טוּ-טִישְׁבָּט הגיע חג לאילנות Tu Bishvat

זכרון ילדוּת

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ" (ויקרא, י"ט 23)

טור פספוסות וּפספוסים משתרך אחר הגננת בקולות מתרוננים. במאסף, העוזרת שלה. בִּימִיננו את חפירה קטן ובשמאלנו דלי עם שתיל בתוכו. צועדות/ים ברחובות גבעתיים לעבר גבעת קוזלובסקי, בימי טרום מצפה הכוכבים. נחילי ילדודס מגנים נוספים נאספים מכל עבר.

הגננת: "ילדים! כולנו נחפור עכשו גומה! מי יכול להגיד לי בשביל מה?"

גאון של אמא מַתִיק את אצבעו מפיו: "אני-אני!"

הגננת: "כן, דוד!"

הזאטוט מצפצף בעוז: "בשביל לנטוע עץ!"

העוזרת שלה: "יופי, חומד!"

Childhood memory

"For you shall come to the land and plant every tree" (Leviticus 19:39)

A line of infants trudges behind the kindergarten teacher in rejoice voices. In the rear, her assistant. In our right hand we have a small shovel and in our left – a bucket with a seedling inside it. Marching in the streets of Giv'atayim toward Kozlowski Hill, in the days preceding the observatory. The swarms of children from other kindergartens gather from all sides.

The kindergarten teacher: "Children, we'll all dig a hole now! who can tell me what for?"

Mother's genius takes his finger out of his mouth: "Me-me!"

The kindergarten teacher: "Yes, David!"

The toddler beeps loudly: "To plant a tree!"

Her assistant: "Brilliant, dear!"

 

זכרון אמהוּת

"עת לטעת, ועת לעקור נטוע" אמר קהלת (ג' 2)

עוזי קצר על הכתף, תיק עזרה ראשונה על הגב, מלוָה את הגנון לנטיעות. אחמד כבר הכין את המהמורות.

הגננת: "ילדים! כולם להסתדר יפה. כל ילד יתפוס מקום מול גומה."

מרפקים זזים, ידיים דוחפות, רגליים קטנות טופפות לכל עבר, כובעי טמבל מושלכים ארצה.

הגננת: "לא יפה לדחוף! יש מקום לכולם! די, אמרתי!!!"

שורת הטפליא נרגעת. כובעי הטמבל מתבדרים ברוח הקלה.

הגננת: "מי יכול להגיד לי מה אנחנו הולכים לעשות עכשו?"

גאונית של הוריה מרימה אצבע: "לטעת את השתילים!"

העוזרת של הגננת: "יופי, נחמה!"

Memory of motherhood

"Time to plant, and time to uproot planted" said Ecclesiastes (3:2)

A Short Uzi on my shoulder, a first aid kit on my back, I'm accompanying the kindergarten to the planting ceremony. Ahmed had already prepared the potholes.

The kindergarten teacher: "Children, everyone please line up nicely. Each child will find a place in front of a hole."

Elbows moving, hands pushing, little feet gliding in all directions, tembel hats thrown to the ground.

The kindergarten teacher: "It's not nice to push, there's room for everyone! Enough I said!"

The line of toddlers calms down. The tembel hats flutter in the breeze.

The kindergarten teacher: "Who can tell me what we are going to do now?"

The genius of her parents raises a finger: "Plant the seedlings!"

The teacher's assistant: "Brilliant, Nechama!"

זכרון סבתאוּת

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" (דברים ח' 8)

"כי האדם עץ השׂדה" (דברים, כ' 19)

תיק מלא כל טוב על זרועי בשביל הנכדים לסעודה שאחרֵי, מטפחת מהודקת היטב לראשי כדי לכסות על אוזני כנגד הרוח העזה, שרה'לה ואני צועדות עם הטף למלא מצוות נטיעות. צריך שוב למלא את היער אחרי השריפות של הישמעאלים.

הגנן (זה גן מודרני): "ילדים! כולם לשיר איתי!" קולו מסתלסל: "כך הולכים הנוטעים!"

אני, משתחלת במהירות עת אוסף הלה אויר לזמר את השורה הבאה וּמַקדימתהוּ: "ועכשו הבנות: כך גם הולכות הנוטעות! רון בלב ואת ביד!"

הגנן: "אכן, סבתא!"

משוש חייה של סבתא מצייץ בגאוה: "סבתא שלי פמיניסטית וגם לסבית!"

אני בודקת כדי לודא ששום שן לא נשרה שלא בעתה. מלים לא קלות להגייה לבן חמש וחצי.

הגנן מלטף את השיער הבהיר: "יופי, נרקיסי! בוא, זוכר את ברכת הנטיעות שלמדנו? רוצה לומר אותה?"

שרה'לה מעבירה יד מלטפת על לחיי: "!Well done" היא אומרת לי בסיפוק, קורצת.

 

Memory of Grand Motherhood

"A land of wheat and barley, vine and fig and pomegranate; a land of olive oil and honey" (Deuteronomy 8:8)

"For man is a tree of the field" (Deuteronomy 20:19)

A bag full of good things on my arm for my grandchildren to feast afterwards, a kerchief tightly clasped to my head to cover my ears against the fierce wind, Sarah'le and I marching with the children to fulfil the Mitzvah of planting. The forest must be filled again after the fires of the Ishmaelites.

The kindergarten male teacher (this is a modern kindergarten): "Kids! Everyone sing with me!" His voice trills: "That's how the planters go!"

I quickly roll in while he gathers up air to sing the next line, and precedes him: "And now the girls: so walk the girls planters, joy in the heart and a shovel in the hand!"

The kindergarten male teacher: "Indeed, Grandma!"

Grandma's pride and joy chirps proudly: "My grandmother is a feminist and a lesbian!"

I check to make sure that no tooth has lost ill-timed. Not easy words to be pronounced by a five and a half.

The kindergarten male teacher caresses his fair hair: "Excellent, Narcissi, come, remember the planting blessing we learned? Would you like to say it?"

Sara'le runs a caressing hand on my cheek: "Well done!" She says to me with satisfaction, winking.

 

קישורים:

  1. ט"ו בשבט ויקיפדיה
  2. מנהגי ט"ו בשבט אתר הידברות
  3. ט"ו בשבט ביהדות הרפורמית
  4. גבעתיים 1958
  5. מות גבעתיים – 5 תחנות

Links:

  1. Tu BiShvat Wikipedia
  2. ABCs of Tu B’Shvat aish site
  3. Tu Bishvat Customs and Rituals Reform Judaism Site
  4. Givatayim 1958 YouTube
  5. The death of Giv'atayim YouTube

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 13 בפברואר 2012 בשעה 13:12

    מדהים! לא הייתי כאן בט"ו בשבט והשאלה הראשונה ששאלתי את נכדתי, עדי, בת ה-9, עם שובי לכאן, הייתה: "מה עשיתם בבית הספר לכבוד ט"ו בשבט"?
    "עשינו סדר פסח", השיבה עדי.
    "אולי התכוונת לסדר ט"ו בשבט"? שאלתי.
    "כן, נכון, רציתי להגיד סדר ט"ו בשבט" היא השיבה לי.
    "היו גם נטיעות בסדר ט"ו בשבט שלכם"? שאלתי
    "לא, אבל ישבנו בכיתה ושרנו שירים ואכלנו פירות יבשים" היא השיבה.
    ככה מחנכים דור – לשיר ולאכול… בט"ו בשבט.
    תבוא על הגננות ברכה, על קיום הטקס הנטיעות המסורתי…

    • שרון הר פז  ביום 13 בפברואר 2012 בשעה 13:26

      לוא הייתי במקומך – הייתי מפטרת מיד את הגננת הזו. עצם "סלע קיומנו" אלה הנטיעות. מהו ט"ו בשבט בלעדיהן? אני בשוק, אני בהלם וגם ה-מו-מה, כדברי אורנה בנאי מארץ נהדרת ההיא.
      להלן סיפור המצביע על ההבדל בין הגננות/ים העוסקות/ים בחינוך צאצאינו: יש לי עץ פומלות (תכף אוסיף צילום שלו) בחצר. את הסיפור על איך דוקא עץ זה הגיע אלי במקום עץ התפוזים אותו שלחתי את האפס לקנות בזמנו – אדחה להזדמנות אחרת. בכל אופן, אפשר להבין שאינני אוהבת את הפרי המריר ולכן אני מחלקת אותו לכל מאן דבעי, אם דיכפין ואם לאו. ביקשתי מהגנן של נרקיסי לקטוף מהפרי עבור ילדי הגן. הרי זה ויטמין C. הלה, בפנים מלאי אור ושמחה, הודה לי מאוד והגיב: "הפרי הזה יעשה לילדים רק טוב. הן מבחינת העסיס וגם מבחינת ההתעסקות עם הקילוף – מה שמצוין עבור המוטוריקה העדינה של אצבעותיהם." ואידך זיל וגמור.
      מאן דהיא נהגה לדבר בזמנה בשבחם של מורי ישראל: כנראה שההורים שונאים את ילדיהם מאוד, כי עובדה שהם מוכנים להפקיד את ילדיהם בידי הבלתי ראויים. לא ציטוט מדויק, לא מלה במלה, אך רוח הדברים.

  • דליה  ביום 8 בפברואר 2012 בשעה 14:06

    אני זוכרת את הדובי הצמרירי המתוק הזה, את דובי שבט.
    שהדי במרומים שכך חשבתי שקוראים לחג הזה

    איזה סיפורים חמודים!

  • שלי  ביום 8 בפברואר 2012 בשעה 7:14

    מאוד יפה.סבתא למופת :-))

טרקבאקים

  • מאת פריחת הדובדבן | הוזה מִלִים Hallucinating words ביום 4 באוגוסט 2019 בשעה 14:05

    […] השכן הנחמד לקנות במשתלה בברטעה הסמוכה. שתלתי ברוב טקס בט"ו-טישבט ה'תש"ע והתפללתי שיצמח ויגדל ויתן מפירותיו עוד בימי […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: