140 תוים ותקילין

מה אפשר לומר ב-140 תוים? כמה אפשר לבטא בהם? למה להסכין עם סד, מוגבלוּת?

בשנת 1977, התפרסם בבטאון "אנלוג" סיפור בדיוני קצר בשם "המשחק של אנדר" של הסופר אורסון סקוט קארד. מאוחר יותר, נכלל הסיפור ב"מפות במראה" (קובץ הסיפורים שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת אופוס). מן הסיפור הקצר הזה שפע מעיָן עתיר של סדרות ספרים עבי כרס. אני ממש לא רואה את זה קורה היום. היום הרי מסתפקים בַּסיפור הקצר ועדיף ב-140 תוים.

והיתה איין ראנד וספריה רחבי היריעה. שעות של הנאה צרופה לקרוא אותם, מלים חשובות, מעוררות את התאים האפורים, מלמדות, מרחיבות את הדעת. למי יש היום זמן לקרוא בכלל? למי יש חשק להתעמק?

מאן דהו התלהב מן המדיה הזו של ציוץ מוגבל ותאר זאת כְּדִרבון ליצירתיות (כן, בהחלט… הייתי מחליפה את ה-ד' ב-ח'): "צריך הרבה דמיון ויצירתיות כדי לזקק את התגובות שלך ולצמצמן ל-140 תוים. במקום להתברבר – אתה מגביל את המלים שלך." אני מנסה לעכל את השטויות שפלט (בגילי זה הרי תהליך שלוקח זמן…) ואינני מוצאת שום תחכום בזה, שום דרבון לשום יצירתיות. אני חושבת שזה פשוט משטיח את השכל למי שנחן בו (אגב, למי שמתעניינת, ביקרתי הבוקר באיטליז וקניתי לי קצת מוח, מה שאִפשר לי לכתוב את הרשומה). במקום להרחיב, לחפש ולמצוא מלים נרדפות, להעשיר את הביטוי של הפרט – נאלץ המצייץ לבלום כל פרץ של פירוט בשם הקיצור והצמצום. זה כמו לצייר נקודה על פיסת בד זעירה ושהקהל ינחש מה היא מכילה. איך אין נוצרים תקלים במצב הזה? איך אפשר לרדת לסוף כוונת המצייץ?

כפועל יוצא או כהמשך (אין לי מושג מי נולד ראשון וגם לא חשוב לי), בין שאר המַרְעִין בִּישִׁין הנוחתים עלינו בנושא התקשורת בינינו (חוסר הקשבה, חוסר סבלנות לזולת ועוד), ישנה זו של המראיינים (וגם המראיינות אינן טומנות ידן בצלחת) החשים כאילו שֵׁד יושב להם על הגב וזה כופה עליהם לפלוט את הדברים מפיהם במהירות של טיל הנורה לחלל, במקום לדבר בצורה נורמלית, משל היו רובוטים שקפיצם נמתח עד הקצה. מה עם "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט', י"ז)? ממש לא אכפת להם אם מי מקהלם מקשיב, אם בכלל מבינים את דבריהם, כי איזה מסר יש להם כבר להעביר מלבד, "זמננו קצר ועלינו לסיים", "אם אפשר במשפט אחד", "אנא, במלה אחת" וכיוצא באלה. מה כבר אפשר לומר תחת הסד הלוחץ הזה? איזה שיח פורה יכול להתפתח מצורת התנהלות כזו? אולי עדיף שידלגו על מה שהם מכנים "דיון" ויוותרו על ההתכנסות והמרואיינים ורק יצייצו? גם כך אנו רואים חבר'ה היושבים באותו חדר ומעייני כל אחד שָׁם נתונים להתעסקות עם הסמרטפון שלהם (עליו שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין), במקום באמת להתיחס לזולת.

הגרסא המקוצרת (ב-101 תוים):

אנשים הפכו לציפורים ומצייצים. לעוף אין הם יכולים, כמובן. עדיין. לצייץ, כן. והרבה. עד זרא. כמה עמקות אפשר לבטא ב-140 תוים?

קישורים מומלצים:

  1. ציטוטים נבחרים בויקיציטוט מסדרת "המשחק של אנדר"
  2. אתר "אנלוג"
  3. ילדת המים – סיפור קצר של אורסון סקוט קארד
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 28 ביוני 2012 at 14:39

    ביקורת מוצדקת – באמת מה אפשר לומר ב 140 תווים? העולם נעשה שטחי מרגע לרגע, והטכנולוגיה אשמה בזה. הערת אגב: הדור שצורך את הציוצים ומפיץ אותם יחזור בסופו של דבר למקורות… תהיה תגובת נגד, הם יזהו חסכים.
    לא אני המצאתי את הדעה הזאת אלא שמעתי אותה מפיו של העתידן הפופולרי כעת: פרופ' דוד פסיג.
    יש תקווה!

  • jazminor77  On 19 בינואר 2013 at 22:00

    השטחיות של העולם זה נורא, מאוד מקוה שיתעשתו ויחזרו להשתמש בשפה עשירה ונורמלית

Trackbacks

  • By במשפט אחד | הוזה מִלִים on 21 באוגוסט 2013 at 18:27

    […] כבר אפשר להגיד במשפט אחד? למה זה השתרש בשיח אצלנו? למה אין דיון/שיח ממצה, נרחב, עם […]

  • By חתונה | הוזה מִלִים on 21 באוגוסט 2013 at 19:14

    […] האלה, שמחייבים אותם לכתוב בקיצור נמרץ כדי לא לבזבז זמן ותוים. אני מאוד מקוה שהם מבינים זה את […]

  • […] העולה היא, לְמה מכינה אותנו "תרבות" הסמרטפונים, המאלצת אותנו לקצר לכדי מינימום את מה שאנו רוצות לבטא, בבחינת דיקטטורה של […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: