ארכיון חודשי: אפריל 2012

לתפארת מדינת ישראל

זה לא קרה לפני כן. תמיד ניסיתי למצוא לעצמי מסתור מפני הסירנה. כשאני בכפר – אין לי בעיה, כמובן. בזמן הסירנה כולנו ממשיכים כאילו כלום. הבעיה מתחילה כשאני בעיר, אצל אל-יהוד.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה הזו, היתה כשדוד שלי לקח אותי לעבוד איתו בבנין. הייתי בן 14 ולא ידעתי כלום מהחיים שלי. ישבנו לארוחת הבוקר ופתאום, הרעש הזה שבחיים לא שמעתי לפני כן. אף אחד לא הסביר לי מה עלי לעשות. קפצתי בבהלה על רגלי, קרוב לחנק מהביס שהיה לי בתוך הפה. השאר נשארו לשבת, משוחחים ביניהם כאילו כלום לא קרה. אף אחד לא שם לב אלי.

פעם אחת לא שמתי לב. הלכתי ברחוב הראשי בחדרה עם חבר כשזה התחיל. הכל עצרו מלכת. אנחנו המשכנו. לא ראינו את המבטים העוינים סביב לנו. פתאום קפצו עלינו כמה אנשים והתחילו להרביץ לנו. אחרים ירקו עלינו. לולא ניידת שעצרה לבדוק על מה המהומה, אני לא בטוח אם היינו נשארים בחיים.

אחר כך כבר התרגלתי. משנכנס אפריל – התחלתי להיות בהיכון כדי להתחמק מהימים הללו. גם אם הייתי מפסיד עבודה – תמיד סרבתי להיות אצל אל-יהוד באותם ימים בהם הם עומדים באמצע הרחוב ואח"כ מתנפלים על אלה שלא עשו כן.

הבוקר לא היתה לי ברירה. היה לי תור לרופא בקופת חולים לעשר דקות לפני אחת-עשרה. לא חשבתי שהביקור שלי יארך יותר מחמש דקות, כולה לקבל מרשם חוזר, אבל הרופא חשב אחרת. הפעם הוא החליט לבדוק שוב את הנתונים ולודא שאני אכן זקוק לתרופה. הוא שואל ואני עונה והוא שואל שוב ואני עונה שוב ואז… באמצע דברַי, הצרימה הזו עולה פתאום והרופא קם מיד על רגליו ונעמד דום, ראשו מורכן והוא מביט בי במבט מביע חומרה. אמנם אני במרפאה בכפר שלי, אבל זה רופא המשפחה שאני מכיר שנים. לא נעים לי ממנו. במבוכה, אני נעמד על רגלי ומחכה עד יעבור זעם, מקוה בכל לבי שאף אחד לא ימצא לנכון לפתוח את הדלת בדיוק עכשו…

 

תמצית:

בפעם הראשונה בחיי יצא לי לצפות השנה בסרט תעודי העוסק בדמותו של לוחם שלא ממוצא יהודי שנפל בעת שרותו הצבאי בצה"ל. פתאום מראים ערבי ישראלי שלא השתמט מלמלא את חובתו האזרחית.

קישורים:

  1. אני מוסלמי ציוני וגאה
  2. יום העצמאות המחשבתית
  3. דגל ישראל על חלקה ערבית
  4. השכול לא בחר לו קבוצה

לאלה שלא קראו ולמי שמעוניינת לשנן:

  1. דקת דומיה

שורשים Roots

דע מאין באת ולאן אתה הולך

לפני מספר ימים, גילתה ידידה שלי שתחיה, שהיא למעשה נסיכה ומוצאה ממורשת מכובדת מאוד (לא שהיה לי ספק בכך, הריני מכירה אותה מזה זמן…) וכי שורשיה מגיעים עד לרבי משולם פייש לאווי מטאהש (נולד בשנת תקפ"א היא שנת 1821 למניינם), שייסד את שושלת חסידות טאהש. אחת מבנותיו, דבורה, נישאה לרבי דוד מנשה, שהוא הסבא-רבא של ידידתי. עוד גילתה הנסיכה את קרבתה הישירה לאדמו"ר הנוכחי מטאהש, הלא הוא רבי משולם פייש לאווי השני. מאז, עת אנו נפגשות, אני פורשת בפני רגליה של הוד קדושתה את השטיח האדום ומשתחווה לה בכל פעם שהיא עוברת על פני.

A few day ago, a friend of mine found out that in fact, she is a princess and she stems from a very distinguish legacy (not that I doubt it, as I have known her for some time…) and her roots go to Grand Rabbi Meshulam Feish Segal-Loewy Grand Rabbi Meshulam Feish Segal-Loewy of Tosh (born in 1821), who established the Tosh Hasidic dynasty. One of his daughters, Debora, married to Rabbi David Menashe, who is my friend's great grandfather. furthermore, the princess found her direct blood relationship to the current Hassidic leader from Tosh – Rabbi Meshulam Feish Lawy the 2nd. Since then, I spread the red carpet in front of Her Holiness's feet, and bow to her each time she is passing me by.

במחקרה באינטרנט על תולדות משפחתה, הגיעה הצדיקה לסבא-רבא שלה, אך לא מצאה מקורות על צאצאיו, כלומר קשר מתועד אל אביה זצ"ל, שהיה ניצול שואה. ממה שהיא זוכרת מסיפוריו, עולה כי היה נצר לרבנים וצדיקים. הוא עצמו לא היה רבי ולא עסק בתורה, אלא בפרנסת משפחתו בצורה ארצית ומעשית.

On her research in the internet about the history of her family, the righteous reached to her great grandfather, but didn't find any sources on his offspring, meaning a documented link to her father of blessed memory, who was a Holocaust survivor. From his stories she remembers that her father was a descendant to Rabbis and saintliest. He himself wasn't a Rabbi and didn't occupied with studying the Torah, but was busy with providing for his family in a more earthly and practical way.

חלק גדול מהמשפחה נספה בשואה. שכבה שלמה של דורות הוכחדה ולרבים אין זכר. תעודות, מסמכים ורישומים נשמדו לבלי שחזר. יש מי שעורך עכשו מחקר על רבי משולם פייש לאווי מטאהש וכך הגיע אל ידידתי כדי לבשר לה על ייחוסה המכובד ביותר, שהיא צאצא ישיר למייסד חסידות טאהש. אני תוהה מה מזה ינשור עלי, הרי בכל זאת אנו מיודדות, אף שהלה אינה נמנית עם הנבחרת שלי 😉

A large portion of the family was murdered in the Holocaust. An entire layer of generations was annihilated and there is no remnant to many of them. Certificates, documents and registrations were extinct without a chance to reconstruct. Somebody does currently a research about Rabbi Meshulam Feish Lawy of Tosh and so he got to my friend I order to apprise her about her most distinguished descent, that she is a direct offspring of the founder of Tosh Hasidic dynasty. I wonder what from this will fall on me, after all, we are friends, though she is not part of my team 😉

אצל ידידתי עוד אולי ניתן למצוא מקורות של שורשיה, משום שהחרדים העבירו את תולדות הדורות מדור לדור, מאב לבנו, מאם לבתה, וחלק אף תועד בכתב. אצלי, פשוטת העם, בלתי אפשרי להתחקות אחר שורשי. אלה שידעו, אינם כבר בין החיים והמעט שהצלחתי לדלות מפיה הנצור של אמי זצ"ל על משפחתה ומפי בן דודו של אבי על משפחתו, מגיע בקושי לדור של סבותַי וסבַי. כל בני ובנות הדודים של הורי אינם, רק הצאצאים מצד משפחת אמי נותרו ואנחנו כמעט ולא בקשר. לא נראה לי שהם יודעים הרבה יותר ממני.

My friend might be able to find where she stems from, the sources of her roots, since the ultra-orthodox Jews passed on their history, the genealogy from generation to the other, from father to son, from mother to daughter, and some was even documented in writing. With me, the commoner, it is impossible to trace my roots. Those who knew, are not among the living anymore, and the little I managed to dredge up from my mother's sealed lips about her family, and from my father's cousin about their family, barely reaches to my grandmothers and grandfathers' generation. Al my parents' cousins are gone, only the offspring from my mother's side remained and we are barely in touch. I don't think they know much more than me.

גם אם נצליח להגיע לעיין ברשימות החיסול שניהלו הנאצים ימח שמם וזכרם, אני בספק אם נוכל להצליב מידע ולשייך אנשים למשפחותיהם ומשפחות אלה לאלה. אצל הנוצרים קל לאתר דורות אחורה: מעבר לרישומים במרשם האוכלוסין, פונה אדם לכנסיה ויכול למצוא פרטים די מדויקים של לידות ופטירות מקדמת דנא, גם אם אין לו מושג מי היו אבותיו. אצלנו, אם אינך יודעת את שמות קודמייך – אבוד לך.

Even if we will be able to reach and see the extermination lists the Nazis conduct (may their name be forever condemned!), I doubt if we can find out the information in order to relate people to their families and families to each other. With the non-Jews it is easy to trace previous generations: except for the records in the Population Registry Office, one can find quite accurate details of births and deaths, including from ancient time, at the church, even if they have no idea who their ancestors were. With us Jews, if you don't know the names of those before you – you are lost.

היכן תחפשי? לא שיש לי כוונה כזו, אינני מתכננת להניח לכף רגלי לדרוך על האדמה הארורה ההיא, אך אם אגיע לעיירה וישקוב, בה נולדה אמי וחיה עד המלחמה או לטרנוב (גם זו בפולין הארורה), בה נולד וגדל אבי – אני בספק אם אמצא רישומים על היהודים שחיו שם.

Where will you look? Not that I have such an intention, I do not plan to let my feet tread on that damn land, but if I'll happen to get to the Polish town Vishkov, where my mother was born and lived until the war started, or to Tarnov (also in damned Poland), where my father was born and raised – I doubt if I'd find any records of the Jews lived there.

מסתמן, שלא אדע כבר מאין באתי. מקוה שאדע לפחות לאן להמשיך ללכת.

It seems that I won't know where I came from. I hope that at least I'll know where to I should continue to go.

קישורים:

  1. חסידות קוסון
  2. חסידות טאהש
  3. חסידות סאטמר
  4. וישקוב
  5. טרנוב

Links:

Koson (Jasidic dynasty)

Tosh (Hasisic dynasty)

Vishkov

Tarnov

Know where you came from and where you're going

לא עוד!

הרהורים על טקס יום השואה

וישקוב, העיירה של אמי זצ"ל

כשהיינו ילדים, כיתות א-ב, היינו עומדים בחצר בית הספר יחד עם יתר הכיתות ולא ממש מבינים על מה זו לנו. היתה זו התקופה בה ניצולי השואה (וביניהם הורַי) שתקו ולא דיברו על מה שהיה שם. כל המורים והמורות, למעט המורה לחקלאות, היו "משם" וגם הם לא השכילו אותנו בסיפוריהם האישיים. אינני זוכרת מה לימדו אותנו בכיתות הללו, אם בכלל, בנושא השואה. אולי הדחקתי.

בכיתות גבוהות יותר, למדנו את ספריו של ק. צטניק בשיעורי הספרות (אני תוהה אם הם עדיין בתוכנית הלימודים). לא נשאר אצלי כלום מן הטקסטים שלו, למעט תחושת אימה נוראה ופחד קיומי שזה עלול לקרות גם לי בכל רגע, גם אם אני בארץ שלי – הרי אויבים סביב לנו, ימח שמם, המבקשים לכלותינו בכל דור ודור.

במשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת לגעת בנושא השואה ולהתמודד עם מה שנעשה לבני עמי. בילדותי ובנעורי לא היו נהוגים פסטיבלי המסעות לפולין. על זאת יש לי לומר שאינני מבינה למה זה קורה ולמה עורכים את מצעדי החיים הללו בָּאָרֶץ ולמה אנו מפרנסים את זרע המרֵעים ולא את עצמנו.

שגרת ההתנהלות ביני לבין הורי היתה פשוטה: הם לא סיפרו ואני לא שאלתי. מסביבי, בשכונה בגבעתים בה גדלתי, היה רובנו, הילדים, חסר סבתאות וסבים, כך שהשאלה על גורלם לא צצה. עם התחלפות השכנים – בעיקר המבוגרים שעזבו אותנו לעולם טוב יותר עבורם – והגעתם של ילידי הארץ, פתאום צץ לו דור חדש שלא ידענוהו. השאלה, "היכן סבתא וסבא שלי", נענתה בתשובה עמומה שהם מתו, ללא פרטים נוספים על הנסיבות. מענה חלקי ולא מספק אף הוא ניתן לנו בשיעורי ההסטוריה. עד היום אני מתכווצת מבושה לזכר הארוע המפגר לחלוטין בו דיווחתי לאמי על מה שלמדנו בבית הספר וחזרתי בשחצנות על דברי המורה (המפגרים אף הם) בנוגע להליכתם של היהודים אל מותם כצאן לטבח. אינני יודעת מי האידיוט (אין לי מלה אחרת, אולי לכן יש?) שהגה את המשפט המטומטם הזה, אך אני תוהה איך זה שהמורה שלנו, שעברה את השואה על בשרה, היתה מסוגלת להעלותו על דל שפתיה ולהעבירו אלינו. אני זוכרת את אמי מביטה בי במבט פגוע ועונה לי בקול רפה, שזו אינה חוכמה גדולה להגיד את זה היום ומי שלא חוה את הנוראות ההן, אינו זכאי לשפוט.

אני חושבת שהייתי בגיל בת מצוה ולא ממש הבנתי אותה. המורים היו מכובדים ביותר אז בעינינו ואילו להורים לא ממש התיחסנו בכבוד, משום שהיו גלותיים ולא דיברו עברית (או שדיברו, אך קלוקלת ביותר) ודי התביישנו בגללם. המשפט של המורה נחרת בלבי עמוק והרבה יותר ממה שאמרה לי אמי, והלך איתי לאורך שנים רבות, עד גיל די בשל, עת בכורי הגיע לעשות את פרויקט שורשים. בתקופה ההיא החלו בני דורי להבין שלדור הורינו לא נותר זמן רב ואם לא נתישב על זה עכשו, האֵימתי לא יגיע, היות וניצולי השואה הולכים וכלים. שנות השתיקה החלו להפרם אט-אט בטפטוף דק מאוד ומה שדלינו לא היה רב, אך די מבעית. כשאת לומדת על זוועות מתוך ספרי ההסטוריה, את לא ממש בתוך זה, לא כמו שכלי ראשון מספר את שחוה. מה עוד, שהכלי הזה הוא הורתך.

הטקסים בבית הספר התחילו לקבל משמעות, בעיקר משום שצורפו אליהם ניצולי שואה, אלה שהחלו לספר את סיפורם בפומבי. אז טרם פרצה הטלויזיה לחיינו ואם היה טקס ממלכתי לזכר השואה שאולי שודר ברדיו, הרי שהדבר לא הגיע לידיעתי. לא זכור לי שהאזנתי.

שדרת הקהילות בבית העלמין בחולון

אינני זוכרת מתי התחלתי לצפות בטקס יום הזכרון בטלויזיה, אבל בהחלט בטוחה שזה היה לאחר הולדת בכורי, במסגרת חזרָתי לבדוק את הערכים אותם רציתי להנחיל לו ולאלה שיבואו בעקבותיו (תכננתי 7). אין לי מושג אם מהתחלה נידונו לעינויי הנאומים המיותרים והטרחנים של הפוליטיקאים, אך בעשר השנים האחרונות זה הופך למעצבן יותר ויותר. מי שאחראי על התכנים בטקס הזה אינו עושה מלאכתו נאמנה, לטעמי. אני, כידוע, מוגבלת ומאותגרת קשות, כי לא ברור לי מדוע יש לפוליטיקאים דריסת רגל בטקס שאמור לשמר את זכר השואה. חשבתי (נראה לי שלתומי) שלשם כך יש לנו את מוסד "יד ושם", שצפוי מהעומדים בראשו לשאת דברים, שניצולי שואה אמורים לספר לנו על חוויותיהם ואין לערב פה פוליטיקאים נדחפים. לראש ממשלתנו יש לי רק לבוז על השטויות שנאם אמש. על נשיא המדינה יש לי לומר שקיויתי שיתעשת עם השנים ויחכים קצת, שנמאס כבר מהפניה הלא מנומסת שלו לשומעים ולצופים. אינני מסוגלת לקבל את החוצפה שבהזכרת ניצולי השואה בסוף. אף נושא משרה אינו מכובד יותר מאשר ניצולי השואה!!! האם עלי להזכיר לאלה העומדים בראשנו, שאין הם נעלים מאיתנו וכי הם אלה שצריכים לשרת אותנו ולא להפך? הלואי ויסולקו כבר מכסאותיהם, אמן! והלואי ויבואו טובים ומוכשרים תחתם, ויפה שניה אחת קודם! האם אני צריכה להסביר שוב ושוב שהטקס הוא למען ניצולי השואה ולא למען האדֵר נושא משרה זה או אחר? מדוע אין פונים אל ניצולי השואה בלבד? למה בכלל יש להזכיר את נושאי המשרות השונות? למה לא להשמיטם בהר הרצל?

אני צופה בטקס בשעמום הולך וגובר, משחקת פריסל בזמן השטויות הנישאות ברמה וחושבת על בני דורם של צאצאַי, שמן הסתם אינם טורחים לפתוח את הערוץ הראשון, משום שהטקס כל כך לא לענין ולא מדבר אליהם, על התוכן הכל כך מפגר שלו. אינני יכולה שלא לתהות על חוסר הערכים המונחל באמצעותו. רק הקטע של משיאי המשואות קשור לטקס והסיפורים מרגשים עד דמעות. יחד עם זאת, אין לי מושג איך נבחרים המשיאים ולמה אין יצוג רחב יותר לקהילות אחרות מלבד אלה של פולין.

בקיצור נמרץ:

הולך ופוחת הדור ונחסר מספרם של אלה שהיו שם. מה יקרה כשהאחרון יעצום את עיניו לנצח? איזו משמעות תהיה לטקס הזה בעוד חמישים שנים בעיני נינַי? האם בכלל זו תהיה עדיין מדינה יהודית (חילונית!!!)?

קישורים (לאלה שטרם קראו):

1. מוקדש לאמי

 2. להתראיין אצל כתב גרמני

3. שנת שרות באושוויץ

4. עת להתעלות

5. בטרם צפירה

6. סרטים ליום השואה בנענע10

עבודה (Работа)

© משה בלולו

הכי קל להאשים את התקשורת [הערה 1] (קישור 1) כשאתה אפס שאינו עושה את עבודתך נאמנה, אלא נאחז בכסאך ודואג לטובתך האישית והמשפחתית ולזו של חבריך ומקורביך, אך לא למי שאתה אמור לשרת – את הציבור [הערה 2] (קישור 1). כשאין אתה מתנסה וחוֹוֶה את שעובר על עַמך, איך תוכל להבין את צרכיו ולפעול לסיפוקם? מה יכול לדעת ולהבין מי שאינו יודע את הטעם של ההכרח לקום בבוקר ליום עבודה שאינו מספק – לא מבחינת הצרכים הכלכליים ולא הרוחניים? לעטות על עצמך חליפה (והמהדרים גם עניבה) שרכשת מתקציב הביגוד שהוקצב לך אין בזה כדי לקרב אותך אל אלה העושים ימים מבוזבזים (מצאת החמה ועד צאת הנשמה) במדי הקבלן הנצלן.

כשאגו מנופח מדבר שטויות [הערה 3] (קישור 2), אינך יודעת איך להתיחס להבליו, מלבד בבוז. האפס העומד בראש ממשלתנו, טופח לעצמו על השֶכֶם השְׁכֵּם והערב ואין דרך לשנות ולהחליפו במישהו שיהיה לטובתנו, העם המנסה לשרוד. אינני בטוחה שגם הסובלים, המוחים והמפגינים ימנעו מלהצביע בעדו בבחירות הבאות, הרי אין אלטרנטיבה. אמי ז"ל נהגה לומר (בהברה אשכנזית): "עוֹיְלֶעם גוֹיְלֶעם". הציבור (כן, זה הסובל והנאנק תחת עולה של הממשלה!) אינו ממהר להחליף את החרא המוכר (תרתי משמע).

מלבד הקואליציה, הטייקונים, מקורביהם ושאר מלחכי הפנכה הנהנים מן הפרורים הנושרים אל חיקם, אין שאר האוכלוסיה יודעת את נפשה ואין לה מושג כיצד תתקיים בכבוד. הדברים ידועים וברורים, הרי אף אחד לא הופתע מהם, רק מגודלם הנורא, מגודל השבר שפתאום הגיע לתודעה והוציא את ההמונים לרחובות בקיץ האחרון. אך מה נשתנה באמת, במציאות? האם יש לנו יותר עבודה? האם אנחנו משלמים פחות עבור הצרכים שלנו? האם הממשלה חדלה להפריט כל דבר ומספקת לנו את השרותים המתאימים? רשתות הקניות מפרסמות מוצרים מוזלים כדי למשוך את הקונים, אך זו אחיזת עיניים גרידא ותו לא. עובדה: הפסח הזה יקר לנו הרבה יותר מזה דאשתקד.

אדם רגיל קם בבוקר ומעונין בדרך כלל להרגיש חלק מהעם. הוא רוצה לצאת לעבודה, לעשות דברים שיביאו לו סיפוק ופרנסה. כמה מאיתנו מגשימים זאת בפועל? מי מתעורר בבוקר ואומר לעצמו, "אח, איזה כיף לי בחיים, יש לי עבודה נהדרת ומכניסה!" כל מלאכה מכבדת את בעליה? ממש לא! אחרי שהשקעת את מיטב שנותיך ברכישת השכלה ומקצוע (בדרך כלל בתחום שמעניין אותך), מעטים הם הסיכויים שתמצא עבודה בתחומך ותתפרנס ממנה בכבוד. אני כבר לא מזכירה ששילמת את שכר הלימוד ממיטב מִלְצוּרֶיך ועבודות נקיון שונות משום שידם של הוריך לא היתה משגת לממן את לימודיך [הערה 4].

סוף מעשה במחשבה תחילה [הערה 5]. אם אין מתכננים, איך יתגשמו דברים? הכל ענין של ערכים וסדר עדיפויות. כשהערכים של אלה העומדים בראשנו שואפים לאפס וכל מה שחשוב להם זה להיטיב עם עצמם, למה כבר אפשר לצפות? הרי פני מדורת השבט שלנו – הטלויזיה – כפני חוסר התרבות. כשמאכילים אותך מגיל אפס בתכנים רדודים, מה כבר יצא ממך, אם לא אפס? ואז אתה הרי בוחר באפסים שינהיגו אותך, כי מה אתה יודע אחרת? אתה מוּלָך שולל ובוחר באלה היודעים ללהטט ברטוריקה ובשטיקים אחרים (קניית קולות כבר הזכרנו?), משום שאתה מחוסר כלים לבחון דברים כהווייתם ולבחור את שבאמת מתאים וטוב לך. ואת, את הרי נבונה הרבה יותר, אך איזה כח יש לך כאזרחית מסוג נחות?

אם חפצי וחפצות חיים אנו כעם, נצטרך להתאגד במהרה ובאופן דחוף ביותר כדי לשבת על המדוכה, לבחון את התנהלותנו ולהחליט מה אנו רוצים מן המנהיגים את ממשלתנו. בעיקר, איך אנו רואים את עתידנו וזה של צאצאינו. אין זו אוטופיה להגשים את עצמנו. בידינו אנו להוציא אל הפועל את שאנו חולמים. אבל צריך לעשות מעשה. הציבור הישראלי צריך לעשות מאמץ (וזה לא קל) כדי לצאת מן האדישות אליה הטילו אותו ממשלות ישראל, להתנער מן ההרדמה הכללית שהושטה עליו – כולל זו התרבותית – ולפעול.

בתמצית:

ויפה שעה אחת קודם!

קישורים:

  1. הציבור הישראלי לא תמיד מעריך שיש לו עבודה (שר האוצר שטייניץ)
  2. מעמד הביניים לא תמיד טועה (ראש הממשלה נתניהו)
  3. אין יותר מעמד ביניים בישראל – להזכיר נשכחות מ-23.8.2011
  4. איך הוריכם הסתדרו בחיים ולמה אתם לא – עוד נשכחות מ-12.8.2011
  5. מי מנותק – שטייניץ או אנחנו דפנה מאור

הערות שוליים


[1] שטייניץ הסביר כי אינו מרוצה מהסיקור התקשורתי שאינו משקף לדעתו את התמונה האמיתית של כלכלת ישראל, "תפקיד התקשורת הוא לשדר לציבור את האמת. והאמת היא שלא רק שניצלנו מפיטורים המוניים ומקיצוצי שכר, אלא שקרה פה בדיוק ההיפך. בזכות צמיחה מאוד בריאה אנחנו משפרים את השירותים הציבוריים באופן ניכר. זאת הממשלה הכי חברתית ב-15 השנים האחרונות."

[2] להיות שר האוצר זה תמיד מתסכל. אם אתה נכשל כולם לועגים לך, ואם אתה מצליח האזרחים שואלים מדוע הם לא מרגישים את ההצלחה בכיס", כך אמר שר האוצר, יובל שטייניץ, בראיון לעיתונאי חגי סגל שיתפרסם ביום שישי הקרוב במוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון."

[3] נתניהו ציין בראיון כי הקשיב למחאה הציבורית, ומצא בה שלוש טענות מרכזיות: מחירי הדירות הגבוהים, העלות הגבוהה של טיפול בילדים קטנים והשפעתם על מצבם של אנשים עובדים וכן יוקר המחיה של מוצרים ושירותים. לדבריו, הוא פעל בכל המישורים

[4] למה אין לימודים חינם מגיל אפס ועד התארים השונים? מה כל כך קשה לממן את הלימודים בהחזר עבודה בתחום לאחר סיומם? לדוגמא: אדם בוחר ללמוד סִפרות ולאחר שהוא מסיים את התואר ויעבור הכשרה מתאימה, הוא יישָלח ללמֵד בבית ספר תמורת שכר הוגן. זה גם יעלה את רמת המורים וגם יתן פרנסה למסיים התואר. כך גם לגבי תואר שני והלאה. השכלה אמורה ליצור מקומות עבודה ולכבד את הרוכש/ת אותה.

[5] ר' שלמה הלוי אלקבץ שיבץ את המשפט הזה בפיוטו "לכה דודי":
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

כדורסל נשים Women's Basketball

לשואלות ולמתפעלות מהתמונה המקסימה: אין לי מושג מי צילמה, כי לא כתוב באתר הקבוצה, משם לקחתי התמונה    Those who ask and admire the charming photo: I have no idea who took it, because it is not written on the team's website, from where I took the photo

לקראת משחק חצי הגמר-סל הערב

Towards the Semi-final Game Tonight

משחק גמר גביע המדינה בין אלקטרה רמת השרון לבין מכבי בנות אשדוד – אִכזֵב (ב-22.3.12). איך נוהג בני לומר: "אכין לך מראש את ניידת הטיפול נמרץ בהיכון". בכל פעם שיוצא לי לצפות במשחק כדורסל של קבוצת הנשים של רמת השרון, זה תמיד עם דרמה, אפשר לצפות מראש למלא אקשן ואין רגע דל, בעיקר לא מהצד של ההתעצבנות. פעם אחת בחיים הייתי רוצה לראות משחק כשרמת השרון פותחת בְּסל ואינה מפסיקה לצלוף עד הסוף, כשלאורך המשחק יש לה יתרון של לפחות 15 נקודות. אמן, אולי זה יתרחש.

The National Cup Final game between Electra Ramat Hasharon and Maccabi Bnot Ashdod – disappointed (on 22.3.12). How does my son say: "I'll prepare for you an intensive care unit ready in advance". Whenever I get to watch a basketball game of the Ramat Hasharon women's team, it is always with drama, you can expect it beforehand to be filled with action and there is no dull moment, especially not from the side of becoming annoyed. Once in a lifetime I would like to see a game when Ramat Hasharon opens with a basket and does not stop shooting until the end, when throughout the game it has a lead of at least 15 points. Awomen, maybe that will happen.

הקבוצה הטובה יותר ניצחה, בזה אין כל ספק. חבל שזו לא היתה הקבוצה שאני אוהדת. אף שכולנו מצפות לכדורסל מרתק והוגן (אצל נשים, כמובן, כי אצל גברים זה הרי אחרת…), עדיין יש את הקבוצה שאנו אוהדות ורוצות בנצחונה.

The better team won, no doubt about that. Too bad this was not the team I am a fan of. Although we all expect fascinating and fair basketball (in women, of course, because in men it is different…), there is still the team that we sympathize with and want it to win.

הערב, החל מהשעה 19, יועבר בשידור חי חצי גמר-סל כדורסל נשים בין אליצור רמלה ואלקטרה רמת השרון. כפרפרזה על דברי הגשש: "רבות צוטט, דובר, שודר וקושקש… והיד עוד נטויה", על היחסים הבעייתיים בין שתי הקבוצות הללו ועל המשחקים הלא קלים. אוהדי רמלה והגינות אינם עולים בקנה אחד וחבל שכך. הרי זה בסך הכל ספורט – לא מלחמת עולם. אני עדיין מצפה שהמשחק הערב יהיה בכל זאת נעים לצפיה ובלי לשמוע את הנאצות של האוהדים הרמלאים. גברים כבהמות כבר הזכרתי? כולי תקוה שישאירו את ההתנהלות הקלוקלת של מגרשי הכדורגל במקומם (ועדיף שיכחידו אותה) וינסו להיות הוגנים ומנומסים. אף אחד עוד לא מת מנימוס. מאלימות – כן.

Tonight, starting at 7 p.m., a women's basketball semi-final will be broadcast live between Elitzur Ramla and Electra Ramat Hasharon. To paraphrase HaGashash's words: "Much have been quoted, spoken, broadcasted and prattled… and the hand is still ready for more", about the problematic relationship between these two teams and the not easy games. Ramla fans and fairness are inconsistent and it's a shame. After all, it's just a sport – not a world war. I still expect the game tonight to be pleasant to watch and without hearing the insults of Ramla fans. Men as beasts, have I already mentioned? I do hope they will keep the inferior conduct of the basketball courts in their place (and it would be better to destroy it), and try to be fair and polite. No one has died of politeness yet. From violence – yes.

יש לי דיון מתמשך עם בני, המאמן הן קבוצת נשים והן גברים ולדעתו הנשים עדינות מדי והן צריכות להפנים את סגנון הגברים. אני טוענת שטוב שיש לנשים סגנון משלהן, אנחנו לא צריכות לחקות אף אחד ועדיף שנהיה עצמנו. אני גורסת, שסגנון הנשים עדיף והוא לא כזה עדין, אף שאכן אינו אלים ואגרסיבי כמו אצל גברים. מה רע שהשחקניות מתחבקות זו עם זו לפני המשחק או שבדרכן לחדר ההלבשה הן מסוגלות להחליף מלים יפות עם הקבוצה היריבה ואינן זועפות כמו הגברים? נשים אינן צריכות להדמות לבבונים. חוץ מזה, אני חושבת שיש ניצנים לפיהם גברים מתחילים להתעדן קצת. שמנו לב לחיבוקים ולנשיקות המורעפים כשמכבי זוכה במשחקים בגביע אירופה. זה כבר לא כמו ב-77, לדוגמא, אז הסתפקו החבר'ה הקשוחים בטפיחות מלאות עזוז על כל שכם שנקרתה בדרכם.

I have an ongoing discussion with my son, who coaches both a women's and men's team and believes that women are too tender and should internalize the men's style. I argue that it is good for women to have their own style, we should not emulate anyone and it is better to be ourselves. I believe that women's style is preferable and not that gentle, though not as violent and aggressive as men's style. What's wrong with the players hugging each other before the game, or on their way to the locker room they are able to exchange nice words with the opposing team and not scowl like the men? Women do not have to resemble the baboons. Besides, I think there are buds whereby men start becoming delicate a bit. We noticed the hugs and kisses in the air when Maccabi wins the European Cup games. It's no longer like 77, for example, when the tough guys were content with a joyfully patting on every shoulder that came their way.

לאחרונה, היתה לי שיחה עם שחקנית כדורעף שביקשה ממני להתעניין אצל בני אם הוא יוכל לאמן את הקבוצה שלה. תמהתי על שהיא מחפשת מאמן ולא מאמנת. אני בדעה שנשים מבינות נשים טוב יותר מאשר גברים אותנו. תשובתה היתה, שמאחר והן משחקות בליגה, הן גם שואפות להצליח ולנצח ולשם כך יש צורך באימון רציני. לטענתה, הן מעוניינות להחליף את המאמנת הנוכחית משום שהיא סחבקית וזה לא טוב לקבוצה, כי צריך מישהו קשוח שיחזיק את ה"בנות" (היא אמרה 'בנות' ולא 'נשים', החצופה!) ושלא יקשקש בזמן האימון, אלא יעביר אותו בצורה מקצועית וממוקדת. אחסוך מכן פה את ההרצאה שנשאתי באוזניה על הסטיגמה שהיא הדביקה למאמנות. הרי לא המגדר קובע את ההתנהלות, אלא האופי של המאמן/נת.

Recently, I had a conversation with a volleyball player who asked me to check out with my son if he could coach her team. I wondered that she was looking for a male coach and not a female one. I think women understand women better than men do. Her answer was that since they are playing in the league, they also want to succeed and win and for that serious training is needed. Her argument was that they want to replace the current coach because she is chummy and it's not good for the team, because they need someone tough to hold the "girls" (she said 'girls' rather than 'women', the cheeky!) who won't chatter during the training, but will be focused and pass it professionally. I will save you here the lecture I gave her about the stigma she attached to women coaches. After all, gender does not determine behaviour, but the coach's character.

היום, את (אני ודאי שלא, אבל אולי את, הקוראת המצויה) פותחת מדור ספורט בעתון ולא רואה כמעט כלום על נשים. את (כנ"ל) גולשת ברשת כדי להתעדכן וכלום – הידיעות, רובן ככולן, על ספורטאים גברים. מזל שהגולשת המוכשרת שלנו, לי קורזיץ, זכתה במקום הראשון ובמדליית זהב וכתבו על כך (ב-28.3.12). השגים פחותים מאלה אין מזכירים כלל, כאילו ספורטאיות אינן קיימות. חיפשתי במדורי החדשות ברשת ומלבד סרטון היחצנות המגעיל של ראש הממשלה מנופח האגו המברך את הזוכָה (את מי הוא מעניין!?!?) – לא חזינו בביצועיה. הרי היא רק אשה, זה לא מספיק כדי לטרוח לשלוח צוות כדי לצלם ולהציג לציבור. כבר לא אזכיר את התעוד החשוב של פעילותנו, הנשים, המוחמץ השכם והערב. ההסטוריה שלנו אינה נכתבת מספיק, בקושי במשורה.

Today, you (I certainly don't, but maybe you, the common reader) open a sports section of the newspaper and see almost nothing about women. You (as above) are surfing the internet to catch up and nothing – the news, almost all of them, are about male athletes. Luckily, our talented surfer, Lee Korzits, won first place and a gold medal and they wrote about it (on 28.3.2012). Achievements less than these are not mentioned at all, as if athletes do not exist. I searched the news sections in the internet and except for the disgusting ego-inflated publicity video that greets the winner (whom is he interesting!?!?) – we didn't see her performances. She's just a woman, it's not enough to bother sending a team to take photos and show them to the public. I will not mention the importance of documenting our activities, women's, which is missed all the time. Our history is not written enough, hardly in a measuring cup.

מלחמתן העיקשת של מאמנת קבוצת רמת השרון, אורנה אוסטפלד ויושבת ראש הקבוצה, רחל אוסטרוביץ', הניבה זכיה בבג"ץ (ב-24.9.04) המחייב את רשות השידור לשדר את משחקי גביע אירופה לנשים כבר מן השלב הראשון ולא כפי שרשות השידור רצתה – רק מרבע הגמר. אוסטפלד ואוסטרוביץ' השיגו קביעת קריטריונים שוויוניים בשידור משחקי כדורסל נשים בגביע אירופה בערוץ הראשון. היתה זו החלטה חלוצית וחסרת תקדים, שהפיחה תקוה להתפתחות ענף כדורסל הנשים בפרט וספורט נשים בכלל, שתהיה נראוּת. זה לא ממש קידם – עובדה איך שספורט הנשים נראה – אין תקציבים, אין מספיק קבוצות, אין מספיק תמיכה. הטייקונים, לדוגמא, במקום לשדוד אותנו עד לשד עצמותינו, יכלו לתרום מרווחיהם והכל היו נהנים. אמנם ספורט אינו תרבות, לדעתי, אך זה אורח חיים בריא וחשוב, שלא לדבר על בילוי. לא מגיע לנו, הנשים, לבלות? בכל שבת מטרטרים לנו את המוח את התוכנית "שירים ושערים", על חשבון האגרה שאנו משלמות. למה אין לנו תמורה גם בהבאת מידע ושידורים של משחקי נשים? ידעתן שגם לנשים יש ליגת כדורגל? אם לא יראו לנו, איך נדע מה הולך?

The persistent fight of Ramat Hasharon team coach Orna Ostfeld and club chairman Rachel Ostrovich yielded a High Court win (on 24.9.04) requiring the Broadcasting Authority to broadcast the European Women's Cup games from the first stage and not as the Broadcasting Authority wanted – only from the quarterfinals. Ostfeld and Ostrovich achieved equal criteria in broadcasting women's basketball games in the European Cup in the first channel. It was a pioneering and unprecedented decision that resuscitated hope for the development of the women's basketball industry in particular and women's sports in general, to be visibility. It didn't really promote – see how women's sports look like – no budgets, not enough teams, not enough support. The tycoons, for example, instead of robbing us to the bone, could have contributed their profits and everyone would be benefited. Although sport is not a culture, in my opinion, it is a healthy and important lifestyle, not to mention recreation. Aren't we, women, have the right to enjoy ourselves? Every Saturday they rattle our brain with the program "Songs and Goals", at the expense of the fee we pay. Why don't we get in return information and broadcasting of women's games? Did you know that women also have a football league? If they don't show us, how will we know what's going on?

יש סטיגמה מפגרת לפיה נשים אינן מתעניינות בספורט וכי אלה שכן – הן חס וחלילה (לא עלינו!) לסביות, רחמנא ליצלן. אם היו כותבים, משדרים, מראים ומעלים – נשים בהחלט היו שמחות להתעדכן בנעשה בעולם הספורט ולאו דוקא באיפור של איזו ריקנית בתוכנית ראליטי מטומטמת.

There is a stupid stigma that women are not interested in sports, and that those who are – G-d forbid (not us!) – are lesbians, may the All-merciful protect us. If they were writing, broadcasting, showing and uploading – women would certainly be happy to catch up on the world of sports and not just the makeup of some ignorant empty person in a dumb reality show.

לרמת השרון – בהצלחה הערב!

To Ramat Hasharon – good luck tonight!

קישורים:

  1. אתר הבית של קבוצת רמת השרון
  2. כדורסל נשים רמת השרון ויקיפדיה
  3. רקע לקראת המשחק הערב באתר ספסל
  4. אתר הספורט ONE
  5. כדורסל נשים אליצור רמלה ויקיפדיה

את You

ירדנה ארזי וחנניה אברג'יל – את

Yardena Arazi & Hananya Abargil – You

את-את

You-You

מתוך החשכה מבצבצת לה בת-קול דקה: "עורי-נא".

התאים שבמוחי נראים לי חוּמים. אני ממש יכולה להבחין. הם ערוכים חצאי-עיגולים סביב-סביב, רוטטים בעדינות. הדממה שעטפה אותי מתחלפת ברחש החיים שבחדר. אחות מרחפת מול פני, אוספת את המכשירים, מניחה אותם בתוך כלים. צלילי מתכת חדים נוקשים זה בזה.

העיניים שלי מסרבות להפתח. אין מה למהר. שוקעת שוב.

Out of the darkness a thin voice pops out: "Wake up".

The cells in my brain look brown to me. I can actually see. They are organized around with half circles, gently quivering. The silence that wrapped me changes into the sounds of life in the room. A nurse hovers in front of my face, gathering the instruments, put them into devices. Sharp metal sounds strike each other.

My eyes refuse to open. There's no rush. I'm sinking again.

תקתוק חדגוני נוקש מאחורי עורפי. בפינה הרחוקה יושבים הרופאים, מדברים ביניהם בשפה שאת צליליה אינני אוהבת. ודאי מעבירים חוויות מהתהליך, מעין שיחת סיכום.

היא לא פה.

Monotonous tick hits the nape of my neck. In a distant corner, the doctors are sitting, talking between themselves in a language that its sounds I don't like. Probably passing their impressions of the procedure, a kind of a conclusion talk.

She's not here.

♀♀

שבועיים לפני, היא הזמינה אותי אל משרדה בחיוך כובש. בקולה הרך, המלבב, הסבירה לי את התהליך הצפוי, מונה את השלבים השונים. אני תולה מבטי במוצא שפתיה, כולי קשב. מלותיה הנשלחות, מלותיה הנקלטות. בקושי. מזמן לא פגשתי באשה כל כך מקסימה.

היא לא היתה שם, כשהתעוררתי.

Two weeks before, she invited me into her office, welcoming me with her captivating smile. With her soft, lovely voice, she explained the expected procedure, detailing the different steps. I'm staring at her lips, entirely concentrated. Her words that were sent, her words that are being received. Barely. It's been quite some time since I met such a charming woman.

She wasn't there when I woke up.

 

גם את

You Too

שעות אחדות עוברות. אני מתאוששת בחדר. הרופאים מגיעים מדי פעם לראות מה איתי, איך אני מרגישה ועד קמה מתקדמת לקראת ערות מלאה. מחייכים, מעודדים. המוח שלי כבד, רדוםעדיין, וברגע שהם עוזבים, אני שוקעת שוב לתוך שינה.

היא לא באה לבקר.

A few hours pass. I am recovering in a separate room. The doctors are popping in from time to time to see how I'm doing. They smile, encouraging. My brain is heavy, still sleepy, so I sink back into sleep as soon as they leave.

She didn't come to visit me.

סוף-סוף משחררים. אני מתלבשת. יוצאת בצעד מהוסס אל המסדרון. אולי היא בכלל ביום חופש? המשרד שלה פתוח. אני עוצרת בפתח. היא מרימה את ראשה. "או, זו את", היא אומרת לי, פניה מאירות. "יופי, את כבר על הרגליים. איך את מרגישה?"

They discharge me at last. I'm getting dressed. Hesitantly, I go out to the corridor. Perhaps this is her day off? Her office is open. I stop at the door. She lifts her head. "Oh, it's you", she says, her face is shining. "Great, you are already on your feet. How do you feel?"

הרבה יותר טוב, אני אומרת לעצמי, רק מלראות אותך מחייכת אלי ככה.

"מי באה לקחת אותך?" היא שואלת. "יש לך בת זוג?"

"לא", אני מקוננת באוזניה. "אני חסרת מזל בתחום הזה."

"אוי, איזו אמירה קשה!" קולה מופתע.

אינני מבינה מה קשה בזה, זו המציאות שלי. אולי התרגלתי.

"Who's coming to get you?" She asks. "Do you have a spouse?"

"No", I whine to her. "I'm lacking of luck in this department."

"Oy, what a harsh statement!" Her voice is surprized.

I fell to understand what's harsh in this, that's my reality. Maybe I got used to it.

פתאום, מתוך איזשהו דחף שאינני יודעת מהיכן הגיע, אני חושבת שיש לי הארה. אני מזמינה אותה אל תוך חיי. "אולי את רוצה להיות בת הזוג שלי?"

"לא", היא עונה מיד ואפילו בלי לגמגם. "לא", היא שונה, מרככת את קולה. אכזבתי ודאי ניכרת היטב.

אז למה התעניינת אם יש לי בת זוג? פָּנַי תהייה גלויה.

"אני לא לסבית", היא מסבירה. "זו לא אני."

נו, ברור, זו לא היא – זו אני… כרגיל.

מקפלת את עצמי ונסוגה באכזבה חזרה לקונכיה שלי.

Suddenly, out of an urge which I have no clue where it came from, I think I have a revelation. I invite her into my life. "Perhaps you'd like to be my spouse?"

"No", she answers immediately and even without stuttering. "No"", she repeats, softening her voice. My disappointment must have been clearly shown.

So why did you check if I have a spouse? My face expresses total wonderment.

"I'm not a lesbian", she explains. "That's not me".

Oh, clearly, that's not her – it's me… As usual.

I'm folding myself and disappointed retreat back into my shell.

 

קרן האור של חיי

להקת סהרה – את

Sahara – you