רגעי קסם

גרסא א'

חדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק. אקנה רק את שחסר לי, כי כמה אני מסוגלת לסחוב. השכנה שנהגה לקחת אותי איתה לקניות באופן קבוע, מזמן מצאה לה סידור אחר ואני מאלתרת.

מביטה ברשימה שבידי: חלב סויה לקפה של הבוקר, לחם מחיטה מלאה, קוטג', גבינה לבנה למריחה (אני נוהגת להוסיף לה פטרוזיליה/שמיר/שום/בצל – לפי החשק), מלח בישול, פלפל, קצת ירקות. לא יותר מדי לסחוב.

הקופאית מגהצת, אני חותמת ופונה עם השקיות לעבר היציאה.

"היי", טופחת לי מישהי על כתפי מאחור. "צריכה טרמפ הביתה?" אני מסתובבת. "מזמן לא התראינו", מחייכת השכנה הגרה בבית שממול ביתי. "לא היית בארץ הרבה זמן, מתי חזרת?"

אני מביטה בעגלתה העמוסה להתפקע וחושבת לעצמי שעיתוי זה דבר חשוב. לוא פגשתיה לפני שהתחלתי בקניה – יכולתי למלא אף אני מספר נכבד של מצרכים ולא להצטמצם. אולי עד שזו תעמיס את כל הכבודה על מכוניתה, אוכל לחזור ולהוסיף?

גרסא ב'

עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה. אני יכולה להספיק. נכנסת למרכולית בחדרה לקנות את שחסר בזו של קציר (כמעט הכל…). הבוקר נאלצתי לפתוח את היום עם קפה שחור, משום שנגמר לי חלב הסויה מופחת המתיקות (מה שאי אפשר להשיג במרכולית אצלנו) שאני מוסיפה לָנֵס המסורתי. בניגוד לאִמותַי וקודמותי, אינני מסוגלת להכיל קפה שחור מהול בחלב. את זה אני צריכה לשתות נקי ורצוי עם הל.

שתיים ועשרים. ארבע שקיות מלאות כל-טוב נאחזות באצבעותי בכל כוחן. "לא כבד לך? למה שלא תשימי בעגלה ותקחי לאוטו במקום לסחוב?" שואלת הקופאית באדיבות, שולחת ידיה ומנסה להוציא מיָדַי את הסלעים במטרה לְשָׁנְעָם בצורה פחות כואבת.

"אין לי רכב", אני עונה ומזיזה עצמי בקושי. "יש לי אוטובוס עוד כמה דקות, מוכרחה למהר."

היא אפילו אינה ממצמצת. "חכי שניה", היא מורה לי. "ידידיה!" היא קוראת לנער המסדר סחורה. "אתה יכול בבקשה לבוא רגע?" בנחישות היא משחררת את השקיות מידי ומניחה בתוך העגלה. "הוא יבוא איתך לתחנה ויחזיר את העגלה."

שתי דקות ואנחנו שם. אני טומנת בידיו שטר של 20 ₪ לשמח אותו. האוטובוס מגיע מיד וידידיה מזדרז ומעלה לי את השקיות. בחור מסור. מציינת לעצמי שבפעם הבאה שאבקר במרכולית, אפנה למנהל כדי לומר עליו ועל הקופאית מלה טובה.

הנהג נחמד אלי וממתין עד שאתישב. הוא אמנם ותיק, אך חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים. הזוג הקודם הסיע אותנו במשך כ-7 שנים וכנראה הגיע הזמן לחילופי גברֵי (אין נהגות בקו שלנו). אם היו שואלים אותנו, הנוסעים, זה לא היה קורה (החילופין, לא הנהגות. אלה, האחרונות, תתקבלנה בששון). נחמד שהנהגים מכירים אותך ועוצרים לך גם אם אינך בתחנה (שאגד לא יקרא את זה). עכשו צריך להכיר מחדש ולהתידד. עוד חידוש – הרדיו דולק ויש מוזיקה. הנהגים הקודמים העדיפו לשוחח עם הנוסעים לאורך כל הנסיעה.

And I love you so שר דון מקלין ברדיו ואני מזמזמת בכיף את השיר האהוב עלי. שמחתי לראות שהספסל שמאחורי הנהג פנוי. תמיד אהבתי לשבת מקדימה. נעים. רדיו, מוזיקה נעימה, רגעים של קסם.

צומת גן שמואל. השכן שלי עולה ושמח לשמוע ד"ש מארץ מוצאו בצורת שיר.

"בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ", רוקד ריקרדו באושר, שר עם הרדיו. הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. פנים מאירות, חיוכים רחבים נמתחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח טוב.

ריקרדו מתישב בספסל לידי, ממצמץ אלי בשפתיו. הוא כנראה טרם הפנים שאין לו סיכוי, שאת הנשיקות שלי אני שומרת למי שאינה נמנית עם בני סוגו.

האוטובוס משייט בעליצות בכביש ואדי ערה. טַלַלללם-טַלַלללם, מחממת השמש בְּשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. אין מי שאינו שר.

"Cuando calienta el sol aqui la playa", מפגין ריקרדו את בקיאותו במלים של שפת אמו. "Siento tu cuerpo vibrar cerca de mi …" אינני מתה על השפה הזו, אך הצלילים החמים של המוזיקה עוטפים לי את הנשמה. נעמי תרגמה לי את המשפט הראשון והמלים ממש מרטיטות: 'כאשר מחממת השמש כאן, בחוף, אני חשה את גופך רוטט לצד גופי'. חוּשִׁי-חוּשִׁי, אני אומרת לעצמי, ויפה שעה אחת קודם.

אני מצלצלת בפעמון. "איפה הבית שלך?" שואל הנהג עת הוא מאט לקראת התחנה שלי.

"שם, ליד הברזלים החדשים הירוקים", אני מורה לו בהכרת תודה. קורים של ידידות מתחילים להרקם בינינו.

ריקרדו משנס מותניו ומסייע לי עם השקיות. נחמד מצדו. מצדי, הוא לא יקבל ממני יותר מאשר כוס קפה בתמורה. מקוה שהוא אוהב סויה.

גרסא ג'

הפיאצה בחדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק לקנות את שחסר לי. לא תכננתי לסחוב הרבה. התחנה די רחוקה מהמרכולית.

הבננות קורצות לי בבשלותן. מניחה אשכול נאה בעגלה. חייבת תפוחי אדמה כדי לגוון בתפריט. היה לי מספיק עם האורז והפסטה בשבוע האחרון. הפלפל הירוק והגמבה נראים מדהים ואני שמה בשקית שניים מכל סוג. הנה כרובית. עדיף שתיים. הן די קטנות. הלכתי על שלוש. הן יפות מאוד ותהיינה טעימות הן מבושלות והן מטוגנות בפרורי לחם.

צריכה שתיה. יש מבצע של שלושה ב-10, לא אקח?

אני אורזת את הקניה בארבע שקיות גדולות. בנפרד, המצרכים לא ממש כבדים, אך כשהם נאגדים יחד, המשקל לוחץ. צועדת לאט החוצה. יש לי עוד עשר דקות עד שהאוטובוס יצא מן התחנה המרכזית וחמש דקות נוספות עד שזה יגיע לתחנה הקרובה למרכול, שאינה קרובה כל כך, ודאי לא עם הסלעים הנִתלים עלי במלוא משקלם. נראה אם אספיק.

שתיים וחצי דקות עוברות ואני נאלצת לעצור. הידיים אינן שמחות לשאת את שאני מטילה עליהן. חם. פני ודאי לוהבות. מוציאה את בקבוק המיץ מאחת השקיות ולוגמת בשקיקה רבע ממנו. פחות חצי ליטר לסחוב. מתוק לי מדי. אינני מבינה למה אי אפשר ליצר משקה מיץ תפוזים בלי לספח לו טונות של סוכר. בבית אני מוסיפה לזה ה-ר-ב-ה מים כדי למהול לטעם סביר.

נושמת עמוקות ומתכופפת להרים את המשקולות כדי להזיזן הלאה. שלוש דקות חולפות ואני עוצרת שוב. השרירים מודים לי על שאני מורידה מהם את עול הטונות ומשחררת את ידי. פסים אדומים חרוצים בכפותיהן. עוד חצי ליטר של מיץ תפוזים עושה דרכו אל קרבי. מישהו עובר לידי ושולח מבט חטוף בשקיות שלרגלי. אני מביטה בו בתקוה שיציע עזרה. זה לא קורה.

ידי זועקות לרחמַי, אך אין לי ברירה. אם לא אספיק – אאלץ לחכות עוד שלוש שעות עד לצאת האוטובוס הבא. שתיים עשרים ושמונה. זוחלת בנחישות הלאה. עוד כמה צעדים והתחנה נגלית אלי מעבר לפינה. שתיים וחצי. האוטובוס יוצא עכשו ויש לי עוד ארבע-חמש דקות עד שיגיע לתחנה שלי. יכולה להניח את הכבודה ולנוח קמעא.

הנהג ממתין בסבלנות עד שאתישב. יפה מצדו שאינו מאיץ בי. כנראה שיש יתרון לגיל הבשל. אין שעשוע בטלטול אשה עמוסת שקיות רק כדי לחזות בה מועדת ומתפזרת לאורך המעבר. ידי עדיין רועדות, אך אני מאלצת אותן להוציא שוב את השתיה כדי להשיב את נפשי.

הנהג חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים, אך כבר הספקנו להכיר ולהתידד. ישנו נהג חדש נוסף בקו, אך אותו טרם יצא לי להכיר. הנהג הנוכחי אמנם ידידותי, אך בשונה מזוג הנהגים הקודם שהסיע אותנו במשך כ-7 שנים, מעדיף הלה להאזין למוזיקה בזמן הנהיגה. אני מקדמת בברכה את רגעי הקסם.

צומת גן שמואל. ריקרדו, השכן שלי, עולה בריקוד שמח, מלוה בקולו את השיר המתנגן ברדיו: "בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…"

אני אוהבת את קולה של הזמרת. מלא, עושה טוב. חבל שלא השמיעו אותה יותר בילדותי. מן הסתם היו לה להיטים נוספים.

הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. ישנם ארגנטינאים לא מעטים אצלנו. פני הכל מאירות, חיוכים רחבים מתוחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח מרומם.

טַלַלללם-טַלַלללם, זורחת השמש בשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. הכל שרים בהתלהבות. אני תוהה אם ישנה ארץ נוספת בה קורה כדבר הזה. בעצם, אינני זוכרת רגעים קסומים כאלה בנסיעות בקוים בינעירוניים, כמו חדרה-תל אביב. ואם כבר תל אביב, אני בספק אם זה יקרה בקו 5, לדוגמא. שם האנרגיה כל כך שונה, תזזיתית.

כאשר מחממת השמש כאן, בחוף… אין לנו חוף בקציר. לוא התברכנו בזה, היה המקום מושלם והייתי שמחה להשאר לגור פה לנצח.

יום אחרי. אני מקלידה את רגעי הקסם באצבעות דוויות אך מחלימות, מקוה שדבר לא נשבר.

הגרסא המתומצתת:

שנורית תמשיך לומר שאפילו הליכה שגרתית למכולת מולידה אצלי סיפור…

קישורים מומלצים:

רגעי קסם, מדי יום בין 14-15 ברשת ב' של קול ישראל, בעריכתה המופלאה של חיה זֶל.

הגֵר אשר בשעריך The Foreigner Residing at your Gates

מצבים של נוֹכְרוּת

Situations of Alienation

"גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כ"ב; י"ח, ג')

"A foreigner I lived in a foreign land" (Exodus 2, 22; 18, 3)

בשנת 1997 יצא לי להיות נוכחת בפגישת עבודה בארגון לסבי במרכז תל-אביב. להן היה ברור מלכתחילה שאני לסבית ואילו אני בכלל לא ידעתי אז שאני כזו. אחת מהן, שמן הסתם מצאתי חן בעיניה (וכי יכול להיות אחרת?), חזרה ושנתה באוזני שאני לסבית לטנטית. אני, שמלים לועזיות הן אחת מנקודות התורפה הכי גדולות אצלי (בקושי מסתדרת עם המלים העבריות…), לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הרי ידוע לכל שאני חושבת לאט ולרוב טועה. הסוף היה שהבהרתי לנ"ל שהעובדה שכתבתי ספר לסבי, אין בה כדי להוכיח דבר וחצי דבר לגבי מה שאני וביקשתי ממנה להניח לי.

In 1997, I was invited to attend a working meeting at a lesbian organization in central Tel Aviv. It was clear to them from the start that I was a lesbian, and I did not even know then that I was. One of them, which must have liked me (how could it be otherwise?), repeated to me that I was a latent lesbian. I, who one of the biggest weak points is words in a foreign language (I barely manage with the Hebrew words…), I did not understand what she wanted from me. After all, it is known to all that I think slowly and often wrong. The end was that I made it clear to the above that the fact that I had written a lesbian book, did not prove anything about what I was and I asked her to leave me alone.

למחרת, עת התקשרתי לבדוק את נושא שיתוף הפעולה שלי איתן (שלשמו התכנסנו יחד), קיבלתי מקלחת קרה בנוסח: "אם אינך לסבית, אז מה את רוצה מאיתנו?" וכי מה יכולתי לרצות? הרי הוצאתי לאור ספר שיתאים לסדר היום שלהן וחשבתי (לתומי) שנפש האשה טובה מנעוריה והן תעזורנה לי להפיצו. הייתי מאוד תמימה. סברתי שיש אחוות נשים ואין לערב את נושא המגדר. הייתי בטוחה שהן, יותר מאחרים (לא סתם כתבתי "אחרים" בלשון זכר!), לא תעשנה לי את ששנוא עליהן. לא עזר לי דבר – הן הקיאו אותי מקרבן ומאז, אני משתדלת לא להתקרב להתכנסויות מן הסוג הנלוז הזה. הן אצלי טאבו. לא בא לי להיות גֵרָה בארצי.

The next day, when I called to check on the subject of my cooperation with them (for which we got together), I received a cold shower in the following wording: "If you are not a lesbian, then what do you want from us?" What could I want? After all, I published a book that would suit their agenda and I thought (innocently) that the woman's soul was good since her adolescence and that they would help me distribute it. I was very naïve. I thought there was a sisterhood of women and gender should not be involved. I was sure that they, more than others (I did not just write "others" in vain!), would not do to me what they shouldn't. Nothing helped me – they excluded me from their actions, and since then I've tried not to get near to that kind of crooked gatherings. For me, they are taboo. I do not feel like being a foreigner in my country.

שנה לאחר מכן, הכרתי מישהי שמצאה חן בעיני. באחד מביקורי בביתה ששכן בשכונה צפונית בעיר הגדולה, היא התנצלה על שהכושי מתאחר ואין ברירה – הוא ינקה בזמן "שלנו". הייתי כבר בצומת נתניה ולא היה טעם לרדת מן האוטובוס ולחזור לביתי. לא הקדשתי מחשבה על טיבו של הכושי שלה. מבחינתי, כושי, היה מי שעובד בעבודות בהן הועסק מיטב הנוער וללא קשר לצבע העור. בזמן ההוא, היתה רווחת למדי התופעה של סטודנטים המממנים עצמם בעבודות נקיון ולכן הופתעתי למראה הכושי האמיתי ולא זה הלבן לו ציפיתי. לנו, בקציר, היו הערבים, ומה ידענו מכושים אמיתיים מלבד אלה שהוצגו לפנינו ב"אוהל הדוד תום" וב"שורשים"?

A year later, I met someone I liked. On one of my visits to her home, which was located in a northern neighbourhood in the big city, she apologized for the nigger being late and there was no choice – he would be cleaning during "our" time. I was already at Netanya junction and there was no point in getting off the bus and returning home. I did not give a thought about her nigger. As far as I was concerned, a nigger was someone who worked in the jobs in which the best of the youth was employed, regardless of the colour of the skin. At that time, the phenomenon of self-financing students by cleaning jobs was quite common, so I was surprised to the sight of the real nigger rather than the white one I had expected. We, in Katzir, we had the Arabs, and what did we know of real niggers except those presented before us in "Uncle Tom's Cabin" and "Roots"?

אולי אני יוצאת דופן, אבל תמיד היתה לי חולשה לזרים מכל המינים והסוגים, אין לי מושג למה. עולמות שונים מזה המוכר לי, תמיד שָׁבוּ את דמיוני והלהיבו אותי. היו לי מליון שאלות לשאול, אך הוא דיבר אנגלית קלוקלת מאוד ובמבטא שאי אפשר היה להבין, כך שנסיונותי ללמוד מאין בא, היכן הוא מתגורר ועוד ועוד ועוד – פשוט לא צלחו. אבל הוא הרי לא בא לפטפט. מנסיוני עם העובדים אצלנו, ידעתי לשאול את המארחת שלי אם יש לו אישור עבודה. הרמת גבותיה הבהירה לי שהנושא לא נבדק והיא מעדיפה לא לחקור ולא לדעת. חֲבֵרתה שמעסיקה אותו, המליצה לה עליו שהוא מנקה היטב ורק את הלכלוך. מבחינתה – זה היה העיקר.

I may be exceptional, but I have always had a weakness for foreigners of all kinds and sorts, I have no idea why. Worlds different from the one I know, have always set my imagination and excited me. I had a million questions to ask, but he spoke very bad English and an with an accent that could not be understood, so my attempts to learn where he came from, where he lived and more and more and more – just did not work. But he did not come to chat. From my experience with the workers in the place I live, I knew to ask my hostess if he had a work permit. Raising her eyebrows made it clear to me that the subject had not been examined and she preferred not to investigate or to know. Her friend who employs him, recommended him to her that he cleans well and only the dirt. For her – that was the main thing.

אז שלא יגידו לנו ש"הבעיה" התחילה רק לאחרונה. היא קיימת לפחות 14 שנים. נכון, המספרים אז היו קטנים בהרבה, אך לא סוד הוא שאם אין מטפלים בבעיה בעודה באִיבָּה – היא לא תעלם, אלא תתפח לממדים מפלצתיים.

So they should not tell us that that the "problem" has just started recently. It exists for at least 14 years. True, the numbers were much smaller at the time, but it is no secret that if the problem is not dealt with while it is in small – it will not disappear, but will expand into monstrous proportions.

תל-אביב 2012, השכונות הדרומיות. מה קרה לנו? אנה הגענו? הלסדום הפכנו? הלעמורה היינו? הַלְנאצים ימח שמם וזכרם? אחרי נצחוננו ב-1967 על הקמים עלינו להשמידנו, כשפרופסור ישעיהו ליבוביץ הזהיר אותנו ש"הכיבוש משחית", לא ידענו להעריך את דבריו ולהערך בשביל למנוע את הרעות החולות שנולדו לנו מזה. תוכניתו של אמנון לוי על המתרחש בתחנה המרכזית בת"א לא העירה אף אחד מתרדמתו ולא גרמה לאיש בממשלתנו לנהוג באחריות ולפי המצופה ממנה כדי לפעול בהגינות למעננו ולמען המתגוררים בקרבנו. אטימות מוחלטת! עד שהרגע הבלתי נמנע הגיע והכל מתפוצץ לנו בָּפָּנים המכוערות שלנו.

ועכשו מה? גירוש למחנות ריכוז של הגֵרים השוכנים בשערינו? השמדה שיטתית ופתרון סופי?

אין כאן ענין של "הם", אלא של "אנחנו" ואיך אנו מתיחסים אל עצמנו – האם בכבוד, האם בהגינות, ביושר, באנושיות? "הם", למי שאינו מבין, בני אדם כמונו, גם אם באו מתרבות שונה וצבע עורם אינו כשלנו. האין זה מובן מאליו ש"הם" זכאים ליחס אנושי? מי מאיתנו מסוגל להבין באמת איך זה להיות זר בארץ נוכריה, לישון על הקרקע, תחת כיפת השמיים, כשמעל יורה גשם מקפיא ו/או קופחת שמש? למה מגיע להם לחוות זאת?

לאסוננו, יש לנו שר פנים צבוע שבמקום למלא את תפקידו בנאמנות (נו, הרי אין הוא שונה משאר מלחכי פנכתו של הביבי), עסוק בשנאת מי שאינו נמנע עם  בני עדתו, החסידים השוטים והעיוורים (הישנן לסביות המצביעות לש"ס? טפו!) והורס במדינתנו כל חלקה טובה (לא נשכח לו את אסון השרפה בכרמל!). אולי תמים מצדי לצפות מאדם דתי לנהוג על פי צווי אמונתו ולהיות ישר והוגן. ומה עם "ואהבת לרעך כמוך"? גם אם מאן דהוא אינו מאמין באמונתך הטפלה, הוא עדיין בן אנוש ונברא בצלם אלוקים, זה שאין לאלי ישי הבזוי ולבני בריתו בעלוּת יחידה עליו. השם הוא של כולם, גם של אלה שאינם מתנדנדים בדבקות ועצמותיהם אינן רוחפות בתפילות מעושות.

אמא שלי זצ"ל היתה מכנה כל רשע "היטלר". לוא היתה חיה וצופה בתמונות ההזויות, הבלתי נתפשות, היתה מכנה את מירי רגב בשם "היטלרית" ואת מיכאל בן ארי "היטלר", בגלל ההסתה הפרועה שלהם שאין לה דבר וחצי דבר עם אנושיות אמיתית. מפאת כבודן של החיות, לא אכנה את השניים הללו "בהמות". כניצולת שואה, השתדלה אמי כל חייה לנהוג בהגינות באנשים, גם אם אלה לא היו "משלנו", מעדת הפולנים.

איך אמרה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי בהופעה הנהדרת שלה ב"השרדות": "אנחנו לא חיים כאן באוטופיה הזו שהשופט חשין שאף אליה – שאדם לאדם מלאך. זאב – וחרא זאב!" ו"ככל שהכרתי יותר אנשים, כך גדלה חיבתי לכלבים." אני מלאת כבוד אליה. אוהבת את הרטוריקה ואת העברית המצוינת שלה.

חומר למחשבה:

כדאי לזכור שאנחנו כאן רק באופן זמני וממליצה לשאוב השראה מן השיר הבא:

The Moment

The moment when, after many years
,of hard work and a long voyage
,you stand in the centre of your room
,house, half-acre, square mile, island, country
,knowing at last how you got there
,and say, I own this

is the same moment when the trees unloose
,their soft arms from around you
,the birds take back their language
,the cliffs fissure and collapse
the air moves back from you like a wave
.and you can't breathe

.No, they whisper. You own nothing
You were a visitor, time after time
.climbing the hill, planting the flag, proclaiming
.We never belonged to you
.You never found us
.It was always the other way round

 Margaret Atwood

קישורים מומלצים:

1. מדינת התחנה המרכזית אמנון לוי, פנים אמיתיות
2. בוקר שגרתי בתחנה המרכזית בני ציפר
3. המהומות בת"א אילן ליאור
4. פליטי עבודה סודנים חוצים את הגבול אתר עונ"ש (עונג שבת)
5. חברת הכנסת מירי רגב! מתוך ארץ נהדרת
6. הגֵר אשר בשעריך אראל סגל באתר תורה
7. הנכרי והגֵר במקרא ד"ר מרדכי זר-כבוד באתר הספריה הוירטואלית של מטח
8. הכיבוש משחית – ההבט התורני הרב יחזקאל פרנקל
9. הכיבוש משחית ומה עוד? הרב אלישע אבינר
10. על התגשמות נבואתו של פרופסור ליבוביץ אורה לב-רון
11. בזכות המשתמטים מאיר מרגלית באתר פרופיל חדש
12. כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה יעל ברדה באתר העוקץ

די כבר !!! Enough Already

© משה בלולו

אחת ליומיים בערך אני חוטפת את הדכאון של החיים שלי בגלל מה שקורה פה (אלימות, טייקונים, גנבות, מעילות וכיוצא באלה מרעין בישין שלצערנו כולנו מכירות) ורוצה לשים קץ לכל זה. כמה אפשר לסבול? בשביל מה להתענות? אם אהיה כאן ואם לאו – מאי נפקא מינה? מישהי פחות, למי זה ישנה? איך פתח הנזיר עם הפרארי את הרצאתו: "Who will cry when you die?"

Every other day or so, I get the depression of my life because of what is going on here (violence, tycoons, theft, and so forth evils that unfortunately we all know) and I wish to put an end to it all. How much can one tolerate? What to be tortured for? Whether I am here or not – does it matter? Somebody less, who will it matter? How the monk with the Ferrari began his lecture: "Who will cry when you die?

מצאתי שהתרופה היחידה לזה, היא לצאת לגינה ולעבוד את האדמה, כל עוד יש לי הזדמנות ולפני שהארץ תחרב לנו בידי הרשעים. לא שזה עוזר הרבה, משום שכשאני גומרת בקושי לעקור את העשבים השוטים במקום אחד, צצים להם חדשים ורבים במקומות נוספים. כמו חברי הכנסת והשרים המתרבים על חשבוננו ללא סיבה, מלבד אחת: אנו משקים אותם ומאפשרים זאת. נחמה פורתא אני מוצאת בכך שלפחות אינני יושבת מול המחשב מן הבוקר עד הערב ופעילות גופנית אולי תמנע/תעכב אוסטאופורוזיס, לא עלינו ולא על בני ביתנו (אפשר רק לקוות…).

I found that the only remedy for this is to go out to my garden and work the land, as long as I have a chance and before our land will be destroyed by the evils. Not that it helps much, because when I barely finish to pull out the weeds in one place, new ones pop up in many other places. Like the members of the Knesset and the ministers who multiply at our expense for no reason other than one: we water them and allow it. A little comfort I find that at least I do not sit in front of the computer from morning to evening and physical activity may prevent/delay osteoporosis, neither us nor our loved ones (we can but hope…).

בוקר אחד אַת קמה ושומעת פתאום דיבורים על בחירות. כאילו שאין פתרון אחר לצרות שלנו. מה מונע מן הממשלה המכהנת להוציא דברים אל הפועל לטובתנו? אנחנו, הא/נשים הפשוטים/ות, הממוצעות, הלא-מתערממות, המנסות לצוף על אף נסיונותיה העקשים של הממשלה הזו להטביענו, איננו רוצות הרבה – מה אנחנו, טייקונים? מה שאנו רוצות, זה חיים שׁלֵוִים, כאלה שיאפשרו לנו שקט ליצור. רוצות בטחון כלכלי, דֵי לחם ומים לקיים את הנפש, גג מעל הראש. האם זה יותר מדי לבקש?

One morning you get up and suddenly hear talks about elections. As if there is no other solution to our problems. What is preventing the incumbent government from putting things into practice in our favour? We, the simple, average, unassuming people who try to surface despite this government's stubborn attempts to drown us, do not want much – what are we, tycoons? What we want is a peaceful life, such that will allow us to create in peace. We want financial security, enough bread and water to sustain the soul, a roof over our heads. Is it too much to ask for?

עד שהכנו עצמנו להתמודד עם מִסמוּס המחאה החברתית בתהליך הזה של הבחירות, ניסינו להתארגן בהמונינו לקראת מחאות הקיץ, והנה, שוב בוקר רע ואגרוף נוסף בפרצוף: קואליציה מקיר לקיר כמעט, כזו שתהרוס את המדינה היקרה שלנו ותחרוץ את גורלנו לשבט. אתם שם למעלה, אתם שומעים??? אנחנו רוצות לחיות!!! ואיפה הנשים בקואליציה הזו? איפה קולן של מחצית מן האוכלוסיה? למה אין אנו קמות ומוחות ומונעות את האסון הזה?

By the time we prepared ourselves to deal with melting the social protest with this election process, we tried to organize ourselves massively for the summer protests, and here, again a bad morning and another punch in the face: a nearly wall-to-wall coalition, such that would destroy our dear country and determined our destiny for the worst. You up there, do you hear??? We want to live!!! And where are the women in this coalition? Where is the voice of half the population? Why don't we rise up and prevent this catastrophe?

ייחלנו לשינוי, אך לא לזה פיללנו. לא רצינו ממשלת זכרים חסרי רסן שהולכת להמיט עלינו אסון רק משום שכל אחד מהם מְתַחְמֵן איך להראות לַכל עד כמה שלו גדול יותר. חבורת צמאי-הדם הלזו, השׂשה אלי-קרב, לא תיתן פתרונות מעשיים לצרות האמיתיות שלנו, אלא תסיט את השיח הציבורי – הדורש חיים טובים ובטוחים (הן כלכלית והן למניעת האלימות הגואה עלינו לכלותנו) – לקולות של צופרי מלחמה. לזה כבר יהיה תקציב. במקום להעביר כספים למקומות בהם הם נדרשים – לרווחה כלכלית לכולנו – יישפכו דמים לשוא.

We hoped for change, but that was not what we hoped for. We did not want an unbridled government of males that was going to bring disaster upon us just because each of them manipulates how to show everybody how his is bigger. This blood-thirsty gang, that rushes to fight, will not give practical solutions to our real problems, but will divert the public discourse – which requires a good and secure life (both economically and in order to prevent the violence that is rising on us to extinction) – into the sounds of war sirens. To that they will have a budget of course. Instead of transferring monies to the places where they are needed – economic welfare for all of us – blood will be shed in vain.

מי שמאמין/נה להסכם הקואליציוני בין הליכוד לקדימה – היא במקרה הטוב תמימה ובזה הרע – טפשה שלא למדה מהעבר. ממתי הסכם חתום הוא בסיס לעשיה אמיתית של הממשלה והכנסת? האם לא היו הסכמים קודמים שדיברו על פעילות העומדים בראשנו למען רווחת העם? מה נעשָׂה עד כה מלבד הצמדות לכסאות בדבקות?

Anyone who believes in the coalition agreement between the Likud and Kadima – is at best innocent and at bad – a fool who has not learned from the past. Since when has a signed agreement been the basis for real action by the government and the Knesset? Where not there previous agreements that spoke of the activities of our leaders for the welfare of the people? What has been done by them so far apart from clinging to chairs?

והכי מרגיז – למה זה נרקח אמש וקמנו לזה הבוקר? למה לא קודם לכן? עכשו נצטרך לחכות שבוע שלם עד שב"ארץ נהדרת" יעשו מזה מעדנים.

And most irritating – why was it concocted last night and we got up to it this morning? Why not earlier? Now we will have to wait a whole week for the "Wonderful Country" to make delicacies out of this.

במשפט אחד:

יש עוד אור בחוץ. הולכת לנכש כמה שיותר עשבים שוטים כדי להספיק עד שהחשכה תרד עלינו.

In one sentence:

There is still light outside. Going to weed as many weeds as I'll manage before the darkness fell on us.

© משה בלולו

למי ששכחה איך נראה קיץ תשע"א: מרד הנפילים

For those who have forgotten how the summer of 2011 looked like: Atlas Shrugged

פנינה

מאז מצאה ידידתי שבגולה שהיא אינה לבד וכי למשפחתה עצים רבים, ממש יער, היא החלה לבנות את העץ שלה וממשיכה לטפחו בשקדנות רבה. במסגרת עדכוניה היא הגיעה לְשֵם שלא הכירה קודם לכן.

"?Is there such a name as Pnina" היא שואלת אותי, המיצגת את ישראל והשמות העבריים.

"אוֹף קוֹרס", אני עונה ומתרגמת לה בנאמנות (כמובן לאחר שאני קדה אפיים ארצה בפני הוד מעלתה), "אִיט מִינס פֶּרְל."

"Oh, Pearl", מצטיירת הבנה בפניה והיא מתחילה לשיר לי: "Pearl's a singer".

"נֶבֶר הֶרֱד זִיס סוֹנְג אין מיין לייף", אני מצהירה בהיבליש. "הוּ סינגס זיס?"

"?Oh? Don't you know" היא מביעה את פליאתה. "!She's a classic"

"נוּ, קלאסיק אוֹר נוֹט, הוּ אִיז שִׁי?"

"!I find it hard to believe that you didn't hear about Elkie Brooks"

נו, מה לעשות וגדלתי בארץ ולא בנכר? "או? נֶבֶר הֶרֱד אֶבָּאוּט הֶר אַייזֶר. פוֹר מי, פֶּרל איז זֶה וַאן אֶנד אוֹנלִי – זֶה ג'אניס!" ואני מתחילה לשיר לה במלוא קולי את Mercedes Benz של אהובתי הנצחית.

"!Oh good Lord" מגלגלת ידידתי את עיניה לשמיים ברחמים, "!You are so backwards there"

"וֶל, אַפְטֶר אוֹל, וִי יזרעאליז לִיב אִין זֶה דֶזֶרְט, דונט וי?"

"Here, look it up", היא שולחת לי קישור.

נו, סִקרנה אותי ואני קוראת בשקדנות, שמחה ללמוד חומר חדש, בעיקר אם זה על מוזיקה.

"A nice Jewish girl", מעירה הבקיאה. "?How come you never heard about her"

התנצלתי בהכנעה והסברתי שבתקופתי (זו שיְלדַי מכנים "מהתנ"ך" ואותי מתארים כְּבִתָהּ של חוה אֵם כל חי), כל הידע בא ממה שהרדיו השמיע לנו ומה לעשות – אם שידרו אותה, זה היה כנראה בשעות שלא האזנתי (מדי פעם גם ביקרתי בבית הספר ולא הייתי צמודה אז לרדיו), כך שהלה לא הגיעה לידיעתי, ואני הרי מחשיבה עצמי כבקיאה בשירים שליוו את ילדותי ונעורי וגם קצת אחרי כן 😉

אז הנה, למדתי דבר חדש. עליתי ליוטיוב ומצאתי כמה שירים שלה שדוקא כן שמעתי לפני כן, אך לא ידעתי שהיא זו שמבצעת, משום שהכרתי ביצועים אחרים. לדוגמא, Fool, if you think it's over של Chris Rea:

או השיר שתמיד אהבתי: Don't cry out loud

הנה ביצוע ללהיט שלה, שלא ידעתי על קיומו, אך ברגע ששמעתיו, זה נשמע לי מוכר:

חפרתי ומצאתי ביצוע של נינה סימון, שאני חושבת שזה שהיה לי בראש:

או אולי זה המיוחד של ג'ף באקלי?

הנה גרסא יפה של השיר מפי Melissa Manchester, עוד זמרת שמעולם לא שמעתי את שמעה. מתה על הצילומים המקסימים!

בין הגרסאות שמצאתי לשיר הזה צץ שם נוסף שמעודי לא שמעתי לפני כן, אך כאן אני יכולה לומר להגנתי שזו זמרת צעירה ומארץ כזו, שאין סיכוי שישמיעו אצלנו. השבח לאינטרנט המקרב אותנו זו לזו: Rachelle Ann Go הקול המדהים שלה שבה את לבי מהצליל הראשון. הנה הביצוע שלה:

כדאי מאוד לשמוע את ריכוז שיריה (קישור 3) ובמיוחד את Honestly שמשמיעה ראשונה פשוט התאהבתי.

ואי אפשר בלי הדיוה הבלתי מעורערת עם הקול הענק מזה דורות שלעד תִנְעַד לנו בלב. איך הביצוע שלה מ-ד-הי-הי-הי-ם! אין, אין עליה, המיוחדת במינה, Dame Shirley Bassey:

מפנינה אחת נהיה לי אח"צ מלא במוזיקה מדהימה שאני אוהבת: רכה, רומנטית, נוגעת.

מוזיקה נוספת:

1. ריכוז של כמה משיריה של Elkie Brooks
2. Elkie Brooks live – הופעה של שירים מקסימים מאוד! הראשון הוא אחד מהאהובים עלי ביותר והאחרון הוא מחוה בקריצה ל- Mercedes Benz של הג'אניס.
3. ריכוז שיריה של Rachelle Ann Go פשוט להתרווח בנחת ולהקשיב. שירים מקסימים.
4. ריכוז שיריה של Dame Shirley Bassey
5. ריכוז שיריה של Melissa Manchester