גרסא א'
חדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק. אקנה רק את שחסר לי, כי כמה אני מסוגלת לסחוב. השכנה שנהגה לקחת אותי איתה לקניות באופן קבוע, מזמן מצאה לה סידור אחר ואני מאלתרת.
Version A
Hadera, ten minutes to two. I have another forty minutes for the two-and-a-half bus which is going to my home and I can manage. I will only buy what I need, because I can't carry more than that. The neighbour who used to take me shopping with her regularly has long since found another arrangement so I improvise.
מביטה ברשימה שבידי: חלב סויה לקפה של הבוקר, לחם מחיטה מלאה, קוטג', גבינה לבנה למריחה (אני נוהגת להוסיף לה פטרוזיליה/שמיר/שום/בצל – לפי החשק), מלח בישול, פלפל, קצת ירקות. לא יותר מדי לסחוב.
Looking at the list in my hand: soy milk for my morning coffee, whole wheat bread, cottage, white cheese for spreading (I usually add to it parsley/dill/ garlic/onion – as I feel like), coarse salt, pepper, some vegetables. Not too much to carry.
הקופאית מגהצת, אני חותמת ופונה עם השקיות לעבר היציאה.
"היי", טופחת לי מישהי על כתפי מאחור. "צריכה טרמפ הביתה?" אני מסתובבת. "מזמן לא התראינו", מחייכת השכנה הגרה בבית שממול ביתי. "לא היית בארץ הרבה זמן, מתי חזרת?"
אני מביטה בעגלתה העמוסה להתפקע וחושבת לעצמי שעיתוי זה דבר חשוב. לוא פגשתיה לפני שהתחלתי בקניה – יכולתי למלא אף אני מספר נכבד של מצרכים ולא להצטמצם. אולי עד שזו תעמיס את כל הכבודה על מכוניתה, אוכל לחזור ולהוסיף?
The cashier passes my credit card, I sign and head with the bags towards the exit.
"Hi," someone pats me on my shoulder from the back. "Need a ride home?" I turn around. "We haven't seen each other in a long time," smiles the neighbour who lives in the house opposite mine. "You haven't been in the country for a long time, when did you come back?"
I look at her bursting loaded cart and think to myself that timing is very important. If I met her before I started my shopping – I could also fill up a good number of groceries and not be limited. Maybe by the time she loads all her groceries onto her car, I can go back and add more?
גרסא ב'
עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה. אני יכולה להספיק. נכנסת למרכולית בחדרה לקנות את שחסר בזו של קציר (כמעט הכל…). הבוקר נאלצתי לפתוח את היום עם קפה שחור, משום שנגמר לי חלב הסויה מופחת המתיקות (מה שאי אפשר להשיג במרכולית אצלנו) שאני מוסיפה לָנֵס המסורתי. בניגוד לאִמותַי וקודמותי, אינני מסוגלת להכיל קפה שחור מהול בחלב. את זה אני צריכה לשתות נקי ורצוי עם הל.
Version B
Ten minutes to two. I have another forty minutes for the two-and-a-half bus which is going to my home. I can manage. I go into the supermarket in Hadera to buy what is missing from the Macolet in Katzir (almost everything…). This morning I had to start the day with black coffee because I ran out of soy milk reduced sweetness (which we can't get at our Macolet) that I add to the traditional instant coffee. Unlike my maternal and former ancestors, I can't have black coffee mixed with milk. This I need to drink straight and preferably with cardamom.
שתיים ועשרים. ארבע שקיות מלאות כל-טוב נאחזות באצבעותי בכל כוחן. "לא כבד לך? למה שלא תשימי בעגלה ותקחי לאוטו במקום לסחוב?" שואלת הקופאית באדיבות, שולחת ידיה ומנסה להוציא מיָדַי את הסלעים במטרה לְשָׁנְעָם בצורה פחות כואבת.
Twenty to two. Four bags of all-good hold on my fingers with all their might. "Isn't it heavy for you? Why won't you put in a cart and take it to the car instead of schlepping?" The cashier asks graciously, reaches out and tries to take out the rocks from my hands in order to transport them in a less painful manner.
"אין לי רכב", אני עונה ומזיזה עצמי בקושי. "יש לי אוטובוס עוד כמה דקות, מוכרחה למהר."
היא אפילו אינה ממצמצת. "חכי שניה", היא מורה לי. "ידידיה!" היא קוראת לנער המסדר סחורה. "אתה יכול בבקשה לבוא רגע?" בנחישות היא משחררת את השקיות מידי ומניחה בתוך העגלה. "הוא יבוא איתך לתחנה ויחזיר את העגלה."
"I don't have a car," I reply, barely moving myself. "I have a bus in a few minutes, must hurry."
She doesn't even blink. "Wait a second," she orders me. "Yedidiah!" She calls the boy who arranges the merchandise. "Can you please come a minute?" She resolutely releases the bags from my hands and places them inside the cart. "He will come to the station with you and return the cart."
שתי דקות ואנחנו שם. אני טומנת בידיו שטר של 20 ₪ לשמח אותו. האוטובוס מגיע מיד וידידיה מזדרז ומעלה לי את השקיות. בחור מסור. מציינת לעצמי שבפעם הבאה שאבקר במרכולית, אפנה למנהל כדי לומר עליו ועל הקופאית מלה טובה.
Two minutes and we're there. I conceal a 20 NIS bill in his hands to please him. The bus arrives right away and Yedidiah hurries up and brings the bags inside the bus. A dedicated guy. I note to myself that the next time I visit the supermarket, I will go to the manager to say a good word about him and the cashier.
הנהג נחמד אלי וממתין עד שאתישב. הוא אמנם ותיק, אך חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים. הזוג הקודם הסיע אותנו במשך כ-7 שנים וכנראה הגיע הזמן לחילופי גברֵי (אין נהגות בקו שלנו). אם היו שואלים אותנו, הנוסעים, זה לא היה קורה (החילופין, לא הנהגות. אלה, האחרונות, תתקבלנה בששון). נחמד שהנהגים מכירים אותך ועוצרים לך גם אם אינך בתחנה (שאגד לא יקרא את זה). עכשו צריך להכיר מחדש ולהתידד. עוד חידוש – הרדיו דולק ויש מוזיקה. הנהגים הקודמים העדיפו לשוחח עם הנוסעים לאורך כל הנסיעה.
The driver is nice to me and waits until I sit down. He is a veteran, but new to our line, barely two months. The previous couple drove us for about 7 years and it was probably time for a male exchange (no female drivers on our line). Had they asked us, the passengers, it wouldn't have happened (the exchange, not the female drivers. The latter, would be accepted with great delight). It's nice that the drivers know you and stop for you even if you're not at the station (I hope Egged won't read this). Now we have to re-acquaint and become friends. Another novelty – the radio is on and there is music. The previous drivers preferred to talk with the passengers during the trip.
And I love you so שר דון מקלין ברדיו ואני מזמזמת בכיף את השיר האהוב עלי. שמחתי לראות שהספסל שמאחורי הנהג פנוי. תמיד אהבתי לשבת מקדימה. נעים. רדיו, מוזיקה נעימה, רגעים של קסם.
And I Love You So, Don McLean sings on the radio and I am humming happily my favourite song. I was pleased to see that the sit behind the driver is free. I always liked to sit forward. Nice. Radio, pleasant music, moments of magic.
צומת גן שמואל. השכן שלי עולה ושמח לשמוע ד"ש מארץ מוצאו בצורת שיר.
Gan Shmuel Junction. My neighbour is coming on and happy to hear greetings from his country of origin in the form of a song.
Sara Montiel – Bésame mucho
"בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ", רוקד ריקרדו באושר, שר עם הרדיו. הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. פנים מאירות, חיוכים רחבים נמתחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח טוב.
"Bésame, bésame muchu," Ricardo dances happily, singing with the radio. The driver increases the volume and the whole bus joins in tremendous vocals. Luminous faces, broad smiles stretch from ear to ear. Good mood.
El Combo Paraguayo – Bésame Mucho
ריקרדו מתישב בספסל לידי, ממצמץ אלי בשפתיו. הוא כנראה טרם הפנים שאין לו סיכוי, שאת הנשיקות שלי אני שומרת למי שאינה נמנית עם בני סוגו.
Ricardo takes the sit beside me, blinking at me with his lips. He probably hasn't assimilated yet that he has no chance, that I keep my kisses to the one who isn't among his kind.
האוטובוס משייט בעליצות בכביש ואדי ערה. טַלַלללם-טַלַלללם, מחממת השמש בְּשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. אין מי שאינו שר.
The bus sails cheerfully on Wadi Ara road. Tallalam-tallalam, the sun-warms with the song that makes the heart happy. I glance at the mirror. There is no one who does not sing.
Los Hermanos Rigual – Cuando Calielta el Sol
"Cuando calienta el sol aqui la playa", מפגין ריקרדו את בקיאותו במלים של שפת אמו. "Siento tu cuerpo vibrar cerca de mi …" אינני מתה על השפה הזו, אך הצלילים החמים של המוזיקה עוטפים לי את הנשמה. נעמי תרגמה לי את המשפט הראשון והמלים ממש מרטיטות: 'כאשר מחממת השמש כאן, בחוף, אני חשה את גופך רוטט לצד גופי'. חוּשִׁי-חוּשִׁי, אני אומרת לעצמי, ויפה שעה אחת קודם.
"Cuando calielta el sol aqui la playa," Ricardo demonstrates his proficiency in his mother tongue. "Siento tu querpo vibrar cerca de mi…" I don't die on this language, but the warm sounds of the music envelop my soul. Naomi translated for me the first sentence to me and the words really vibrate: 'When the sun warms here, on the beach, I feel your body vibrate beside my body'. Hurry-hurry, I say to myself, and the sooner the better.
Los Reyes Paraguayos – Cuando calienta el sol
אני מצלצלת בפעמון. "איפה הבית שלך?" שואל הנהג עת הוא מאט לקראת התחנה שלי.
"שם, ליד הברזלים החדשים הירוקים", אני מורה לו בהכרת תודה. קורים של ידידות מתחילים להרקם בינינו.
I ring the bell. "Where is your house?" Asks the driver while slowing down towards my station.
"There, next to the new green iron fences," I gratefully instruct him. Webs of friendship begin to form between us.
ריקרדו משנס מותניו ומסייע לי עם השקיות. נחמד מצדו. מצדי, הוא לא יקבל ממני יותר מאשר כוס קפה בתמורה. מקוה שהוא אוהב סויה.
Ricardo buckles down and helps me with the bags. Nice on his part. On my part, he won't get more than a cup of coffee in return. I hope he likes soy.
גרסא ג'
הפיאצה בחדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק לקנות את שחסר לי. לא תכננתי לסחוב הרבה. התחנה די רחוקה מהמרכולית.
Version C
הבננות קורצות לי בבשלותן. מניחה אשכול נאה בעגלה. חייבת תפוחי אדמה כדי לגוון בתפריט. היה לי מספיק עם האורז והפסטה בשבוע האחרון. הפלפל הירוק והגמבה נראים מדהים ואני שמה בשקית שניים מכל סוג. הנה כרובית. עדיף שתיים. הן די קטנות. הלכתי על שלוש. הן יפות מאוד ותהיינה טעימות הן מבושלות והן מטוגנות בפרורי לחם.
צריכה שתיה. יש מבצע של שלושה ב-10, לא אקח?
אני אורזת את הקניה בארבע שקיות גדולות. בנפרד, המצרכים לא ממש כבדים, אך כשהם נאגדים יחד, המשקל לוחץ. צועדת לאט החוצה. יש לי עוד עשר דקות עד שהאוטובוס יצא מן התחנה המרכזית וחמש דקות נוספות עד שזה יגיע לתחנה הקרובה למרכול, שאינה קרובה כל כך, ודאי לא עם הסלעים הנִתלים עלי במלוא משקלם. נראה אם אספיק.
שתיים וחצי דקות עוברות ואני נאלצת לעצור. הידיים אינן שמחות לשאת את שאני מטילה עליהן. חם. פני ודאי לוהבות. מוציאה את בקבוק המיץ מאחת השקיות ולוגמת בשקיקה רבע ממנו. פחות חצי ליטר לסחוב. מתוק לי מדי. אינני מבינה למה אי אפשר ליצר משקה מיץ תפוזים בלי לספח לו טונות של סוכר. בבית אני מוסיפה לזה ה-ר-ב-ה מים כדי למהול לטעם סביר.
נושמת עמוקות ומתכופפת להרים את המשקולות כדי להזיזן הלאה. שלוש דקות חולפות ואני עוצרת שוב. השרירים מודים לי על שאני מורידה מהם את עול הטונות ומשחררת את ידי. פסים אדומים חרוצים בכפותיהן. עוד חצי ליטר של מיץ תפוזים עושה דרכו אל קרבי. מישהו עובר לידי ושולח מבט חטוף בשקיות שלרגלי. אני מביטה בו בתקוה שיציע עזרה. זה לא קורה.
ידי זועקות לרחמַי, אך אין לי ברירה. אם לא אספיק – אאלץ לחכות עוד שלוש שעות עד לצאת האוטובוס הבא. שתיים עשרים ושמונה. זוחלת בנחישות הלאה. עוד כמה צעדים והתחנה נגלית אלי מעבר לפינה. שתיים וחצי. האוטובוס יוצא עכשו ויש לי עוד ארבע-חמש דקות עד שיגיע לתחנה שלי. יכולה להניח את הכבודה ולנוח קמעא.
הנהג ממתין בסבלנות עד שאתישב. יפה מצדו שאינו מאיץ בי. כנראה שיש יתרון לגיל הבשל. אין שעשוע בטלטול אשה עמוסת שקיות רק כדי לחזות בה מועדת ומתפזרת לאורך המעבר. ידי עדיין רועדות, אך אני מאלצת אותן להוציא שוב את השתיה כדי להשיב את נפשי.
הנהג חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים, אך כבר הספקנו להכיר ולהתידד. ישנו נהג חדש נוסף בקו, אך אותו טרם יצא לי להכיר. הנהג הנוכחי אמנם ידידותי, אך בשונה מזוג הנהגים הקודם שהסיע אותנו במשך כ-7 שנים, מעדיף הלה להאזין למוזיקה בזמן הנהיגה. אני מקדמת בברכה את רגעי הקסם.
צומת גן שמואל. ריקרדו, השכן שלי, עולה בריקוד שמח, מלוה בקולו את השיר המתנגן ברדיו: "בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…"
אני אוהבת את קולה של הזמרת. מלא, עושה טוב. חבל שלא השמיעו אותה יותר בילדותי. מן הסתם היו לה להיטים נוספים.
הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. ישנם ארגנטינאים לא מעטים אצלנו. פני הכל מאירות, חיוכים רחבים מתוחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח מרומם.
טַלַלללם-טַלַלללם, זורחת השמש בשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. הכל שרים בהתלהבות. אני תוהה אם ישנה ארץ נוספת בה קורה כדבר הזה. בעצם, אינני זוכרת רגעים קסומים כאלה בנסיעות בקוים בינעירוניים, כמו חדרה-תל אביב. ואם כבר תל אביב, אני בספק אם זה יקרה בקו 5, לדוגמא. שם האנרגיה כל כך שונה, תזזיתית.
כאשר מחממת השמש כאן, בחוף… אין לנו חוף בקציר. לוא התברכנו בזה, היה המקום מושלם והייתי שמחה להשאר לגור פה לנצח.
יום אחרי. אני מקלידה את רגעי הקסם באצבעות דוויות אך מחלימות, מקוה שדבר לא נשבר.
הגרסא המתומצתת:
שנורית תמשיך לומר שאפילו הליכה שגרתית למכולת מולידה אצלי סיפור…
קישורים מומלצים:
רגעי קסם, מדי יום בין 14-15 ברשת ב' של קול ישראל, בעריכתה המופלאה של חיה זֶל.