הגֵר אשר בשעריך

מצבים של נוֹכְרוּת

"גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כ"ב; י"ח, ג')

בשנת 1997 יצא לי להיות נוכחת בפגישת עבודה בארגון לסבי במרכז תל-אביב. להן היה ברור מלכתחילה שאני לסבית ואילו אני בכלל לא ידעתי אז שאני כזו. אחת מהן, שמן הסתם מצאתי חן בעיניה (וכי יכול להיות אחרת?), חזרה ושנתה באוזני שאני לסבית לטנטית. אני, שמלים לועזיות הן אחת מנקודות התורפה הכי גדולות אצלי (בקושי מסתדרת עם המלים העבריות…), לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הרי ידוע לכל שאני חושבת לאט ולרוב טועה. הסוף היה שהבהרתי לנ"ל שהעובדה שכתבתי ספר לסבי, אין בה כדי להוכיח דבר וחצי דבר לגבי מה שאני וביקשתי ממנה להניח לי.

למחרת, עת התקשרתי לבדוק את נושא שיתוף הפעולה שלי איתן (שלשמו התכנסנו יחד), קיבלתי מקלחת קרה בנוסח: "אם אינך לסבית, אז מה את רוצה מאיתנו?" וכי מה יכולתי לרצות? הרי הוצאתי לאור ספר שיתאים לסדר היום שלהן וחשבתי (לתומי) שנפש האשה טובה מנעוריה והן תעזורנה לי להפיצו. הייתי מאוד תמימה. סברתי שיש אחוות נשים ואין לערב את נושא המגדר. הייתי בטוחה שהן, יותר מאחרים (לא סתם כתבתי "אחרים" בלשון זכר!), לא תעשנה לי את ששנוא עליהן. לא עזר לי דבר – הן הקיאו אותי מקרבן ומאז, אני משתדלת לא להתקרב להתכנסויות מן הסוג הנלוז הזה. הן אצלי טאבו. לא בא לי להיות גֵרָה בארצי.

שנה לאחר מכן, הכרתי מישהי שמצאה חן בעיני. באחד מביקורי בביתה ששכן בשכונה צפונית בעיר הגדולה, היא התנצלה על שהכושי מתאחר ואין ברירה – הוא ינקה בזמן "שלנו". הייתי כבר בצומת נתניה ולא היה טעם לרדת מן האוטובוס ולחזור לביתי. לא הקדשתי מחשבה על טיבו של הכושי שלה. מבחינתי, כושי, היה מי שעובד בעבודות בהן הועסק מיטב הנוער וללא קשר לצבע העור. בזמן ההוא, היתה רווחת למדי התופעה של סטודנטים המממנים עצמם בעבודות נקיון ולכן הופתעתי למראה הכושי האמיתי ולא זה הלבן לו ציפיתי. לנו, בקציר, היו הערבים, ומה ידענו מכושים אמיתיים מלבד אלה שהוצגו לפנינו ב"אוהל הדוד תום" וב"שורשים"?

אולי אני יוצאת דופן, אבל תמיד היתה לי חולשה לזרים מכל המינים והסוגים, אין לי מושג למה. עולמות שונים מזה המוכר לי, שָׁבוּ את דמיוני והלהיבו אותי. היו לי מליון שאלות לשאול, אך הוא דיבר אנגלית קלוקלת מאוד ובמבטא שאי אפשר היה להבין, כך שנסיונותי ללמוד מאין בא, היכן הוא מתגורר ועוד ועוד ועוד – פשוט לא צלחו. אבל הוא הרי לא בא לפטפט. מנסיוני עם העובדים אצלנו, ידעתי לשאול את המארחת שלי אם יש לו אישור עבודה. הרמת גבותיה הבהירה לי שהנושא לא נבדק והיא מעדיפה לא לחקור ולא לדעת. חֲבֵרתה שמעסיקה אותו, המליצה לה עליו שהוא מנקה היטב ורק את הלכלוך ומבחינתה – זה העיקר.

אז שלא יגידו לנו ש"הבעיה" התחילה רק לאחרונה. היא קיימת לפחות 14 שנים. נכון, המספרים אז היו קטנים בהרבה, אך לא סוד הוא שאם אין מטפלים בבעיה בעודה באִיבָּה – היא לא תעלם, אלא תתפח לממדים מפלצתיים.

תל-אביב 2012, השכונות הדרומיות. מה קרה לנו? אנה הגענו? הלסדום הפכנו? הלעמורה היינו? הַלְנאצים ימח שמם וזכרם? אחרי נצחוננו ב-1967 על הקמים עלינו להשמידנו, כשפרופסור ישעיהו ליבוביץ הזהיר אותנו ש"הכיבוש משחית", לא ידענו להעריך את דבריו ולהערך בשביל למנוע את הרעות החולות שנולדו לנו מזה. תוכניתו של אמנון לוי על המתרחש בתחנה המרכזית בת"א לא העירה אף אחד מתרדמתו ולא גרמה לאיש בממשלתנו לנהוג באחריות ולפי המצופה ממנה כדי לפעול בהגינות למעננו ולמען המתגוררים בקרבנו. אטימות מוחלטת! עד שהרגע הבלתי נמנע הגיע והכל מתפוצץ לנו בָּפָּנים המכוערות שלנו.

ועכשו מה? גירוש למחנות ריכוז של הגֵרים השוכנים בשערינו? השמדה שיטתית ופתרון סופי?

אין כאן ענין של "הם", אלא של "אנחנו" ואיך אנו מתיחסים אל עצמנו – האם בכבוד, האם בהגינות, ביושר, באנושיות? "הם", למי שאינו מבין, בני אדם כמונו, גם אם באו מתרבות שונה וצבע עורם אינו כשלנו. האין זה מובן מאליו ש"הם" זכאים ליחס אנושי? מי מאיתנו מסוגל להבין באמת איך זה להיות זר בארץ נוכריה, לישון על הקרקע, תחת כיפת השמיים, כשמעל יורה גשם מקפיא ו/או קופחת שמש? למה מגיע להם לחוות זאת?

לאסוננו, יש לנו שר פנים צבוע שבמקום למלא את תפקידו בנאמנות (נו, הרי אין הוא שונה משאר מלחכי פנכתו של הביבי), עסוק בשנאת מי שאינו נמנע עם  בני עדתו, החסידים השוטים והעיוורים (הישנן לסביות המצביעות לש"ס? טפו!) והורס במדינתנו כל חלקה טובה (לא נשכח לו את אסון השרפה בכרמל!). אולי תמים מצדי לצפות מאדם דתי לנהוג על פי צווי אמונתו ולהיות ישר והוגן. ומה עם "ואהבת לרעך כמוך"? גם אם מאן דהוא אינו מאמין באמונתך הטפלה, הוא עדיין בן אנוש ונברא בצלם אלוקים, זה שאין לאלי ישי הבזוי ולבני בריתו בעלוּת יחידה עליו. השם הוא של כולם, גם של אלה שאינם מתנדנדים בדבקות ועצמותיהם אינן רוחפות בתפילות מעושות.

אמא שלי זצ"ל היתה מכנה כל רשע "היטלר". לוא היתה חיה וצופה בתמונות ההזויות, הבלתי נתפשות, היתה מכנה את מירי רגב בשם "היטלרית" ואת מיכאל בן ארי "היטלר", בגלל ההסתה הפרועה שלהם שאין לה דבר וחצי דבר עם אנושיות אמיתית. מפאת כבודן של החיות, לא אכנה את השניים הללו "בהמות". כניצולת שואה, השתדלה אמי כל חייה לנהוג בהגינות באנשים, גם אם אלה לא היו "משלנו", מעדת הפולנים.

איך אמרה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי בהופעה הנהדרת שלה ב"השרדות": "אנחנו לא חיים כאן באוטופיה הזו שהשופט חשין שאף אליה – שאדם לאדם מלאך. זאב – וחרא זאב!" ו"ככל שהכרתי יותר אנשים, כך גדלה חיבתי לכלבים." אני מלאת כבוד אליה. אוהבת את הרטוריקה ואת העברית המצוינת שלה.

חומר למחשבה:

כדאי לזכור שאנחנו כאן רק באופן זמני וממליצה לשאוב השראה מן השיר הבא:

The Moment

The moment when, after many years
,of hard work and a long voyage
,you stand in the centre of your room
,house, half-acre, square mile, island, country
,knowing at last how you got there
,and say, I own this

is the same moment when the trees unloose
,their soft arms from around you
,the birds take back their language
,the cliffs fissure and collapse
the air moves back from you like a wave
.and you can't breathe

.No, they whisper. You own nothing
You were a visitor, time after time
.climbing the hill, planting the flag, proclaiming
.We never belonged to you
.You never found us
.It was always the other way round

 Margaret Atwood

קישורים מומלצים:

  1. מדינת התחנה המרכזית אמנון לוי, פנים אמיתיות
  2. בוקר שגרתי בתחנה המרכזית בני ציפר
  3. המהומות בת"א אילן ליאור
  4. פליטי עבודה סודנים חוצים את הגבול אתר עונ"ש (עונג שבת)
  5. חברת הכנסת מירי רגב! מתוך ארץ נהדרת
  6. הגֵר אשר בשעריך אראל סגל באתר תורה
  7. הנכרי והגֵר במקרא ד"ר מרדכי זר-כבוד באתר הספריה הוירטואלית של מטח
  8. הכיבוש משחית – ההבט התורני הרב יחזקאל פרנקל
  9. הכיבוש משחית ומה עוד? הרב אלישע אבינר
  10. על התגשמות נבואתו של פרופסור ליבוביץ אורה לב-רון
  11. בזכות המשתמטים מאיר מרגלית באתר פרופיל חדש
  12. כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה יעל ברדה באתר העוקץ
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 27 במאי 2012 at 8:48

    קודם כל חג שמח! הנושא אכן מעיק ביותר שכן לא מדובר רק בעובדים-מסתננים אלא במכלול שבו אנחנו לא יוצאים טוב, וזאת בלשון המעטה. יוצא לי לעתים לצפות בטלוויזיה שאותה החרמתי כמעט סופית לטובת עדכונים מאתר עיתון הארץ. אבל יוצא לי פה ושם בחדר כושר להיחשף למה שהתקשורת משדרת לנו על האקטואליה. צפיתי במירי רגב מנצחת על מקהלת המפגינים והזדעזעתי. עלו בי זכרונות מרים משנות ה-90 ערב רצח רבין…
    הבה נתפכח ונודה שהפכנו לעם ברברי. הדרך שלנו להתמודד עם המציאות מוכתבת על ידי ממשלת "המלך ביבי". יותר ממחצית העם מגוייס ומכור לאיש.
    אני מרגישה כמוך אבל לצערי נדמה לי שאנחנו במיעוט.

  • שרון הר פז  On 28 במאי 2012 at 10:52

    בוקר טוב! גם מיעוט יכול לשנות ולמשוך לכיוון חיובי. השאלה כיצד עושים זאת צריכה מחשבה כדי שנגיע לסוף מעשה בצורה טובה ונכונה

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: