הגֵר אשר בשעריך The Foreigner Residing at your Gates

מצבים של נוֹכְרוּת

Situations of Alienation

"גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כ"ב; י"ח, ג')

"A foreigner I lived in a foreign land" (Exodus 2, 22; 18, 3)

בשנת 1997 יצא לי להיות נוכחת בפגישת עבודה בארגון לסבי במרכז תל-אביב. להן היה ברור מלכתחילה שאני לסבית ואילו אני בכלל לא ידעתי אז שאני כזו. אחת מהן, שמן הסתם מצאתי חן בעיניה (וכי יכול להיות אחרת?), חזרה ושנתה באוזני שאני לסבית לטנטית. אני, שמלים לועזיות הן אחת מנקודות התורפה הכי גדולות אצלי (בקושי מסתדרת עם המלים העבריות…), לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הרי ידוע לכל שאני חושבת לאט ולרוב טועה. הסוף היה שהבהרתי לנ"ל שהעובדה שכתבתי ספר לסבי, אין בה כדי להוכיח דבר וחצי דבר לגבי מה שאני וביקשתי ממנה להניח לי.

In 1997, I was invited to attend a working meeting at a lesbian organization in central Tel Aviv. It was clear to them from the start that I was a lesbian, and I did not even know then that I was. One of them, which must have liked me (how could it be otherwise?), repeated to me that I was a latent lesbian. I, who one of the biggest weak points is words in a foreign language (I barely manage with the Hebrew words…), I did not understand what she wanted from me. After all, it is known to all that I think slowly and often wrong. The end was that I made it clear to the above that the fact that I had written a lesbian book, did not prove anything about what I was and I asked her to leave me alone.

למחרת, עת התקשרתי לבדוק את נושא שיתוף הפעולה שלי איתן (שלשמו התכנסנו יחד), קיבלתי מקלחת קרה בנוסח: "אם אינך לסבית, אז מה את רוצה מאיתנו?" וכי מה יכולתי לרצות? הרי הוצאתי לאור ספר שיתאים לסדר היום שלהן וחשבתי (לתומי) שנפש האשה טובה מנעוריה והן תעזורנה לי להפיצו. הייתי מאוד תמימה. סברתי שיש אחוות נשים ואין לערב את נושא המגדר. הייתי בטוחה שהן, יותר מאחרים (לא סתם כתבתי "אחרים" בלשון זכר!), לא תעשנה לי את ששנוא עליהן. לא עזר לי דבר – הן הקיאו אותי מקרבן ומאז, אני משתדלת לא להתקרב להתכנסויות מן הסוג הנלוז הזה. הן אצלי טאבו. לא בא לי להיות גֵרָה בארצי.

The next day, when I called to check on the subject of my cooperation with them (for which we got together), I received a cold shower in the following wording: "If you are not a lesbian, then what do you want from us?" What could I want? After all, I published a book that would suit their agenda and I thought (innocently) that the woman's soul was good since her adolescence and that they would help me distribute it. I was very naïve. I thought there was a sisterhood of women and gender should not be involved. I was sure that they, more than others (I did not just write "others" in vain!), would not do to me what they shouldn't. Nothing helped me – they excluded me from their actions, and since then I've tried not to get near to that kind of crooked gatherings. For me, they are taboo. I do not feel like being a foreigner in my country.

שנה לאחר מכן, הכרתי מישהי שמצאה חן בעיני. באחד מביקורי בביתה ששכן בשכונה צפונית בעיר הגדולה, היא התנצלה על שהכושי מתאחר ואין ברירה – הוא ינקה בזמן "שלנו". הייתי כבר בצומת נתניה ולא היה טעם לרדת מן האוטובוס ולחזור לביתי. לא הקדשתי מחשבה על טיבו של הכושי שלה. מבחינתי, כושי, היה מי שעובד בעבודות בהן הועסק מיטב הנוער וללא קשר לצבע העור. בזמן ההוא, היתה רווחת למדי התופעה של סטודנטים המממנים עצמם בעבודות נקיון ולכן הופתעתי למראה הכושי האמיתי ולא זה הלבן לו ציפיתי. לנו, בקציר, היו הערבים, ומה ידענו מכושים אמיתיים מלבד אלה שהוצגו לפנינו ב"אוהל הדוד תום" וב"שורשים"?

A year later, I met someone I liked. On one of my visits to her home, which was located in a northern neighbourhood in the big city, she apologized for the nigger being late and there was no choice – he would be cleaning during "our" time. I was already at Netanya junction and there was no point in getting off the bus and returning home. I did not give a thought about her nigger. As far as I was concerned, a nigger was someone who worked in the jobs in which the best of the youth was employed, regardless of the colour of the skin. At that time, the phenomenon of self-financing students by cleaning jobs was quite common, so I was surprised to the sight of the real nigger rather than the white one I had expected. We, in Katzir, we had the Arabs, and what did we know of real niggers except those presented before us in "Uncle Tom's Cabin" and "Roots"?

אולי אני יוצאת דופן, אבל תמיד היתה לי חולשה לזרים מכל המינים והסוגים, אין לי מושג למה. עולמות שונים מזה המוכר לי, תמיד שָׁבוּ את דמיוני והלהיבו אותי. היו לי מליון שאלות לשאול, אך הוא דיבר אנגלית קלוקלת מאוד ובמבטא שאי אפשר היה להבין, כך שנסיונותי ללמוד מאין בא, היכן הוא מתגורר ועוד ועוד ועוד – פשוט לא צלחו. אבל הוא הרי לא בא לפטפט. מנסיוני עם העובדים אצלנו, ידעתי לשאול את המארחת שלי אם יש לו אישור עבודה. הרמת גבותיה הבהירה לי שהנושא לא נבדק והיא מעדיפה לא לחקור ולא לדעת. חֲבֵרתה שמעסיקה אותו, המליצה לה עליו שהוא מנקה היטב ורק את הלכלוך. מבחינתה – זה היה העיקר.

I may be exceptional, but I have always had a weakness for foreigners of all kinds and sorts, I have no idea why. Worlds different from the one I know, have always set my imagination and excited me. I had a million questions to ask, but he spoke very bad English and an with an accent that could not be understood, so my attempts to learn where he came from, where he lived and more and more and more – just did not work. But he did not come to chat. From my experience with the workers in the place I live, I knew to ask my hostess if he had a work permit. Raising her eyebrows made it clear to me that the subject had not been examined and she preferred not to investigate or to know. Her friend who employs him, recommended him to her that he cleans well and only the dirt. For her – that was the main thing.

אז שלא יגידו לנו ש"הבעיה" התחילה רק לאחרונה. היא קיימת לפחות 14 שנים. נכון, המספרים אז היו קטנים בהרבה, אך לא סוד הוא שאם אין מטפלים בבעיה בעודה באִיבָּה – היא לא תעלם, אלא תתפח לממדים מפלצתיים.

So they should not tell us that that the "problem" has just started recently. It exists for at least 14 years. True, the numbers were much smaller at the time, but it is no secret that if the problem is not dealt with while it is in small – it will not disappear, but will expand into monstrous proportions.

תל-אביב 2012, השכונות הדרומיות. מה קרה לנו? אנה הגענו? הלסדום הפכנו? הלעמורה היינו? הַלְנאצים ימח שמם וזכרם? אחרי נצחוננו ב-1967 על הקמים עלינו להשמידנו, כשפרופסור ישעיהו ליבוביץ הזהיר אותנו ש"הכיבוש משחית", לא ידענו להעריך את דבריו ולהערך בשביל למנוע את הרעות החולות שנולדו לנו מזה. תוכניתו של אמנון לוי על המתרחש בתחנה המרכזית בת"א לא העירה אף אחד מתרדמתו ולא גרמה לאיש בממשלתנו לנהוג באחריות ולפי המצופה ממנה כדי לפעול בהגינות למעננו ולמען המתגוררים בקרבנו. אטימות מוחלטת! עד שהרגע הבלתי נמנע הגיע והכל מתפוצץ לנו בָּפָּנים המכוערות שלנו.

ועכשו מה? גירוש למחנות ריכוז של הגֵרים השוכנים בשערינו? השמדה שיטתית ופתרון סופי?

אין כאן ענין של "הם", אלא של "אנחנו" ואיך אנו מתיחסים אל עצמנו – האם בכבוד, האם בהגינות, ביושר, באנושיות? "הם", למי שאינו מבין, בני אדם כמונו, גם אם באו מתרבות שונה וצבע עורם אינו כשלנו. האין זה מובן מאליו ש"הם" זכאים ליחס אנושי? מי מאיתנו מסוגל להבין באמת איך זה להיות זר בארץ נוכריה, לישון על הקרקע, תחת כיפת השמיים, כשמעל יורה גשם מקפיא ו/או קופחת שמש? למה מגיע להם לחוות זאת?

לאסוננו, יש לנו שר פנים צבוע שבמקום למלא את תפקידו בנאמנות (נו, הרי אין הוא שונה משאר מלחכי פנכתו של הביבי), עסוק בשנאת מי שאינו נמנע עם  בני עדתו, החסידים השוטים והעיוורים (הישנן לסביות המצביעות לש"ס? טפו!) והורס במדינתנו כל חלקה טובה (לא נשכח לו את אסון השרפה בכרמל!). אולי תמים מצדי לצפות מאדם דתי לנהוג על פי צווי אמונתו ולהיות ישר והוגן. ומה עם "ואהבת לרעך כמוך"? גם אם מאן דהוא אינו מאמין באמונתך הטפלה, הוא עדיין בן אנוש ונברא בצלם אלוקים, זה שאין לאלי ישי הבזוי ולבני בריתו בעלוּת יחידה עליו. השם הוא של כולם, גם של אלה שאינם מתנדנדים בדבקות ועצמותיהם אינן רוחפות בתפילות מעושות.

אמא שלי זצ"ל היתה מכנה כל רשע "היטלר". לוא היתה חיה וצופה בתמונות ההזויות, הבלתי נתפשות, היתה מכנה את מירי רגב בשם "היטלרית" ואת מיכאל בן ארי "היטלר", בגלל ההסתה הפרועה שלהם שאין לה דבר וחצי דבר עם אנושיות אמיתית. מפאת כבודן של החיות, לא אכנה את השניים הללו "בהמות". כניצולת שואה, השתדלה אמי כל חייה לנהוג בהגינות באנשים, גם אם אלה לא היו "משלנו", מעדת הפולנים.

איך אמרה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי בהופעה הנהדרת שלה ב"השרדות": "אנחנו לא חיים כאן באוטופיה הזו שהשופט חשין שאף אליה – שאדם לאדם מלאך. זאב – וחרא זאב!" ו"ככל שהכרתי יותר אנשים, כך גדלה חיבתי לכלבים." אני מלאת כבוד אליה. אוהבת את הרטוריקה ואת העברית המצוינת שלה.

חומר למחשבה:

כדאי לזכור שאנחנו כאן רק באופן זמני וממליצה לשאוב השראה מן השיר הבא:

The Moment

The moment when, after many years
,of hard work and a long voyage
,you stand in the centre of your room
,house, half-acre, square mile, island, country
,knowing at last how you got there
,and say, I own this

is the same moment when the trees unloose
,their soft arms from around you
,the birds take back their language
,the cliffs fissure and collapse
the air moves back from you like a wave
.and you can't breathe

.No, they whisper. You own nothing
You were a visitor, time after time
.climbing the hill, planting the flag, proclaiming
.We never belonged to you
.You never found us
.It was always the other way round

 Margaret Atwood

קישורים מומלצים:

  1. מדינת התחנה המרכזית אמנון לוי, פנים אמיתיות
  2. בוקר שגרתי בתחנה המרכזית בני ציפר
  3. המהומות בת"א אילן ליאור
  4. פליטי עבודה סודנים חוצים את הגבול אתר עונ"ש (עונג שבת)
  5. חברת הכנסת מירי רגב! מתוך ארץ נהדרת
  6. הגֵר אשר בשעריך אראל סגל באתר תורה
  7. הנכרי והגֵר במקרא ד"ר מרדכי זר-כבוד באתר הספריה הוירטואלית של מטח
  8. הכיבוש משחית – ההבט התורני הרב יחזקאל פרנקל
  9. הכיבוש משחית ומה עוד? הרב אלישע אבינר
  10. על התגשמות נבואתו של פרופסור ליבוביץ אורה לב-רון
  11. בזכות המשתמטים מאיר מרגלית באתר פרופיל חדש
  12. כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה יעל ברדה באתר העוקץ
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  ביום 28 במאי 2012 בשעה 10:52

    בוקר טוב! גם מיעוט יכול לשנות ולמשוך לכיוון חיובי. השאלה כיצד עושים זאת צריכה מחשבה כדי שנגיע לסוף מעשה בצורה טובה ונכונה

  • תרצה הכטר  ביום 27 במאי 2012 בשעה 8:48

    קודם כל חג שמח! הנושא אכן מעיק ביותר שכן לא מדובר רק בעובדים-מסתננים אלא במכלול שבו אנחנו לא יוצאים טוב, וזאת בלשון המעטה. יוצא לי לעתים לצפות בטלוויזיה שאותה החרמתי כמעט סופית לטובת עדכונים מאתר עיתון הארץ. אבל יוצא לי פה ושם בחדר כושר להיחשף למה שהתקשורת משדרת לנו על האקטואליה. צפיתי במירי רגב מנצחת על מקהלת המפגינים והזדעזעתי. עלו בי זכרונות מרים משנות ה-90 ערב רצח רבין…
    הבה נתפכח ונודה שהפכנו לעם ברברי. הדרך שלנו להתמודד עם המציאות מוכתבת על ידי ממשלת "המלך ביבי". יותר ממחצית העם מגוייס ומכור לאיש.
    אני מרגישה כמוך אבל לצערי נדמה לי שאנחנו במיעוט.

טרקבאקים

  • מאת סתו | הוזה מִלִים Hallucinating words ביום 8 באוקטובר 2018 בשעה 23:55

    […] איך לא קם כל העם כאיש אחד, מתעלם מן הגזרה המפגרת הזו של שר שלא ראוי לשרת אותנו (דמי הנרצחים עדיין הזועקים אלינו מן הפשלה בכרמל!!!) […]

  • מאת נשים בצהוב | הוזה מִלִים ביום 31 באוגוסט 2013 בשעה 23:55

    […] הגר אשר בשעריך הוזה מלים […]

  • מאת סתו | הוזה מִלִים ביום 25 ביולי 2013 בשעה 20:46

    […] איך לא קם כל העם כאיש אחד, מתעלם מן הגזרה המפגרת הזו של שר שלא ראוי לשרת אותנו (דמי הנרצחים עדיין הזועקים אלינו מן הפשלה בכרמל!!!) […]

  • מאת יום השואה הבינלאומי בפאריז « הוזה מִלִים ביום 28 בינואר 2013 בשעה 16:32

    […] הגר אשר בשעריך […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: