מרד הנפילים

הקיץ נשף רוחות קדים, מְאכֵּל, נוגס כל דבר בדרכו, ממאן לאפשר לסתו להגיע. הלחות התישה את הכל – את העלים הכמֵשים, את הכבישים העמוסים לעייפה, את בני האדם המותקפים מכל צדדיהם. החיים לא היטיבו עם אף אחד, גם לא עם אף אחת.

היאוש אחז בכולנו. מין מבוי סתום חסם אותנו, מדכא עד עפר. באח הגדול ערכו מיונים לעונה הקרובה, מנסים לקבץ את עלובי הנפש שיעלו את מפלס המדרוג. המצב קשה מנשוא ויש מצב שאלה יעשו את המכה של החיים שלהם באמצעות התוכנית.

כן, גם אני מכורה. מה לעשות? היש משהו אחר? בקושי יש לי זמן לנשום, שלא לדבר על דברים אחרים. אני שפחה חרופה של הבוס שלי. האופק שלי… אני שמחה שהמלה הזו, אופק, עלתה על דעתי, אך המציאות המרה היא שאין לי כזה. אני לא יכולה לראות מעבר להווה. אין לי את המותרות לזה. קמה בבוקר לאחר שנת לילה חטופה לבד במיטה, שמה עלי כמה בגדים נקיים… טוב, זה לא כמו שזה נשמע, כי אני מקפידה על איכות וקונה את התגיות הנחשבות, אבל בשוּק. אין סיכוי שאי פעם אגיע לחנות רגילה כדי לקנות בה. קודם כל, משום שאין לי זמן לזה ושנית, מי יכולה להרשות לעצמה לקנות בחנות רגילה? קניון? נו, איפה אני ואיפה לנסוע אל מחוץ לעיר?

אני גרה בדירת חדרון ברחוב זרובבל. בעלת הבית שלי היא אשה בגיל שמעבר לסבתי. כלומר, מזמן עברה את גיל הפטירה (והסליחה עם מי שזה נשמע לה לא טוב). רגשותי כלפיה חצויים. מצד אחד, אני מתפללת בכל בוקר לשלומה, שתמשיך לנשום, כי אחרת מצבי יהיה רע ומר – בימים אלה ממש בלתי אפשרי למצוא מקום סביר, שלא לדבר על להרשות לעצמך לשלם על זה; אך מצד שני, אלוהים עדי (זה שאינני מאמינה בקיומו) שהמצב נורא ממש, כמעט בלתי אפשרי לחיות ככה. זו בטוח תגיע לגהנום ולוא רק בגלל מה שהיא עושה לי, על שהיא מוצצת את דמי בכל מאודה. כל פיפס שיוצא מן הדירה שלי והיא מיד דופקת לי מלמעלה עם המקל של המטאטא כדי להשתיק. אני בטוחה ששנתי הטרופה בלילות נגרמת בגלל זה. בסיוטים שלי אני מדמיינת אותה רוכבת על המטאטא שלה, בקושי מאזנת את משקלה ומאחלת לה ליפול מהכי גבוה שאפשר. אם היא תרסק את עצמותיה, יוטב לי? קניתי אוזניות אלחוטיות. ככה אני לא שומעת אותה מרחרחת לי מאחורי הדלת ומקשיבה לרחשים אצלי.

חצי מהמשכורת הולכת לי על שכר הדירה. כואב הלב. אמא שלי אומרת שאם הייתי לוקחת משכנתא בסכום הזה, הייתי לפחות בדרך להיות בעלת דירה משלי. היא צודקת, אך לא מציאותית. אין לי אפשרות להתחייב על משכנתא כשמקום העבודה שלי לא בטוח. הרי מחר יכולים לזרוק אותי ולא חשוב עד כמה אני טובה ומסורה. מאיפה יהיה לי להחזיר? גם לאמא אין, אחרי שעזרה לי ככל יכולתה עם התשלומים לתואר. אני לא יכולה לבקש ממנה יותר. גם היא לא במצב מזהיר. הגירושין הפילו אותה כלכלית ולקח לה שנים להתאושש מהם ולהגיע למצב סביר. לפחות יש לה את הדירה שאבי נאלץ למסור לה ובצדק. אותו לא ראיתי מזמן. הוא אף פעם לא מצא לנכון לסייע לי, גם לא כשביקשתי. אני כבר לא נוטרת לו טינה. עברתי הלאה, אם כי זה ודאי השאיר משקע מר.

מלפני כחודש, יש לי חברה חדשה. בקושי יש לנו זמן להיות יחד, שלא לדבר על סקס. אנחנו נפגשות אצלה בחדר, בדירה אותה היא חולקת עם עוד שני בחורים. אצלי אי אפשר מחמת עינא בישא של בעלת הבית. בכל פעם שאני פוגשת בה בכניסה או בחדר המדרגות, היא חוזרת ומדגישה בפני שאסור לי להביא שום חבר. אני יודעת שהיא בולשת אחרי, משום שאני יכולה להריח את הבושם שלה כשאני חוזרת. את הדברים האישיים שלי אני נועלת מפניה בכספת.

ימי ששי הם הזמן היחיד אותו אנו יכולות לפַנות כדי לבנות את ה… אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה – ידידוּת? חברוּת? אני לא חושבת על זה במונחים של זוגיות. אני לא בטוחה שאני בנויה לזה עכשו. או אי פעם. קצת קשה לי לדמיין את עצמי עם מישהי אחת ויחידה כדי לחיות איתה עד קץ כל הימים ורצוי באושר ובעושר. זה מלחיץ אותי. אנחנו לא מדברות על זה. למי יש כוח כשאנו נאלצות לחיות כאן ועכשו? אין לנו אפשרות לתכנן מעבר לכך. לוקחות את מה שיש כרגע.

מוצאי שבת. אני בתהליך של להפרד ממנה (מאוד בקושי). אין לי ברירה, אלא ללכת. יש לי כמה דברים להכין לקראת השבוע החדש שמתחיל. עוד נשיקה ועוד אחת ועוד… כנגד רצוני, אני מתיקה את עצמי ממנה ופונה אל הדלת. הבנים צופים בחדשות. כעולות באוב, נשמעות המלים מבעד מְסך החמדה. אביבה מביטה בי ואחר במרקע וקופאת בהקשבה מלאה. מישהי בשם דפני ליף תקעה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, בלב המאפליה. מאחר והעלו לה שוב את שכר הדירה, לא היתה לה ברירה אחרת, אלא לעבור לגור ברחוב. ארבעתנו מביטים אלה באלה וללא אומר יוצאים מיד להביע הזדהות.

לא תארנו לעצמנו, חשבנו שנהיה היחידים, אך מכל עבר מגיחים א/נשים, נושאים איתם ציוד. מה שבדרך כלל הינו מתחם להולַכַת חיות מחמד, לישיבה שלוה על הספסלים בלב רחש תנועת כלי הרכב, הפך להמולה של עשייה. עוד ועוד נפרשו האוהלים והחבר'ה עומדים לידם ומתחילים להתוודע זה עם זו. אני חובקת את גזרתה המשגעת ויחד מפלסות את דרכנו למצוא מכרות.

חודשיים אחרי, רוח חדשה מנשבת בינינו. אביבה ואני עברנו לגור יחד במשכננו החדש – איגלו עשוי ברזנט. את החפצים החשובים אכסנו אצל ההורים והסתפקנו במועט. כשאנו חוזרות מהעבודה, אין בעלת בית שבולשת, אם כי גם אין ממש פרטיות. אנחנו מפצות על זה בשינה זו בזרועות זו. היא ממלאת לי את הלב.

ההפגנות, הצעדות וכל הפעילות למען הטבת מעמדנו, קרבו אותנו זו לזו. כיף.

בחוץ מתגודדת הרוח, מתקוטטת עם העצים, עם קומץ עוברים ושבים ועם עצמה, מטאטאת את העלים מן המדרכות, מקבצת אותם בפינות ללא מוצא. אביבה ואני כבר לא יחד. העיריה והרשויות רדפו אותנו עד חורמה, משסים בנו את כלבים, עד שאחרון האוהלים פונה. לרובנו לא היה לאן לחזור, מלבד אל ההורים. מקופלי זנב, הזדחלנו על ארבע כדי לנסות לחזור אל המאורות אותן נטשנו בתמימותנו, אך אלו היו תפוסות כבר בידי אחרים, אותם אלה שהשכילו לנצל לטובתם את שעת הכושר ולהשתחל אל מה שהיה שלנו. מי שלא פינה את כוכו בִּזמן ששהה באוהל – היה בר מזל. היה לו לאן לחזור.

אני עוברת בשדרה שהיתה לי פעם בית ולא יודעת את נפשי. החלום של עולם חדש וטוב לכל, של חלוקת ההון בצוה צודקת – נגוז. חשבנו שהזזנו משהו אחרי שהוקמה ועדה מיוחדת למען בחינת מצב העם, אך למרות הימים היפים מרוממי הרוח, שנטעו בלבנו תקוה, נפלנו שוב אל תחתית אותו הבור בו היינו לפני כן. במקום לשנס מותניים ולפעול ולעשות כדי להרים אותנו, כדי לאפשר לנו עתיד סביר, בחר ראש הממשלה ערל הלב, זה ששום דבר לא מעניין אותו כלל מלבד להשרד בכסאו, למסמס את הכל. מה שלא ברור לי, זה איך זה קרה. אנחנו הרי לא התכוונו לזה! הרי היינו נחושים כל כך, יצרנו משהו שיכול היה לשנות, היתה תחושה שאפשר להחלץ מהבוץ בו היינו שקועים. במקום זה, יש לנו מדרג מדהים בשיאו של האח הגדול. אוי אורוול, הלואי והיית מתבדה!

 

בתמצית:

בספרה המאלף "מרד הנפילים" (Atlas Shrugged), מעלה איין ראנד על נס את רוח האדם לשבחה. בעלי העסקים, עמוד השדרה של המשק, אלה המניעים את גלגלי הכלכלה, מרדו במטרה ליצור עולם צודק יותר. הקטע הזה נכתב בהשראתה. ואם בהשראה עסקינן, ממליצה לקרוא רשומה מעניינת של ד"ר תרצה הכטר על "גניבה", "השאלה" או "השראה ספרותית"?

חומר למחשבה:

  1. סדרת כתבות מאלפת ביותר על מודלים כלכליים
  2. המודל הישראלי כך הורסות ממשלות מטומטמות את המדינה
  3. אי-צדק חברתי בישראל סיכום מאלף של הקישורים הקודמים
  4. ראיון עם דפני ליף
  5. ג'ון לנון Working Class Hero (עם המלים)
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • moshe balulu  On 28 בינואר 2012 at 16:06

    מצויין – אהבתי כל מילה!

  • שלי  On 28 בינואר 2012 at 16:29

    מעולה! הכתיבה קולחת ומענייננת, שערי בנפשך שאף לא "קטנה בת חמש" שחובטת בי, לא הצליחה לבלום את שצף הקריאה…הנאה צרופה, תענוג.

  • אביב  On 28 בינואר 2012 at 17:45

    מקסים!

  • תרצה הכטר  On 28 בינואר 2012 at 18:48

    כתיבה מסוגננת ונוגעת ללב. ותודה על הקרדיט….
    שבוע טוב!

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: