ארכיון חודשי: ינואר 2012

פרשת המים

טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי

הגות בספר שנערך בידי אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני

 

מבוא

א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ  ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם  ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר  ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ  ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם  ז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן  ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן  י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יא. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן  יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יג. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

ישנם מושגים רבים בחיינו אליהם אנו מתיחסים כפשיטא ואיננו מקדישים להם מחשבה. לרוב, אנו חשים בהם בחסרונם, כשאנו זקוקים להם וָאַיִן. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר במים. אֵין דין היושב בשבדיה על פלגי מים כדין ההֵלֶךְ בסהרה.

מים, לדידי, הם הנוזל הזולג מהברז, אִם לשתיה או לרחצה. כחילונית (אף שבית הורי היה מסורתי), הפעם היחידה בה התוודעתי לשימוש הנרחב יותר במים, היתה כשהרבנית הממונה על הנושא, הסבירה לי את שעלי לעשות בטרם אכנס לחופה. נאמנה לדרכי האתאיסטית, הנסיבות היו עימי (תרתי משמע) ולא הזדקקתי לטבילה, כך שלא חויתי על בשרי.

על המים

מתוך כריכת הספר: "מים הם יסוד כה בסיסי בחיינו, עד כי לעתים אנו שוכחים את היותם חומר קמאי, שבלעדיו לא יתכנו חיים, שבהינתנו בצמצום, לא תתכן צמיחה ושבשפיעה מוגזמת שלו טמונה סכנה".

כמו כל דבר בחיים, הסוד הוא איזון נכון. עדיף במשורה, בזהירות, מאשר במופרז. כוחם הרב של המים יכול לפעול לטובה אך עלול גם להרע. מגיסא טבא, מעניקים לנו המים חיים ויוצרים צמיחה ושגשוג. אנו צורכים אותם מדי יום והם תורמים לקיומנו, כמו גם לשמירה על בריאותנו (היגיינה). מאידך, הם עלולים לגרום להרס ולחורבן, לא עלינו.

מים הם המרכיב הכי משמעותי בחיינו, למעשה יסוד החיים שלנו, כי בהעדרם – לא יִתָכנו חיים. יחד עם זאת, כשהם באים בהגזמה – ישמרנו האל וינצרנו מפגיעתם. מאז ימי המבול בימות התנ"ך, הצונמי הנורא בדצמבר 2004, השטפונות הקשים בקווינסלנד בדצמבר 2010 ושאר ההצפות ההורסניות שלא מניתי כאן בתקוה ובתפילה שלא יקרו יותר – חווינו קשות ולא היינו רוצות לחזור לאלה. דיינו יותר מדי. בתפילת הגשם (הן ביהדות והן במסורות אחרות), מבקש האדם מבורא עולם שהמים יבואו עליו לטובה ולא חס וחלילה אחרת. הלואי, אמן!

על פי הפאנג שוואי, אלמנט המים שייך לאנרגיה הנקבית (יין), המסמלת רגישות, שגשוג וכספים והוא אחראי על חידוש ושחזור של אנרגיה חיובית. הלואי עלינו, אמן!

מכריכת הספר: "דמות העולם ודמותנו משתקפת במים באינספור אופנים. עתים ההשתקפות סהרוריות, עתים חידתית וקסומה, פעמים עכורה ופעמים בוהקת."

המים כמשקפים אותנו ואת סביבתנו: בוקר אחד אנו קמים רגיל, באחר אנו הפוכים, לפעמים מצב רוחנו מרומם, לפעמים לא כל כך ופעמים השמש זורחת עד שלבנו מתרונן משמחה על היום החדש הצופן לנו אך טובות ועל ההפתעות הנעימות הנכונות לנו.

על הטבילה

מהכריכה: "בהכנסנו למים, אנו הופכים לחלק מעולם הבבואה, טובלים בעולם דמיוני שאין ממשי ממנו, יקום המכיל בתוכו אפשרויות בלתי מוגבלות".

מזכיר לי את הספר המקסים "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ואת המשכו – "מבעד למראה ומה אליס ראתה שם". יש מין קסם בכניסה לתוך המים, אל עולם אחר, כזה העוטף אותך כולו, מחבק, מזמין אותך לתת מעצמך. ומצד שני, באבחה של חוסר זהירות – זה עלול לגרום לאובדנך.

מתוך הספר: "הטובלים במים מאבדים מכובד משקלם והופכים במידת מה לחלק מהמהות הצלולה, השקופה והמימית. אפשר לחוות את הטבילה במים כויתור על האגו ועל הצורך בשליטה".

את נכנסת למים, צפה על פניהם, מתמסרת. חויה של היטהרות, של ראשוניות, של התמזגות עם יסוד כה ראשוני ועם הטבע. אין עוד בנמצא משהו (לא עולה על דעתי) המסוגל לשאת אותך, לאפשר לך לצוף בלי להזדקק לתוספות שמחוץ לגופך. מגע המים על הגוף, יוצר תחושה של רוגע, טוהר, עילאיות.

"כוונת הטבילה היא להוסיף ממד של קדושה למעשה האהבה ולהביא לידי ביטוי את התהליך הרגשי שהוביל לבחירה, בהוספת ממד גופני למערכת הזוגית".

לפני שנים, כשהבנתי מי אני, חשבתי שלפעם הראשונה שלי עם מי שאהבה נפשי תהיה משמעות גדולה אם נקדים טבילה לאיחודנו, לשם יחוד קודשא בנוסח א-דתי. חויה מעניינת. למדתי אז, שגם טבילה בים כשרה היא.

על מים וטבילה

בספר ששה שערים המכסים את מהלך חיינו ומראה כיצד המים מלווים אותנו לאורך כל דרכנו: החל מטבילה במעברי החיים, דרך הזדמנויות לריפוי והחלמה של הנפש והגוף, התחדשות ותיקון עצמי, גיור וכלה בטקסי מעגל השנה. השער השישי עוסק בעיון טבילה ובו רשימות רבות-ענין מאת אנשים מעניינים.

כמו ספרים נוספים שיצאו משערי הרבנות הרפורמית הברוכה, מוכיח גם הספר הזה שהיהדות פנים רבות לה וגם אם הפרשנות שונה היא, הרי שהמקורות הם אותם – של אמותינו ואבותינו.

סיפא

קראתי בספר בשקיקה ובענין רב ולמדתי ממנו רבות. הוא כתוב בצורה קולחת. יש בו מאמרים מרתקים בצד שירים ומסות מאירות עיניים. יש בו הגות והגיגים וכל אחת ואחד תמצאנה בו ענין.

עיצוב הכריכה מהנה את העין ומושך לפתוח את הספר. הטיפות הכחולות והשקופות על רקע הלבן הטהור מעוררים את הלב להתבונן בקנקן וגם רצון להעמיק ולבחון מה יש פנימה.

אהבתי את שם הספר על האסוציאציות שזה מעורר. אצלי, כששמעתי את שמו לראשונה, צץ לי מיד המונח "קו פרשת המים" (המטאפורה שבאה לתאר ארוע מהותי, המפריד בין מה שהיה לפניו לזה שאחריו). אחרי הקריאה בו, אמרתי לעצמי שאם השיח הציבורי דהיום נוגע (בין השאר) גם להדרת נשים, הרי שבא ספר כזה ומוכיח עד כמה המוח החכם והיוצר הוא שחשוב ולא אלו אברים מאפיינים את מיננו.

מילתא זוטרא:

תבורכנה עורכות הספר, כמו גם הכותבות בו, על שהביאו בפנינו ממטעמי היהדות.

עיון נוסף:

  1. פרשת המים – דפים מהספר
  2. ביקורת באתר של נוריתה
  3. הרבה אלונה ליסיצה בגוגל ספרים
  4. הרבה ד"ר דליה מרקס בהיברו יוניון קולג'
  5. הרבה מיה ליבוביץ' באתר סימניה
  6. אתר הרבה תמר דבדבני
  7. הרבה דליה מרקס על איכות החיים שלנו ותוחלתם
  8. הסרט המלא מ-1972 Alice's Adventures in Wonderland
  9. הרבה דליה מרקס על פרשת בשלח
  10. אלעד קפלן על נשים ויציאת מצרים

 

חלמאות מתעקשת ונחושה

על מהפכת הטלפון הביתי של נטויז'ן המשגעת את הלקוחות

© משה בלולו המוכשר

מי שארכאולוגיה אינה תחום שמעניין אותה – מוזמנת לדלג על הרשומה הזו. מודה – אני חפרנית מדופלמת שאינה נלאית עד שהדברים מתישרים לשביעות רצון כולנו. הכי קל זה לשים דאודורנט ולהרים ידיים, אך זה לא הקטע שלי. כלומר, אני בהחלט משתמשת בדאודורנט, אך אינני מרימה ידיים 🙂

אין לי מושג לאיזו מהפכה הם התכוונו שם, בנטויז'ן. מזמן, מאוד-מאוד מזמן, מאז חלפו את חיי כל מיני תמוהים/ות, הפסקתי לתהות למה מתכוון הזולת. לפעמים, כשמאן דהוא מעניין, אני טורחת לשאול לפשרן הסתום של התנהלותו והמלים שפלט, אך אין זו ערובה שאקבל תשובה אותה אצליח להבין. לא סוד הוא שאני מאותגרת…

מה בס"ה רציתי? לחבר פקס לקו נוסף על זה שיש לי אצלם. התקשרתי ב-9 בינואר והשיחה בינינו היתה קצרה וחביבה, מה שמבחינתי פרושו – יעילה. אני נמצאת בחברה הזו משנת רפפ"ו, מראשוני המתחברים אליהם (אני אשה נאמנה!) וכנראה עד כה היה החיבור בינינו מצוין, משום שלאורך כל הזמן הזה מעולם לא היתה לי תלונה כלפי השרות או המוצרים. אולי התמזל מזלי?

אחרי שהנציג (אור) פנה לממונה עליו לאישור, סיכמנו את פרטי השרות החדש וסגרנו השיחה בהרגשה הדדית נעימה: הנציג, על שלא היה צריך להתאמץ כדי למכור לי את השרות; ואני, על שהשגתי מחיר טוב וגם הטבה יפה. יכול להיות שהיה יותר מדי טוב? דקות ספורות לאחר מכן, קיבלתי לדוא"ל שלי את "סיכום שיחתנו". האם מיותר לציין שלא היה קשר כלשהו בין הדברים שסוכמו לבין מה שנכתב בדוא"ל, למעט שמו של הנציג?

להלן שם חבילת הקו הביתי:
קו ביתי

להלן תיאור חבילת הקו הביתי:
הינך מנוי לשרות קו טלפון ביתי, בחבילה: קו ביתי בעלות חודשית של 19.91 ש"ח מ 09/01/2012. רכיבי החבילה: 200 דקות הטבה ליעדים נייחים בתוך הארץ כל חודש, תעריף שיחות מעבר לסך דקות ההטבה: בשעות שיא 9.99 אגורות ושפל 4.6 אגורות. תעריף דקת שיחה ליעדים סלולאריים 14.8 אגורות. המחירים כוללים מע"מ.

נעזוב בצד את הפניה המעליבה בלשון זכר. כמובן שהתקשרתי מיד חזרה והיה לי מזל שהגעתי אל אור, שחזר ואישר את פרטי הסיכום, אך הסביר שמאחר ו"אין זו חבילה סטנדרטית, הסיכום מועבר למחלקת שליחת מכתבים" כדי שאלו יוציאו את הנוסח המתאים. התפלאתי לגלות שאצלם זה כמו במשטרה – אחד מדבר עם הלקוח והשני רושם (זה שקורא וזה שכותב…). הערתי, שאם הדבר כך, למה בכלל טרחו לשלוח אלי דוא"ל שגוי, מה שגרם לי לחזור ולהתקשר אליהם כדי להעמידם על טעותם – הרי זה מבזבז הן את זמני והן את זמני הנציגים, שמן הסתם יש להם עבודה הרבה יותר חשובה מאשר לענות לטלפונים מיותרים. אור מיהר לאשר שאני אכן צודקת, אך קצרה ידו מלהושיע, משום ש"זה הנוהל" והבטיח לי שהדוא"ל המתוקן יגיע אלי תוך 72 שעות. כנראה שהם עוברים שם קורסים בכתיבה יוצרת, אם זה הזמן שאורך להם לנסח דבר פשוט. או אולי ישנם לקוחות רבים כל כך שזקוקים לניסוחים שונים ולא סטנדרטיים?

למחרת, ה-10 בינואר, הגיע אלי דוא"ל משרות לקוחות, המבקש ממני לטרוח על הסקר שלהם בנוגע לשרות שקיבלתי מאותו נציג. לא אתעכב כאן על המבנה המטופש של הדבר הזה. משהו טוב בכל זאת יש שם: בסוף הסקר, יש מקום להעלות הצעות לשיפור השרות. ברור שכתבתי את כל פרטי ההתנהלות שלהם והבעתי את תמיהתי על שאין הנציג רשאי לנסח את פרטי השרות שהוסכם עליו. טרם יבשה הדיו על זה וזכיתי לשיחה מטניה משרות לקוחות שמן הסתם ניסתה להבין את פשר הציון הנמוך שנתתי להם בסקר ומדוע לא אמליץ על נטויז'ן בפני מכרי. אחת הסיבות היא, שמזה מספר חודשים אני מנסה לשכנע (לצערי, ללא הצלחה) את נציגי החברה לאפשר לי לנצל את 2000 ה-דקות החודשיות לחיוג לקוים נייחים שיש לי בטלפון הביתי במחיר של 37 ₪, גם לחיוג לניידים, הרי דמי הקישוריות הופחתו. טניה טרחה ובדקה, אך כקודמותיה – גם היא לא יכלה לעזור לי בזה. כנראה מסובך מאוד-מאוד לרצות לקוחה ותיקה. נשארנו עם נושא השרות בקו של הפקס, שלשמו הרי התכנסנו. לאחר שהסכימה עם כל טענותי, היא הבטיחה לי שהדבר יתוקן מידית וישלחו לי דוא"ל מתאים, ההולם את הסיכום המקורי. באופן אוטומטי הגיע לדוא"ל שלי הנוסח הסתמי הבא:

שרון שלום,שמי טניה נציג/ת שירות לקוחות ב- 013 נטוויז'ן.
בהמשך לפנייתך, מס' הפנייה שמסכם את שיחתינו הוא  174877714
אני מקווה כי הנך שבע רצון מהשירות שקיבלת.
נשמח לעמוד לרשותך בכולעתמחלקת שירות לקוחות
013 נטוויז'ן
service@netvision.net.il

אני משתדלת להתאפק ולא להתרגז על הפניה המבזה בלשון זכר, כמו גם להתעלם משגיאות הכתיב. יחד עם זאת, רצוי שהדוא"לים הכביכול "סטנדרטים" הללו יבדקו בידי יועצת לשונית (כמוני, לדוגמא, תמורת שכר הולם). מאחר וגם אצלי הזמן קצוב לפעמים, הנחתי לענין ולא טרחתי להתקשר ולהתריע על השטויות המיותרות שנכתבו, שכלל לא כללו את פרטי השיחה, כפי שהתעקשתי וביקשתי שיוקלטו ואף ירשמו. מאותגרת כמוני אינה מסוגלת להבין למה לטרוח ולכתוב דברים לשוא. אם זה היה כדי לציין את מספר הפניה – הרי שלא היה צורך בכך, משום שהנציגה הכתיבה לי אותו במהלך שיחתנו כדי שארשום ביומני, כפי שאני רושמת את כל פרטי השיחות שלי עם החברות הללו. תעוד לא הזיק עדיין לאף אחד.

השעות חלפו, כך גם הימים, אך נאדה – שום דבר לא הגיע אלי. החלטתי שהגיע הזמן לשים קץ לדבר החלמאי הזה ורשמתי את תלונתי בפומבי, על הלוח של נטויז'ן בפייסבוק (הרחבה ופרוט – למרגלות הרשומה, בתעוד מס' 1). שעתיים לקח לנציגה משלהם (סבטלנה) לחזור אלי טלפונית כדי לאשר את מה שהלנתי עליו ולהבטיח לי שהנושא יטופל מיידית.

הנה מה שהגיע אלי למחרת בבוקר, בעקבות השיחה הזו:

הינך מנוי לשרות קו טלפון ביתי,בחבילה: דמי מנוי: 37.90 לחודש. עד 2000 דק ליעדים נייחים.מעבר ל 2000 דק – 9.99 אג בשעות שיא (7:00 -19:00 )4.6 אג בשעות שפל (19:00 -7:00). תעריף לסלולר קבוע של 14.8 אג.התקנה לנק אחת – חינם . חיווט שלוחות – 99 ש"ח.המחירים כוללים מע"מ.
להלן הפרטים המעודכנים במנוי שמספרו :  _______, במספר הטלפון ______-073:
הינך מנוי לשרות קו טלפון ביתי,בחבילה: קו ביתי בעלות חודשית של 19.91 ש"ח  מ 09/01/2012.רכיבי החבילה: 200 דקות הטבה ליעדים נייחים בתוך הארץ כל חודש,תעריף שיחות מעבר לסך דקות ההטבה:בשעות שיא 9.99 אגורות ושפל 4.6 אגורות.תעריף דקת שיחה ליעדים סלולאריים 14.8 אגורות.המחירים כוללים מע"מ.
החל מתאריך 10.01.2012: הינך מנוי לשרות קו טלפון ביתי, בחבילה: דקות מתנה ללא דמי מנוי.רכיבי החבילה: 200 דקות ליעדים ניידים בארץ כל חודש המחירים כוללים מע"מ.
העסקה הינה בכפוף להסכם המנוי ותקנון המבצע המופיעים באתר הבית של חברת 013 נטוויז'ן בכתובת: www.013netvision.net.il
במידה והינך זקוק למענה נוסף, אל תהסס לפנות אלינו שוב בכתובת: service@netvision013.co.il
או לאחד מנציגינו בטלפון 04-8560660.שעות פעילות מוקד שירות הלקוחות:בימים א'-ה', בין השעות 08:00 עד השעה 20:00בימי שישי וערבי חג: החל מהשעה 08:00 עד השעה 14.00
אנו מודים לכם על הזמן שהקדשת לשיחתנו הטלפונית.

תגובתי:

סבטלנה, שלום.

הנה מה שקיבלתי ממך הבוקר: [כאן העתקתי עבורה את מה ששלחה לי]

מי שקוראת את הדברים הנוגעים למספר הטלפון ______-073, עלולה להבין שהחל מתאריך 10.1.2012 שונתה החבילה מ-200 דקות הטבה ליעדים נייחים ל-200 דקות מתנה ללא דמי מנוי. מאיך שהדברים כתובים ומוצגים, אי אפשר להבין שזו אותה חבילה והיא כוללת בס"ה 400 דקות. אני לא מבינה מדוע אי אפשר לנסח את החבילה בצורה פשוטה ומובנת לכולם, לפי הנוסח הבא: להלן הפרטים המעודכנים במנוי שמספרו:  _______, במספר הטלפון ______-073: הינך מנוי מנויה לשרות קו טלפון ביתי, בחבילה: קו ביתי בעלות חודשית של 19.91 ש"ח מ 09/01/2012. רכיבי החבילה: 200 דקות הטבה ליעדים נייחים בתוך הארץ כל חודש,תעריף שיחות מעבר לסך דקות ההטבה: בשעות שיא 9.99 אגורות ושפל 4.6 אגורות. תעריף דקת שיחה ליעדים סלולאריים 14.8 אגורות.המחירים כוללים מע"מ. החל מתאריך 10.01.2012: הינך מנוי לשרות קו טלפון ביתי,בחבילה: במקום זה נא לכתוב: בנוסף למפורט בסעיף הקודם, הוספנו בחבילה דקות מתנה ללא דמי מנוי. לפיכך, רכיבי החבילה המעודכנים הינם: 200 דקות הטבה ליעדים נייחים בתוך הארץ כל חודש + 200 דקות ליעדים ניידים בארץ כל חודש. המחירים כוללים מע"מ.
כדי לעשות את הענין הזה פשוט, הרי שכל מה שצריך היה, זה להוסיף את המלים שהוספתי בכחול. מה כל כך מסובך בזה? ואם הניסוח לא יצא ממך, אלא ממחלקה אחרת כלשהי, עדיין אני חושבת שאפשר לעשות את זה פשוט. אני מבקשת לא לחזור אלי עם תשובה שאומרת שזה הניסוח, כי אין זו תורה מסיני, אלא כל דבר אפשר לנסח כך שהלקוחה תבין את מה שנכתב ולא תצטרך לבזבז את הזמן שלה ואת הזמן שלכם בשאלות חוזרות על נושא שניתן היה לפותרו מזמן. כל מה שצריך, זה קצת הגיון ורגישות. בנוסף, אם פונים אלי, אני מצהירה שאני אשה ולא גבר ולכן תיקנתי ואשמח אם תבינו שאמנם זה מנוי אצלכם, אך אני מנויה על החבילה המסוימת.

תודה ויום טוב,

שרון.

הנציג הבא אליו הגעתי בעקבות הדוא"ל הזה, היה רפאל, שקרא את מה שכתבתי והסכים שאני זכאית לניסוח סביר. דילגנו על נושא הפניה בלשון זכר (אני מניחה שזה היה מעל לאפשרות וליכולת שלו להלחם בסטנדרט), גם לא התעקשתי על המשפט הלא נכון שהם כתבו: "החל מתאריך 10.01.2012:" (הרי הסיכום כולו נעשה בתאריך 9.1.12) והגענו לנוסח המינימלי, שהוא – להוסיף לפני ה-"החל מתאריך 10.01.2012:" את המלה "בנוסף", כדי לקשר בין הדקות שניתנו לי ושזה לא יראה כאילו זה או 200 דקות לנייחים או 200 לניידים. רפאל הבטיח לשלוח לי מיד את סיכום שיחתנו, כולל התיקון. למותר להצטער שמה ששלח לי היה בדיוק מה שסבטלנה שלחה, בתוספת השורה התחתונה הבאה: "לשירותך בכל עת, רפאל." לא היתה שום התיחסות למה שסוכם טלפונית. אני רק מקוה שהשיחה הוקלטה, משום שהתעקשתי בתחילתה לבקש זאת.

תגובתי:

שלום,

מאחר ואני אשה נחושה, הרי שעדיין איני מרימה ידיים! אני שואלת את עצמי ואתכם, בשביל מה הדוא"ל הזה נשלח אלי, אם לא כדי לעצבן ולבזבז זמן?רפאל, אני בהחלט לא מרוצה משיחתנו, אם זה מה שהיא הניבה. כתבת: להלן הפרטים המעודכנים במנוי שמספרו :  _______, במספר הטלפון ______:אך אינני רואה שום הבדל (או אולי אני עיוורת?) בין מה שסבטלנה שלחה – ולכן פניתי אליכם שוב – לבין מה ששלחת לי. פשוט העתק של הדוא"ל שלה. איפה מה שסיכמנו לגבי ההבהרה שהמנוי כולל בס"ה 400 דקות – 200 לנייחים ו-200 לניידים? מה קורה לכם, שם בנטויז'ן? העבודה קשה מדי? קשה להתרכז ולכתוב באמת את מה שדובר בשיחה? אני ממש מאוכזבת!!!

תגובתם המיידית והאוטומטית:

לקוח/ה יקר/ה,
תודה על פנייתך למחלקת שירות הלקוחות של חברת 013 נטוויז'ן 
בקשתך התקבלה ותטופל במהלך שלושת ימי העסקים הקרובים.
מספר הפנייה לצרכי מעקב הינו: 175160671לשירותך,
מחלקת שירות לקוחות פרטי 013 נטוויז'ן
טלפון: 04-8560660
דואר אלקטרוני  service@013netvision.co.il

 

 

 

למרות שרפאל הבטיח שיחזרו אלי תוך 3 (שלושה!!!) ימי עסקים, זה לא קרה, כמובן. למה שיטרחו? עליתי שוב לרגל אל הקיר שלהם בפייסבוק ועדכנתי על ההתעלמות. לקח להם יומיים לחזור אלי (ב-19.1.12) בשעה סבירה (19:40) והפעם היתה על הקו הנציגה אילנה. הלה הסבירה לי על ההפרדה בין מה שהנציגות והנציגים משרות הלקוחות מסכמים על הלקוחות לבין ניסוח והוצאת המכתבים ממחלקה אחרת לגמרי – "מחלקת משלוח מכתבים". נבצרת מבינתי ההפרדה הזו, אך לא אני מנהלת את נטויז'ן ולכן מ'כפת לי. מה שכן חשוב לי, זה לקבל בכתב את הדברים שסיכמתי עם הנציגים למיניהם. גם לא הבעתי בפניה את תמיהתי על שלא נציג אחד הוא זה שעוקב אחר הפניה של הלקוח, אלא בכל פעם מישהו אחר, שלא לדבר על שאז גם נרשמת פניה חדשה ואין לזה סוף!

אילנה הסבירה שאין לי מה לדאוג, שהדברים הם באמת כפי שסוכמו, גם אם לא נכתבו, משום שיש לזה קוד מסוים ופרטי החבילה שלי רשומים בחברה. היא הביאה לדוגמא חבילה הקיימת אצלם, לפיה הלקוח אינו משלם עבור החודש האחרון, אך אין זה נכתב (כמובן), אלא מיושם בסוף תקופת החבילה. שערותי לא סמרו, אך זה היה קרוב. הם ודאי סומכים על שהלקוח ישכח מזה (אני לא כזו, כמובן – הכל נרשם אצלי!) ולא יהנה ממה שהשיג. הבהרתי לה בלשון ממש בהירה, אחרי שביקשתי גם פה להקליט את שיחתנו, שאני רוצה ניסוח פשוט, כפי שהצעתי לנסח וכפי שגם סיכמתי עם הנציג האחרון, שאמור היה כבר לדאוג שזה ישלח אלי. היא הבטיחה לעקוב אישית ומקרוב אחר משלוח הניסוח המתאים. מאז, עשרה (10!!!) ימים עברו ולא שמעתי ממנה דבר וחצי דבר או מאף אחד אחר בחברה הזו. את התאריך היום אתן יודעות…

היא אינה אשמה, גם לא שאר הנציגים איתם דיברתי, משום שאני מאמינה שזה מה שמאמנים אותם שם, בחברה, שזו המדיניות של נטויז'ן. גם אם יצוץ איזשהו ראש גדול שירצה לעזור – הם כנראה מונעים בעדו מלעשות כן.

למה מצאתי לנכון לשתף אתכן? משום שהולך ופוחת הדור והדברים הולכים ומוחמרים. איכות החיים שלנו מתדרדרת. במקום להתקדם, אנחנו הולכים אחורה. אביב אמר לי פעם שהשרות בארץ הרבה יותר טוב מאשר זה באירופה. אולי זה נכון, אבל אני בטוחה שהחלמאות פה אינה פחותה משם.

בקיצור נמרץ ביותר:

אני בהחלט שוקלת בכובד ראש לעבור לחברה אחרת. יש לצפות שמטאטא חדש עלול לטאטא טוב.

תעוד:

1. שרשור השיחה המהממת עם נציג נטויז'ן בפייסבוק. הנה ההתחלה אותה העליתי ב-15.1.12 (18:11):

מס' פניה מ-10 בינואר ש"ז, ע"י טניה: 174877714

א. כמה זמן עלי עוד לחכות לתשובה של נציגיכם?

ב. מה כבר ביקשתי בס"ה? לקבל בכתב את הסיכום שסוכם עמכם? 19 ש"ח לקו הביתי + פקס + 200 שיחות לנייח + 200 שיחו לנייד? כמה זמן צריך לקחת להעלות את זה על הכתב ולשלוח אלי?

ג. התקשרתי אליכם היום 4 (ארבע!!!) פעמים – פעמיים בבוקר ופעמיים אחה"צ – ובכל פעם חיכיתי 7-10 דקות עד שהתיאשתי וסגרתי. פעם אחת השארתי פרטים וחזרו אלי בדיוק כשעמדתי בתור בדואר למע"מ ולא יכולתי לענות. יותר לא שמעתי מכם.

ד. אולי רשומה בנוסח הבא תעזור לזרז עניינים? כי בבנק זה עזר לי?

מרד הנפילים Atlas Shrugged

הקיץ נשף רוחות קדים, מְאכֵּל, נוגס כל דבר בדרכו, ממאן לאפשר לסתו להגיע. הלחות התישה את הכל – את העלים הכמֵשים, את הכבישים העמוסים לעייפה, את בני האדם המותקפים מכל צדדיהם. החיים לא היטיבו עם אף אחד, גם לא עם אף אחת.

The summer blew out sirocco winds, eating, biting everything in its way, refusing to allow Autumn to arrive. The dampness exhausted everything – the wilting leaves, the overburdened roads, the people under attack from all sides. Life was not good for no one.

היאוש אחז בכולנו. מין מבוי סתום חסם אותנו, מדכא עד עפר. באח הגדול ערכו מיונים לעונה הקרובה, מנסים לקבץ את עלובי הנפש שיעלו את מפלס המדרוג. המצב קשה מנשוא ויש מצב שאלה יעשו את המכה של החיים שלהם באמצעות התוכנית.

Despair gripped all of us. A kind of dead end blocked us, depressing to the ground. In the Big Brother they conducted sorting out for the coming season, trying to gather the wretched people to raise the level of the scale. The situation is unbearable and there is a situation in which they will strike it rich, ones in their lives by this program.

כן, גם אני מכורה. מה לעשות? היש משהו אחר? בקושי יש לי זמן לנשום, שלא לדבר על דברים אחרים. אני שפחה חרופה של הבוס שלי. האופק שלי… אני שמחה שהמלה הזו, אופק, עלתה על דעתי, אך המציאות המרה היא שאין לי כזה. אני לא יכולה לראות מעבר להווה. אין לי את המותרות לזה. קמה בבוקר לאחר שנת לילה חטופה לבד במיטה, שמה עלי כמה בגדים נקיים… טוב, זה לא כמו שזה נשמע, כי אני מקפידה על איכות וקונה את התגיות הנחשבות, אבל בשוּק. אין סיכוי שאי פעם אגיע לחנות רגילה כדי לקנות בה. קודם כל, משום שאין לי זמן לזה ושנית, מי יכולה להרשות לעצמה לקנות בחנות רגילה? קניון? נו, איפה אני ואיפה לנסוע אל מחוץ לעיר?

אני גרה בדירת חדרון ברחוב זרובבל. בעלת הבית שלי היא אשה בגיל שמעבר לסבתי. כלומר, מזמן עברה את גיל הפטירה (והסליחה עם מי שזה נשמע לה לא טוב). רגשותי כלפיה חצויים. מצד אחד, אני מתפללת בכל בוקר לשלומה, שתמשיך לנשום, כי אחרת מצבי יהיה רע ומר – בימים אלה ממש בלתי אפשרי למצוא מקום סביר, שלא לדבר על להרשות לעצמך לשלם על זה; אך מצד שני, אלוהים עדי (זה שאינני מאמינה בקיומו) שהמצב נורא ממש, כמעט בלתי אפשרי לחיות ככה. זו בטוח תגיע לגהנום ולוא רק בגלל מה שהיא עושה לי, על שהיא מוצצת את דמי בכל מאודה. כל פיפס שיוצא מן הדירה שלי והיא מיד דופקת לי מלמעלה עם המקל של המטאטא כדי להשתיק. אני בטוחה ששנתי הטרופה בלילות נגרמת בגלל זה. בסיוטים שלי אני מדמיינת אותה רוכבת על המטאטא שלה, בקושי מאזנת את משקלה ומאחלת לה ליפול מהכי גבוה שאפשר. אם היא תרסק את עצמותיה, יוטב לי? קניתי אוזניות אלחוטיות. ככה אני לא שומעת אותה מרחרחת לי מאחורי הדלת ומקשיבה לרחשים אצלי.

חצי מהמשכורת הולכת לי על שכר הדירה. כואב הלב. אמא שלי אומרת שאם הייתי לוקחת משכנתא בסכום הזה, הייתי לפחות בדרך להיות בעלת דירה משלי. היא צודקת, אך לא מציאותית. אין לי אפשרות להתחייב על משכנתא כשמקום העבודה שלי לא בטוח. הרי מחר יכולים לזרוק אותי ולא חשוב עד כמה אני טובה ומסורה. מאיפה יהיה לי להחזיר? גם לאמא אין, אחרי שעזרה לי ככל יכולתה עם התשלומים לתואר. אני לא יכולה לבקש ממנה יותר. גם היא לא במצב מזהיר. הגירושין הפילו אותה כלכלית ולקח לה שנים להתאושש מהם ולהגיע למצב סביר. לפחות יש לה את הדירה שאבי נאלץ למסור לה ובצדק. אותו לא ראיתי מזמן. הוא אף פעם לא מצא לנכון לסייע לי, גם לא כשביקשתי. אני כבר לא נוטרת לו טינה. עברתי הלאה, אם כי זה ודאי השאיר משקע מר.

מלפני כחודש, יש לי חברה חדשה. בקושי יש לנו זמן להיות יחד, שלא לדבר על סקס. אנחנו נפגשות אצלה בחדר, בדירה אותה היא חולקת עם עוד שני בחורים. אצלי אי אפשר מחמת עינא בישא של בעלת הבית. בכל פעם שאני פוגשת בה בכניסה או בחדר המדרגות, היא חוזרת ומדגישה בפני שאסור לי להביא שום חבר. אני יודעת שהיא בולשת אחרי, משום שאני יכולה להריח את הבושם שלה כשאני חוזרת. את הדברים האישיים שלי אני נועלת מפניה בכספת.

ימי ששי הם הזמן היחיד אותו אנו יכולות לפַנות כדי לבנות את ה… אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה – ידידוּת? חברוּת? אני לא חושבת על זה במונחים של זוגיות. אני לא בטוחה שאני בנויה לזה עכשו. או אי פעם. קצת קשה לי לדמיין את עצמי עם מישהי אחת ויחידה כדי לחיות איתה עד קץ כל הימים ורצוי באושר ובעושר. זה מלחיץ אותי. אנחנו לא מדברות על זה. למי יש כוח כשאנו נאלצות לחיות כאן ועכשו? אין לנו אפשרות לתכנן מעבר לכך. לוקחות את מה שיש כרגע.

מוצאי שבת. אני בתהליך של להפרד ממנה (מאוד בקושי). אין לי ברירה, אלא ללכת. יש לי כמה דברים להכין לקראת השבוע החדש שמתחיל. עוד נשיקה ועוד אחת ועוד… כנגד רצוני, אני מתיקה את עצמי ממנה ופונה אל הדלת. הבנים צופים בחדשות. כעולות באוב, נשמעות המלים מבעד מְסך החמדה. אביבה מביטה בי ואחר במרקע וקופאת בהקשבה מלאה. מישהי בשם דפני ליף תקעה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, בלב המאפליה. מאחר והעלו לה שוב את שכר הדירה, לא היתה לה ברירה אחרת, אלא לעבור לגור ברחוב. ארבעתנו מביטים אלה באלה וללא אומר יוצאים מיד להביע הזדהות.

לא תארנו לעצמנו, חשבנו שנהיה היחידים, אך מכל עבר מגיחים א/נשים, נושאים איתם ציוד. מה שבדרך כלל הינו מתחם להולַכַת חיות מחמד, לישיבה שלוה על הספסלים בלב רחש תנועת כלי הרכב, הפך להמולה של עשייה. עוד ועוד נפרשו האוהלים והחבר'ה עומדים לידם ומתחילים להתוודע זה עם זו. אני חובקת את גזרתה המשגעת ויחד מפלסות את דרכנו למצוא מכרות.

חודשיים אחרי, רוח חדשה מנשבת בינינו. אביבה ואני עברנו לגור יחד במשכננו החדש – איגלו עשוי ברזנט. את החפצים החשובים אכסנו אצל ההורים והסתפקנו במועט. כשאנו חוזרות מהעבודה, אין בעלת בית שבולשת, אם כי גם אין ממש פרטיות. אנחנו מפצות על זה בשינה זו בזרועות זו. היא ממלאת לי את הלב.

ההפגנות, הצעדות וכל הפעילות למען הטבת מעמדנו, קרבו אותנו זו לזו. כיף.

בחוץ מתגודדת הרוח, מתקוטטת עם העצים, עם קומץ עוברים ושבים ועם עצמה, מטאטאת את העלים מן המדרכות, מקבצת אותם בפינות ללא מוצא. אביבה ואני כבר לא יחד. העיריה והרשויות רדפו אותנו עד חורמה, משסים בנו את כלבים, עד שאחרון האוהלים פונה. לרובנו לא היה לאן לחזור, מלבד אל ההורים. מקופלי זנב, הזדחלנו על ארבע כדי לנסות לחזור אל המאורות אותן נטשנו בתמימותנו, אך אלו היו תפוסות כבר בידי אחרים, אותם אלה שהשכילו לנצל לטובתם את שעת הכושר ולהשתחל אל מה שהיה שלנו. מי שלא פינה את כוכו בִּזמן ששהה באוהל – היה בר מזל. היה לו לאן לחזור.

אני עוברת בשדרה שהיתה לי פעם בית ולא יודעת את נפשי. החלום של עולם חדש וטוב לכל, של חלוקת ההון בצורה צודקת – נגוז. חשבנו שהזזנו משהו אחרי שהוקמה ועדה מיוחדת למען בחינת מצב העם, אך למרות הימים היפים מרוממי הרוח, שנטעו בלבנו תקוה, נפלנו שוב אל תחתית אותו הבור בו היינו לפני כן. במקום לשנס מותניים ולפעול ולעשות כדי להרים אותנו, כדי לאפשר לנו עתיד סביר, בחר ראש הממשלה ערל הלב, זה ששום דבר לא מעניין אותו כלל מלבד להשרד בכסאו, למסמס את הכל. מה שלא ברור לי, זה איך זה קרה. אנחנו הרי לא התכוונו לזה! הרי היינו נחושים כל כך, יצרנו משהו שיכול היה לשנות, היתה תחושה שאפשר להחלץ מהבוץ בו היינו שקועים. במקום זה, יש לנו מדרג מדהים בשיאו של האח הגדול. אוי אורוול, הלואי והיית מתבדה!

 

בתמצית:

בספרה המאלף "מרד הנפילים" (Atlas Shrugged), מעלה איין ראנד על נס את רוח האדם לשבחה. בעלי העסקים, עמוד השדרה של המשק, אלה המניעים את גלגלי הכלכלה, מרדו במטרה ליצור עולם צודק יותר. הקטע הזה נכתב בהשראתה. ואם בהשראה עסקינן, ממליצה לקרוא רשומה מעניינת של ד"ר תרצה הכטר על "גניבה", "השאלה" או "השראה ספרותית"?

חומר למחשבה:

  1. סדרת כתבות מאלפת ביותר על מודלים כלכליים
  2. המודל הישראלי כך הורסות ממשלות מטומטמות את המדינה
  3. אי-צדק חברתי בישראל סיכום מאלף של הקישורים הקודמים
  4. ראיון עם דפני ליף
  5. ג'ון לנון Working Class Hero (עם המלים)

אטה ג'יימס Etta James

אטה ג'יימס – לבסוף

Etta Jaims – At Last

אולי זה הגיל, אולי הטעם המוזיקלי, אולי שניהם או בכלל לא… מה גורם לנו להמשך למוזיקה מסוימת, לזמר/ת זו ולא אחרת? מה מקפיץ לנו את הלב? אלו צלילים מחלישים לנו את הנשימה?

אצלי זה כנראה הגיל, משום שאני אוהבת בלוז. זה גם הרדיו, שלא ניגן אותה כמעט, לכן לא הגיעה אטה ג'יימס לאוזני.

מישהי אמרה לי פעם שהיא אוהבת סוג של אנשים הגורם לה להיות ערנית וללמוד כל הזמן. יכול להיות שזו הסיבה שאינני חלק מחייה יותר, מן הסתם לא הייתי לה מספיק מאתגרת. טוב, לא סוד הוא שאני מאותגרת… יש לי הרבה מה ללמוד. לשמחתי, בורכתי בא/נשים המלמדות אותי את מה שמעניין אותי.

מישהי אחרת, שלדאבוני גם היא כבר לא חלק מחיי הנוכחיים, העירה לי בזמנה שאני מפסידה כשאני מגבילה את עצמי בחיפוש בת זוג בסביבות גילי בלבד ואינני מוכנה להרחיב את הגבולות. תשובתי היתה שזו אינה מגבלה, אלא כורח המציאות שלי, משום שפער של מעל 5 שנים, זו כבר מוזיקה אחרת (אינני אוהבת אופרה…) וקשה לגשר עליו. תמיד חלמתי להתכרבל עם זו שנפשי אוהבת ולחוש יחד איתה את הצלילים.

כשמגיעה מישהי חדשה אל חיי, אחת הבחינות היא, כמובן טעמה המוזיקלי. הרי איך אפשר לחלוק חיים עם מישהי שמקבלת פריחה כשהיא שומעת את ג'אניס ג'ופלין? אני ישר חוטפת גזזת ממישהי כזו ונמלטת מיד על נפשי. מבחינתי, מי שג'אניס אינה עושה לה את זה, היא חסרת נשמה. למה לי להתעסק עם זומביה? מי שאינה מסוגלת לחוש את העוצמה והכיף בצלילים של יוריה היפ ודומיהם – מה לי ולה?

אין זה אומר שהטעם המוזיקלי מוכרח להיות זהה, ודאי שלא – אחרת החיים משעממים ואין מה ללמוד זו מזו. יחד עם זאת, צריך להיות בסיס משותף מסוים, קו משיק. אני תפוסה כרגע בידי מישהי שהלהקה הכי-הכי שלה היא אבבא… לזכותה יאמר, שזו המגרעת היחידה שלה, יחד עם חולשתה למחזות זמר. באחת הפעמים שלנו יחד בלונדון, יצא אל האקרנים הסרט על הלהקה ומובן מאליו שויתרתי על העינוי ושלחתי את שאהבה נפשי לצפות בו עם חברתה הותיקה, החולקת איתה בטעם הקלוקל. חשבתי שהצלתי את נפשי, אך… חודש לאחר מכן, בטיסה חזרה לישראל, מה אתן חושבות היה הסרט שהוקרן במטוס בלי יכולת לבחור אחר? כן, מריל סטריפ גדולה!

אבבאמאמא מיה

AbbaMamma Mia

כששרה'לה פָּרשָׂה בפני את טעמה המוזיקלי, שמחתי לגלות דברים שמעולם לא שמעתי עליהם. כמי שגדלה בישראל של שנות ה-50 וה-60 (מי זוכרת שלא היתה טלויזיה ולא אינטרנט?), הרי שאי אפשר לחשוד בי שאדע על זמרות הבלוז הגדולות מלבד אלו ששודרו ברדיו. שרה'לה גדלה בעולם הגדול וזכתה לנכוח בהופעות של זמרי דורנו, כך שיש לה באמתחתהּ ידע בלתי נדלה. אני שמחה שהיא בחרה לחלוק בו איתי.

סוף-סוף

הן עמדו על הגבעה המשקיפה אל הים, רחשן הקסום של האדוות מרחף בהתאמה למלים הקדושות שפייטה הרבא, מלווה בידי הקהל שנאסף: בני משפחה, חברים. שתי נשים עמדו תחת חופה משיית סגולה, מתאחדות לכל החיים, לטוב ולטוב יותר, בבריאות, באושר ובעושר. בריזה קלילה דאתה ברכות, לוטפת את הפנים הנלהבות. סוף-סוף הן הצליחו לממש את אהבתן באופן רשמי, בגלוי.

At LAST. אטה ג'יימס הבטיחה שימי הבדידות חלפו, היות ומצאה את החלום שהיא יכולה לקרוא לו שלה. "סוף-סוף", שרה שרה'לה את המלים אותן ידעה בעל פה, אותן התפללה רוב חייה הבוגרים.

"מזל טוב, מזל טוב!" פרצו אנשים מכל עבר בברכות לזוג הטרי, כשהרבא סיימה את הטקס בהבעת תקוה שבנות הזוג תחיינה באושר עד קץ כל הימים.

יסמין לקחה את שרה'לה בזרועותיה וחיבקה אותה בחוזקה, מאמצת אותה אל לבה. "רעייתי", לחשה באוזני זו שאהבה, " אִשָתִי, לעולם ועד."

"לעולם ועוד", תיקנה שרה'לה, "ואף יום אחד לא פחות מזה."

(מתוך עלי לונדון ספר בכתובים)

הערה לסדר:

כל השבת קיויתי לשמוע אזכור כלשהו על מותה, משהו על תרומתה המוזיקלית לנשמת האנושות, אך למה שזה יקרה? אף עורך/כת מוזיקלי/ת לא טרח/ה. גם אם יצוץ התֵרוץ ש"טרם הספיקו להתארגן", אני מאוכזבת. ציפיתי מקריין/ית זה או אחרת לתפוס יוזמה ולחרוג מסד הברזל של הראש הקטן. או שאולי אין להם שרה'לה כזו בחייהם שתאיר להם את הטעם?

בקיצור נמרץ:

אטה ג'ימס 25.1.1938–20.1.2012

יהא זכרה ברוך!

אדל Adele

19

צלילי הפסנתר תפסו אותי באחת. הנמכתי את האש של הלביבות ורצתי לחדר השני להגביר את הווליום ולהתעלף מהקול של הזמרת. כשחזרתי, הצד הראשון שלהן היה שחום כדבעי ויכולתי להפוך אותן כדי שתהיינה אכילות גם מצדן השני. מאחר ולא אמרו פרטים על השיר, זה נשאר אצלי בגדר תעלומה. ככה קורה לי עם שירים חדשים, שעובר זמן עד שאני מצליחה לדלות עליהם פרטים. בסופו של דבר, כוחותינו היו אדיבים ונידבו פרטים: זמרת בריטית חדשה.

שנה לאחר מכן, בלונדון, אני צופה ב-Jools Holland יחד עם מישהי אצלה ביקרתי וג'ולס מכריז על הזמרת. אני קופצת ממקומי ומתחילה לרקוד מרוב שמחה על שנפל בחלקי הכיף לצפות בה בהופעה חיה. ידידתי מביטה בי ואחר במסך ואומרת: "סוף-סוף זמרת נורמלית ועסיסית, לא כמו השדופות הצרחניות שאין להם שום עומק." אני מסכימה עם כל מלה שלה.

ימים אחדים לאחר מכן, שודרה תוכנית הצדעה לברט בכרך בן ה- 80 והיה מענג לצפות באדל המבצעת את השיר האהוב עלינו – Baby it's You (אם כי אני מעדיפה את הגרסא של הסמית').

אדל וברט בכרך – בייבי זו את

Adele and Burt Bacharach – Baby It's You

באותה שנה זכתה אדל בפרס המבקרים של ה-Brit Awards.

Chasing Pavements היה לי בראש הרבה זמן. מתנגן ומתנגן, בעיקר כשכתבתי את טבק ואת עלי לונדון.

כמה שנים מאוחר יותר, היה Daydreamer השראה לפרחים.

מדהים איך שזמרת צעירה יכולה לגעת.

19

The piano sounds caught me at once. I lowered the flame of the latkes and ran into the other room to increase the volume and faint from the singer's voice. When I returned, their first side was well brownish and I could turn them over so they will be edible on the other side as well. Since no details were given about the song, it remains a mystery to me. That's how it happens to me with new songs, which take a while before I manage to dig details on them. In the end, our forces were kind and volunteered details: a new British singer.

A year later, in London, I watch Jools Holland show with someone I was visiting at and Jules announces the singer. I jump out of my seat and start dancing with joy for being lucky to watch her live. My friend looked at me and then at the screen and said: "At last a normal, juicy singer, not like the screaming emaciated who have no depth." I agreed with every word.

A few days later, a salute show to 80-year-old Burt Bacharach was broadcast and it was delightful to watch Adele performing our favourite song – Baby it's You (though I prefer the Smith's version).

SmithBaby It's You

That year, Adele won the Brit Awards Critics Award.

I had in mind Chasing Pavements for a long time. Playing and playing, especially when I wrote Tobacco and London Leaves.

 

Adele – Chasing Pavements

A few years later, Daydreamer was an inspiration for flowers.

 

Adele – Daydreamer

 

It's amazing how a young singer can touch.

______

21

והיא אך רצתה לשיר

ישנם שירים התופסים אותך מהצליל הראשון שלהם ואת פשוט עוצרת כל מה שאת עושה באותו הרגע ועוברת לדום, חוץ מאשר בנהיגה, כמובן. ברוב המקרים זה קורה בזמן שאני עובדת, קרי – כותבת. אני אוהבת לעבוד כשהרדיו פתוח ברקע על 88 בשעות מסוימות, כשקלאסיק FM ברשת או לצלילי הנגן, שם איגדתי את השירים שאני אוהבת, אותם אני מסוגלת לשמוע שוב ושוב, בכל יום, מהבוקר עד הערב.

במקרה של השיר הזה, הייתי הנוסעת. היא באה לקחת אותי משדה התעופה. בדרך כלל אינני אוהבת לנהוג, קל וחומר כשזה בצד הלא נכון של הכביש בארץ שאינני מכירה את דרכיה.

I heard that you're settled down,

That you found a girl…

הדלקתי את הרדיו והיא אמרה שזה השיר הכי יפה באלבום. המנגינה זרמה והמלים מילאו את כולי. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. עצמתי את עיני, מתמכרת, חשה את המוזיקה בכל הגוף, ללא יכולת לעצור את הדמעות.

I heard that your dreams came true

Guess she gave you things I didn't give to you

כשזה נגמר, היא אמרה שמעולם לא פגשה מישהי שחוֹוָה ככה מוזיקה והיא שמחה שהכירה לי את השיר. כולי הכרת תודה, ביקשתי שתשמיע שוב. ושוב. ושוב.

Never mind, I'll find someone like you

I wish nothing but the best for you

היא הכינה קפה והיתה גם עוגה. התלבטתי בין הגבינה לשוקולד, אבל היא אמרה שאני לא צריכה לבחור… זללתי שתי פרוסות (דקיקות!) מכל סוג. היא ידעה שהדרך אלי עוברת בעוגות הטעימות שלה 🙂

Sometimes it lasts in love,

But sometimes it hurts instead

אני מקוה שלעולם לא אקבל את השיר הזה ממנה בתור רמז.

21

And she just wanted to sing

There are songs that catch you from their first sound and you just stop everything you do at that moment and stand at attention, except when driving, of course. In most cases, it happens while I'm working, meaning – writing. I like to work when the radio is open on 88FM in the background at certain times, with the Classic FM on the internet or to my player's sounds, where I have gathered the songs I love, which I can hear over and over, every day, from morning to evening.

In the case of this song, I was the passenger. She came to pick me up from the airport. I usually don't like driving, all the more so when it's on the wrong side of the road in a country I don't know its ways.

I heard that you're settled down,

That you found a girl…

I turned on the radio and she said it was the most beautiful song in the album. The melody flowed and the lyrics filled me entirely. I couldn't speak. I closed my eyes, became engrossed in the sounds, feeling the music all over my body, unable to hold back the tears.

I heard that your dreams came true

Guess she gave you things I didn't give you

When it was over, she said she had never met anyone who experienced music like that and she was glad she introduced the song to me. All of me filled with gratitude, I asked her to play it again. And again. And again.

Never mind, I'll find someone like you

I wish nothing but the best for you

She made coffee and also a cake was there. I deliberated between the cheese and the chocolate, but she said I didn't have to choose… I gobbled two (thin!) slices of each kind. She knew that the road to me was going through her delicious cakes 😉

Sometimes it lasts in love,

But sometimes it hurts instead

I hope I never get this song from her as a hint.

תוספתא:

בשני האלבומים ישנם שירים מצמררים ויש כאלה שטובים יותר בהופעה. לדוגמא: אף שהגרסא של אדל ל-Lovesong אינה רעה, היא אינה מרגשת אותי ואני מעדיפה את זו של הקיור, הנשמעת לי מדויקת יותר. הקיור מעיפים אותי, גם בגרסא האקוסטית של השיר.

Additional:

Both albums have spine-tingling songs and some are better on live show. For example: although Adele's version of Lovesong is not bad, it isn't exciting and I prefer that of The Cure, which sounds more accurate to me. The Cure make me fly, even in the acoustic version of the song.

ודי לחכימא:

אני מאמינה לה, היא שרה מהנשמה שלה.

Word to the wise:

I believe her, she sings from her soul.

קישורים מומלצים:

  1. ראיון א' ברדיו Q
  2. ראיון ב' באותו רדיו
  3. ריטה רגע פרטי (ואני רק רציתי לשיר)

 

Recommended links:

1. Adele Interview 1 on Radio Q

2. Adele Interview 2 on the same Radio

3. Rita – A Private Moment (and I just wanted to sing)

 

אדל מרימה את הקהל בטקס הגראמי 2012 וקוטפת 6 פְּרָסים!

 

Adele – 2012 Grammy Performance "Rolling In the Deep"

Adele wins Best Album of the year  – Brit Awards 2012 HD

 

הופעה מחשמלת של אדל ברויאל אלברט הול

Adele's electrifying performance

Live at The Royal Albert Hall 2011

לצאת מן הארון Coming Out

הוגה הדעות האמריקני, אמרסון, אמר פעם: "זה הרוצה להיות אדם, עליו לא לקבל מוסכמות. אין דבר קדוש יותר מהשלֵמוּת של נפשך שלך." אני קצת חולקת על המלה קדוש, אך בהחלט מסכימה עם חשיבות השלֵמוּת. מה שוים החיים שלנו אם עלינו להסתיר עם מי אנחנו חולקות את חיינו? כיוצרות, מה שוה היצירה שלנו, אם צריך לסדר שתהיה בה עמימות? וכמבצעות, מה שוה הקהל שלנו, נפלא ככל שיהיה, אם הוא מריע לנו מהסיבות הכי לא נכונות? אין כמו שלוות-נפש לחיים טובים ומהנים. השלֵמוּת.

The American thinker Emerson once said: "He who wants to be a man, doesn't have to accept conventions. There is nothing more sacred than the perfection of your soul". I don't agree much with the word sacred, but certainly agree with the importance of perfection. What is the value of our lives, if we have to hide with whom we share our lives? As creators, what is our creation worth if we need to arrange ambiguity in it? And as a performer, what is our audience worth, wonderful as it would be, if it applauds us for the wrong reasons? There is nothing like peace of mind for a good, fun life. Perfection.

במהלך חיינו אנו נתקלות כל הזמן בצורך לבחור. כל החיים שלנו הם, בעצם, בחירה אחר בחירה ושוב בחירה. כל החיים. כחד-מיניוֹת, כמו אצל שאר בני האדם הנחשבים שונים (מיעוטים, לדוגמא), נִדוֹנוּ לבחירות נוספות. המחשבה הרווחת היא שהומוסקסואליות זו בחירה ולא כך הדבר. אנחנו לא בוחרות להיות לסביות, כפי שאין לנו שליטה על לידתנו או בחירה של הנתונים עימם נגיע לעולם. הבחירה היחידה הנתונה בידינו היא אם לשמור בסוד את מהותנו או לחיות בגלוי עם מה שיש, מה שנקרא – לצאת מן הארון.

Throughout our lives we are constantly faced with the need to choose. Our whole life is, in essence, a choice after a choice and again a choice. The whole life. As lesbians, as in other people who are considered different (minorities, for example), we are doomed to further choices. The common thought is that homosexuality is a choice and it is not so. We do not choose to be lesbians, as we have no control over our birth or choice of the data with which we come to the world. The only choice we have is whether to keep our essence secret or to live openly with what we have, what is called – coming out of the closet.

היציאה מן הארון היא בחירה קשה. קודם כל, יש את ההלם הזה, שפתאום נוחתת עלינו ההבנה שאנו שונות ממה שחינכו אותנו, שהחברה אומרת שהתלם שלנו שונה משלה. ואז מתחילה בדרך כלל להתחולל בקרבנו מלחמה נוראה: מצד אחד, מורה לנו יצר ההשרדות להדחיק את שאנו חשות, להעלים את מהותנו; אך מצד שני, האם לא עדיף לקבל את עצמנו כפי שאנו? אולי עדיף, אך איך עושות זאת? הרי החברה אינה נותנת לנו הנחיות. חוץ מזה, אנחנו בטוחות שאנו היחידות בעולם ועלינו להסתיר את מה שאנחנו, פֶּן… אך הרי אי אפשר לחיות ככה, לא לאורך זמן. המשיכה שלנו לבנות מיננו עולה בנו כל הזמן. אין אנו מגלות ענין בבני המין השני, אלא בשלנו. כמה קשה להבין את הדבר הפשוט הזה?

Getting out of the closet is a tough choice. First of all, there is this shock, which suddenly dawns on us the understanding that we are different from what we have been taught, when society says that our path is different from its own. Then a terrible war usually begins within us: on the one hand, the Survival instinct instructs us to repress what we feel, to conceal our essence; but on the other hand, isn't it better to accept ourselves as we are? It's maybe better, but how do we do it? After all, society does not give us instructions. Besides, we're sure that we're the only ones in the world and we have to hide what we are, lest… But one can't live like that, not for long. Our attraction to those of same-sex is constantly rising in us. We are not interested in the opposite sex, but our own. How difficult is it to understand this simple fact?

אני, אישית, התעניינתי תמיד בחברות שלי, אם כי לא ממש עניין אותי לשחק איתן בבובות, אלא העדפתי את משחק הקופת-חולים. מעניין שאף אחת מאיתנו לא היתה רופאה. שיחקנו אחיות, משום שלא היתה לנו דמות רחמניה אחרת לחיקוי, היות ובתקופתי, כל הרופאים היו גברים. כך למדנו גם מספרי הלימוד, שלא היתה בהם אף אות בנוגע לנשים רופאות או בעלות מקצוע אחר. בספרי הלימוד שלנו נשים היו עקרות בית ותו לא. לצערי, זה לא השתנה. נשים עדיין נחשבות לפחותות מגברים ברוב התחומים, כך שגם כיום גבר רק "עוזר" לאשה במטלות הבית ואין הן נחלקות בין הזוג בצורה שויונית. עם השנים, כשהילדים נולדו, קיויתי שזה יהיה אחרת. קיויתי שיחנכו את שני המינים לשויון.

Personally, I have always been interested in my girlfriends, though I didn't really care about playing dolls with them, but preferred the HMO (health maintenance organization) game. Interestingly, none of us was a doctor. We played nurses, because we had no other compassionate figure to compare, because in my time, all the doctors were men. We learned this from our textbooks too, which had no data whatsoever regarding to female doctors or other female professionals. In our textbooks, women were housewives and nothing more. Unfortunately, that has not changed. Women are still considered less than men in most areas, so even today a man only "helps" a woman in household chores and is not equally divided between the couple. Over the years, when the children were born, I hoped it would be different. I hoped that they will be educate both genders for equality.

מן הסתם עולה השאלה היכן היו הבנים, מבחינתי. איתם שיחקתי כדורגל. תמיד רציתי להיות בן, אם כי לא מבחינת שינוי מין, אלא כדי להנות מן הפריבילגיות שלהם, משום שמה שהם עשו היה מעניין לי יותר מאשר מה שהבנות עשו. לא הבנתי למה אי אפשר לשחק בכל מה שחפצה נפשנו ומדוע אסרו עלינו או לעגו בגלל שנמשכנו למשחק מסוים או לצעצוע ש"אינו מתאים" לְילדה או לְילד.

The question probably arises where the boys were, from my point of few. I played football with them. I always wanted to be a boy, though not in terms of sex change, but to enjoy their privileges, because what they did was more interesting to me than what the girls did. I did not understand why it was impossible to play with everything our minds wanted and why we were banned or mocked because we were attracted to a particular game or a toy that "wasn't suitable" for a girl or boy.

בגיל ההתבגרות, כשכולם סביב שטופים בהורמונים ומפנטזים, אנחנו, כמובן, מפנטזות על בנות ועל המורות, החתיכות, אלה שגם הבנים הלא הומואים מפנטזים עליהן. קינאתי מאוד בבנים: להם היה מותר לגעת בבנות במקומות שלי אסור היה אפילו לחלום, להם היה מותר להגניב לבת נשיקה (ולהחשב כגיבורים גדולים) ולי אסור היה. לדור הנוכחי, שגדל עם המוּדעוּת, אזכיר שבתקופה שלי לא ידענו בכלל מה פירוש המלה לסבית ואם הצביעו על מאן דהוא כהומוסקסואל, נעשה הדבר בלחש מגנה, בלי לדעת מה זה אומר.

In adolescence, when everyone around is flooded with hormones and fantasize, we, of course, fantasized about girls and our female teachers, the attractive, the ones that the non-gay boys also fantasized about. I was very jealous of the boys: they were allowed to touch girls in places where I wasn't even allowed to dream, they were allowed to sneak a girl a kiss (and to be considered great heroes) and I was not allowed. For the current generation, who grew up with awareness, I will mention that in my time we didn't even know what the word lesbian meant and if somebody was pointed out as a homosexual, it was done with a criticized whisper, without knowing what it meant.

היום כבר יודעים מה זה לסבית, מה זה הומו, אך אין זה אומר שקל יותר. אף פעם זה לא קל. לפני מספר שנים, התקיים יריד של אמנים בישוב בו אני גרה, וכסופרת ומו"לית הקמתי דוכן לַספרות הלסבית שאני מוציאה לאור ומפיצה. מבחינתי, זו היתה היציאה שלי מן הארון בצורה פומבית לפני תושבי הישוב, שאז היה קטן ורובנו הכירו אלה את אלה, כמו בַּקיבוץ. היה לי משעשע לשמוע חלק מן האנשים שנשבעו שידעו שאני לסבית, אך מטעמי נימוס לא אמרו דבר. לי הם לא אמרו, אני בטוחה שהם לא נמנעו מלרכל ביניהם. והיו כאלה שהופתעו, משום ש"אני לא נראית לסבית." זה מה שאמרו… מעניין, אני צריכה להֵרָאות כדי להיות כזו? הסטראוטיפים הללו זה משהו!

By now people know what lesbian is, what is homosexual, but that does not mean it is easier. It's never easy. A few years ago, there was a fair of artists in the community where I live, and as a writer and publisher, I set up a stand for the lesbian literature I publish and distribute. For me, it was my coming out of the closet in public before the residents of the place, which was small and most of us knew each other, like in the kibbutz. I was amused to hear some of the people who swore they knew I was a lesbian but for reasons of politeness said nothing. To me they said nothing, I am sure they didn't avoid gossiping between themselves. And some were surprised, because "I don't look lesbian". That's what they said… Interesting, do I have to look like one? These stereotypes are something!

באותו ארוע, נדבקה לי לדוכן נערה כבת 14, נטלה לידה את סגול ולא היתה מוכנה להניח אותו מידיה, תוך שהיא מחלקת את העיניים שלה למרות שלא היתה פוזלת: עין אחת הביטה בְּשורות הספר, מנסה לקרוא והשניה – עלי (והרקדנית עלי…). מן הסתם חרתה לעצמה בראש שכך נראית לסבית… מאוחר יותר, היא הביאה את אמהּ וביקשה ממנה לקנות את הספר. ואז הלך קטע, שאני משערת כי הוא אופייני: האֵם חייכה אלי בחביבות, כפי שמחייכים למישהי שאין מכירים ואמרה שהבת שלה מסרה לה שנדלקה על הכתיבה שלי… טוב, היה לי ברור בדיוק על מה נדלקה – הנושא סִקרֵן אותה. ואז נפלו עיניה של האם על הכריכה, שם הרי כתוב שזה רומן לסבי. בניגוד לשכנה שלי, שבזמנה היתה בטוחה שכתוב רומן לְסָבי עד שנכנסה לעובי הקורה, הרי שהאם הבינה מיד למה הכוונה. אתן יכולות לשער בנפשכן באיזו מהירות נמחק לה החיוך… היא שאלה את בתה בלחש אם שמה לב על מה הספר. הלה כמובן ידעה, אך האֵם לא היתה מוכנה להקצות אגורה לַנושא וגררה אותה חיש משם. מסכנה הילדה. גם בני, שעזר לי בדוכן, לבו נכמר עליה. הרגיזה אותו הצנזוּרה שהאם הטילה על בתה. כל כך חבל. למה לגרום לסבל מיותר? הילדה הרי לא תפסיק להיות לסבית אם ימנעו ממנה לקרוא על הנושא. להפך, למה לא למלא כראוי את תפקיד ההורים, לבנות לה את הבטחון העצמי ולסייע לה להשלים עם מה שהיא?

At the same event, a 14-year-old girl's stuck to my stand, took purple (my book, the first lesbian novel in Hebrew) and was unwilling to put it out of her hands, while dividing her eyes though she wasn't cross-eyed: one eye looked at the lines in the book, trying to read and the other – on me. Probably she engraved in her head that this is what a lesbian looks like… Later, she brought her mother and asked her to buy the book. Then there was a scene, which I suppose is typical: the mother smiled kindly at me, as someone unfamiliar smiled and said that her daughter had told her that she had been turned on for my writing… Well, it was clear to me exactly what she was turned on about – the subject intrigued her. Then the mother's eyes fell on the cover, where it says it's a lesbian affair. Unlike my neighbour, who at the time was sure that it says it's a novel for my grandfather (in Hebrew it writes with the letters, but pronounces differently) until she got it, the mother immediately understood what it meant. You can imagine how quickly her smile was erased… She asked her daughter in a whisper if she noticed what the book was about. She knew, of course, but her mother was unwilling to allocate a penny to the subject and quickly dragged her away. Poor girl. My son, who helped me in the stand, had a lot of mercy on her. The censorship that the mother imposed on her daughter annoyed him. Such a shame. Why cause unnecessary suffering? After all, the girl won't stop being a lesbian if she is prevented from reading about the subject. On the contrary, why not properly fulfil the parental role, build her confidence and help her come to terms with what she is?

לצערי, זה מה שקורה ברוב המשפחות. במקום לעזור, מדכאים וגורמים לנו להסתתר בתוך הארון ולחוש יוצאי דופן ואנחנו בהחלט לא!!! כפי שהורים בימינו משלימים עם ילד איטר יד ימינו, אני מצפה מהם להשלים עם ילדה לסבית או ילד הומו. בילדותי (גם אני הייתי פעם ילדה), היו מכריחים איטרים לכתוב דוקא בָּיד הימנית וגרמו להם סבל ולנזקים מיותרים. ממש חבל!

Unfortunately, this is what happens in most families. Instead of helping, they suppress and make us hide in the closet and feel extraordinary, and we certainly are not!!! As parents come to terms with a left-handed child nowadays, I expect them to come to terms with a lesbian or a gay child. In my childhood (I used to be a girl, too), left-handed were forced to write with their right hand, causing them unnecessary suffering and damage. A real shame!

תעוד יוצרים של מפעל הפיס עם יואב קוטנר – קורין אלאל

זוכרות את היציאה מן הארון של קורין אלאל? איך קובי מידן ראיין אותה בדחילו ורחימו והם אפילו דיברו על כך שהוא "שומר עליה" ומתיחס אליה בעדינות? מדהים! על מה יש לשמור? היא לסבית. אני לסבית. אתן, לא ידוע לנו, לסביות, כל העולם לסביות… 😉

Remember Korin Allal's coming out from closet? How did Kobe Maidan interview her with awe and reverence (with fear and care) and they even talked about how he was "watching for her" and treating her gently? Stunning! What is there to watch about? She is a lesbian. I'm a lesbian. You, unknown to us, are lesbians, all the world is lesbian… 😉

מספיק כבר להתיחס אלינו כאל קוריוז או כאל מחלה או כמשהו שצריך לשמור עליו בסוד. בסדרה הנפלאה "ישנן בנות" (בה מראים סוף-סוף לסביות רגילות ולא רוצחות או חולות-נפש…), מודיעה מישהי לשכנה החדשה שלה שהיא מתכוננת להרות. השכנה אינה לסבית כביכול והיא תוהה איך יתכן שלסבית, החיה עם בת זוג, תהיה בהריון. התשובה המובנת מאליה היתה, שאמנם היא חיה עם אשה, אך המערכות הגופניות פועלות עדיין ונמצאות באותו מקום, כמו אצל נשים לא לסביות…

It is enough to treat us as funny or strange episode or an illness or something that should be kept secret. In the wonderful series "The L Word" (where regular lesbians are finally shown and not murderers or mentally ill…), someone announces to her new neighbour that she is preparing to conceive. The neighbour is not a lesbian (as if) and she wonders how a lesbian, living with a woman partner, can be pregnant. The obvious answer was that indeed she lives with a woman, but the physical systems still work and are in the same place, like in non-lesbian women…

יהודה פוליקר ויעקב גלעד – נמס בגשם

Yehuda Poliker & Ya'ackov Gilad – Melting in the Rain

מדי פעם שואלים אותי מתי לצאת מן הארון. מרגיז אותי ששאלה כזו עולה בכלל. אם נחזור לאִמרה של אמרסון – חשוב שנחוש שלמים עם עצמנו – הרי שחבל שבגלל אופי החברה, צריך אומץ בשביל להשיג את השְלֵמוּת הזו. שמענו על הורים שזרקו את הילדים מהבית אחרי שצאצאיהם גילו להם את האמת על עצמם. היום ישנן קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, אך זה לא מספיק עבור ילד שאין לו מקום לשים בו את הראש. השיר הכואב של יעקב גלעד ויהודה פוליקר "נמס בגשם, עף ברוח" מדבר על ילד כזה שהוריו אמרו לו: "עוף מוזר לא אצלנו" והוא חי ברחוב עד שהשוטרים מוצאים אותו קפוא למוות. אני יודעת שהיתה תוכנית להקים בית לנוער הומו-לסבי בתל אביב. כרגע יש מועדון, השאלה אם זה מספיק.

From time to time I am asked when to get out of the closet. It annoys me that such a question arises at all. If we go back to Emerson's statement – important that we are at peace with ourselves – then it is a pity that, because of the nature of society, it takes courage to achieve this perfection. We heard about parents who threw the kids away from home after their offspring found out the truth about themselves. Today there are support groups across the country, but that is not enough for a child with no place to put his head. The painful song of Ya'ackov Gilad and Yehuda Poliker "Melting in the Rain, Flying in the Wind" talks about such a child whose parents told him: "A weird bird not with us", and he lives on the street until the cops find him frozen to death. I know there was a plan to set up a home for gay and lesbian youths in Tel Aviv. There is a club right now, the question is whether this is enough.

היציאה מן הארון לא היתה בעיה לאף אחד לוא החברה היתה מקבלת את הכל כשוות ושוים. החשש הראשוני שלנו הוא מהסביבה האישית, ובראש ובראשונה הורינו – איך אלה יקבלו אותנו. יש מקרים בהם ההורים הכי נאורים כלפי חוץ, דוחים את עצמם ובשרם ומאלצים אותם לעוף ברוח. מנסיוני האישי, אוכל לדווח שילדי קיבלו זאת בצורה טבעית ואני בהחלט תופחת מנחת וטופחת לעצמי על השכם על שהפנימו את החינוך ששיננתי להם, לפיו יש לקבל כל אדם באשר הוא – כולל את השונה ממך. פעם, שאלתי את בנַי מתי הם מספרים לחברות שלהן שאני לסבית, אם בכלל. הם ענו, שכאשר שואלים אותם על משפחתם, הם אינם מסתירים מי שאני. כששאלתי אם אין רתיעה מכך שאמם לסבית, ענה הצעיר שבהם (אז בן 19): "אם מישהי לא תרצה לצאת איתי משום שאמא שלי לסבית – מה אני צריך חברה כזו?" פנינים, נכון?

Coming out of the closet was no problem to anyone if society would accept everyone as equal. Our initial concern is with our personal environment, and first and foremost our parents – how these will accept us. There are cases when the most enlightened parents reject their own flesh and blood and force them to fly in the wind. In my personal experience, I can report that my children have accepted it naturally and I am definitely am happy and patting myself on the shoulder for they internalized the education I have memorized to them, whereby everyone should accept everyone – including those different from you. Once, I asked my sons when do they tell their girlfriends that I was a lesbian, if at all. They replied that when asked about their family, they don't hide who I am. When asked if there is no aversion to their mother being a lesbian, the youngest (then 19) replied: "If anyone doesn't want to date me because my mom is a lesbian – what do I need such a girlfriend?" Brilliant, isn't it?

בסרט המצוין Serving in Silence, מחליטה קולונל קרמרמייר (Margarethe Cammermeyer) לספר לילדיה על מי שהיא ולהפתעתה, ענה לה אחד הילדים שזו אינה הפתעה והם תמיד חשבו שהיא לסבית. מה זה אומר על החשש שלנו לצאת לאור?

In the excellent movie Serving in Silence, Colonel Margarethe Cammermeyer decides to tell her children about who she is and to her surprise, one of the children answered her that it was no surprise and they always thought she was a lesbian. What does this say about our fear of coming out?

ראיון עם קולונל גרטה קרמרמייר

An interview with Colonel Grethe Cammermeyer

להלן ציטוט של מה שכתב העתונאי גל אוחובסקי, שבמשך שנים רבות היה בארון, עד שהבין שאין טעם: "אתה יוצא מן הארון כשאתה מגלה מי אתה. אתה יוצא ממנו כשאתה מספר לחברים ואחר כך כשאתה מספר למשפחה ובמיוחד להורים. אבל זאת רק התחלת הדרך. אתה יוצא שוב כשאתה מספר בעבודה, לבעלת הבית החדש בדירה השכורה, למוכר במכולת, לאיש במשרד הנסיעות ואם יש לך קהל – אז גם לקהל שלך. אתה יוצא מהארון עוד ועוד פעמים ובאופן מפתיע, אף אחת מן היציאות האלה אינה קלה, לך. לוקח שנים עד שהחד-מיני מצליח להגיע לַשָלָב שבו הוא מציג את בן או בת הזוג בלי לחשוב פעמיים, בלי להשאיר עמימות, בלי לקחת קודם נשימה קטנה נוספת של אויר. רק כשמגיעים לשם, מבינים כמה קָשָה היתה הדרך וכמה חשובה. רק אז מבינים פתאום, במבט לאחור, שלנו היה ברוב המקרים קשה לפחות כמו לסביבה. לרוב, הרבה יותר. שבני הרים נדמו כהרים, שהעולם לא התמוטט וגם ההורים נשארו בחיים."

ואני חושבת, שהחיים גם קלים יותר מחוץ לארון.

מִלְתָא זוּטַרְתָּא:

אסור להוציא אף אחד מן הארון! סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד, מהווה פגיעה בפרטיות. חל איסור על גוף ציבורי למסור מידע אודות חייו הפרטיים של אדם ללא הסכמתו. ככל שהדבר נוגע לקטינים, הרי שידיעות אודות נטיותיהם המיניות הינן מידע שמסירתו אסורה לפי סעיף זה."

לשרת ולשתוק (מלה של אישה)

Serving in Silence

עיון נוסף:

  1. לצאת מהארון
  2. חוק הגנת הפרטיות
  3. לסביות והומוסקסואלים בישראל
  4. Serving in Silence קליפ מהסרט המצוין בהפקת ברברה סטרייסנד

 

דברי קולונל מרגריטה קרמרמייר מתוך הסרט המצוין Serving in Silence ("לשרת ולשתוק"):

אנשים שואלים, "מי אתם?" אנחנו בנותיהם, אחיותיהם, בניהם, האחיות הרחמניות המטפלות בהם, המכונאים שלהם, האתלטים שלהם, המשטרה שלהם. אנחנו הרופאים שלהם, אבותיכם, הפוליטיקאים שלכם, החיילים שלכם, אמהותיכם, חבריכם. אנחנו חיים איתכם, אנחנו דואגים לכם, מגינים עליכם, מלמדים אתכם, אוהבים אתכם וזקוקים לכם. כל מה שאנו מבקשים זה שתאפשרו לנו.

Col. Margarethe Cammermeyer's speech from the excellent movie "Serving in Silence":

People ask, "Who are you?" We are their daughters, their sisters, their sons, their nurses, their mechanics, their athletes, their police. We're your doctors, your fathers, your politicians, your soldiers, your mothers, your friends. We live with you, we care for you, protect you, teach you, love you and need you. All we ask is that you let us.

 

קופ"ח כללית מציגה: משפחה גאה!

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10150618485413776&set=a.240160218775.177077.586338775&type=3&theater

התגובות שם מעניינות

ישנן תופעות, שכאשר אנו נתקלות בהן, איננו יודעות אם לצחוק או לבכות וגם לא להפך: אם לבכות או לצחוק. אדם מן הישוב, שאינו שייך לקהילה הגאה, עומד משתאה מול התמונה המעוותת הזו ותוהה כמה מפגר יכול מפרסם להיות. עד כמה אפשר לרדת לזנות כדי להתחנף לקהל מסוים? האדם הזה מן הישוב מביט במנשר שנפל לידיו ומחפש את החלק המשמעותי יותר באוכלוסיה, זה שסובל בשנים האחרונות מהשפלה שאין דוגמתה בעולם נאור, אלא רק בארצות הכי נחשלות בכדור הזמני שלנו. והאדם הזה, אני מקוה, חושב לעצמו שיש גבול לכל תעלול. ואני מתפללת שהאדם הזה יאזור עוז, יקום ויעשה מעשה לבער את הרוע מקרבנו.

אדם מהקהילה הגאה, מביט בתמונה הזו, המגלמת את התגשמות חלומותיו ואומר לעצמו שעליו לבשר מיד לחבריו (כן, לרוץ ולספר לחבר'ה!) כדי שהללו ינהרו בהמוניהם אל הקופה הנאורה הזו ואז… אני יכולה רק לדמיין איך רק בעלי הרכיב המתנפנף מגיעים ושָׂשִׂים עד שמיים על שפטרוהום מעולן של הנקבות, טפו כפול 3. אני בהחלט סקרנית להיות עדה חיה לסצנה של מפגש כזה, עת יגלה עבדקן פלוני כי גלוי הראש שמולו מחלק את חייו עם גבר. זאת אומרת, אם גלוי הראש יורשה בכלל להכנס לסניף ללא כיסוי וללא פאות משתלשלות, שלא לדבר על שאר קשקושים שאין בינם לבין היות האדם מה שהוא ולא כלום. ואין לשכוח את הטרנד האחרון של החרדים הללו: טלאי צהוב, כי איך נדע שהם יהודים בלי זה?

ומה הלאה? ימים נפרדים לביקור אצל הרופא/ה?

ברוח הימים הללו, בהם כמה מאיתנו נרתמו להזים את הרשע נגדנו, מה שאנו מצפות לה עכשו, זו פרסומת עם משפחה על טהרת הנשים, משפחה שבראשה נשים ואז, כפי שאמרה פעם מישהי שהכרתי: "ובאה גאולה לציונה". בעצם, אולי היא עדיין אומרת את זה, אין לי מושג.

ודי לחכימא:

יש!!! כל העם לצאת במחולות לקול התופים! יש לנו קופת חולים נאורה בישראל, המקבלת את הכל בשעריה ללא כל הפליה, יש!!!