את You

ירדנה ארזי וחנניה אברג'יל – את

Yardena Arazi & Hananya Abargil – You

את-את

You-You

מתוך החשכה מבצבצת לה בת-קול דקה: "עורי-נא".

התאים שבמוחי נראים לי חוּמים. אני ממש יכולה להבחין. הם ערוכים חצאי-עיגולים סביב-סביב, רוטטים בעדינות. הדממה שעטפה אותי מתחלפת ברחש החיים שבחדר. אחות מרחפת מול פני, אוספת את המכשירים, מניחה אותם בתוך כלים. צלילי מתכת חדים נוקשים זה בזה.

העיניים שלי מסרבות להפתח. אין מה למהר. שוקעת שוב.

Out of the darkness a thin voice pops out: "Wake up".

The cells in my brain look brown to me. I can actually see. They are organized around with half circles, gently quivering. The silence that wrapped me changes into the sounds of life in the room. A nurse hovers in front of my face, gathering the instruments, put them into devices. Sharp metal sounds strike each other.

My eyes refuse to open. There's no rush. I'm sinking again.

תקתוק חדגוני נוקש מאחורי עורפי. בפינה הרחוקה יושבים הרופאים, מדברים ביניהם בשפה שאת צליליה אינני אוהבת. ודאי מעבירים חוויות מהתהליך, מעין שיחת סיכום.

היא לא פה.

Monotonous tick hits the nape of my neck. In a distant corner, the doctors are sitting, talking between themselves in a language that its sounds I don't like. Probably passing their impressions of the procedure, a kind of a conclusion talk.

She's not here.

♀♀

שבועיים לפני, היא הזמינה אותי אל משרדה בחיוך כובש. בקולה הרך, המלבב, הסבירה לי את התהליך הצפוי, מונה את השלבים השונים. אני תולה מבטי במוצא שפתיה, כולי קשב. מלותיה הנשלחות, מלותיה הנקלטות. בקושי. מזמן לא פגשתי באשה כל כך מקסימה.

היא לא היתה שם, כשהתעוררתי.

Two weeks before, she invited me into her office, welcoming me with her captivating smile. With her soft, lovely voice, she explained the expected procedure, detailing the different steps. I'm staring at her lips, entirely concentrated. Her words that were sent, her words that are being received. Barely. It's been quite some time since I met such a charming woman.

She wasn't there when I woke up.

 

גם את

You Too

שעות אחדות עוברות. אני מתאוששת בחדר. הרופאים מגיעים מדי פעם לראות מה איתי, איך אני מרגישה ועד קמה מתקדמת לקראת ערות מלאה. מחייכים, מעודדים. המוח שלי כבד, רדוםעדיין, וברגע שהם עוזבים, אני שוקעת שוב לתוך שינה.

היא לא באה לבקר.

A few hours pass. I am recovering in a separate room. The doctors are popping in from time to time to see how I'm doing. They smile, encouraging. My brain is heavy, still sleepy, so I sink back into sleep as soon as they leave.

She didn't come to visit me.

סוף-סוף משחררים. אני מתלבשת. יוצאת בצעד מהוסס אל המסדרון. אולי היא בכלל ביום חופש? המשרד שלה פתוח. אני עוצרת בפתח. היא מרימה את ראשה. "או, זו את", היא אומרת לי, פניה מאירות. "יופי, את כבר על הרגליים. איך את מרגישה?"

They discharge me at last. I'm getting dressed. Hesitantly, I go out to the corridor. Perhaps this is her day off? Her office is open. I stop at the door. She lifts her head. "Oh, it's you", she says, her face is shining. "Great, you are already on your feet. How do you feel?"

הרבה יותר טוב, אני אומרת לעצמי, רק מלראות אותך מחייכת אלי ככה.

"מי באה לקחת אותך?" היא שואלת. "יש לך בת זוג?"

"לא", אני מקוננת באוזניה. "אני חסרת מזל בתחום הזה."

"אוי, איזו אמירה קשה!" קולה מופתע.

אינני מבינה מה קשה בזה, זו המציאות שלי. אולי התרגלתי.

"Who's coming to get you?" She asks. "Do you have a spouse?"

"No", I whine to her. "I'm lacking of luck in this department."

"Oy, what a harsh statement!" Her voice is surprized.

I fell to understand what's harsh in this, that's my reality. Maybe I got used to it.

פתאום, מתוך איזשהו דחף שאינני יודעת מהיכן הגיע, אני חושבת שיש לי הארה. אני מזמינה אותה אל תוך חיי. "אולי את רוצה להיות בת הזוג שלי?"

"לא", היא עונה מיד ואפילו בלי לגמגם. "לא", היא שונה, מרככת את קולה. אכזבתי ודאי ניכרת היטב.

אז למה התעניינת אם יש לי בת זוג? פָּנַי תהייה גלויה.

"אני לא לסבית", היא מסבירה. "זו לא אני."

נו, ברור, זו לא היא – זו אני… כרגיל.

מקפלת את עצמי ונסוגה באכזבה חזרה לקונכיה שלי.

Suddenly, out of an urge which I have no clue where it came from, I think I have a revelation. I invite her into my life. "Perhaps you'd like to be my spouse?"

"No", she answers immediately and even without stuttering. "No"", she repeats, softening her voice. My disappointment must have been clearly shown.

So why did you check if I have a spouse? My face expresses total wonderment.

"I'm not a lesbian", she explains. "That's not me".

Oh, clearly, that's not her – it's me… As usual.

I'm folding myself and disappointed retreat back into my shell.

 

קרן האור של חיי

להקת סהרה – את

Sahara – you

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 1 באפריל 2012 at 9:58

    שרון, תהיי בריאה.
    פסח שמח וכשר!

  • שלי  On 1 באפריל 2012 at 10:43

    וואוו, לא ידעתי! המון בריאות ותשמרי על עצמך! את שומעת! את חשובה מידי ויקרה מידי לעולם!( וגם לי האגוצנטרית והרדודה :\.) הכתיבה הייתה קולחת ומפתיעה, המתח היה מעשה אמנות של ממש. מממ…כטעם השוקולד הנמס בפה…מממ…מרגניות. אני שולחת לך ממני אנרגיות טובות, הרבה אוויר טוב ומחשבות אוהבות. שלך כתמיד: שלי.

    • שרון הר פז  On 1 באפריל 2012 at 10:47

      תודה על האיחולים והאנרגיות החיוביות, אך חבר'ה, לא להסחף – לא הכל באמת קרה! אני הרי מדמיינת את החיים שלי 🙂 אני בריאה, באמת!
      חג פסח שמח וכשר לכולנו!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: