Monthly Archives: דצמבר 2011

למען מי אנו עובדות?

להלן פנייה שקיבלתי לפני יומיים:

שרון שלום רב,

שמי ____ מחברת ______ העוסקת בניהול נכסים דיגיטליים באינטרנט.

זיהינו את הבלוג שלך כבלוג בעל קהל קוראים נאמן ומשמעותי [אני תוהה עד כמה יכול בלוג להיות משמעותי עם 3 עוקבות/ים…] והיינו רוצים ליצור איתך קשר על מנת להזמינך לסקר נושא משמעותי בעל חשיבות כלכלית, צרכנית וחברתית שאנו מאמינים שהוא רלוונטי עבור קוראיך ועתיד להתרחש בקרוב.

נשמח אם נוכל לקבל את מספר הטלפון שלך בכדי שנוכל ליצור קשר ישיר בהקדם האפשרי. [יש עוד כמה שהיו שמחות לקבל את מס' הטלפון שלי… לוא היתה עושה עבודתה נאמנה, היתה בודקת בספר הטלפונים]

בברכה,  

[הנפקנית אפילו לא טרחה לחתום]

להלן תשובתי אליה:

____, שלום רב,

תודה על המחמאות. כמה אתם משלמים ואיך זה מתבצע?  [אין לי הרבה זמן לבזבז ולכן עניתי ישר לענין]

חג אורים שמח,

[גם אני לא טרחתי לחתום לה. עין תחת עין!]

הנה תגובתה היום, לאחר שלא טרחה להשיב לי במשך יומיים (מן הסתם היתה מ-או-ד עסוקה, הר-בה-בה-בה יותר מזולתה):

שרון שלום, תודה שחזרת אלי.

כפי שכבר ציינתי אני עובדת בחברת _______ העוסקת בניהול נכסים דיגיטליים. בנק _____ [לתוהות מביניכן, זה לא הבנק ההיברידי שלי, זה כבר עושק את לקוחותיו בצורה אחרת] הינו לקוח שלנו ואנחנו רוצים להזמין אותך למסיבת עיתונאים המתכנסת ביום שני 02.01.2012

לא מדובר במסיבת עיתונאים פיננסית רגילה אלא בהודעות בעלות אופי צרכני והפתעות שיעניינו את כלל הציבור ולא רק עיתונים כלכליים. נשמח אם תוכלי להגיע ולכתוב (אם תבחרי) בבלוג שלך על הנושא.

אנו מאמינים שתוכן הישיבה רלוונטי לכל בית בישראל ולא רק לאלו המתעניינים בכלכלה או מחזיקים חשבון בנק שמן במיוחד ולכן חשוב לנו להעביר את המסר לשליחי הציבור.

מסיבת העיתונאים תתקיים כאמור בשני בשעה 9:30 [כאן היא רשמה את המיקום ומאחר ואין לי כוונה לעשות פרסומת לחברה שלה, אז זה שמור אצלי] החניה חינם ב_____ (יסופקו כרטיסי חניה ביציאה)

נשמח לדעת אם תוכל/י לאשר הגעה, מספר המקומות מוגבל

 * אנו מעוניינים בסיקור אובייקטיבי לטובת הצרכן ולכן עבור השתתפות במסיבת העיתונאים אין תשלום.

בברכה,

_______ [הפעם היא טרחה לחתום, יפה מצדה!]

🙂 השמטתי את השמות, כדי לא לתת יד לפרסום החֵברה החצופה שלה

אז הנה עוד שמוקית חצופה שחושבת שצריך לעבוד בשבילה בחינם. למה שיחשבו שצריך לשלם לי עבור הזמן וההוצאות האחרות שלי? אפילו דלק לרכב היא לא הציעה. ככה זה עובד היום – אנשים בטוחים שזולתם נולד/ה רק כדי לעבוד עבורם.

אני אפילו לא טורחת לענות. מה הטעם להטיף לה מוסר וללמדה "ואהבת לרעך כמוך", אם זה מה שיצא ממנה, אם כך התחנכה על ברכי השחיתות שפשטה במדינה, לפיה צריך לנצל את הזולת?

הגרסא התמציתית:

העיקר הבריאות!!!

והדרת בימיך והיית אך מדיר

מיעוט קיצוני – עפר לפיכם! זו אינה דרך התורה!

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז)

הבונה החופשיה בגיל 4

הבונה החופשיה בגיל 4

המפגש הראשון שלנו, הילדוֹת הרכות בשנים, עם אפליה, של מבנה משפחתי מעוות, מתרחש, כמובן, במשפחה שלנו, כשאחינו זוכים לצ'ופרים ואנו נשלחות לנקות אחריהם. אנחנו מחויבות ללבוש חצאיות ולאסוף את השיער בקוקיות ואילו הבנים מתלבשים בחופשיות, גם אם הם עונבים עניבות באותן ארצות קרות יותר משלנו.

המפגש המפלה השני מתרחש בגן, עת אנו נשלחות לשחק עם הבובות ואילו הבנים בפינה שלהם, בונים עם הקוביות. אותי הפסיקו הגננות לשלוח לפינת הבובות כשהבינו שאין טעם שאחריב להן בובה אחר בובה ואפחית את המצאי בנסיונותי לבדוק בציציותיהן. כך ניתנה לי רשות להתערבב עם הבנים ולשחק במשחקים "שלהם".

אחר כך היה בית הספר עם הסיוט של ללמוד "כלכלת בית" עת בנו הבנים דברים מעניינים בשיעורים שלהם. להלן הסבר, לאלה שלא חוו (וטוב שכך!): שיעורי כלכלת הבית לא היו חס ושלום בנושא המרתק והיעיל של 'כיצד לכלכל תקציב ביתי', אלא שיעורי בישול משעממים. לפחות יצאו לי מהם כמה תפריטים שליוו אותי אחרי כן, בנסיונותי להאכיל את משפחתי. והיו שיעורי המלאכה, בהם שוב הופרדנו: הבנות למדו לתפור (זוכרות את חולצות המחזור של סיום בית הספר עם הרקמה התימנית?) והבנים הוכשרו להכות בפטיש – אִם על עץ או מתכת. כל נסיונותי לעבור לסקטור היצרני המרתק יותר לא צלחו. היתה הכְוונה ואי אפשר היה לעוקפה.

הבנות המעטות שהלכו לאורט (רובנו הוכוון לתיכון עיוני) יכלו ללמוד אך ורק את מקצועות המזכירות שכמובן נחשבו לנשיים. הבנים זכו ללמוד מקצועות מעשיים יותר. בתיכון ה'עיוני' (להבדיל מאורט ה'מקצועי') – כמה בנות הוכוונו למקצועות המתמטיים וכמה בנים?

והשיא, כמובן, היה בצבא. כאילו שמשאת נפשה של כל חיילת עבריה היא להכין ולמזוג תה להוד מעלתם הקצינים הגברים. זוכרות את הסיסמא המגעילה "הטובות לטייסים"? השבוע התבשרנו כי חמש (5) טייסות תסיימנה את קורס הטייס. וואו!!! אני כולי התפעלות. איך התקדמנו! ממש הנאוֹרוּת בהתגלמותה ובנ' מודגשת ומוארת! כמו בכנסת המתקדמת שלנו: כיום, מכהנות 23 נשים, שהן 19% מכלל החברים בה – וממש משקפות בדיוק נמרץ את אחוז הנשים באוכלוסיה, ממש!

היום קראתי: ג'ודית פולגאר, שחמטאית, בת 35, IQ 170, שחקנית השחמט הטובה בהיסטוריה, הביסה את בובי פישר כשהיתה בת 15. מי מאיתנו יודעת עליה?

פינת הבניה

בונה בין בונים

ישנן כמה שאלות יסודיות שעלינו לתת עליהן את הדעת ולהשיב תשובות. אחת מֵהן היא מַהם פני החברה שאנו רוצות לראות. האם אנו רוצות לסגת עשרות ומאות שנים אחורה ולהיות השפחות החרופות של מי שברוב המקרים מפגרים מאיתנו שנות אור? האם, משום שהאברים המוצנעים שלנו שונים, עלינו לגדול אחרת? לספוג חיברות המכוונת אל מקומות ומקצועות פחותים מאלה שאנו מוכשרות אליהן?

שני דברים נותנים לחוה ולאדם תחושת ערך עצמי: השגים אישיים המסבים אושר וסיפוק ותרומה חיובית לחברה. השגים אישיים, משמע: לאן כיוונתי (כלומר: מה היו שאיפותי) והגעתי ומה הִשכלתי, חויתי, למדתי והתעשרתי רוחנית, כמוֹתר האדם (הרי ידוע שהאשה מותרת מלכתחילה) מן הבהמה המצויה. מאחר ואיננו חיים בדד, הרי שעלינו, כפרטים, להרים תרומה חיובית לחברה בה אנו חיים, לעשות לטובת הזולת ולא רק לביתנו. גם אם אנו טייקונים, אין פירושו שמוטל עלינו למצוץ את דם זולתנו (הרצאה שלמה בנושא זה תגיע גם תבוא, לא לדאוג).

איזו תחושת ערך עצמי מתפתחת באשה, כשמילדותה היא נחשבת למוקצה, אלא אם כן נזקקים לשרותיה? מה יכול להתפתח ממי ששמעה השכם והערב שהיא לא שוות-ערך לגבר? איזו הגנה יש למי שמוכוונת לבצע מטלות שאין להן ולא כלום עם כשרונותיה וכושרה השכלי? מה יכולה לעשות מי שחיה בחברה סגורה הכופה עליה התנהגות מסוימת, אחרת היא תושמץ יחד עם כל משפחתה עד דור עשירי והלאה? מה עושָׂה קרובה של רב, המבחינה שהוד קדושתו יוצא לפנות בוקר מחדרה של בתו המתבגרת, מלבד לדאוג לעורה היא ולשים מחסום לפיה? איזו ברירה יש לאלו?

מה לעשות? מנסיוננו המר, אנו יודעות כי המציאות היא שלדברים הנוגעים לנשים לוקח שנים על גבי שנים להתממש –משום שהכוח להחליט לגביהם נמצא בידיהם של גברים. אנו יכולות לשנות את זה במחי-רגע.  מה שקורה עכשו אינו גזרה משמים! מה שאנו יכולות לעשות, זה לקחת את גורלנו בידינו. פשוט להחליט על יום מוסכם שבו נשבות מכל מלאכה ולא נשוב אליה עד שנשיג את השוויון לו אנו ראויות, את החופש ללמוד ולעשות את שאנו בוחרות, את החֵרות להחליט על חיינו בעצמנו. מה בסך הכל אנו רוצות? להיות שוות בין שוים זה יותר מדי לבקש?

והדרת בימיך והיית אך מדיר גם בלילותיך בחברה החשוכה והמפגרת בה אתה נמצא, והתעצלת מלעבוד לפרנסתך ולפרנסת בני ביתך, ושלחת את נשיך לעבוד בשבילך (איפה "כבוד בת מלך פנימה?") כדי שתוכל להמשיך להרעיד את עצמותיך בישיבה של מטה. ראה הוזהרת: מובטח לך שעונשך כבר יגיע בישיבה של מעלה, כי שומרת פתיות השֵׁמָה תת'.

ודי לחכימא:

האם אתם רוצים להגיע לזה? כי אנחנו בהחלט איננו רוצות ולא ניתן לזה לקרות, אפילו על גופותיהם של אלו שמרעים לנו!

קישורים מומלצים:

  1. שורש כל רע
  2. חג הבנות שמח הרבא ד"ר דליה מרקס
  3. הקרב על פניה של בירתנו ירושלים
  4. נתונים על חברות הכנסת
  5. זכות בחירה לנשים
  6. מִצְוַת לֵךְ-לְךָ מארצך וממולדתך
  7. גבורתן של נשים יהודיות
  8. שירת נשים: קורין אלאל את יפה
  9. שירת נשים: מרינה מקסימליאן בלום עמוק בטל
  10. ניידת כדורסל נשים
  11. ענת סרגוסי על הדרת נשים
  12. רות ויילר על כבודן של הנשים חרדיות
  13. ד"ר תרצה הכטר על חוצפת משרד הדתות

בנקאות היברידית מנותקת מהלקוחות

בס"ד

© משה בלולו מפראדוקס קפה

© משה בלולו מפראדוקס קפה

הקשר עם הבנקאים שלי נראה מבטיח בהתחלה. לא הטרדתי אותם והם לא הטרידו אותי. מצוידת באפשרות להשתמש באינטרנט לִצרכַי, לא מצאתי צורך כלשהו במגע אנושי. גם הכספומט שימש אותי היטב וזה, מן הסתם, יחלוף מן העולם כשהארנק הדיגיטלי יתחיל למלא את יעודו.

פעם זה היה אחרת. היה מגע אישי (ועוד איך!) עם הבנקאי/ת. כשחברה מאוד טובה שלי עבדה בבנק בשנות ה-80, היו אנשים נוהגים להכנס כדי לשבת, להעביר את זמנם בנחת ולהנות ממיזוג האויר. הם באו לא רק במטרה לעמוד בתור ולהתעסק עם חשבונותיהם ועם הבנקאי/ת. היה כיף. לאנשים לא היה מינוס, לפחות לא חמוּר, כך שלא היה להם צורך להתחמק מן הבנקאי/ת. עם השנים, כשהמינוס והעמלות התחילו להתפרע, הדרנו את רגלינו משם, מה גם שהבנק אף הוא הֵדירָנוּ וּשְׁלחנוּ מעליו לכל הרוחות.

יש את הבדיחה הזו על מאן דהוא שנהג לבקר מדי יום ביומו בקופת החולים. שבוע אחד הוא נעדר וכשחזר אל החבר'ה, שאלוהו מה קרה, היכן היה ותשובתו היתה… כן, ניחשתן: "הייתי חולה ולא יכולתי לבוא". את זה אי אפשר להקביל לבנק, כי כמה מאיתנו התעשרו ולא היו צריכות יותר לכתת רגליהן אל בין כתליו?

יום אחד, תפסה אותי אחראית המשמרת בסוּפֶּר והציעה לי את כרטיס המועדון, שזה כרטיס אשראי חוץ-בנקאי שהתנאי לקבלתו הוא שקודם יש לך כרטיס אשראי של הבנק. היה לי והצטרפתי, למרות שידידי ורעי, אחי האהוב משה מתנגד בתוקף למועדון הזה מזה עידן ועידנים ובימים אלה נלחם בו עד חורמה.

© משה בלולו מפראדוקס קפה

בשמחה ובששון היא הסבירה לי שאין עמלה על הכרטיס בשנה הראשונה ואילו בשנה השניה מה שהרוב עושה זה לבטל ולהזמין חדש כדי למנוע את העמלה. עברה שנה וכדי למנוע את רוע הגזרה, התקשרתי לחברת הכרטיס החוץ-בנקאי והסברתי שיהיה זה אוילי, טפשי ושטותי לבטל את הכרטיס ולהזמין חדש רק בגלל העמלה. כמובן שהמוקדנית לא יכלה לתת לי תשובה על המקום והיה צורך לדון בנושא בדרגים אחרים בחברת האשראי. לזכותם יאמר כי תוך שעתיים (כן, עוד באותו היום!) חזרה אלי נציגה מורשית ובישרה כי חברת האשראי נענית לבקשתי ומבטלת לי את העמלה על הכרטיס בתנאי שאשתמש בו בסכום X בשנה. התנאי לא היוה בעיה, משום שזה סכום שממילא יורד לטובת הגורמים שמוצצים את דמנו כמו ארנונה, מים, חברת החשמל, ביטוח לאומי, מס הכנסה ושאר מרעין בישין שאי אפשר להמנע מהם כל עוד אנו חיות עלי אדמות, למרות שאיננו מקבלות שום תמורה בעדן. בנוסף, כבונוס, היא הגדילה לי את האשראי. לא שהייתי צריכה, אבל מ'כפת לי – שיהיה. איך אמא שלי היתה אומרת: "אם זה לא רוצה לאכול – קחי, אולי תצטרכי פעם". צדקה, זצ"ל. מי יודעת מה ילד יום? שיהיה עוד אשראי, גם אם לא מנוצל.

בינתיים גיליתי שבכרטיס הבנקאי החלו להוריד לי עמלות חודשיות. מה לעשות, אני פולניה, כך שגם 13.80 ₪ לחודש היוצאים מכיסי ונזרקים לפח, אינם בגדר צחוק, זה רציני! אתן הרי יודעת לעשות חשבון כמה זה בשנה, נכון? מה עוד, שאפשר לקנות ארטיק לנכדים בכסף הזה, אז למה שזה ילך לכיסו של זר? אני בהחלט אוהבת להוציא כסף, אך עלי, על משפחתי וחברי הקרובים ולא לשוא! ודאי לא לכיסם של טייקונים עושקים!

מיהרתי לפנות אל הבנקאים המסורים שלי ואלה מצאו "פתרון" – להחליף את הכרטיס מחברת האשראי שבה הוא הונפק ולעבור לחברה המתחרה. אני, מ'כפת לי, אני רק הלקוחה פה… ממש לא מעניין אותי איזו חברת אשראי תנפיק לי את הכרטיס. עברה עוד שנה. הכרטיסים ואני צברנו ותק, התרגלנו לצאת יחד לקניות והיה לנו נחמד ונעים. החברה החוץ-בנקאית התנהגה יפה ולא היה צריך להזכיר לה לא לגזול ממני עמלות מיותרות. הכרטיס הבנקאי, דוקא התחיל להראות שרירים ופתאום שוב נגבּוּ עמלות. שוב המליצו הבנקאים להחליף הכרטיס ולחזור לחברת האשראי הקודמת – הרי יש רק שתיים בשוק והתנודה יכולה להיות רק בין שתיהן. בנוסף, גיליתי שכשקונים משהו בתשלומים רגילים (לאו דוקא בקרדיט), לוקחים ממך בכל תשלום שיורד, סך של 49 אגורות עבור "עמלת תשלום נדחה". למה? כי הם יכולים. גם אם תעמדי על הראש, לא יבטלו לך את זה.

למרות שעברה שנה, החליטה חברת האשראי של הכרטיס הבנקאי שעלי לשלם עליו עמלות חודשיות ואי אפשר לחרוג מזה. אצלי, אין דבר כזה של "אי אפשר לחרוג מזה" כשמדובר בכסף שלי. לא מספיק שחברת האשראי מרויחה גזל רב מעצם השימוש שלי בכרטיס, אני עוד צריכה לשלם עליו? שיגידו לי תודה שאני מוכנה להשתמש בו! התשובה שקיבלתי מדרג גבוה בסניף שלי היתה שהבנק אינו יכול להתמודד עם חברות האשראי, ועל אף העובדה שזה כרטיס של הבנק, הן אלה שקובעות את התנאים והעמלות.

אני אשה אסרטיבית, עיקשת ונחושה ולכן התקשרתי בעצמי אל חברת האשראי והסברתי שבכרטיס החוץ-בנקאי שברשותי הסכימו לותר לי על העמלות ואין סיבה שמונעת את אותם תנאים גם בכרטיס של הבנק. לקח שבוע של שיחות ודוא"לים וחילופי הצעות, עד שהועלתה ההצעה הבאה: לבטל את הכרטיס של הבנק ולהנפיק לי כרטיס חוץ-בנקאי ללא עמלות למשך שנתיים. לא הבנתי את ההגיון בזה, אני הרי אשה פשוטה ולא משכילה. הלכתי להתיעץ עם הבנקאים שלי ועדכנתי אותם בפרטי ההצעה. תגובתם היתה שאין מה לעשות בנושא, אלא להענות להצעת חברת האשראי והציעו להנפיק לי כספומט של הבנק שהמשיכה בו גבוהה מזה של כרטיס האשראי. נו, במשהו יצאתי נשכרת. התוצאה היא, שיש לי 2 כרטיסי אשראי חוץ-בנקאיים ללא עמלות וכספומט אחד שעלה לי 24 ₪ חד-פעמי שנתי.

למה טרחתי לשתף אתכן בכל השטויות המעניינות הללו? כי בימים אלה תוקף הבנק כל אמצעי שהוא ומציף אותנו מכל צדדינו בקשקוש המעצבן הזה של בנקאות היברידית. קיבלתי בדואר מכתב מהבנק ששמי היה רשום עליו, אך הכתובת שגויה. למה שיטרחו להפנים בבנק ההיברידי שלי שאני גרה בקציר ולא בחריש? הנה לפנינו בנקאות "אישית", ה"מַכירה" את לקוחותיה. רק משום שמְחַלקת הדאר שלנו מכירה את התושבים ויודעת לשייכם, הגיעה אלי המעטפה. בתוכה היה מכתב חתום בידי מנהל הבנק, אלי יונס, וחוברת המסבירה לי מהי בנקאות היברידית. לכעוס על הכספים העצומים שנשפכו כדי להפיק את מסע הפרסום הזה במקום להפחית את העמלות ללקוחות? להתעצבן על הליצן שניבט בענק מלוחות המודעות עם קופסת ממחטות הנייר שהוא מגיש ללקוחות בהבעה מפגרת של כאילו הקשבה והבנה ושמקשקש לנו ברדיו את השטויות ששמו בפיו, שאינן מתחברות עם מה שהלקוחות באמת רוצים? לזעוק חמס על העצים שנכרתו כדי להדפיס את הניירות הללו? ומה עם הצניעות? למה כל הרעש והצלצולים הללו? אפשר בהחלט להעביר מסר בצורה חכמה וחסכונית יותר. אבל כשהמוצר נלוז, הרי אין ברירה ויש צורך לעשות כל מיני תרגילים כדי להחדירו בכוח לציבור.

לפני מספר חודשים, כשנשאל מנהל הבנק במה יועיל המהלך הזה ללקוחות, הוא ענה שלא העמלות הן בראש מעייניו של הלקוח, אלא שהלה רוצה מגע אישי כי נמאס לו מכך שהדירו את רגליו מהבנק. עוד תת-טייקון עלוב שבטוח שהוא יודע מה הלקוח רוצה, במקום לשאול ולהפנים את התשובות. איך כתוב בחוברת שלהם: "זמין, אישי, זריז. כך תמיד רצית את הבנקאי העסקי שלך". אז קודם כל, אם כבר, תמיד רציתי בנקאית ולא בנקאי. שנית, ממש לא כך רציתי אותה! לידיעת המנהל: מה שאני רוצה זה שלא ישחטו אותנו בעמלות. אבקש את כבודו להפנים: לי הן כן חשובות! וכמה שפחות – עדיף. כשחברה מאוד-מאוד טובה שלי לקחה משכנתא לפני מספר שבועות, היא שילמה 500 ₪ עבור פתיחת התיק. חמש מאות ₪ טבין ותקילין!!! לא גזל? ועל מה? על העברת הניירות מצד אחד של השולחן בבנק לשני? בנוסף, היא שילמה 700 ₪ לשמאי שבא להעריך את שווי הנכס המיועד למִשכּוּן. השמאי, למותר לציין, לא היה מטעמה, אלא מטעם הבנק. האם היתה לה ברירה? לא, כי היא היתה זקוקה לכסף והיתה אסירת תודה שבכלל אישרו לה את המשכנתא הזו. ויש עוד: עבור כל תשלום חודשי שלה למשכנתא בהוראת קבע, היא משלמת 2 ₪ עמלה. היא גם משלמת עמלה עבור הוראת הקבע לטובת חברת הביטוח בה ביטחה את חייה לטובת המשכנתא. הבנקאים לא מסתפקים בריבית השוחטת שהם לוקחים על המשכנתא, הם גם מסובבים את הסכין עוד מספר פעמים ולוקחים עמלות גם על ההחזרים של הלקוחה. למה? כי הם יכולים!

אני חושבת שאנו, כְּעַם, התפכחנו והבנו שיש לנו כוח לשנות. הגיע הזמן שהחברות השונות, הטייקונים שידם בכל אך ידי הכל אינם בם, השולחים טלפיהם המזוהמים אל כיסינו, המספרים את הפנסיות שלנו תספורת קצוצה שבקצוצות, זה הכסף שאנו חוסכים בעמל רב, והופכים אותנו לעניים מרודים בזקנתנו, כל המנצלים אותנו עד דכא – הגיע הזמן שיתעשתו ויתחילו להחזיר את שגזלו. ויפה שעה אחת קודם!

הכי חשוב (עודכן ב-17, לאחר כמה תגובות שקיבלתי): אני מקוה שמתוך מה שכתבתי לא השתמעו דברים הפוכים. הבעיה שיש לי היא עם מסעי הפרסום המתיחסים אלינו, הלקוחות, כאל חסרי הבנה, דעה וצרכים. אני רוצה להדגיש כי אני דוקא מרוצה ביותר מהעוֹבדוֹת המקסימות והמסורות בסניף שלי – פרדס חנה, ובראשן דניאל, המנהל הנפלא, שדלתו פתוחה תמיד ואוזנו קשובה ללקוחות ותמיד-תמיד לא ילאה ולא יתחמק מלחפש פתרונות יצירתיים למצבים הדורשים זאת. יש הבדל בין ראשי הבנק, המנותקים מן הלקוחות לבין העובדים המסורים, אלה שעושים כמיטב יכולתם למען הלקוח, גם אם ידיהם קשורות. ודי לחכימא ברמיזא.

הגרסא המתומצתת:

הלואי והיה קם גוף, תחליף לבנקים כפי שהם היום, שינהג בנו ובכספנו בהגינות, שנוכל להתנהל בכבוד ולחסוך לעת זקנה כדי שלא נזדקק לעשות שבתנו חול.

© משה בלולו המוכשר מפראדוקס קפה

כדאי לעיין גם בזה – מאלף ביותר

מוזיקה שעושה טוב על הנשמה

לאן הוביל אותי הסרט "שיחות עם אלוהים"

המלצה חמה: לקריאת הרשומה הזו נא לשים אוזניות בפול ווליום, רמקולים זה לא מספיק. אין כמו לשמוע מוזיקה באוזניות, קרוב לעצבים הנעימים במוח 🙂

היה לי חלון של זמן פנוי לצפות בסרט, בהמלצת ידידי ורעי, אחי האהוב, משה, העוסק בימים אלה בהטיות למיניהן. אני אוהבת נסים ונפלאות (חנוכה הוא אחד החגים האהובים עלי), אך אין צורך להגזים, לא מתה על סגנון ההטפות של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" או "הקוף שמכר את הבננה שלו", אם כי זה האחרון בא עם הומור ואני בעד עלמה (אך נגד המסטיק עצמו). הבנתן שהסרט לא משהו, אם כי שוה צפיה?

המוזיקה המלוה את הסרט הזכירה לי את הדבר המדהים הזה, שבעצם נמצא בסרט אחר שלא יצא לי לראות. אחרי שהצלילים הנפלאים הללו נמוגו עם החליל, נזכרתי ב-Blind של סגול כהה והמשכתי לשמוע את השרשרת שלהם ביוטיוב.

את הקטע הזה גיליתי רק עכשו והתאהבתי לאלתר. זה פשוט ג-דו-ל!!!! עבודת הגיטרה והפסנתר פה מהממות. בחיים לא שמעתיו קודם לכן. את Deep Purple הכרתי רק מהאלבום השני שלהם, "The Book of Taliesyn", שממנו רק Anthem הנפלא דיבר אלי, בבחינת אלבום עם שיר אחד מהמם ועוד שיר בסדר שעושה חשק לרקוד.

אם נחזור ל- I feel like screaming, הִנֵהוּ שוב. אף שזה יחסית שקט יותר, הריהו מדהים – אחחחחחחח הגיטרה המהממת של ריצ'י בלקמור – ושוה לשמוע שנית.

וגם שלישית, כי גולת הכותרת, לדעתי, היא זו בשיתוף עם התזמורת הסימפונית של לונדון ומקהלה. זה מראה שיצירה מדהימה נשארת כך גם בעיבוד שונה מהמקור.

את Whitesnake לא הכרתי בזמני, אלא רק בשנים האחרונות ואני מוצאת את עצמי חוזרת ומקשיבה למוזיקה שלהם, כמו היצירה המופלאה הזו, Soldier of Fortune. אין על הקול של David Coverdale.

מעניינות הן האסוציאציות. זה הזכיר לי את סיה המהמממממממת ב-Breath me הנוגע בפנים-בפנים, בלב החשוף.

ואם בזמרות עסקינן, פטריסיה קאאס היא זמרת ותיקה עם הרבה מאוד נשמה שעושה נפלא לנשמה. השיר הזה ליוה פרסומת מפגרת, אבל מאחר והוא ענק בפני עצמו והזמרת גדולה עוד יותר – לא הועם זוהרו וגם לא זוהרה. אם הביצוע הזה לא יעשה לכן הרבה כיף בגוף וחיוך ענק על הפנים, אינני יודעת מה עוד יכול לעשות. היא יפה, היא מרהיבה, היא פטריסיה קאאס!

אינני יודעת איך צפרדעים מקרקרות מעיזות לקלקל שיר נפלא, אבל זה קורה, עובדה – אביב גפן עשה את זה גרוע בעברית. הנה גרסתה המדהימה, הפשוט מצמררת, של המדהימה ל"בחלוף הזמן".

עוד שיר מצוין של אותה הזמרת. איך הגיטרות מדהימות פה!!! לא בא לכן לרקוד?

ולקינוח, הנה גרסתה, בצרפתית, ל"הביאו את הליצנים" של סטיבן זונדהיים.

נכון שאי אפשר בלי הג'ודי שעושה את זה באומץ בלתי רגיל?

הלכתי לישון עם חיוך רחבבבבבבבב

הגרסא התמציתית:

מוזיקה שעושה נפלא לנשמה ומורגשת בכל הגוף.

תזכורת: מחר ימלאו 31 שנים להרצחו של לג'ון לנון, איך שהזמן עובר!

מחאה חברתית

\

© משה בלולו מפראדוקס קפה

הגרסא המקוצרת:

שיתן את זה כבר בחינם, למה לא?