בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה

על תפילות שבין יום ובין לילה

הגות בספרה המאלף של הרבה ד"ר דליה מרקס

מבוא

למי שתוהה – אני חילונית ואינני מאמינה במה שאינו בי פנימה. יחד עם זאת, משום שנולדתי לעם מסוים, אני משתדלת כמיטב יכולתי לשמר ולהעביר לצאצאי את המסורת שלי, אותה אני מגדירה בתוך המושג "תרבות". מבחינתי, למסורת יש חלק גדול בתרבותו של עם, הנבנית נדבך אחר נדבך, במהלך הדורות. דת היא חלק מהמסורת ונא להבדיל מדתיות/אדיקות/חרדיות. גם אתאיסטית מסוגלת להעריך ולכבד את הדת, את מורשת האמהות והאבות וכל עוד אין כופין עלי הר כגיגית, הריני שמחה ללמוד על מקורות העם שלי ומעייניו.

אתיאיזם וחוסר אמונה בחיי היום-יום, הם דבר שבשגרה, אך כשקורה משהו – אם לטוב, כשרוצות שמשהו יתקיים ותגענה בשורות טובות, אמן! ואם לפחות טוב חס ושלום – אי אפשר להמנע מאותה תנועה קמאית של הרמת העיניים השמימה ונשיאת תפילה מתוך כוונה להעביר את רוע הגזרה. כמה מאיתנו קפצנו עד לב השמיִם כשהסל נקלע כמו שצריך, יצאנו במחול ופיזזנו ברחבי הסלון בצעקות רמות של הודיה לאלוקימתינו האדירות ("יש אלוקים!!!")? צדיקה באמונתה תחיה בטוב ותפרח ותשגשג אמן, גם אם אין היא מאמינה באל. אז למי מתפללת? שאלה טובה שאין לי עליה עדיין תשובה.

"אפשר להשוות את התפילה לגַן אשר בו פינות חבויות ומכמני יופי כמוסים. הגן הוא אותו הגן, ובפרפראזה על אמרתו של היווני הירקליטוס – אי אפשר להכנס לאותו גן פעמיים. עתים הוא בהיר וריחני, עתים הוא שטוף גשם, עתים קריר, עתים חם, עתים ריק וספסליו מכוסים עלי שלכת, עתים רועש… כמו מצבו המשתנה של הגן, כך גם אי אפשר לומר אותה תפילה פעמיים – הטקסט הוא אולי אותו טקסט, אבל אני, האומרת אותו, שונה בכל פעם" (מתוך המבוא לספר).

על התפילה

"אם תרצה ללמוד על היהודים – פתח את ספרי התפילה שלהם, אם תרצי לשמוע את פעימת דורותיהם – האזיני לקול תחינתם", כך פותחת הרבה מרקס את ספרה המרתק. אכן, ניתן ללמוד רבות מהקריאה בו ולהשכיל. מעניין להכיר את המקורות שלנו. הלואי והיו מלמדים אותנו ואת צאצאינו יותר.

כעם שנרדף במהלך הדורות, שגלה ממולדתו, מה שמר עלינו כל השנים ההן? מהו הדבק המקשר בינינו אם לא הטקסטים הללו? גם עכשו, כשאנו במולדתנו הנצחית, אנו בהחלט זקוקים להם כדבק מאחד, אם חפצי חיים אנו ואם יש את נפשנו לשמר את המסורת שלנו. אין חייבות להיות דתיות/אדוקות/חרדיות וכו' כדי ללמוד ולדעת על יחודנו משאר הגויים (תרתי משמע).

בְּעֵת אִישַׁן

בבואנו להתכנס בין כנפי השינה הברוכה, מתעטפת נפשנו במעטה הגנה מפני החושך ושאר מרעין בישין של הלילה, ואנו נכנסות אל תוך מצב של ניתוק מהמציאות. אני אולי לא דוגמא, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מסוגלת לישון בכל מצב והרבה – רק תנו לי מנוחה, אין צורך להמציא לי אותה J אך אני מכירה לא מעט א/נשים שהטקס הזה שמציעה התפילה למעבר בין טרדות היום אל מנוחת הלילה, עשוי להרגיע את הנפש ההומה ולסייע לה להחליק אל עולם החלומות המבורך.

וְאָעִיָרה

דקלום המתלווה אלי מילדותי ולאורך השנים: "מוֹיְדֶה אֲ-נִי לְפָנֶיךָ מֶיְלֶךְ חַי וְקַ-יָּם, שֶׁהֶחְזַרְתָ בִּי נִשְׁמָ-תִי, בֶּחֶמְ-לָה רַ-בָּה, אֱמוּנָתֶיךָ" (בנימה אשכנזית, כמובן והפיסוק בהתאם). לפי מה שאמי זצ"ל נהגה לספר לי, ברגע שהתחלתי להשמיע צלילים, היא התחילה להשמיע לי את הדקלום הזה. אינני יכולה לזכור את עצמי מדקלמת את זה בפועל, אין לי תמונות בראש משום שהייתי צעירה מדי, אך זה בהחלט נחרת בנפש פנימה ואני זוכרת היטב את הנסיונות להפטר מן המנהג הזה כשבגרתי. עד היום. לא בהצלחה יתרה…

סיפא

בסוף הספר, בבחינת הדבדבן שעל הקצפת, מציעה הרבה ד"ר דליה מרקס קריאה פמיניסטית מחודשת בברכות החובקות את השינה. מאלף ביותר ומאיר עיניים. כל מי שמתחלחלת מן ההדרה הברורה המתומצתת בפסוק "ברוך שלא עשני אשה", תמצא כאן הסבר למקורו. אמנם אין חובה להסכים עם הכל, הרי הרשות נתונה, אך בהחלט שׂוּמָה עלינו ללמוד דברים חדשים, גם אין הם מקובלים עלינו.

מילתא זוטרא:

שמחתי על הספר הזה. מקומו מכובד מאוד בארון הספרים היהודי ואני ממליצה בכל פה לעיין בו. הלואי וירבו ספרים כאלה, המעשירים את הנפש והמרחיבים את הדעת ונאמר אמן.

קישורים מומלצים:

  1. הרבה ד"ר דליה מרקס בהיברו יוניון קולג'
  2. מידע על הספר באתר ידיעות ספרים
  3. בעת אישן ואעירה – דפים מהספר
  4. ביקורת של צופיה הירשפלד בתרבות YNET
  5. ביקורת של עמית עסיס באתר הארץ
  6. הטורים של הרבה ד"ר דליה מרקס באתר דעות YNET
  7. הרבה ד"ר דליה מרקס באתר עוז ושלום על פרשת ישב
  8. צ'ומפי חוזר בתשובה

>

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 2 במרץ 2012 at 9:35

    בפתיח, את נשמעת אפולוגטית משום מה… שימי לב, ישנו אחוז גבוה מאוד של ישראלים חילונים שהמסורת ממלאת תפקיד מרכזי בחייהם. כשהם נשאלים האם הם רואים עצמם דתיים או לא הם מיד מכחישים כל קשר לדת. במקום זאת, המחקרים בודקים את "רמת הדתיות".http://iis.infocenters.co.il/ada/multimedia/full-pdf/Microsoft%20Word%20-%20%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A3.pdf
    (ע' 3)

    את השיר "מודה אני לפניך…" שרנו בבית הספר הריאלי בחיפה (!) כל בוקר.

    והנה המלצה:
    השיגי את ספריה של עליזה לביא (ד"ר): "תפילת נשים" ו"מנהג נשים" – את תיהני מהם.
    שבת שלום.

    • שרון הר פז  On 2 במרץ 2012 at 11:21

      אינני מתנצלת חס וחלילה על כלום. אני מאמינה שכולנו חופשיות להאמין במה שמתאים לנו (עשי לך רבה…). תודה על הקישור – אעיין בו בשבת, זמן טוב לדברים כאלה🙂
      ספריה של ד"ר עליזה לביא בהחלט מוכרים לי ויש לי אותם. אהבתי מאוד את תוכניותיה בטלויזיה. בהחלט יש מה ללמוד ממנה וכמותה.
      אין לי מושג מה קורה היום, אך ביה"ס הריאלי, עת ילדי למדו בו בתקופת הפנימיה הצבאית שלהם, היה ערך עליון של חינוך. אז שימש ד"ר תדמור כמנהלו והוא בהחלט השרה הרבה על התלמידים. הלואי וכל בתי הספר היו במתכונת ההיא.
      שבת שלום ומבורכת. הרבה נחת!

  • דליה  On 2 במרץ 2012 at 11:10

    תודה רבה לך שרון על הרשימה הנדיבה הזו!
    אכן, התפילות כמו כל אוצרות הרוח שלנו אינן שייכות למגזר זה או אחר ביהדות. הם של כולנו, כל הרוצה יבוא ויטול, כל החפצה, תבוא ותטעם.
    דליה

    • שרון הר פז  On 2 במרץ 2012 at 11:25

      תודה לך על העשרת חיינו בכתבייך, כן ירבו!
      אני אוהבת את הגישה ההומנית של היהדות המתקדמת, הרואה את האדם במרכז ולא את המנהגים שהוכתבו בידי בני אדם אחרים לפי גחמות התקופה. הזכרתי פעם, שבארץ אין כף רגלי דורכת בבית הכנסת משום שאין בקרבתי מתקדם, אך בחו"ל, אני נהנית מאוד מקבלת השבת ומהחגים בבתי הכנסת הליברליים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: