רגעי קסם

גרסא א'

חדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק. אקנה רק את שחסר לי, כי כמה אני מסוגלת לסחוב. השכנה שנהגה לקחת אותי איתה לקניות באופן קבוע, מזמן מצאה לה סידור אחר ואני מאלתרת.

מביטה ברשימה שבידי: חלב סויה לקפה של הבוקר, לחם מחיטה מלאה, קוטג', גבינה לבנה למריחה (אני נוהגת להוסיף לה פטרוזיליה/שמיר/שום/בצל – לפי החשק), מלח בישול, פלפל, קצת ירקות. לא יותר מדי לסחוב.

הקופאית מגהצת, אני חותמת ופונה עם השקיות לעבר היציאה.

"היי", טופחת לי מישהי על כתפי מאחור. "צריכה טרמפ הביתה?" אני מסתובבת. "מזמן לא התראינו", מחייכת השכנה הגרה בבית שממול ביתי. "לא היית בארץ הרבה זמן, מתי חזרת?"

אני מביטה בעגלתה העמוסה להתפקע וחושבת לעצמי שעיתוי זה דבר חשוב. לוא פגשתיה לפני שהתחלתי בקניה – יכולתי למלא אף אני מספר נכבד של מצרכים ולא להצטמצם. אולי עד שזו תעמיס את כל הכבודה על מכוניתה, אוכל לחזור ולהוסיף?

גרסא ב'

עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה. אני יכולה להספיק. נכנסת למרכולית בחדרה לקנות את שחסר בזו של קציר (כמעט הכל…). הבוקר נאלצתי לפתוח את היום עם קפה שחור, משום שנגמר לי חלב הסויה מופחת המתיקות (מה שאי אפשר להשיג במרכולית אצלנו) שאני מוסיפה לָנֵס המסורתי. בניגוד לאִמותַי וקודמותי, אינני מסוגלת להכיל קפה שחור מהול בחלב. את זה אני צריכה לשתות נקי ורצוי עם הל.

שתיים ועשרים. ארבע שקיות מלאות כל-טוב נאחזות באצבעותי בכל כוחן. "לא כבד לך? למה שלא תשימי בעגלה ותקחי לאוטו במקום לסחוב?" שואלת הקופאית באדיבות, שולחת ידיה ומנסה להוציא מיָדַי את הסלעים במטרה לְשָׁנְעָם בצורה פחות כואבת.

"אין לי רכב", אני עונה ומזיזה עצמי בקושי. "יש לי אוטובוס עוד כמה דקות, מוכרחה למהר."

היא אפילו אינה ממצמצת. "חכי שניה", היא מורה לי. "ידידיה!" היא קוראת לנער המסדר סחורה. "אתה יכול בבקשה לבוא רגע?" בנחישות היא משחררת את השקיות מידי ומניחה בתוך העגלה. "הוא יבוא איתך לתחנה ויחזיר את העגלה."

שתי דקות ואנחנו שם. אני טומנת בידיו שטר של 20 ₪ לשמח אותו. האוטובוס מגיע מיד וידידיה מזדרז ומעלה לי את השקיות. בחור מסור. מציינת לעצמי שבפעם הבאה שאבקר במרכולית, אפנה למנהל כדי לומר עליו ועל הקופאית מלה טובה.

הנהג נחמד אלי וממתין עד שאתישב. הוא אמנם ותיק, אך חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים. הזוג הקודם הסיע אותנו במשך כ-7 שנים וכנראה הגיע הזמן לחילופי גברֵי (אין נהגות בקו שלנו). אם היו שואלים אותנו, הנוסעים, זה לא היה קורה (החילופין, לא הנהגות. אלה, האחרונות, תתקבלנה בששון). נחמד שהנהגים מכירים אותך ועוצרים לך גם אם אינך בתחנה (שאגד לא יקרא את זה). עכשו צריך להכיר מחדש ולהתידד. עוד חידוש – הרדיו דולק ויש מוזיקה. הנהגים הקודמים העדיפו לשוחח עם הנוסעים לאורך כל הנסיעה.

And I love you so שר דון מקלין ברדיו ואני מזמזמת בכיף את השיר האהוב עלי. שמחתי לראות שהספסל שמאחורי הנהג פנוי. תמיד אהבתי לשבת מקדימה. נעים. רדיו, מוזיקה נעימה, רגעים של קסם.

צומת גן שמואל. השכן שלי עולה ושמח לשמוע ד"ש מארץ מוצאו בצורת שיר.

"בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ", רוקד ריקרדו באושר, שר עם הרדיו. הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. פנים מאירות, חיוכים רחבים נמתחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח טוב.

ריקרדו מתישב בספסל לידי, ממצמץ אלי בשפתיו. הוא כנראה טרם הפנים שאין לו סיכוי, שאת הנשיקות שלי אני שומרת למי שאינה נמנית עם בני סוגו.

האוטובוס משייט בעליצות בכביש ואדי ערה. טַלַלללם-טַלַלללם, מחממת השמש בְּשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. אין מי שאינו שר.

"Cuando calienta el sol aqui la playa", מפגין ריקרדו את בקיאותו במלים של שפת אמו. "Siento tu cuerpo vibrar cerca de mi …" אינני מתה על השפה הזו, אך הצלילים החמים של המוזיקה עוטפים לי את הנשמה. נעמי תרגמה לי את המשפט הראשון והמלים ממש מרטיטות: 'כאשר מחממת השמש כאן, בחוף, אני חשה את גופך רוטט לצד גופי'. חוּשִׁי-חוּשִׁי, אני אומרת לעצמי, ויפה שעה אחת קודם.

אני מצלצלת בפעמון. "איפה הבית שלך?" שואל הנהג עת הוא מאט לקראת התחנה שלי.

"שם, ליד הברזלים החדשים הירוקים", אני מורה לו בהכרת תודה. קורים של ידידות מתחילים להרקם בינינו.

ריקרדו משנס מותניו ומסייע לי עם השקיות. נחמד מצדו. מצדי, הוא לא יקבל ממני יותר מאשר כוס קפה בתמורה. מקוה שהוא אוהב סויה.

גרסא ג'

הפיאצה בחדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק לקנות את שחסר לי. לא תכננתי לסחוב הרבה. התחנה די רחוקה מהמרכולית.

הבננות קורצות לי בבשלותן. מניחה אשכול נאה בעגלה. חייבת תפוחי אדמה כדי לגוון בתפריט. היה לי מספיק עם האורז והפסטה בשבוע האחרון. הפלפל הירוק והגמבה נראים מדהים ואני שמה בשקית שניים מכל סוג. הנה כרובית. עדיף שתיים. הן די קטנות. הלכתי על שלוש. הן יפות מאוד ותהיינה טעימות הן מבושלות והן מטוגנות בפרורי לחם.

צריכה שתיה. יש מבצע של שלושה ב-10, לא אקח?

אני אורזת את הקניה בארבע שקיות גדולות. בנפרד, המצרכים לא ממש כבדים, אך כשהם נאגדים יחד, המשקל לוחץ. צועדת לאט החוצה. יש לי עוד עשר דקות עד שהאוטובוס יצא מן התחנה המרכזית וחמש דקות נוספות עד שזה יגיע לתחנה הקרובה למרכול, שאינה קרובה כל כך, ודאי לא עם הסלעים הנִתלים עלי במלוא משקלם. נראה אם אספיק.

שתיים וחצי דקות עוברות ואני נאלצת לעצור. הידיים אינן שמחות לשאת את שאני מטילה עליהן. חם. פני ודאי לוהבות. מוציאה את בקבוק המיץ מאחת השקיות ולוגמת בשקיקה רבע ממנו. פחות חצי ליטר לסחוב. מתוק לי מדי. אינני מבינה למה אי אפשר ליצר משקה מיץ תפוזים בלי לספח לו טונות של סוכר. בבית אני מוסיפה לזה ה-ר-ב-ה מים כדי למהול לטעם סביר.

נושמת עמוקות ומתכופפת להרים את המשקולות כדי להזיזן הלאה. שלוש דקות חולפות ואני עוצרת שוב. השרירים מודים לי על שאני מורידה מהם את עול הטונות ומשחררת את ידי. פסים אדומים חרוצים בכפותיהן. עוד חצי ליטר של מיץ תפוזים עושה דרכו אל קרבי. מישהו עובר לידי ושולח מבט חטוף בשקיות שלרגלי. אני מביטה בו בתקוה שיציע עזרה. זה לא קורה.

ידי זועקות לרחמַי, אך אין לי ברירה. אם לא אספיק – אאלץ לחכות עוד שלוש שעות עד לצאת האוטובוס הבא. שתיים עשרים ושמונה. זוחלת בנחישות הלאה. עוד כמה צעדים והתחנה נגלית אלי מעבר לפינה. שתיים וחצי. האוטובוס יוצא עכשו ויש לי עוד ארבע-חמש דקות עד שיגיע לתחנה שלי. יכולה להניח את הכבודה ולנוח קמעא.

הנהג ממתין בסבלנות עד שאתישב. יפה מצדו שאינו מאיץ בי. כנראה שיש יתרון לגיל הבשל. אין שעשוע בטלטול אשה עמוסת שקיות רק כדי לחזות בה מועדת ומתפזרת לאורך המעבר. ידי עדיין רועדות, אך אני מאלצת אותן להוציא שוב את השתיה כדי להשיב את נפשי.

הנהג חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים, אך כבר הספקנו להכיר ולהתידד. ישנו נהג חדש נוסף בקו, אך אותו טרם יצא לי להכיר. הנהג הנוכחי אמנם ידידותי, אך בשונה מזוג הנהגים הקודם שהסיע אותנו במשך כ-7 שנים, מעדיף הלה להאזין למוזיקה בזמן הנהיגה. אני מקדמת בברכה את רגעי הקסם.

צומת גן שמואל. ריקרדו, השכן שלי, עולה בריקוד שמח, מלוה בקולו את השיר המתנגן ברדיו: "בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…"

אני אוהבת את קולה של הזמרת. מלא, עושה טוב. חבל שלא השמיעו אותה יותר בילדותי. מן הסתם היו לה להיטים נוספים.

הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. ישנם ארגנטינאים לא מעטים אצלנו. פני הכל מאירות, חיוכים רחבים מתוחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח מרומם.

טַלַלללם-טַלַלללם, זורחת השמש בשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. הכל שרים בהתלהבות. אני תוהה אם ישנה ארץ נוספת בה קורה כדבר הזה. בעצם, אינני זוכרת רגעים קסומים כאלה בנסיעות בקוים בינעירוניים, כמו חדרה-תל אביב. ואם כבר תל אביב, אני בספק אם זה יקרה בקו 5, לדוגמא. שם האנרגיה כל כך שונה, תזזיתית.

כאשר מחממת השמש כאן, בחוף… אין לנו חוף בקציר. לוא התברכנו בזה, היה המקום מושלם והייתי שמחה להשאר לגור פה לנצח.

יום אחרי. אני מקלידה את רגעי הקסם באצבעות דוויות אך מחלימות, מקוה שדבר לא נשבר.

הגרסא המתומצתת:

שנורית תמשיך לומר שאפילו הליכה שגרתית למכולת מולידה אצלי סיפור…

קישורים מומלצים:

רגעי קסם, מדי יום בין 14-15 ברשת ב' של קול ישראל, בעריכתה המופלאה של חיה זֶל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 2 ביוני 2012 at 22:02

    יופי של פוסט! אני ממליצה על השתתפות בתחרות הסיפור הקצר בחסות עיתון הארץ.
    תחשבי על זה…
    שבוע טוב.

    • שרון הר פז  On 3 ביוני 2012 at 10:12

      תודה על המחמאה, תרצה.
      בנוגע להמלצתך שאשתתף בתחרות:
      א. אני נגד תחרויות מהסוג הזה, משום שהרי אי אפשר לשפוט באמת – הרי זה תלוי בטעם של מי שקוראת.
      ב. התחרות מיועדת לכותבים צעירים שטרם פרסמו ספר פרוזה, ואני הרי הוצאתי לאור כבר 3. אפשר לקרוא את הפרק הראשון מספרי בקישור הבא: http://www.kzirmilim.co.il/153831/%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A8-%D7%A4%D7%96-1
      שיבוא עלינו שבוע טוב🙂

  • מרסלו ברוך  On 9 ביוני 2012 at 11:09

    שלום שרון, סליחה על האיחור. נהניתי לקרוא את הסיפור (לא סיפורים) כי שלוש הגרסות הן רק בעלות ערך ביחד. כל היתר בטלפון. סוף שבוע נעים ושבוע משופר.

Trackbacks

  • By טייקון ויושר | הוזה מִלִים on 10 במרץ 2013 at 17:42

    […] הבאה, אך היא בחרה להיות טובה אלי והורתה לי להמתין. לא זזתי, לפעמים (לרוב לא!) גם אני מסוגלת להיות ממושמעת. היא […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: