לצאת מן הארון

הוגה הדעות האמריקני, אמרסון, אמר פעם: "זה הרוצה להיות אדם, עליו לא לקבל מוסכמות. אין דבר קדוש יותר מהשלֵמוּת של נפשך שלך." אני קצת חולקת על המלה קדוש, אך בהחלט מסכימה עם חשיבות השלֵמוּת. מה שוים החיים שלנו אם עלינו להסתיר עם מי אנחנו חולקות את חיינו? כיוצרות, מה שוה היצירה שלנו, אם צריך לסדר שתהיה בה עמימות? וכמבצעות, מה שוה הקהל שלנו, נפלא ככל שיהיה, אם הוא מריע לנו מהסיבות הכי לא נכונות? אין כמו שלוות-נפש לחיים טובים ומהנים. השלֵמוּת.

במהלך חיינו אנו נתקלות כל הזמן בצורך לבחור. כל החיים שלנו הם, בעצם, בחירה אחר בחירה ושוב בחירה. כל החיים. כחד-מיניוֹת, כמו אצל שאר בני האדם הנחשבים שונים (מיעוטים, לדוגמא), נִדוֹנוּ לבחירות נוספות. המחשבה הרווחת היא שהומוסקסואליות זו בחירה ולא כך הדבר. אנחנו לא בוחרות להיות לסביות, כפי שאין לנו שליטה על לידתנו או בחירה של הנתונים עימם נגיע לעולם. הבחירה היחידה הנתונה בידינו היא אם לשמור בסוד את מהותנו או לחיות בגלוי עם מה שיש, מה שנקרא – לצאת מן הארון.

היציאה מן הארון היא בחירה קשה. קודם כל, יש את ההלם הזה, שפתאום נוחתת עלינו ההבנה שאנו שונות ממה שחינכו אותנו, שהחברה אומרת שהתלם שלנו שונה משלה. ואז מתחילה בדרך כלל להתחולל בקרבנו מלחמה נוראה: מצד אחד, מורה לנו יצר ההשרדות להדחיק את שאנו חשות, להעלים את מהותנו; אך מצד שני, האם לא עדיף לקבל את עצמנו כפי שאנו? אולי עדיף, אך איך עושות זאת? הרי החברה אינה נותנת לנו הנחיות. חוץ מזה, אנחנו בטוחות שאנו היחידות בעולם ועלינו להסתיר את מה שאנחנו, פֶּן… אך הרי אי אפשר לחיות ככה, לא לאורך זמן. המשיכה שלנו לבנות מיננו עולה בנו כל הזמן. אין אנו מגלות ענין בבני המין השני, אלא בשלנו. אני, אישית, התעניינתי תמיד בחברות שלי, אם כי לא ממש עניין אותי לשחק איתן בבובות, אלא העדפתי את משחק הקופת-חולים. מעניין שאף אחת מאיתנו לא היתה רופאה. שיחקנו אחיות, משום שלא היתה לנו דמות רחמניה אחרת לחיקוי, היות ובתקופתי, כל הרופאים היו גברים. כך למדנו גם מספרי הלימוד, שלא היתה בהם אף אות בנוגע לנשים רופאות או בעלות מקצוע אחר. בספרי הלימוד שלנו נשים היו עקרות בית ותו לא. לצערי, זה לא השתנה. נשים עדיין נחשבות לפחותות מגברים ברוב התחומים, כך שגם כיום גבר רק "עוזר" לאשה במטלות הבית ואין הן נחלקות בין הזוג בצורה שויונית. עם השנים, כשהילדים נולדו, קיויתי שזה יהיה אחרת. קיויתי שיחנכו את שני המינים לשויון.

מן הסתם עולה השאלה היכן היו הבנים, מבחינתי. איתם שיחקתי כדורגל. תמיד רציתי להיות בן, אם כי לא מבחינת שינוי מין, אלא כדי להנות מן הפריבילגיות שלהם, משום שמה שהם עשו היה מעניין לי יותר מאשר מה שהבנות עשו. לא הבנתי למה אי אפשר לשחק בכל מה שחפצה נפשנו ומדוע אסרו עלינו או לעגו בגלל שנמשכנו למשחק מסוים או לצעצוע ש"אינו מתאים" לְילדה או לְילד.

בגיל ההתבגרות, כשכולם סביב שטופים בהורמונים ומפנטזים, אנחנו, כמובן, מפנטזות על בנות ועל המורות, החתיכות, אלה שגם הבנים הלא הומואים מפנטזים עליהן. קינאתי מאוד בבנים: להם היה מותר לגעת בבנות במקומות שלי אסור היה אפילו לחלום, להם היה מותר להגניב לבת נשיקה (ולהחשב כגיבורים גדולים) ולי אסור היה. לדור הנוכחי, שגדל עם המוּדעוּת, אזכיר שבתקופה שלי לא ידענו בכלל מה פירוש המלה לסבית ואם הצביעו על מאן דהוא כהומוסקסואל, נעשה הדבר בלחש מגנה, בלי לדעת מה זה אומר.

היום כבר יודעים מה זה לסבית, מה זה הומו, אך אין זה אומר שקל יותר. אף פעם זה לא קל. לפני מספר שנים, התקיים יריד של אמנים בישוב בו אני גרה, וכסופרת ומו"לית הקמתי דוכן לַספרות הלסבית שאני מוציאה לאור ומפיצה. מבחינתי, זו היתה היציאה שלי מן הארון בצורה פומבית לפני תושבי הישוב, שאז היה קטן ורובנו הכירו אלה את אלה, כמו בַּקיבוץ. היה לי משעשע לשמוע חלק מן האנשים שנשבעו שידעו שאני לסבית, אך מטעמי נימוס לא אמרו דבר. לי הם לא אמרו, אני בטוחה שהם לא נמנעו מלרכל ביניהם. והיו כאלה שהופתעו, משום ש"אני לא נראית לסבית." זה מה שאמרו… מעניין, אני צריכה להֵרָאות כדי להיות כזו? הסטראוטיפים הללו זה משהו!

באותו ארוע, נדבקה לי לדוכן נערה כבת 14, נטלה לידה את סגול ולא היתה מוכנה להניח אותו מידיה, תוך שהיא מחלקת את העיניים שלה למרות שלא היתה פוזלת: עין אחת הביטה בְּשורות הספר, מנסה לקרוא והשניה – עלי (והרקדנית עלי…). מן הסתם חרתה לעצמה בראש שכך נראית לסבית… מאוחר יותר, היא הביאה את אמהּ וביקשה ממנה לקנות את הספר. ואז הלך קטע, שאני משערת כי הוא אופייני: האֵם חייכה אלי בחביבות, כפי שמחייכים למישהי שאין מכירים ואמרה שהבת שלה מסרה לה שנדלקה על הכתיבה שלי… טוב, היה לי ברור בדיוק על מה נדלקה – הנושא סִקרֵן אותה. ואז נפלו עיניה של האם על הכריכה, שם הרי כתוב שזה רומן לסבי. בניגוד לשכנה שלי, שבזמנה היתה בטוחה שכתוב רומן לְסָבי עד שנכנסה לעובי הקורה, הרי שהאם הבינה מיד למה הכוונה. אתן יכולות לשער בנפשכן באיזו מהירות נמחק לה החיוך… היא שאלה את בתה בלחש אם שמה לב על מה הספר. הלה כמובן ידעה, אך האֵם לא היתה מוכנה להקצות אגורה לַנושא וגררה אותה חיש משם. מסכנה הילדה. גם לירן, בני, שעזר לי בדוכן, לבו נכמר עליה. הרגיזה אותו הצנזוּרה שהאם הטילה על בתה. כל כך חבל. למה לגרום לסבל מיותר? הילדה הרי לא תפסיק להיות לסבית אם ימנעו ממנה לקרוא על הנושא. להפך, למה לא למלא כראוי את תפקיד ההורים, לבנות לה את הבטחון העצמי ולסייע לה להשלים עם מה שהיא?

לצערי, זה מה שקורה ברוב המשפחות. במקום לעזור, מדכאים וגורמים לנו להסתתר בתוך הארון ולחוש יוצאי דופן ואנחנו בהחלט לא!!! כפי שהורים משלימים עם ילד איטר יד ימינו, אני מצפה מהם להשלים עם ילדה לסבית או ילד הומו. בילדותי (גם אני הייתי פעם ילדה), היו מכריחים איטרים לכתוב דוקא בָּיד הימנית וגרמו להם סבל ולנזקים מיותרים. ממש חבל!

זוכרות את היציאה מן הארון של קורין אלאל? איך קובי מידן ראיין אותה בדחילו ורחימו והם אפילו דיברו על כך שהוא "שומר עליה" ומתיחס אליה בעדינות? מדהים! על מה יש לשמור? היא לסבית. אני לסבית. אתן, לא ידוע לנו, לסביות, כל העולם לסביות…

מספיק כבר להתיחס אלינו כאל קוריוז או כאל מחלה או כמשהו שצריך לשמור עליו בסוד. בסדרה הנפלאה "ישנן בנות" (בה מראים סוף-סוף לסביות רגילות ולא רוצחות או חולות-נפש…), מודיעה מישהי לשכנה החדשה שלה שהיא מתכוננת להרות. השכנה אינה לסבית כביכול והיא תוהה איך יתכן שלסבית, החיה עם בת זוג, תהיה בהריון. התשובה המובנת מאליה היתה, שאמנם היא חיה עם אשה, אך המערכות הגופניות פועלות עדיין ונמצאות באותו מקום, כמו אצל נשים לא לסביות…

מדי פעם שואלים אותי מתי לצאת מן הארון. מרגיז אותי ששאלה כזו עולה בכלל. אם נחזור לאִמרה של אמרסון – חשוב שנחוש שלמים עם עצמנו – הרי שחבל שבגלל אופי החברה, צריך אומץ בשביל להשיג את השְלֵמוּת הזו. שמענו על הורים שזרקו את הילדים מהבית אחרי שצאצאיהם גילו להם את האמת על עצמם. היום ישנן קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, אך זה לא מספיק עבור ילד שאין לו מקום לשים בו את הראש. השיר הכואב של יעקב גלעד ויהודה פוליקר "נמס בגשם, עף ברוח" מדבר על ילד כזה שהוריו אמרו לו: "עוף מוזר לא אצלנו" והוא חי ברחוב עד שהשוטרים מוצאים אותו קפוא למוות. אני יודעת שהיתה תוכנית להקים בית לנוער הומו-לסבי בתל אביב. כרגע יש מועדון, השאלה אם זה מספיק.

היציאה מן הארון לא היתה בעיה לאף אחד לוא החברה היתה מקבלת את הכל כשוות ושוים. החשש הראשוני שלנו הוא מהסביבה האישית, ובראש ובראשונה הורינו – איך אלה יקבלו אותנו. יש מקרים בהם ההורים הכי נאורים כלפי חוץ, דוחים את עצמם ובשרם ומאלצים אותם לעוף ברוח. מנסיוני האישי, אוכל לדווח שילדי קיבלו זאת בצורה טבעית ואני בהחלט תופחת מנחת וטופחת לעצמי על השכם על שהפנימו את החינוך ששיננתי להם, לפיו יש לקבל כל אדם באשר הוא – כולל את השונה ממך. פעם, שאלתי את בנַי מתי הם מספרים לחברות שלהן שאני לסבית, אם בכלל. הם ענו, שכאשר שואלים אותם על משפחתם, הם אינם מסתירים מי שאני. כששאלתי אם אין רתיעה מכך שאמם לסבית, ענה הצעיר שבהם (אז בן 19): "אם מישהי לא תרצה לצאת איתי משום שאמא שלי לסבית – מה אני צריך חברה כזו?" פנינים, נכון?

בסרט המצוין Serving in Silence, מחליטה קולונל קמרמייר (Margarethe Cammermeyer) לספר לילדיה על מי שהיא ולהפתעתה, ענה לה אחד הילדים שזו אינה הפתעה והם תמיד חשבו שהיא לסבית. מה זה אומר על החשש שלנו לצאת לאור?

להלן ציטוט של מה שכתב העתונאי גל אוחובסקי, שבמשך שנים רבות היה בארון, עד שהבין שאין טעם: "אתה יוצא מן הארון כשאתה מגלה מי אתה. אתה יוצא ממנו כשאתה מספר לחברים ואחר כך כשאתה מספר למשפחה ובמיוחד להורים. אבל זאת רק התחלת הדרך. אתה יוצא שוב כשאתה מספר בעבודה, לבעלת הבית החדש בדירה השכורה, למוכר במכולת, לאיש במשרד הנסיעות ואם יש לך קהל – אז גם לקהל שלך. אתה יוצא מהארון עוד ועוד פעמים ובאופן מפתיע, אף אחת מן היציאות האלה אינה קלה, לך. לוקח שנים עד שהחד-מיני מצליח להגיע לַשָלָב שבו הוא מציג את בן או בת הזוג בלי לחשוב פעמיים, בלי להשאיר עמימות, בלי לקחת קודם נשימה קטנה נוספת של אויר. רק כשמגיעים לשם, מבינים כמה קָשָה היתה הדרך וכמה חשובה. רק אז מבינים פתאום, במבט לאחור, שלנו היה ברוב המקרים קשה לפחות כמו לסביבה. לרוב, הרבה יותר. שבני הרים נדמו כהרים, שהעולם לא התמוטט וגם ההורים נשארו בחיים."

ואני חושבת, שהחיים גם קלים יותר מחוץ לארון.

מִלְתָא זוּטַרְתָּא:

אסור להוציא אף אחד מן הארון! סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד, מהווה פגיעה בפרטיות. חל איסור על גוף ציבורי למסור מידע אודות חייו הפרטיים של אדם ללא הסכמתו. ככל שהדבר נוגע לקטינים, הרי שידיעות אודות נטיותיהם המיניות הינן מידע שמסירתו אסורה לפי סעיף זה."

 

עיון נוסף:

  1. לצאת מהארון
  2. חוק הגנת הפרטיות
  3. לסביות והומוסקסואלים בישראל
  4. Serving in Silence קליפ מהסרט המצוין בהפקת ברברה סטרייסנד

 


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה  On 4 בינואר 2012 at 19:59

    שרון, שתי הערות:
    א. מבחינת השפה נדמה לי שכאשר מדברים על "סטרייטים" ו"לסביות"/"הומואים" כבר יוצרים מצג שהחברה נחלקת למי שהולך בתלם ומי שלא. השפה היא כלי אכזרי ביותר. יש לשנות את המונחים/סמלים האלו. אני מציעה להסתפק בזוג נשוי, אמא לשני בנים, וכן הלאה.
    ב. קראי את הפוסט שכתבתי לפני מספר שנים (את עמית קמה אני מכירה מהאקדמיה) וזה אומר שהדור השני לאלו ש"יצאו מן הארון" כבר אינו נזקק להבחנות כאלו.
    http://hatzlacha.wordpress.com/2009/03/10/%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%9D-%D7%A9%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%99%D7%A9-%D7%A8%D7%A7-%D7%90%D7%97%D7%AA/

    • שרון הר פז  On 5 בינואר 2012 at 7:30

      א. האדם הוא תבנית חיברוּתוֹ, כך שאנו יוצאות לפי החינוך שקיבלנו והחברה בה חיינו וממנה ינקנו את מושגינו. לכן, אלה שנולדו בתוך משפחות חד-מיניות, מקבלים את זה, אך עדיין יש להם התמודדות לא קלה עם החברה מסביב. אני רוצה להאמין שכאשר זוג הורים חד-מיני מגיע לארועים של צאצאם בגן או בבית הספר, אין שאר ההורים מגיבים את אותן תגובות שליליות שהוגבו בזמני ומעבירים את האנטי לילדיהם. ילדים, מטבעם, נוטים לקבל זה את זה כאשר אין מי שמקלקל אותם באמירה השגויה ש"זה לא בסדר" ומיעץ להם להתרחק ממה שאינו אלא הפחדים שלו עצמו.
      ב. תודה על הקישור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: