לא עוד!

הרהורים על טקס יום השואה

וישקוב, העיירה של אמי זצ"ל

כשהיינו ילדים, כיתות א-ב, היינו עומדים בחצר בית הספר יחד עם יתר הכיתות ולא ממש מבינים על מה זו לנו. היתה זו התקופה בה ניצולי השואה (וביניהם הורַי) שתקו ולא דיברו על מה שהיה שם. כל המורים והמורות, למעט המורה לחקלאות, היו "משם" וגם הם לא השכילו אותנו בסיפוריהם האישיים. אינני זוכרת מה לימדו אותנו בכיתות הללו, אם בכלל, בנושא השואה. אולי הדחקתי.

בכיתות גבוהות יותר, למדנו את ספריו של ק. צטניק בשיעורי הספרות (אני תוהה אם הם עדיין בתוכנית הלימודים). לא נשאר אצלי כלום מן הטקסטים שלו, למעט תחושת אימה נוראה ופחד קיומי שזה עלול לקרות גם לי בכל רגע, גם אם אני בארץ שלי – הרי אויבים סביב לנו, ימח שמם, המבקשים לכלותינו בכל דור ודור.

במשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת לגעת בנושא השואה ולהתמודד עם מה שנעשה לבני עמי. בילדותי ובנעורי לא היו נהוגים פסטיבלי המסעות לפולין. על זאת יש לי לומר שאינני מבינה למה זה קורה ולמה עורכים את מצעדי החיים הללו בָּאָרֶץ ולמה אנו מפרנסים את זרע המרֵעים ולא את עצמנו.

שגרת ההתנהלות ביני לבין הורי היתה פשוטה: הם לא סיפרו ואני לא שאלתי. מסביבי, בשכונה בגבעתים בה גדלתי, היה רובנו, הילדים, חסר סבתאות וסבים, כך שהשאלה על גורלם לא צצה. עם התחלפות השכנים – בעיקר המבוגרים שעזבו אותנו לעולם טוב יותר עבורם – והגעתם של ילידי הארץ, פתאום צץ לו דור חדש שלא ידענוהו. השאלה, "היכן סבתא וסבא שלי", נענתה בתשובה עמומה שהם מתו, ללא פרטים נוספים על הנסיבות. מענה חלקי ולא מספק אף הוא ניתן לנו בשיעורי ההסטוריה. עד היום אני מתכווצת מבושה לזכר הארוע המפגר לחלוטין בו דיווחתי לאמי על מה שלמדנו בבית הספר וחזרתי בשחצנות על דברי המורה (המפגרים אף הם) בנוגע להליכתם של היהודים אל מותם כצאן לטבח. אינני יודעת מי האידיוט (אין לי מלה אחרת, אולי לכן יש?) שהגה את המשפט המטומטם הזה, אך אני תוהה איך זה שהמורה שלנו, שעברה את השואה על בשרה, היתה מסוגלת להעלותו על דל שפתיה ולהעבירו אלינו. אני זוכרת את אמי מביטה בי במבט פגוע ועונה לי בקול רפה, שזו אינה חוכמה גדולה להגיד את זה היום ומי שלא חוה את הנוראות ההן, אינו זכאי לשפוט.

אני חושבת שהייתי בגיל בת מצוה ולא ממש הבנתי אותה. המורים היו מכובדים ביותר אז בעינינו ואילו להורים לא ממש התיחסנו בכבוד, משום שהיו גלותיים ולא דיברו עברית (או שדיברו, אך קלוקלת ביותר) ודי התביישנו בגללם. המשפט של המורה נחרת בלבי עמוק והרבה יותר ממה שאמרה לי אמי, והלך איתי לאורך שנים רבות, עד גיל די בשל, עת בכורי הגיע לעשות את פרויקט שורשים. בתקופה ההיא החלו בני דורי להבין שלדור הורינו לא נותר זמן רב ואם לא נתישב על זה עכשו, האֵימתי לא יגיע, היות וניצולי השואה הולכים וכלים. שנות השתיקה החלו להפרם אט-אט בטפטוף דק מאוד ומה שדלינו לא היה רב, אך די מבעית. כשאת לומדת על זוועות מתוך ספרי ההסטוריה, את לא ממש בתוך זה, לא כמו שכלי ראשון מספר את שחוה. מה עוד, שהכלי הזה הוא הורתך.

הטקסים בבית הספר התחילו לקבל משמעות, בעיקר משום שצורפו אליהם ניצולי שואה, אלה שהחלו לספר את סיפורם בפומבי. אז טרם פרצה הטלויזיה לחיינו ואם היה טקס ממלכתי לזכר השואה שאולי שודר ברדיו, הרי שהדבר לא הגיע לידיעתי. לא זכור לי שהאזנתי.

שדרת הקהילות בבית העלמין בחולון

אינני זוכרת מתי התחלתי לצפות בטקס יום הזכרון בטלויזיה, אבל בהחלט בטוחה שזה היה לאחר הולדת בכורי, במסגרת חזרָתי לבדוק את הערכים אותם רציתי להנחיל לו ולאלה שיבואו בעקבותיו (תכננתי 7). אין לי מושג אם מהתחלה נידונו לעינויי הנאומים המיותרים והטרחנים של הפוליטיקאים, אך בעשר השנים האחרונות זה הופך למעצבן יותר ויותר. מי שאחראי על התכנים בטקס הזה אינו עושה מלאכתו נאמנה, לטעמי. אני, כידוע, מוגבלת ומאותגרת קשות, כי לא ברור לי מדוע יש לפוליטיקאים דריסת רגל בטקס שאמור לשמר את זכר השואה. חשבתי (נראה לי שלתומי) שלשם כך יש לנו את מוסד "יד ושם", שצפוי מהעומדים בראשו לשאת דברים, שניצולי שואה אמורים לספר לנו על חוויותיהם ואין לערב פה פוליטיקאים נדחפים. לראש ממשלתנו יש לי רק לבוז על השטויות שנאם אמש. על נשיא המדינה יש לי לומר שקיויתי שיתעשת עם השנים ויחכים קצת, שנמאס כבר מהפניה הלא מנומסת שלו לשומעים ולצופים. אינני מסוגלת לקבל את החוצפה שבהזכרת ניצולי השואה בסוף. אף נושא משרה אינו מכובד יותר מאשר ניצולי השואה!!! האם עלי להזכיר לאלה העומדים בראשנו, שאין הם נעלים מאיתנו וכי הם אלה שצריכים לשרת אותנו ולא להפך? הלואי ויסולקו כבר מכסאותיהם, אמן! והלואי ויבואו טובים ומוכשרים תחתם, ויפה שניה אחת קודם! האם אני צריכה להסביר שוב ושוב שהטקס הוא למען ניצולי השואה ולא למען האדֵר נושא משרה זה או אחר? מדוע אין פונים אל ניצולי השואה בלבד? למה בכלל יש להזכיר את נושאי המשרות השונות? למה לא להשמיטם בהר הרצל?

אני צופה בטקס בשעמום הולך וגובר, משחקת פריסל בזמן השטויות הנישאות ברמה וחושבת על בני דורם של צאצאַי, שמן הסתם אינם טורחים לפתוח את הערוץ הראשון, משום שהטקס כל כך לא לענין ולא מדבר אליהם, על התוכן הכל כך מפגר שלו. אינני יכולה שלא לתהות על חוסר הערכים המונחל באמצעותו. רק הקטע של משיאי המשואות קשור לטקס והסיפורים מרגשים עד דמעות. יחד עם זאת, אין לי מושג איך נבחרים המשיאים ולמה אין יצוג רחב יותר לקהילות אחרות מלבד אלה של פולין.

בקיצור נמרץ:

הולך ופוחת הדור ונחסר מספרם של אלה שהיו שם. מה יקרה כשהאחרון יעצום את עיניו לנצח? איזו משמעות תהיה לטקס הזה בעוד חמישים שנים בעיני נינַי? האם בכלל זו תהיה עדיין מדינה יהודית (חילונית!!!)?

קישורים (לאלה שטרם קראו):

1. מוקדש לאמי

 2. להתראיין אצל כתב גרמני

3. שנת שרות באושוויץ

4. עת להתעלות

5. בטרם צפירה

6. סרטים ליום השואה בנענע10

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 19 באפריל 2012 at 13:51

    רשימה מאוד מרגשת. גם במשפחתי ניספו נפשות בשואה הנאצית. שנים מהם, האח של סבתי ואשתו, ובאשר לילדיהם, הם ניצלו ושוחררו מאושוויץ בדרך נס וחיים עד עצם היום הזה. סבתי התאבלה וממנה למדתי על השואה מיד ראשונה. את משפט אייכמן אני זוכרת כפריצת דרך במודעות הציבור לכך ש"לא הלכנו כצאן לטבח". אחר כך פרסמו ספרים וסיפרו על פרטיזנים ועל מרד גטו ורשה וכדומה. עד היום יש עדויות על כך שלא הלכנו כצאן לטבח. מי שהפיץ זאת היה דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו, שרצה שיגדל כאן דור של "צברים" ולא נמושות "גלותיים".
    לגבי נאומי יום השואה, זהו פשע לתת לפוליטיקאים לשאת דברים שבהם האג'נדה והאידיאולוגיה שלהם הופכים לחזות הכל. ממש נורא.
    אגב, טקסים תמיד היו מלווים בנאומים שלא חידשו כלום. זהו אופיו של טקס. מאז ימי הרטוריקה של אתונה. נאום טקסי הוא בהחלט אחד הז'אנרים של הרטוריקה האתונאית.
    בעיני, הקטע המרגש הוא תמיד הסיפור שמאחורי האנשים שזוכים להדליק משואות בטקס ב"יד ושם".
    אני מאחלת לכולנו שנדע להפיק לקחים מהעבר (את זה כן אהבתי בנאומו של נתניהו), שנדע לבנות כאן חברה בריאה ומתוקנת.
    יהיה זכרם של שישה המיליונים ברוך!

  • שרון הר פז  On 19 באפריל 2012 at 13:56

    אמן, יהי זכרם ברוך!
    עם כל הכבוד, אני עדיין סבורה שאת אופיו של טקס קובעים בני אדם ואין זה משהו שאי אפשר לשנות ולצקת תוכן אמיתי לדברים, שלא לדבר על משמעותי ושיהיה גם קשור לעצם הטקס.
    חשבתי אם להתיחס לדברי ההבל של האויל העומד בראשנו. יש לי לומר כך: לוא היה באמת מאמין לדברים ששמו בפיו (הרי הוא לא מספיק חכם לכתוב בעצמו ובמו ידיו את הדברים שהוא מקשקש באוזנינו) – היתה החברה שלנו נראית אחרת.

  • שלי  On 20 באפריל 2012 at 2:52

    יהי זכרם ברוך! התודעה הגלותית של השואה מחלחלת ברובינו, לא חשוב מהו גילך והאם אתה דור שני או שלישי! הזוועות של הטבח בחברון שהובילו את סבתי ומשפחתה -עליהם השלום, התחדדו עם השנים בהבנת זוועות הפרעות בארץ והשואה שבגולה. מי שתודעתו כה גבוהה "בעבודת כפיים רבה של חינוך דורי לשואה" לעולם ועד לא באמת יעזוב כאן, יש סיכוי יותר טוב להתגורר בתורכייה(כן ממש…)ולא באירופה שתמיד תישאר נאצית ואנטישמית, יימח שמם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: