה.

What can you do on your own on Saturday night except of climbing on the walls and get off the tracks? I sat down to waste two hours farming on our farms. I still have the key to her farms.

מבעד להתמכרות שלי לקליקים המונוטוניים ולמחשבות המעופפות, אני קולטת פתאום את הקריינית ברדיו המתנצלת בקול נרגש על שמעולם לא ניגנה בתוכנית שלה את הזמרת הזו, פשוט לא יצא לה משום שזו תוכנית של מוזיקה מן המאה הקודמת, אך הנסיבות המצערות מקלות או מחייבות; את המלה האחרונה לא קלטתי. ואז מתנגנים הצלילים המוכרים לי כל כך של Back to Black והלב שלי מתפוצץ ונהר דמעות פורץ ממני. כל מה שלא בכיתי עלינו – בכיתי עליה.

Through my addiction to the monotonous clicks and the flying thoughts, I suddenly catch the announcer on the radio apologizing with an excited voice that she has never played this singer in this program. She just did not do it because it's a music program from the last century, but the unfortunate circumstances are an excuse or even binding; I did not catch the last word. Then, the sounds that are so familiar to me from Back to Black are played, and my heart explodes and a stream of tears bursts out of me. All that I did not cry about us – I cried for her. 

איימי ויינהאוס – בחזרה לשחור

Amy Winehouse – Back to Black

וידעתי: יותר כנראה כבר לא נהיה זו לזו.

And I knew: we probably will not be together anymore.

הגרסא התמציתית:

איימי ויינהאוס, ז' בתשרי התשמ"ד – כ"א בתמוז התשע"א

יהי זכרה ברוך.

The concise version:

Amy Jade Winehouse 14.9.1983 – 23.7.2011

Of blessed memory.

איימי ויינהאוס – רוק בריו ליסבואה 2010

Amy Winehouse – Rock in Rio Lisboa 2010

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  ביום 27 ביולי 2011 בשעה 12:41

    תודה,תרצה.
    היא היתה כשרון ענק והתבזבזה בגדול. אי אפשר שלא לתהות היכן היתה כל הסביבה שלה לעצור את הטרגדיה

  • תרצה  ביום 27 ביולי 2011 בשעה 8:30

    ממש מרטיט את כל הנימים, הכתיבה, המוסיקה, התמונה…
    משתתפת בצערך.
    תרצה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: