Monthly Archives: אפריל 2012

לתפארת מדינת ישראל

זה לא קרה לפני כן. תמיד ניסיתי למצוא לעצמי מסתור מפני הסירנה. כשאני בכפר – אין לי בעיה, כמובן. בזמן הסירנה כולנו ממשיכים כאילו כלום. הבעיה מתחילה כשאני בעיר, אצל אל-יהוד.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה הזו, היתה כשדוד שלי לקח אותי לעבוד איתו בבנין. הייתי בן 14 ולא ידעתי כלום מהחיים שלי. ישבנו לארוחת הבוקר ופתאום, הרעש הזה שבחיים לא שמעתי לפני כן. אף אחד לא הסביר לי מה עלי לעשות. קפצתי בבהלה על רגלי, קרוב לחנק מהביס שהיה לי בתוך הפה. השאר נשארו לשבת, משוחחים ביניהם כאילו כלום לא קרה. אף אחד לא שם לב אלי.

פעם אחת לא שמתי לב. הלכתי ברחוב הראשי בחדרה עם חבר כשזה התחיל. הכל עצרו מלכת. אנחנו המשכנו. לא ראינו את המבטים העוינים סביב לנו. פתאום קפצו עלינו כמה אנשים והתחילו להרביץ לנו. אחרים ירקו עלינו. לולא ניידת שעצרה לבדוק על מה המהומה, אני לא בטוח אם היינו נשארים בחיים.

אחר כך כבר התרגלתי. משנכנס אפריל – התחלתי להיות בהיכון כדי להתחמק מהימים הללו. גם אם הייתי מפסיד עבודה – תמיד סרבתי להיות אצל אל-יהוד באותם ימים בהם הם עומדים באמצע הרחוב ואח"כ מתנפלים על אלה שלא עשו כן.

הבוקר לא היתה לי ברירה. היה לי תור לרופא בקופת חולים לעשר דקות לפני אחת-עשרה. לא חשבתי שהביקור שלי יארך יותר מחמש דקות, כולה לקבל מרשם חוזר, אבל הרופא חשב אחרת. הפעם הוא החליט לבדוק שוב את הנתונים ולודא שאני אכן זקוק לתרופה. הוא שואל ואני עונה והוא שואל שוב ואני עונה שוב ואז… באמצע דברַי, הצרימה הזו עולה פתאום והרופא קם מיד על רגליו ונעמד דום, ראשו מורכן והוא מביט בי במבט מביע חומרה. אמנם אני במרפאה בכפר שלי, אבל זה רופא המשפחה שאני מכיר שנים. לא נעים לי ממנו. במבוכה, אני נעמד על רגלי ומחכה עד יעבור זעם, מקוה בכל לבי שאף אחד לא ימצא לנכון לפתוח את הדלת בדיוק עכשו…

 

תמצית:

בפעם הראשונה בחיי יצא לי לצפות השנה בסרט תעודי העוסק בדמותו של לוחם שלא ממוצא יהודי שנפל בעת שרותו הצבאי בצה"ל. פתאום מראים ערבי ישראלי שלא השתמט מלמלא את חובתו האזרחית.

קישורים:

  1. אני מוסלמי ציוני וגאה
  2. יום העצמאות המחשבתית
  3. דגל ישראל על חלקה ערבית
  4. השכול לא בחר לו קבוצה

לאלה שלא קראו ולמי שמעוניינת לשנן:

  1. דקת דומיה

שורשים

דע מאין באת ולאן אתה הולך

לפני מספר ימים, גילתה ידידה שלי שתחיה, שהיא למעשה נסיכה ומוצאה ממורשת מכובדת מאוד (לא שהיה לי ספק בכך, הריני מכירה אותה מזה זמן…) וכי שורשיה מגיעים עד לרבי משולם פייש לאווי מטאהש (נולד בשנת תקפ"א היא שנת 1821 למניינם), שייסד את שושלת חסידות טאהש. אחת מבנותיו, דבורה, נישאה לרבי דוד מנשה, שהוא הסבא-רבא של ידידתי. עוד גילתה הנסיכה את קרבתה הישירה לאדמו"ר הנוכחי מטאהש, הלא הוא רבי משולם פייש לאווי השני. מאז, עת אנו נפגשות, אני פורשת בפני הוד קדושתה את השטיח האדום ומשתחווה לה בכל פעם שהיא עוברת על פני.

במחקרה באינטרנט על תולדות משפחתה, הגיעה הצדיקה לסבא-רבא שלה, אך לא מצאה מקורות על צאצאיו, כלומר קשר מתועד אל אביה זצ"ל, שהיה ניצול שואה. ממה שהיא זוכרת מסיפוריו, עולה כי היה נצר לרבנים וצדיקים. הוא עצמו לא עסק בתורה, אלא בפרנסת משפחתו בצורה ארצית ומעשית.

חלק גדול מהמשפחה נספה בשואה. שכבה שלמה של דורות הוכחדה ולרבים אין זכר. תעודות ורישומים נשמדו לבלי שחזר. יש מי שעורך עכשו מחקר על רבי משולם פייש לאווי מטאהש וכך הגיע אל ידידתי כדי לבשר לה על ייחוסה המכובד ביותר, שהיא צאצא ישיר למייסד חסידות טאהש. אני תוהה מה מזה ינשור עלי, הרי בכל זאת אנו מיודדות, אף שהלה אינה נמנית עם הנבחרת שלי 😉

אצל ידידתי עוד אולי ניתן למצוא מקורות של שורשיה, משום שהחרדים העבירו את תולדות הדורות מדור לדור, מאב לבנו, מאם לבתה, וחלק אף תועד בכתב. אצלי, פשוטת העם, בלתי אפשרי להתחקות אחר שורשי. אלה שידעו, אינם כבר בין החיים והמעט שהצלחתי לדלות מפיה הנצור של אמי זצ"ל על משפחתה ומפי בן דודו של אבי על משפחתו, מגיע בקושי לדור של סבותַי וסבַי. כל בני ובנות הדודים של הורי אינם, רק הצאצאים מצד משפחת אמי נותרו ואנחנו כמעט ולא בקשר. לא נראה לי שהם יודעים הרבה יותר ממני.

גם אם נצליח להגיע לעיין ברשימות החיסול שניהלו הנאצים ימח שמם וזכרם, אני בספק אם נוכל להצליב מידע ולשייך אנשים למשפחותיהם ומשפחות אלה לאלה. אצל הנוצרים קל לאתר דורות אחורה: מעבר לרישומים במרשם האוכלוסין, פונה אדם לכנסיה ויכול למצוא פרטים די מדויקים של לידות ופטירות מקדמת דנא, גם אם אין לו מושג מי היו אבותיו. אצלנו, אם אינך יודעת את שמות קודמייך – אבוד לך. היכן תחפשי? לא שיש לי כוונה כזו, אינני מתכננת להניח לכף רגלי לדרוך על האדמה הארורה ההיא, אך אם אגיע לעיירה וישקוב, בה נולדה אמי וחיה עד המלחמה או לטרנוב, בה נולד וגדל אבי – אני בספק אם אמצא רישומים על היהודים שחיו שם.

מסתמן, שלא אדע כבר מאין באתי. מקוה שאדע לפחות לאן להמשיך ללכת.

קישורים:

  1. חסידות קוסון
  2. חסידות טאהש
  3. חסידות סאטמר
  4. וישקוב
  5. טרנוב

לא עוד!

הרהורים על טקס יום השואה

וישקוב, העיירה של אמי זצ"ל

כשהיינו ילדים, כיתות א-ב, היינו עומדים בחצר בית הספר יחד עם יתר הכיתות ולא ממש מבינים על מה זו לנו. היתה זו התקופה בה ניצולי השואה (וביניהם הורַי) שתקו ולא דיברו על מה שהיה שם. כל המורים והמורות, למעט המורה לחקלאות, היו "משם" וגם הם לא השכילו אותנו בסיפוריהם האישיים. אינני זוכרת מה לימדו אותנו בכיתות הללו, אם בכלל, בנושא השואה. אולי הדחקתי.

בכיתות גבוהות יותר, למדנו את ספריו של ק. צטניק בשיעורי הספרות (אני תוהה אם הם עדיין בתוכנית הלימודים). לא נשאר אצלי כלום מן הטקסטים שלו, למעט תחושת אימה נוראה ופחד קיומי שזה עלול לקרות גם לי בכל רגע, גם אם אני בארץ שלי – הרי אויבים סביב לנו, ימח שמם, המבקשים לכלותינו בכל דור ודור.

במשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת לגעת בנושא השואה ולהתמודד עם מה שנעשה לבני עמי. בילדותי ובנעורי לא היו נהוגים פסטיבלי המסעות לפולין. על זאת יש לי לומר שאינני מבינה למה זה קורה ולמה עורכים את מצעדי החיים הללו בָּאָרֶץ ולמה אנו מפרנסים את זרע המרֵעים ולא את עצמנו.

שגרת ההתנהלות ביני לבין הורי היתה פשוטה: הם לא סיפרו ואני לא שאלתי. מסביבי, בשכונה בגבעתים בה גדלתי, היה רובנו, הילדים, חסר סבתאות וסבים, כך שהשאלה על גורלם לא צצה. עם התחלפות השכנים – בעיקר המבוגרים שעזבו אותנו לעולם טוב יותר עבורם – והגעתם של ילידי הארץ, פתאום צץ לו דור חדש שלא ידענוהו. השאלה, "היכן סבתא וסבא שלי", נענתה בתשובה עמומה שהם מתו, ללא פרטים נוספים על הנסיבות. מענה חלקי ולא מספק אף הוא ניתן לנו בשיעורי ההסטוריה. עד היום אני מתכווצת מבושה לזכר הארוע המפגר לחלוטין בו דיווחתי לאמי על מה שלמדנו בבית הספר וחזרתי בשחצנות על דברי המורה (המפגרים אף הם) בנוגע להליכתם של היהודים אל מותם כצאן לטבח. אינני יודעת מי האידיוט (אין לי מלה אחרת, אולי לכן יש?) שהגה את המשפט המטומטם הזה, אך אני תוהה איך זה שהמורה שלנו, שעברה את השואה על בשרה, היתה מסוגלת להעלותו על דל שפתיה ולהעבירו אלינו. אני זוכרת את אמי מביטה בי במבט פגוע ועונה לי בקול רפה, שזו אינה חוכמה גדולה להגיד את זה היום ומי שלא חוה את הנוראות ההן, אינו זכאי לשפוט.

אני חושבת שהייתי בגיל בת מצוה ולא ממש הבנתי אותה. המורים היו מכובדים ביותר אז בעינינו ואילו להורים לא ממש התיחסנו בכבוד, משום שהיו גלותיים ולא דיברו עברית (או שדיברו, אך קלוקלת ביותר) ודי התביישנו בגללם. המשפט של המורה נחרת בלבי עמוק והרבה יותר ממה שאמרה לי אמי, והלך איתי לאורך שנים רבות, עד גיל די בשל, עת בכורי הגיע לעשות את פרויקט שורשים. בתקופה ההיא החלו בני דורי להבין שלדור הורינו לא נותר זמן רב ואם לא נתישב על זה עכשו, האֵימתי לא יגיע, היות וניצולי השואה הולכים וכלים. שנות השתיקה החלו להפרם אט-אט בטפטוף דק מאוד ומה שדלינו לא היה רב, אך די מבעית. כשאת לומדת על זוועות מתוך ספרי ההסטוריה, את לא ממש בתוך זה, לא כמו שכלי ראשון מספר את שחוה. מה עוד, שהכלי הזה הוא הורתך.

הטקסים בבית הספר התחילו לקבל משמעות, בעיקר משום שצורפו אליהם ניצולי שואה, אלה שהחלו לספר את סיפורם בפומבי. אז טרם פרצה הטלויזיה לחיינו ואם היה טקס ממלכתי לזכר השואה שאולי שודר ברדיו, הרי שהדבר לא הגיע לידיעתי. לא זכור לי שהאזנתי.

שדרת הקהילות בבית העלמין בחולון

אינני זוכרת מתי התחלתי לצפות בטקס יום הזכרון בטלויזיה, אבל בהחלט בטוחה שזה היה לאחר הולדת בכורי, במסגרת חזרָתי לבדוק את הערכים אותם רציתי להנחיל לו ולאלה שיבואו בעקבותיו (תכננתי 7). אין לי מושג אם מהתחלה נידונו לעינויי הנאומים המיותרים והטרחנים של הפוליטיקאים, אך בעשר השנים האחרונות זה הופך למעצבן יותר ויותר. מי שאחראי על התכנים בטקס הזה אינו עושה מלאכתו נאמנה, לטעמי. אני, כידוע, מוגבלת ומאותגרת קשות, כי לא ברור לי מדוע יש לפוליטיקאים דריסת רגל בטקס שאמור לשמר את זכר השואה. חשבתי (נראה לי שלתומי) שלשם כך יש לנו את מוסד "יד ושם", שצפוי מהעומדים בראשו לשאת דברים, שניצולי שואה אמורים לספר לנו על חוויותיהם ואין לערב פה פוליטיקאים נדחפים. לראש ממשלתנו יש לי רק לבוז על השטויות שנאם אמש. על נשיא המדינה יש לי לומר שקיויתי שיתעשת עם השנים ויחכים קצת, שנמאס כבר מהפניה הלא מנומסת שלו לשומעים ולצופים. אינני מסוגלת לקבל את החוצפה שבהזכרת ניצולי השואה בסוף. אף נושא משרה אינו מכובד יותר מאשר ניצולי השואה!!! האם עלי להזכיר לאלה העומדים בראשנו, שאין הם נעלים מאיתנו וכי הם אלה שצריכים לשרת אותנו ולא להפך? הלואי ויסולקו כבר מכסאותיהם, אמן! והלואי ויבואו טובים ומוכשרים תחתם, ויפה שניה אחת קודם! האם אני צריכה להסביר שוב ושוב שהטקס הוא למען ניצולי השואה ולא למען האדֵר נושא משרה זה או אחר? מדוע אין פונים אל ניצולי השואה בלבד? למה בכלל יש להזכיר את נושאי המשרות השונות? למה לא להשמיטם בהר הרצל?

אני צופה בטקס בשעמום הולך וגובר, משחקת פריסל בזמן השטויות הנישאות ברמה וחושבת על בני דורם של צאצאַי, שמן הסתם אינם טורחים לפתוח את הערוץ הראשון, משום שהטקס כל כך לא לענין ולא מדבר אליהם, על התוכן הכל כך מפגר שלו. אינני יכולה שלא לתהות על חוסר הערכים המונחל באמצעותו. רק הקטע של משיאי המשואות קשור לטקס והסיפורים מרגשים עד דמעות. יחד עם זאת, אין לי מושג איך נבחרים המשיאים ולמה אין יצוג רחב יותר לקהילות אחרות מלבד אלה של פולין.

בקיצור נמרץ:

הולך ופוחת הדור ונחסר מספרם של אלה שהיו שם. מה יקרה כשהאחרון יעצום את עיניו לנצח? איזו משמעות תהיה לטקס הזה בעוד חמישים שנים בעיני נינַי? האם בכלל זו תהיה עדיין מדינה יהודית (חילונית!!!)?

קישורים (לאלה שטרם קראו):

1. מוקדש לאמי

 2. להתראיין אצל כתב גרמני

3. שנת שרות באושוויץ

4. עת להתעלות

5. בטרם צפירה

6. סרטים ליום השואה בנענע10

עבודה (Работа)

© משה בלולו

הכי קל להאשים את התקשורת [הערה 1] (קישור 1) כשאתה אפס שאינו עושה את עבודתך נאמנה, אלא נאחז בכסאך ודואג לטובתך האישית והמשפחתית ולזו של חבריך ומקורביך, אך לא למי שאתה אמור לשרת – את הציבור [הערה 2] (קישור 1). כשאין אתה מתנסה וחוֹוֶה את שעובר על עַמך, איך תוכל להבין את צרכיו ולפעול לסיפוקם? מה יכול לדעת ולהבין מי שאינו יודע את הטעם של ההכרח לקום בבוקר ליום עבודה שאינו מספק – לא מבחינת הצרכים הכלכליים ולא הרוחניים? לעטות על עצמך חליפה (והמהדרים גם עניבה) שרכשת מתקציב הביגוד שהוקצב לך אין בזה כדי לקרב אותך אל אלה העושים ימים מבוזבזים (מצאת החמה ועד צאת הנשמה) במדי הקבלן הנצלן.

כשאגו מנופח מדבר שטויות [הערה 3] (קישור 2), אינך יודעת איך להתיחס להבליו, מלבד בבוז. האפס העומד בראש ממשלתנו, טופח לעצמו על השֶכֶם השְׁכֵּם והערב ואין דרך לשנות ולהחליפו במישהו שיהיה לטובתנו, העם המנסה לשרוד. אינני בטוחה שגם הסובלים, המוחים והמפגינים ימנעו מלהצביע בעדו בבחירות הבאות, הרי אין אלטרנטיבה. אמי ז"ל נהגה לומר (בהברה אשכנזית): "עוֹיְלֶעם גוֹיְלֶעם". הציבור (כן, זה הסובל והנאנק תחת עולה של הממשלה!) אינו ממהר להחליף את החרא המוכר (תרתי משמע).

מלבד הקואליציה, הטייקונים, מקורביהם ושאר מלחכי הפנכה הנהנים מן הפרורים הנושרים אל חיקם, אין שאר האוכלוסיה יודעת את נפשה ואין לה מושג כיצד תתקיים בכבוד. הדברים ידועים וברורים, הרי אף אחד לא הופתע מהם, רק מגודלם הנורא, מגודל השבר שפתאום הגיע לתודעה והוציא את ההמונים לרחובות בקיץ האחרון. אך מה נשתנה באמת, במציאות? האם יש לנו יותר עבודה? האם אנחנו משלמים פחות עבור הצרכים שלנו? האם הממשלה חדלה להפריט כל דבר ומספקת לנו את השרותים המתאימים? רשתות הקניות מפרסמות מוצרים מוזלים כדי למשוך את הקונים, אך זו אחיזת עיניים גרידא ותו לא. עובדה: הפסח הזה יקר לנו הרבה יותר מזה דאשתקד.

אדם רגיל קם בבוקר ומעונין בדרך כלל להרגיש חלק מהעם. הוא רוצה לצאת לעבודה, לעשות דברים שיביאו לו סיפוק ופרנסה. כמה מאיתנו מגשימים זאת בפועל? מי מתעורר בבוקר ואומר לעצמו, "אח, איזה כיף לי בחיים, יש לי עבודה נהדרת ומכניסה!" כל מלאכה מכבדת את בעליה? ממש לא! אחרי שהשקעת את מיטב שנותיך ברכישת השכלה ומקצוע (בדרך כלל בתחום שמעניין אותך), מעטים הם הסיכויים שתמצא עבודה בתחומך ותתפרנס ממנה בכבוד. אני כבר לא מזכירה ששילמת את שכר הלימוד ממיטב מִלְצוּרֶיך ועבודות נקיון שונות משום שידם של הוריך לא היתה משגת לממן את לימודיך [הערה 4].

סוף מעשה במחשבה תחילה [הערה 5]. אם אין מתכננים, איך יתגשמו דברים? הכל ענין של ערכים וסדר עדיפויות. כשהערכים של אלה העומדים בראשנו שואפים לאפס וכל מה שחשוב להם זה להיטיב עם עצמם, למה כבר אפשר לצפות? הרי פני מדורת השבט שלנו – הטלויזיה – כפני חוסר התרבות. כשמאכילים אותך מגיל אפס בתכנים רדודים, מה כבר יצא ממך, אם לא אפס? ואז אתה הרי בוחר באפסים שינהיגו אותך, כי מה אתה יודע אחרת? אתה מוּלָך שולל ובוחר באלה היודעים ללהטט ברטוריקה ובשטיקים אחרים (קניית קולות כבר הזכרנו?), משום שאתה מחוסר כלים לבחון דברים כהווייתם ולבחור את שבאמת מתאים וטוב לך. ואת, את הרי נבונה הרבה יותר, אך איזה כח יש לך כאזרחית מסוג נחות?

אם חפצי וחפצות חיים אנו כעם, נצטרך להתאגד במהרה ובאופן דחוף ביותר כדי לשבת על המדוכה, לבחון את התנהלותנו ולהחליט מה אנו רוצים מן המנהיגים את ממשלתנו. בעיקר, איך אנו רואים את עתידנו וזה של צאצאינו. אין זו אוטופיה להגשים את עצמנו. בידינו אנו להוציא אל הפועל את שאנו חולמים. אבל צריך לעשות מעשה. הציבור הישראלי צריך לעשות מאמץ (וזה לא קל) כדי לצאת מן האדישות אליה הטילו אותו ממשלות ישראל, להתנער מן ההרדמה הכללית שהושטה עליו – כולל זו התרבותית – ולפעול.

בתמצית:

ויפה שעה אחת קודם!

קישורים:

  1. הציבור הישראלי לא תמיד מעריך שיש לו עבודה (שר האוצר שטייניץ)
  2. מעמד הביניים לא תמיד טועה (ראש הממשלה נתניהו)
  3. אין יותר מעמד ביניים בישראל – להזכיר נשכחות מ-23.8.2011
  4. איך הוריכם הסתדרו בחיים ולמה אתם לא – עוד נשכחות מ-12.8.2011
  5. מי מנותק – שטייניץ או אנחנו דפנה מאור

הערות שוליים


[1] שטייניץ הסביר כי אינו מרוצה מהסיקור התקשורתי שאינו משקף לדעתו את התמונה האמיתית של כלכלת ישראל, "תפקיד התקשורת הוא לשדר לציבור את האמת. והאמת היא שלא רק שניצלנו מפיטורים המוניים ומקיצוצי שכר, אלא שקרה פה בדיוק ההיפך. בזכות צמיחה מאוד בריאה אנחנו משפרים את השירותים הציבוריים באופן ניכר. זאת הממשלה הכי חברתית ב-15 השנים האחרונות."

[2] להיות שר האוצר זה תמיד מתסכל. אם אתה נכשל כולם לועגים לך, ואם אתה מצליח האזרחים שואלים מדוע הם לא מרגישים את ההצלחה בכיס", כך אמר שר האוצר, יובל שטייניץ, בראיון לעיתונאי חגי סגל שיתפרסם ביום שישי הקרוב במוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון."

[3] נתניהו ציין בראיון כי הקשיב למחאה הציבורית, ומצא בה שלוש טענות מרכזיות: מחירי הדירות הגבוהים, העלות הגבוהה של טיפול בילדים קטנים והשפעתם על מצבם של אנשים עובדים וכן יוקר המחיה של מוצרים ושירותים. לדבריו, הוא פעל בכל המישורים

[4] למה אין לימודים חינם מגיל אפס ועד התארים השונים? מה כל כך קשה לממן את הלימודים בהחזר עבודה בתחום לאחר סיומם? לדוגמא: אדם בוחר ללמוד סִפרות ולאחר שהוא מסיים את התואר ויעבור הכשרה מתאימה, הוא יישָלח ללמֵד בבית ספר תמורת שכר הוגן. זה גם יעלה את רמת המורים וגם יתן פרנסה למסיים התואר. כך גם לגבי תואר שני והלאה. השכלה אמורה ליצור מקומות עבודה ולכבד את הרוכש/ת אותה.

[5] ר' שלמה הלוי אלקבץ שיבץ את המשפט הזה בפיוטו "לכה דודי":
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

כדורסל נשים

לשואלות ולמתפעלות מהתמונה המקסימה: אין לי מושג מי צילמה, כי לא כתוב באתר הקבוצה, משם לקחתי התמונה

לקראת משחק חצי הגמר-סל הערב

משחק גמר גביע המדינה בין אלקטרה רמת השרון לבין מכבי אשדוד – אִכזֵב (ב-22.3.12). איך נוהג בני לומר: "אכין לך מראש את ניידת הטיפול נמרץ בהיכון". בכל פעם שיוצא לי לצפות במשחק כדורסל של קבוצת הנשים של רמת השרון, זה תמיד עם דרמה, אפשר לצפות מראש למלא אקשן ואין רגע דל, בעיקר לא מהצד של ההתעצבנות. פעם אחת בחיים הייתי רוצה לראות משחק כשרמת השרון פותחת בְּסל ואינה מפסיקה לצלוף עד הסוף, כשלאורך המשחק יש לה יתרון של לפחות 15 נקודות. אמן, אולי זה יתרחש.

הקבוצה הטובה יותר ניצחה, בזה אין כל ספק. חבל שזו לא היתה הקבוצה שאני אוהדת. אף שכולנו מצפות לכדורסל מרתק והוגן (אצל נשים, כמובן, כי אצל גברים זה הרי אחרת…), עדיין יש את הקבוצה שאנו אוהדות ורוצות בנצחונה.

הערב, החל מהשעה 19, יועבר בשידור חי חצי גמר-סל כדורסל נשים בין אליצור רמלה ואלקטרה רמת השרון. כפרפרזה על דברי הגשש: "רבות צוטט, דובר, שודר וקושקש… והיד עוד נטויה", על היחסים הבעייתיים בין שתי הקבוצות הללו ועל המשחקים הלא קלים. אוהדי רמלה והגינות אינם עולים בקנה אחד וחבל שכך. הרי זה בסך הכל ספורט – לא מלחמת עולם. אני עדיין מצפה שהמשחק הערב יהיה בכל זאת נעים לצפיה ובלי לשמוע את הנאצות של האוהדים הרמלאיים. גברים כבהמות כבר הזכרתי? כולי תקוה שישאירו את ההנהלות הקלוקלת של מגרשי הכדורגל במקומם (ועדיף שיכחידו אותה) וינסו להיות הוגנים ומנומסים. אף אחד עוד לא מת מנימוס. מאלימות – כן.

יש לי דיון מתמשך עם בני לירן, המאמן הן קבוצת נשים והן גברים ולדעתו הנשים עדינות מדי והן צריכות להפנים את סגנון הגברים. אני טוענת שטוב שיש לנשים סגנון משלהן, אנחנו לא צריכות לחקות אף אחד ועדיף שנהיה עצמנו. אני גורסת, שסגנון הנשים עדיף והוא לא כזה עדין, אף שאכן אינו אלים ואגרסיבי כמו אצל גברים. מה רע שהשחקניות מתחבקות זו עם זו לפני המשחק או שבדרכן לחדר ההלבשה הן מסוגלות להחליף מלים יפות עם הקבוצה היריבה ואינן זועפות כמו הגברים? נשים אינן צריכות להדמות לבבונים. חוץ מזה, אני חושבת שיש ניצנים לפיהם גברים מתחילים להתעדן קצת. שמנו לב לחיבוקים ולנשיקות המורעפים כשמכבי זוכה במשחקים בגביע אירופה. זה כבר לא כמו ב-77, לדוגמא, אז הסתפקו החבר'ה הקשוחים בטפיחות מלאות עזוז על כל שכם שנקרתה בדרכם.

לאחרונה, היתה לי שיחה עם שחקנית כדורעף שביקשה ממני להתעניין אצל לירן אם הוא יוכל לאמן את הקבוצה שלה. תמהתי על שהיא מחפשת מאמן ולא מאמנת. אני בדעה שנשים מבינות נשים טוב יותר מאשר גברים אותנו. תשובתה היתה, שמאחר והן משחקות בליגה, הן גם שואפות להצליח ולנצח ולשם כך יש צורך באימון רציני. לטענתה, הן מעוניינות להחליף את המאמנת הנוכחית משום שהיא סחבקית וזה לא טוב לקבוצה, כי צריך מישהו קשוח שיחזיק את ה"בנות" (היא אמרה 'בנות' ולא 'נשים', החצופה!) ושלא יקשקש בזמן האימון, אלא יעביר אותו בצורה מקצועית וממוקדת. אחסוך מכן פה את ההרצאה שנשאתי באוזניה על הסטיגמה שהיא הדביקה למאמנות. הרי לא המגדר קובע את ההתנהלות, אלא האופי.

היום, את (אני ודאי שלא, אבל אולי את, הקוראת המצויה) פותחת מדור ספורט בעתון ולא רואה כמעט כלום על נשים. את (כנ"ל) גולשת ברשת כדי להתעדכן וכלום – הידיעות, רובן ככולן, על ספורטאים גברים. מזל שהגולשת המוכשרת שלנו, לי קורזיץ, זכתה במקום הראשון ובמדליית זהב וכתבו על כך (ב-28.3.12). השגים פחותים מאלה אין מזכירים כלל, כאילו ספורטאיות אינן קיימות. חיפשתי במדורי החדשות ברשת ומלבד סרטון היחצנות המגעיל של ראש הממשלה מנופח האגו המברך את הזוכָה (את מי הוא מעניין!?!?) – לא חזינו בביצועיה. הרי היא רק אשה, זה לא מספיק כדי לטרוח לשלוח צוות כדי לצלם ולהציג לציבור. כבר לא אזכיר את התעוד החשוב של פעילותנו, הנשים, המוחמץ השכם והערב. ההסטוריה שלנו אינה נכתבת מספיק, בקושי במסורה.

מלחמתן העיקשת של מאמנת קבוצת רמת השרון, אורנה אוסטפלד ויושבת ראש הקבוצה, רחל אוסטרוביץ', הניבה זכיה בבג"צ (ב-24.9.04) המחייב את רשות השידור לשדר את משחקי גביע אירופה לנשים כבר מן השלב הראשון ולא כפי שרשות השידור רצתה – רק מרבע הגמר. אוסטפלד ואוסטרוביץ' השיגו קביעת קריטריונים שוויוניים בשידור משחקי כדורסל נשים בגביע אירופה בערוץ הראשון. היתה זו החלטה חלוצית וחסרת תקדים, שהפיחה תקוה להתפתחות ענף כדורסל הנשים בפרט וספורט נשים בכלל, שתהיה נראוּת. זה לא ממש קידם – עובדה איך שספורט הנשים נראה – אין תקציבים, אין מספיק קבוצות, אין מספיק תמיכה. הטייקונים, לדוגמא, במקום לשדוד אותנו עד לשד עצמותינו, יכלו לתרום מרווחיהם והכל היו נהנים. אמנם ספורט אינו תרבות, לדעתי, אך זה אורח חיים בריא וחשוב, שלא לדבר על בילוי. לא מגיע לנו, הנשים, לבלות? בכל שבת מטרטרים לנו את המוח את התוכנית "שירים ושערים", על חשבון האגרה שאנו משלמות. למה אין לנו תמורה גם בהבאת מידע ושידורים של משחקי נשים? ידעתן שגם לנשים יש ליגת כדורגל? אם לא יראו לנו, איך נדע מה הולך?

יש סטיגמה מפגרת לפיה נשים אינן מתעניינות בספורט וכי אלה שכן – הן חס וחלילה (לא עלינו!) לסביות, רחמנא ליצלן. אם היו כותבים, משדרים, מראים ומעלים – נשים בהחלט היו שמחות להתעדכן בנעשה בעולם הספורט ולאו דוקא באיפור של איזו ריקנית בתוכנית ראליטי מטומטמת.

לרמת השרון – בהצלחה הערב!

קישורים:

  1. אתר הבית של קבוצת רמת השרון
  2. כדורסל נשים רמת השרון ויקיפדיה
  3. רקע לקראת המשחק הערב באתר ספסל
  4. אתר הספורט ONE
  5. כדורסל נשים אליצור רמלה ויקיפדיה

את You

ירדנה ארזי וחנניה אברג'יל – את

Yardena Arazi & Hananya Abargil – You

את-את

You-You

מתוך החשכה מבצבצת לה בת-קול דקה: "עורי-נא".

התאים שבמוחי נראים לי חוּמים. אני ממש יכולה להבחין. הם ערוכים חצאי-עיגולים סביב-סביב, רוטטים בעדינות. הדממה שעטפה אותי מתחלפת ברחש החיים שבחדר. אחות מרחפת מול פני, אוספת את המכשירים, מניחה אותם בתוך כלים. צלילי מתכת חדים נוקשים זה בזה.

העיניים שלי מסרבות להפתח. אין מה למהר. שוקעת שוב.

Out of the darkness a thin voice pops out: "Wake up".

The cells in my brain look brown to me. I can actually see. They are organized around with half circles, gently quivering. The silence that wrapped me changes into the sounds of life in the room. A nurse hovers in front of my face, gathering the instruments, put them into devices. Sharp metal sounds strike each other.

My eyes refuse to open. There's no rush. I'm sinking again.

תקתוק חדגוני נוקש מאחורי עורפי. בפינה הרחוקה יושבים הרופאים, מדברים ביניהם בשפה שאת צליליה אינני אוהבת. ודאי מעבירים חוויות מהתהליך, מעין שיחת סיכום.

היא לא פה.

Monotonous tick hits the nape of my neck. In a distant corner, the doctors are sitting, talking between themselves in a language that its sounds I don't like. Probably passing their impressions of the procedure, a kind of a conclusion talk.

She's not here.

♀♀

שבועיים לפני, היא הזמינה אותי אל משרדה בחיוך כובש. בקולה הרך, המלבב, הסבירה לי את התהליך הצפוי, מונה את השלבים השונים. אני תולה מבטי במוצא שפתיה, כולי קשב. מלותיה הנשלחות, מלותיה הנקלטות. בקושי. מזמן לא פגשתי באשה כל כך מקסימה.

היא לא היתה שם, כשהתעוררתי.

Two weeks before, she invited me into her office, welcoming me with her captivating smile. With her soft, lovely voice, she explained the expected procedure, detailing the different steps. I'm staring at her lips, entirely concentrated. Her words that were sent, her words that are being received. Barely. It's been quite some time since I met such a charming woman.

She wasn't there when I woke up.

 

גם את

You Too

שעות אחדות עוברות. אני מתאוששת בחדר. הרופאים מגיעים מדי פעם לראות מה איתי, איך אני מרגישה ועד קמה מתקדמת לקראת ערות מלאה. מחייכים, מעודדים. המוח שלי כבד, רדוםעדיין, וברגע שהם עוזבים, אני שוקעת שוב לתוך שינה.

היא לא באה לבקר.

A few hours pass. I am recovering in a separate room. The doctors are popping in from time to time to see how I'm doing. They smile, encouraging. My brain is heavy, still sleepy, so I sink back into sleep as soon as they leave.

She didn't come to visit me.

סוף-סוף משחררים. אני מתלבשת. יוצאת בצעד מהוסס אל המסדרון. אולי היא בכלל ביום חופש? המשרד שלה פתוח. אני עוצרת בפתח. היא מרימה את ראשה. "או, זו את", היא אומרת לי, פניה מאירות. "יופי, את כבר על הרגליים. איך את מרגישה?"

They discharge me at last. I'm getting dressed. Hesitantly, I go out to the corridor. Perhaps this is her day off? Her office is open. I stop at the door. She lifts her head. "Oh, it's you", she says, her face is shining. "Great, you are already on your feet. How do you feel?"

הרבה יותר טוב, אני אומרת לעצמי, רק מלראות אותך מחייכת אלי ככה.

"מי באה לקחת אותך?" היא שואלת. "יש לך בת זוג?"

"לא", אני מקוננת באוזניה. "אני חסרת מזל בתחום הזה."

"אוי, איזו אמירה קשה!" קולה מופתע.

אינני מבינה מה קשה בזה, זו המציאות שלי. אולי התרגלתי.

"Who's coming to get you?" She asks. "Do you have a spouse?"

"No", I whine to her. "I'm lacking of luck in this department."

"Oy, what a harsh statement!" Her voice is surprized.

I fell to understand what's harsh in this, that's my reality. Maybe I got used to it.

פתאום, מתוך איזשהו דחף שאינני יודעת מהיכן הגיע, אני חושבת שיש לי הארה. אני מזמינה אותה אל תוך חיי. "אולי את רוצה להיות בת הזוג שלי?"

"לא", היא עונה מיד ואפילו בלי לגמגם. "לא", היא שונה, מרככת את קולה. אכזבתי ודאי ניכרת היטב.

אז למה התעניינת אם יש לי בת זוג? פָּנַי תהייה גלויה.

"אני לא לסבית", היא מסבירה. "זו לא אני."

נו, ברור, זו לא היא – זו אני… כרגיל.

מקפלת את עצמי ונסוגה באכזבה חזרה לקונכיה שלי.

Suddenly, out of an urge which I have no clue where it came from, I think I have a revelation. I invite her into my life. "Perhaps you'd like to be my spouse?"

"No", she answers immediately and even without stuttering. "No"", she repeats, softening her voice. My disappointment must have been clearly shown.

So why did you check if I have a spouse? My face expresses total wonderment.

"I'm not a lesbian", she explains. "That's not me".

Oh, clearly, that's not her – it's me… As usual.

I'm folding myself and disappointed retreat back into my shell.

 

קרן האור של חיי

להקת סהרה – את

Sahara – you