Monthly Archives: יוני 2012

140 תוים ותקילין

מה אפשר לומר ב-140 תוים? כמה אפשר לבטא בהם? למה להסכין עם סד, מוגבלוּת?

בשנת 1977, התפרסם בבטאון "אנלוג" סיפור בדיוני קצר בשם "המשחק של אנדר" של הסופר אורסון סקוט קארד. מאוחר יותר, נכלל הסיפור ב"מפות במראה" (קובץ הסיפורים שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת אופוס). מן הסיפור הקצר הזה שפע מעיָן עתיר של סדרות ספרים עבי כרס. אני ממש לא רואה את זה קורה היום. היום הרי מסתפקים בַּסיפור הקצר ועדיף ב-140 תוים.

והיתה איין ראנד וספריה רחבי היריעה. שעות של הנאה צרופה לקרוא אותם, מלים חשובות, מעוררות את התאים האפורים, מלמדות, מרחיבות את הדעת. למי יש היום זמן לקרוא בכלל? למי יש חשק להתעמק?

מאן דהו התלהב מן המדיה הזו של ציוץ מוגבל ותאר זאת כְּדִרבון ליצירתיות (כן, בהחלט… הייתי מחליפה את ה-ד' ב-ח'): "צריך הרבה דמיון ויצירתיות כדי לזקק את התגובות שלך ולצמצמן ל-140 תוים. במקום להתברבר – אתה מגביל את המלים שלך." אני מנסה לעכל את השטויות שפלט (בגילי זה הרי תהליך שלוקח זמן…) ואינני מוצאת שום תחכום בזה, שום דרבון לשום יצירתיות. אני חושבת שזה פשוט משטיח את השכל למי שנחן בו (אגב, למי שמתעניינת, ביקרתי הבוקר באיטליז וקניתי לי קצת מוח, מה שאִפשר לי לכתוב את הרשומה). במקום להרחיב, לחפש ולמצוא מלים נרדפות, להעשיר את הביטוי של הפרט – נאלץ המצייץ לבלום כל פרץ של פירוט בשם הקיצור והצמצום. זה כמו לצייר נקודה על פיסת בד זעירה ושהקהל ינחש מה היא מכילה. איך אין נוצרים תקלים במצב הזה? איך אפשר לרדת לסוף כוונת המצייץ?

כפועל יוצא או כהמשך (אין לי מושג מי נולד ראשון וגם לא חשוב לי), בין שאר המַרְעִין בִּישִׁין הנוחתים עלינו בנושא התקשורת בינינו (חוסר הקשבה, חוסר סבלנות לזולת ועוד), ישנה זו של המראיינים (וגם המראיינות אינן טומנות ידן בצלחת) החשים כאילו שֵׁד יושב להם על הגב וזה כופה עליהם לפלוט את הדברים מפיהם במהירות של טיל הנורה לחלל, במקום לדבר בצורה נורמלית, משל היו רובוטים שקפיצם נמתח עד הקצה. מה עם "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט', י"ז)? ממש לא אכפת להם אם מי מקהלם מקשיב, אם בכלל מבינים את דבריהם, כי איזה מסר יש להם כבר להעביר מלבד, "זמננו קצר ועלינו לסיים", "אם אפשר במשפט אחד", "אנא, במלה אחת" וכיוצא באלה. מה כבר אפשר לומר תחת הסד הלוחץ הזה? איזה שיח פורה יכול להתפתח מצורת התנהלות כזו? אולי עדיף שידלגו על מה שהם מכנים "דיון" ויוותרו על ההתכנסות והמרואיינים ורק יצייצו? גם כך אנו רואים חבר'ה היושבים באותו חדר ומעייני כל אחד שָׁם נתונים להתעסקות עם הסמרטפון שלהם (עליו שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין), במקום באמת להתיחס לזולת.

הגרסא המקוצרת (ב-101 תוים):

אנשים הפכו לציפורים ומצייצים. לעוף אין הם יכולים, כמובן. עדיין. לצייץ, כן. והרבה. עד זרא. כמה עמקות אפשר לבטא ב-140 תוים?

קישורים מומלצים:

  1. ציטוטים נבחרים בויקיציטוט מסדרת "המשחק של אנדר"
  2. אתר "אנלוג"
  3. ילדת המים – סיפור קצר של אורסון סקוט קארד

הללויה

ששי אחר הצהריים, שבת בפתח. אתנחתא טרום סעודת השבת עם הילדים והנכדים. ברדיו, "כאן, שם ובכל מקום", יהודית בן יעקב מרפדת לנו את הזמן בנחת. אני אוהבת את ההגיגים שלה, את השקט, את בחירת השירים. אין מתאים מקבלת פני שבת המלכה עם הללויה.

הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה, היתה ברדיו (כרגיל), לפני מליון שנה והביצוע היה של ג'ון קייל, אחרי שהלה הרטיט לי את הנשמה עם I Keep A Close Watch. אם יש ביצוע מופלא ומדויק של שיר – הרי זה של קייל ל-I Keep A Close Watch.

פה ושם לאורך השנים, שידרו לעתים נדירות ברדיו את ג'ף באקלי מבצע את הללויה. עוד זמר שאבד לקהל בנבכי טעמם המוגבל של העורכים ולולא הפנָיה של ידידה, לא הייתי זוכה להכירו. גרסא בסדר, אך זו של ג'ון קייל היתה עדיפה לאוזני.

קיי די לאנג, אחד הקולות הנפלאים של כל הזמנים, הוציאה גרסא מצוינת (אין – אין על הקול שלה!!!) להללויה בתקליט בשם: Hymns of the 49th Parallel. עם השנים וההופעות החיות, היא השתפרה ושיפרה והגיעה לשיא עם הגרסא המדהימה הזו:

אחד הביצועים החביבים עלי הוא של Rufus Wainwright מתוך שֶׁרק המקסים

הללויה הוא אחד השירים המבוצעים רבות על ידי המתחרות/ים בתוכניות השירה למיניהן. לטעמי, אחת הגרסאות הכי יפות מ- The X Factor הבריטי שייכת ל- Alexandra Burke, שזכתה ב-2008.

הנה גרסא מקסימה ומרגשת של ליסה ההולנדית מתוך ה- X-factor שלהם.

במהלך שמיעת הגרסאות המקסימות הללו, נתקלתי בזו של להקת בון ג'ובי. חיבתי הרבה ללהקות רוק ידועה והייתי סקרנית להאזין ולבדוק מה באמתחתהּ. מה אגיד לכן – עם כל הכבוד והאהבה שלי לאהובתי קיי די, הרי שלטעמי, הגרסא של ג'ון בון ג'ובי הסולן היא הכי-הכי נכונה ומושלמת. יש רגעים קסומים בהם מגיע/ה מבצע/ת לכדי שלמות וזה אחד מהם. הנה ההופעה החיה:

השיר הזה, בַּבִיצוע המתאים, חודר כל כך ללב ואני יכולה לשבת שעות (וגם עשיתי זאת, הרי) ולהאזין שוב ושוב לגרסאות הנהדרות. להלן קישורים לביצועים מהנים נוספים להללויה:

  1. קיי די לאנג אהובתי עם עוד ביצוע מדהים לשיר הזה
  2. לאונרד כהן – הבן אדם בן 74 פה!!! ועוד כוחו בגרונו
  3. The Canadian Tenors – Hallelujah
  4. susan boyle hallelujah
  5. גרסת בון ג'ובי עם המלים
  6. גרסא עברית יפה של עדי ארד
שבת שלום לכולנו!

לאונרד כהן הבשל והמצוין בהופעתו בלונדון

החולמים/החלמאים אנו?

משהו לא נורמלי עובר על השלטון במדינת ישראל, על אלה היושבים במרומי מגדל הכנסת, המסתפנים ומתחפרים בכסאותיהם ומשתפנים לאזור אומץ ולתקן את שקלקלו הם וקודמיהם.

מה רוצה העם? מה אנחנו בסך הכל רוצים? ככר אחד של לחם, כד אחד עם מים, מיטה כדי לישון בה, ים נקי מזיהום להתאוורר בו… האם זה יותר מדי לבקש?

כנראה שכן, כי כשאנו יוצאים להפגין במטרה להסב את תשומת הלב אל מה שלוחץ לנו וחונק אותנו וכדי שהקברניטים הכושלים שלנו יתחילו להתיחס אלינו ולטפל בתחלואים שהם יצרו – עוצרים אותנו ובאלימות.

איזו הצדקה יש לאלימות? איזו הצדקה יש לשבירת ידיים ורגליים? מצלצל מוכר?

הכיבוש משחית, אמר פרופסור ישעיהו ליבוביץ והכיבוש אכן השחית את נפשנו. אין להתפלא על מי שבמהלך שרותם כקלגסים נגחו באוכלוסיה שאינה נמנית על בני עמם (וגם אם זו לא השתתפה בטרור כלל), כשיכסחו הללו את אחיהם, דמם ובשרם. אותם שוטרים, שאינם מהססים לפעול באלימות כנגד המפגינים – לא צצו יש מאין, אלא מתוך האוירה השוררת, החיברות הישראלית של שליטה ודיכוי עם זר. יחד עם זאת, אין זה יכול להוות תֵרוץ, אלא חומר למחשבה ולהתנערות ממעשים כאלה.

העם מוחה, העם דורש צדק חברתי!

עוד חומר למחשבה

כדאי להקשיב היטב למלים המדויקות

מלים כדורבנות

תחי המלכה!

אצלנו שבת המלכה, אצלם חגיגות. היתה מסיבה נחמדה אמש בבית של חברות קרובות. אמנם, הפתיחה הרשמית של החִנגות לציון 60 שנה לעלייתה של הוד מלכותה על הכס אמורה לחול הבוקר, אך בגילנו מותר לנו להקדים. שרה'לה ואני נהנינו מאוד. שרנו, רקדנו, טעמנו מרוב המטעמים ואף שתִינו (מגבילות עצמנו למשקאות הקלים).

We have Shabbat The Queen, they have festivals. Last night we attended at a nice party in a house of close friends. Indeed, the formal opening of the celebrations to mark the 60th year of Her Majesty's reign is due for this morning, but at our age we are allowed to start early. My Bubbale and me had a very good time. We sang, danced, tasted from most delicacies and even drank (limiting ourselves to soft drinks).

מה לי, הישראלית, ולאלה? לא הרבה, מלבד הרושם הרב שעושים עלי ההוד וההדר של הטקסים (אחחחחח, לוא היתה מלכות דוד קימת בימינו!). חוץ מזה, ישנן חוויות של פעם בחיים שעדיף לא להחמיץ, כמו מסיבת הרחוב המזומנת לנו היום.

How do I, an Israeli, relate to this? What have I in common here? Not much, except of the big impression the glory and splendour of the ceremonies have on me (oh, if only the Kingdom of David existed in our days!). Besides, there are one-lifetime experiences which one netter won't miss, like the street party awaits us later in the day.

אל המושג הזה של מסיבה עם השכנים ברחוב, התוָדעתי באפריל של השנה שעברה, ביום חתונתו של הנסיך וויליאם עם קייט מידלטון. בפעם הראשונה בחיי (ואני ממש לא קטינה) למדתי שיש דבר כזה, שהאנגלים מתאספים שכונות-שכונות וחוגגים ברחוב עם אוכל ומשקה (הדגש על החריף, כמובן) עד דלא ידע. הידע שלי על חגיגות יום העצמאות אצלנו התגמד לעומת מה שהתרחש אז לנגד עיני, שלא לדבר על שמחת בית השואבה התוססת. אני מביטה סביב, מנסה להבין מה החגיגה הזו להם ותוהה אם חתונת צאצא של אחד מהמובילים אותנו (באף!) תוציא את בני ישראל לשמוח ברחובות? ממש לא נראה לי. יותר נכון יהיה לשמוע תלונות וטרוניות על בזבוז משאבים שיכולים היו להיות מועברים לטובת הציבור. מה שלי נראה תמוה ומוזר – להם זה אורח חיים. היו כמה מאמרים בגנות החגיגה הגדולה והבזבוז הראוותני, אך הללו היו ממש ספורים ולא נספרו. רוב העם יצא במחולות וצבא בהמוניו על המסלול בו אמורה היתה לעבור הכרכרה עם הזוג הנסיכותי.

I was introduced to this term in April last year, at Prince William's wedding day. For the first time in my life (mind you, I'm not a spring chicken) I learned that there is such a thing, that the English are gathering in their neighbourhoods and celebrate on the streets with food and drinks (mainly concentrating on the liqueurs, of course), until becoming vagueness. I'm looking around me, trying to understand why they are so joyful, and wonder if a wedding of one of our leaders' offspring would take out the Israelis to celebrate on the streets. I don't think so. Most likely would be hearing the complaints about the unnecessary waste of resources which could be transferred in favour of the public. What seems strange and weird to me – is a way of life for them.  Due to the recession, there were some articles defaming the big celebration and the extravagant waste, but they were merely a few and were not counted for. The majority went out to celebrate and assembled in masses on the route where the carriage with the Royal couple was supposed to pass.

צריך להבין שבימים רגילים, אין האנגלי הרגיל מכיר את שכניו. אנגליה אינה ישראל, בה הכל בוחשים בקדֵרות שכניהם, כך שהלה יכול לגור לידך מליון שנה ולא את ולא הוא יזהו שכן את שכנתו. גם אם תצאי מדלת ביתך לעבר מכוניתך והשכן אף הוא יעשה כן – קלושים הסיכויים שיהיה איזשהו סימן הכר מצדו לשכנותכם, גם לא מנוד ראש קל לברכה, להכרה.

Usually, the average/ common English person doesn't know their neighbours. England is not Israel, where everybody shtip their noses into their neighbours' cauldron. In England one can live near you a million years and not you or they would recognize each other/ without recognizing each other. Even if you would go out to your car the same time with your neighbour – the chances of receiving any sign of recognition from them are very poor; not even a slight nod of greeting.

דוגמא מובהקת לכך (והיו עוד, כמובן) נקרתה לי לפני מספר שנים: אני בישראל, משוחחת באמצעות הסקייפ עם ידידה אנגליה ופתאום צפירות סירנה ברקע אצלה. אני תוהה לפשר הדבר והיא מציצה מהחלון ומדווחת לי על ניידות משטרה המצטופפות על המדרכה כמה בתים ממנה וקהל מתאסף. בתמימותי אני שואלת אם היא מכירה את מי שגרים שם. מבטה אומר לי שמיותר ששאלתי. "למה שאכיר?" היא עונה כמו יהודיה כשרה. לבקשתי, היא מכוונת את המצלמה לַכיוון. חוץ מאשר בסדרות האנגליות המעולות, הרי מעולם לא חזיתי במציאות בפעולתה של המשטרה האנגלית והייתי סקרנית. דקות אחדות לאחר מכן, אני מבחינה בשקית הפלסטיק השחורה. אני מתארת לעצמי שעכשו עומלים חוקרי הזיהוי הפלילי בתוך הדירה כדי למצוא ראיות למה שהתרחש. זה הזמן לבדוק מה קרה. אני שולחת את ידידתי לשאול אצל שארית המצטופפים, אולי שמעו דבר. הלה מביטה בי בעיניים נדהמות ובארשת פנים מזועזעת עונה לי נחרצות שזה לא יקרה.

"איך לא יקרה?" אני שואלת, "האם אינך סקרנית לדעת?"

"לא!" מגיעה התשובה הפסקנית. "זה ענין למשטרה."

נכון שבלתי אפשרי לדמיין תשובה כזו אצל ישראלי מצוי?

I happened to attend a typical example of the classical English neighbouring (and there were many more, of course): I was in Israel, chatting on Skype with an English friend, when suddenly I heard sirens in the background of her end. I wondered what was it, and she peeked out from her window to report of police patrol cars assembling at the sidewalk, a few houses from hers, and a crowd of people gathering. Naïvely, I asked if she knew the people living there. Her despising gaze told me my question wasn't called for, a very big mistake… "Why would I know them?" she answered like a kosher Jewish woman.

At my request, she aimed the camera in the direction where the exiting event took place. Excluding the excellent English TV series, I never saw in person the actions of the English police; naturally, I was curious. A few minutes later, I noticed the black plastic bag. I assumed that the forensic investigators were working on the findings to find out what happened. This was the time to catch on. I tried to send my friend to the gathering people in order to ask around, perhaps they knew something. The woman's eyes gazed at me astonishingly. With a shocking expression on her face she answered firmly that this is not going to happen.

"How come not happen?" I ask. "Aren't you curious to know?" 

"No!" Arrives the decisive answer. "This is a police matter."

Nu? Isn't it true that such a reply from an Israeli is not possible?

לאור זאת ומקרים נוספים בהם נתקלתי בארץ האפורה ההיא, ניתן לשער את פליאתי הרבה עת הבחנתי בתכונה לקראת מסיבת הרחוב. זה אומר שרחובות יסגרו ותחבורה פרטית לא תוכל לנוע. האנגלים עַם ממושמע ומנומס, אין אצלם בעיה להשמע להוראות הממליצות להם להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להמעיט את הצפיפות והפקקים. להלן שאלת דרך: שני כלי רכב נעים זה לקראת זה ברחוב אנגלי טיפוסי. משני הצדדים מכוניות חונות ורק נתיב אחד להם. מה יקרה?

In light of the above and more events I experienced in that grey country, one can imagine my big surprise when noticing the bustle towards the street party. It means street will be closed and private transport won't be able to mobile. The English people are disciplined and polite, they have no problem with obeying orders recommending using public transportation in order to minimize crowdedness and traffic jams. Following a road question: Two vehicles move towards each other in a typical English street. Cars park on the two sides of the road and the vehicles have only one route. What will happen?

תשובה: מה באמת? מאחר וזה באנגליה ולא בישראל, לא תהיינה צפירות אזהרה מחרישות אוזניים, לא הִדָחֲקות להוריד זה את זה מהמסלול בכוח כדי להראות לזולת מי המלך. שני הנהגים יחפשו מיד מקום פנוי בין הרכבים החונים במטרה לפָנות את הציר לרכב האחר. מי שמוצא ראשון – נכנס אליו מיד ובלי שהיות, כשהוא מסמן בהדלקת אורות שהדרך פנויה. בישראל, מסמנת הדלקת אורות אזהרה חמורה: פנו דרך, כי אני מגיע! אני ולא אחר! סורו, כי הדרך שלי היא! באנגליה, אף אחד לא יחלום להמשיך לנסוע עד שהרכבים יעמדו פנים אל פנים בחוסר מוצא, אף אחד לא יצא מרכבו כדי להרים קול (ויד וסכין) על הנהג השני. פשוט הכרה במרחב של רעך, נימוס, יעילות.

Answer: What indeed? Since it occurs in England and not in Israel, there won't be deafening warning horns, nobody is forcing their way in, in order to move the other away off the road and show who's "the king". Both drivers immediately are looking for a free space between the parking cars in order to clear out of the way for the other vehicle. The one who finds a space first – immediately moves in without waiting/ wasting time, while signing with blinking lights that the way is clear. In Israel, blinking lights indicate a severe warning: clear out of the way because I'm coming! Me and nobody else! Move away, because I own the road! In England, nobody would dream to continue driving until the cars facing each other in a dead-end, nobody would go out of their cars in order to raise their voices (and their hands, and knives) on the other driver. It's simply accepting the space of the other, manners, efficiency.

היה נחמד במסיבת הרחוב ההיא ואני צופה שגם היום יהיה כך. כל משתתף ומשתתפת אמורות להביא את האוכל והמשקה שלהם. המוזיקה באחריות המארגנים. הריקודים – כמיטב הספונטניות. אנחנו נמצאות בסרביטון, לא בפינצ'לי או בשכונה מאוכלסת ישראלים אחרת, כך שלא צפוי שנפצח בהורה סוחפת, אלא אם כן אגלה לתדהמתי שיש לי שכנים מארץ מוצאי. אני תוהה אם גם הפעם נחזה בגברים בחצאיות המרקדים לצלילים קדומים קסומים כמו אז.

That street party was nice and I expect today's to be the same. Each participant is expected to bring their own food and drinks. The music is the responsibility of the organizers. The dances – spontaneous. We are in Surbiton, not in Finchley or in another neighbourhood populated with Israelis; therefore, it is not expected of us to start a stirring/ rousing Hora dance, unless, of course, I'd surprisingly find that I have neighbours from my homeland. I wonder if this time we will see again men in kilts dancing to the ancient enchanting sounds like in the past.

והרי אי אפשר לחגוג בלי שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, כי אם אשכחך – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי והעיקר הבריאות!

Last Night Proms 2011 – Jerusalem, God Save The Queen & Auld Lang Syne

ולקראת סיום – הבה נעמוד דום בנימוס.

Towards the end, let's stand up for the national anthem.

British Anthem, God Save the Queen

אני תוהה איך זה להיות מלכה ששרים לכבודך המנון…

I wonder how does it feel to be the queen and everybody sings the hymn in your honour.

מחר אנו מתיצבות לצפות במשט החגיגי על הטמז. 1000 ספינות צפויות להצדיע להוד מלכותה. נקוה שלא ירד גשם.

Tomorrow we expect to attend at the Thames Diamond Jubilee Pageant, and watch 1,000 boats escorting the Queen and Duke of Edinburgh. We all hope the rain will be nice to us and will exclude itself from showing up.