החולמים/החלמאים אנו?

משהו לא נורמלי עובר על השלטון במדינת ישראל, על אלה היושבים במרומי מגדל הכנסת, המסתפנים ומתחפרים בכסאותיהם ומשתפנים לאזור אומץ ולתקן את שקלקלו הם וקודמיהם.

מה רוצה העם? מה אנחנו בסך הכל רוצים? ככר אחד של לחם, כד אחד עם מים, מיטה כדי לישון בה, ים נקי מזיהום להתאוורר בו… האם זה יותר מדי לבקש?

כנראה שכן, כי כשאנו יוצאים להפגין במטרה להסב את תשומת הלב אל מה שלוחץ לנו וחונק אותנו וכדי שהקברניטים הכושלים שלנו יתחילו להתיחס אלינו ולטפל בתחלואים שהם יצרו – עוצרים אותנו ובאלימות.

איזו הצדקה יש לאלימות? איזו הצדקה יש לשבירת ידיים ורגליים? מצלצל מוכר?

הכיבוש משחית, אמר פרופסור ישעיהו ליבוביץ והכיבוש אכן השחית את נפשנו. אין להתפלא על מי שבמהלך שרותם כקלגסים נגחו באוכלוסיה שאינה נמנית על בני עמם (וגם אם זו לא השתתפה בטרור כלל), כשיכסחו הללו את אחיהם, דמם ובשרם. אותם שוטרים, שאינם מהססים לפעול באלימות כנגד המפגינים – לא צצו יש מאין, אלא מתוך האוירה השוררת, החיברות הישראלית של שליטה ודיכוי עם זר. יחד עם זאת, אין זה יכול להוות תֵרוץ, אלא חומר למחשבה ולהתנערות ממעשים כאלה.

העם מוחה, העם דורש צדק חברתי!

עוד חומר למחשבה

כדאי להקשיב היטב למלים המדויקות

מלים כדורבנות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 23 ביוני 2012 at 18:14

    אין הצדקה לאלימות – וגם אין הצדקה להקים מאהל ברוטשילד.
    במקרה עברנו בסביבה וראינו התקהלות ומשטרה וחבר'ה צעירים.
    המחאה החברתית מוצדקת ככל שתהיה חייבת להמשיך במסלול מקורי, חייבת להתחדש, חייבת להמשיך באמצעים לא שגרתיים חדשניים ולא כפי שהם עושים זאת כעת.
    ההפגנה, האוהלים וכל מה שכרוך בכך כבר עשו את שלהם. לא תהיה שום הזדהות עם המחאה אם לא יידעו איך להזרים לה דם חדש.

    • שרון הר פז  On 23 ביוני 2012 at 18:36

      אז זהו, שאני בין אלה החושבות שיש בהחלט הצדקה להקים מאהל ברוטשילד. לחבר'ה אין היכן לגור! ולאלה שיש – הם נאלצים לשלם הון לשכירות. למה כוונתך ב"להזרים דם חדש"? אני ממש לא חושבת שבכל פעם יש להמציא את הגלגל מחדש ובהחלט אפשר להשתמש באמצעים שכבר השתמשנו בהם ולחזור ולשוב על מה שעשינו עד שהאטוּמים למעלה יקשיבו לעם וישנו את המציאות העגומה.
      הנה דבר המשורר, Leonard Cohen – Anthem:

      Ring the bells that still can ring
      Forget your perfect offering
      There is a crack in everything
      That's how the light gets in

Trackbacks

  • By ענין של הרגל « הוזה מִלִים on 16 באוקטובר 2012 at 22:58

    […] החולמים/החלמאים אנו? מה שכתבתי בעבר על האלימות בחברה Rate this:לאהוב את זה:אהבתילהיות הראשון שאוהב את זה. מאת שרון הר פז, בתאריך 16 באוקטובר 2012 בשעה 22:55, בקטגוריה לחם ומים. תגים: אלונה קמחי, אלימות, הכיבוש משחית, חיילי צה"ל, יזהר אשדות, ענין של הרגל, שירי מחאה, שירים מוחרמים ברדיו הישראלי. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « משיב הרוח ומוריד הטל […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: